“Das Goetheanum” 1925-1921

רודולף שטיינר

GA36

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

מאמר מספר 25      30.10.1921

הרוח הקבורה של הספרות המרכז-אירופית

כל מי שמתעמק בספרות מרכז אירופה של אמצע המאה ה-19, יכול לגלות תגלית יוצאת דופן. הוא יעשה זאת רק אם לא יגביל את עצמו למה שנותר פופולרי בתקופה שלאחר מכן, ולמה שבדרך כלל מודפס מחדש, ונקרא באופן נרחב כבעל ערך בימינו. שכן ישנה מעין שכבה של השקפות מרכז אירופאיות, הקבורה על ידי דרך החשיבה של תקופות מאוחרות יותר, מה שנראה היום זר למדי בטון, בגישה ובעניין, במעגלים מסוימים של רעיונות.

מקריאת יצירותיה של שכבה קבורה זו, ניתן להעלות תמונות של אישים בעלי דרך חשיבה זרה לחלוטין לזו של ימינו. אגב, זכיתי להיות בקשר אינטלקטואלי ער עם מורי וחברי הוותיק קארל יוליוס שרואר^[1] בשנות ה-80 של המאה ה-19, אישיות אשר, מבחינת מצב רוחה, הייתה מושרשת כולה בחיי אמצע המאה ה-19. קסם אידיאלי נבע מאישיות זו. כאשר קארל יוליוס שרואר דיבר על גתה, משהו מהשכבה הקבורה התעורר לחיים.

ניצבת לפניי תמונה מקשריי עם קארל יוליוס שרואר. ביקרתי אותו כמה שעות לאחר שיורש הכתר האוסטרי נספה בטרגדיה של מאיירלינג [Meyerling].^[2] קארל יוליוס שרואר עמד כאילו קפוא ממה שיכול לקרות בתקופה שלדעתו הפכה כה שונה משלו. עיניו נראו כאילו הביטו החוצה אל עולם זר, והוא אמר: "זה כאילו חזרה התקופה של נרון".

שרואר עצמו ייחס את שונותו, מהדור הצעיר, לנטייה אישית. הוא אמר לי פעם, מבלי להודות שהוא חסיד של פרנולוגיה^[3]: פרנולוג בדק אותו לפני זמן רב, ומצא מוזרות בראשו, כשהוא מבטא את המילה "תיאוסופיה". (אני משאיר תוכנה של הערה זו לאלה הרוצים להגיע למסקנה שהשקפתי האנתרופוסופית היא תחייה של חלק "פרובינציאלי" בחיי נפשי, שניתן להסבירו לפסיכואנליטיקאי, שטופח בשנות ה-80 של המאה ה-19 על ידי קארל יוליוס שרואר).

בשכבה שקועה זו, חיה הבנה לרעיונות אובייקטיביים. האמינו שרעיונות אובייקטיביים כאלה שולטים בחיי האינדיבידואל ובחיי האומות. אך הייתה גם תחושה של צער אינטלקטואלי על התחושה המידלדלת של אידיאליזם אובייקטיבי זה, בציוויליזציה האירופית. לפיכך, האדם הרגיש שהוא מתמודד עם מציאות של עולם רוח; הוא דבק בו. העולם החיצוני נתפס כמעין השתקפות של מציאות רוחית. על ידי התעמקות בזמן עתיק זה, ניתן לראות אישים אשר, מנקודת מבטם הרוחית, מתארים את גורל התקופה שלאחר מכן כבחזון רוחי יוצא דופן.

אישיות אחת כזו, היא ארנסט פון לסאולקס,^[4] שחי ועבד במינכן בסביבות אמצע המאה ה-19. כדאי לקרוא את ספרו: "ניסיון חדש לפילוסופיה היסטורית עתיקה המבוססת על אמיתות העובדות" (מינכן 1856). ספר זה, חדור לכל אורכו בדרך רוחית להתבוננות בדברים. המציאות החושית וההיסטורית נשפטת בכל מקום מנקודת מבט רוחית. עלייתן ודעיכתן של אומות המוארות באור הנרכש מידיעה רוחית. קיראו את מה שכתב לסאולקס על העתיד, בהתבסס על הערכתו את ההווה: "אין ספק ששפותיהן של כמעט כל אומות אירופה, למעט אלו של השפה הסלאבית, מפותחות במלואן ובמקרים מסוימים כבר מדולדלות באופן ניכר; וגם אין ספק שהתודעה הדתית של העבר, המוערכת באופן כללי, אינה עוד צומחת, אלא גוועת. שכן עובדה ברורה היא, שמעבר לגבולות אירופה, ההתפתחות הפנימית והפרוגרסיבית בכל פסיפס הדתות העממיות ההיסטוריות-עולמיות שעדיין קיימות, בבודהיזם, במוחמדיזם, עברה מזמן את שיאה, וכי יש בהן לא רק חזרה לעבר, אלא ניוון שאין להכחישו. ומה לגבי הכריסטיאניות באירופה, בהתפתחותה התיאורטית הפנימית ובמימושה המעשי החיצוני?"

לאחר שהעלה שאלות כאלה ודמיין את מצבה של אירופה, לסאולקס מגיע למסקנה הקודרת הבאה: הוא מהרהר בגורל דרום, מערב ומרכז אירופה וממשיך: "… לבסוף גם הקולוסוס הנורדי, נראה כאילו הוא מונח על רגלי חרס, ובשכבות העליונות של שקרים וריקבון פנימי, נשחק קשות לפני שהוא מתבגר". כל מי ששוקל זאת ברצינות, ודברים הדומים לכך, בקושי יוכל להדוף את הרמז האפל שתמיד מקדים את תחילתם של אסונות גדולים.

אבל לסאולקס ממוקם בפרספקטיבה של ידע אינטלקטואלי. ובפרספקטיבה זו, הוא לא רק מדבר בפסימיות, אלא באופן נבואי ומפתיע, בסוף ספרו השני "שקיעת ההלניזם": "כאשר יתגשם גורל העתיד המאיים, ותגיע שעתו הגורלית של מאבק גדול אחרון, בין אומות באירופה, אין כל ספק שגם כאן הניצחון הסופי יהיה רק ​​במקום שבו יגבר כוחה הגדול יותר של האמונה."

האם אין יותר הבנה של ההווה, לגבי אישיות כזו, של השכבות הקבורות, מאשר באישים רבים בעלי השפעה של זמן זה? יותר הבנה למה שמתפורר, יותר למה שדרוש כדי להתעלות. לסאולקס הוא רק נציג אחד; אפשר להצביע על רבים בדרכו. כאן עולה שאלה בפני הנפש: מדוע נקברה דרך חשיבה זו?

זו מעולם לא הייתה דרך חשיבה פופולרית; היא נותרה דרך חשיבה של מיעוט נדיר. היא הייתה מושרשת בתודעה, אך רק בתחושה הכללית. היא ידעה רק כיצד לבטא את עצמה בצורה אינטלקטואלית. היא נתקעה במושגים מופשטים שאינם יכולים לחמם את לב האדם. היא דיברה על הרוח, אך לא הגיעה להשקפות של הרוח. היא לא תפסה את האדם השלם והמלא; היא תפסה רק את חינוך הראש. לכן העולם דחה דרך חשיבה זו ודבק בחושי-הגלוי ובהיסטורי-החיצוני. כך קרה שנבואות האישים, מהשכבה הקבורה, היו נכונות להפליא, אך תחום השפעתן הפופולרי היה כה קטן, עד שניתן היה לשכוח אותן.

האנתרופוסופיה יכולה להזכיר לנו אותן. היא טוענת שעולם הרוח הוא הבסיס האיתן של כל הציוויליזציה, לא בהפשטה, אלא באמצעות תיווך של תובנות חיות; ברצונה לדבר לא רק אל אדם הראש, אלא אל כל מלוא האנושיות. היא אינה רוצה להעביר תובנות אינטלקטואליות, אלא תובנות רוחיות אמיתיות שיכולות לעמוד במציאות בעוצמה חיונית.

ישנן סיבות רבות לכך שאנתרופוסופיה אינה מובנת כראוי; אחת מהן היא העובדה שאנו קבורים תחת שכבות של תפיסות מוטעות. עלינו להתחיל בעבודה על התפיסות המטריאליסטיות, שהן כה חזקות, משום שהן התפתחו בניגוד לאופן חשיבה שהייתה רוחית, אך חד-צדדית אינטלקטואלית. אנשים מאמינים שיש הצדקה לכך שהם מבטלים כל רוחיות, דרך חד-צדדיות זו.

—————————————————————————-

1. Karl Julius Schröer 1900-1825, היה בלשן ומבקר ספרות אוסטרי. ↑
2. פרשת מאיירלינג או תקרית מאיירלינג הוא הכינוי שניתן למותם של רודולף, ארכידוכס אוסטריה ואהובתו הברונית מרי וטסרה. רודולף היה בנו היחיד של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ואליזבת, נסיכת בוואריה, וככזה, היה מיועד לרשת את כתר האימפריה האוסטרו-הונגרית עם מות אביו. מרי וטסרה הייתה בתו של הדיפלומט הברון אלבין וטסרה. ↑
3. הפְרֶנוֹלוֹגְיָה היא תיאוריה פסאודו-מדעית, הטוענת כי ניתן לקשר בין מבנה הגולגולת לבין אישיותו של האדם ותכונות אופי, כגון פשיעה. הפרנולוגיה פותחה על ידי פרנץ יוזף גאל באוסטריה, בסביבות 1800 והייתה פופולרית מאוד במאה ה-19 באירופה וארצות הברית. הפרנולוג בודק את מבנה הגולגולת ועל סמך זה הוא מסיק לגבי מבנה המוח שמתחתיה. ↑
4. Ernst von Lasaulx 1861-1805, היה פילולוג ופוליטיקאי גרמני. ↑