“Das Goetheanum” 1921–1925

רודולף שטיינר

GA36

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

מאמר מספר 2      28.8.1921

הסוגייה הגלובלית

העולם מצפה להחלטות חשובות מוועידת וושינגטון, שתתקיים בנובמבר. למרות שמעצמות המערב רשמו את נושא פירוק הנשק, וסוגיות האוקיינוס ​​השקט, כמעין תוכנית לפגישה זו, כהתחלה; רק האחרונה תיבחן ברצינות, כאשר הסוגייה הראשונה תיתפס כמעין קישוט מוסרי. שכן באוקיינוס ​​השקט מתכנסים הקווים שבהם מתמקדת תשומת לב המעצמות שבהן תלוי גורל העולם כיום: צפון אמריקה, אנגליה, יפן. אם בוחנים את האינטרסים העומדים על כף המאזניים, מכירים את אופיין הכלכלי כמכריע באמת. הצדדים רוצים להגיע להסכמה לגבי יתרונות כלכליים; והם יתפרקו מנשקם, או יתחמשו מחדש, אם יתרונות אלה יהפכו זאת להכרח. הם לא יכולים לעשות אחרת. לאור התפתחות המדינות הבודדות, עליהן לפעול כמעצמות כלכליות; וכל שאר השאלות יכולות להופיע בפניהן רק באור הנובע ממניעיהן הכלכליים.

אירופה וצפון אמריקה, עם דרך החשיבה שההתפתחות ההיסטורית שלהן העניקה להן, ייתקלו במכשולים החמורים ביותר באסיה. מה שאמר השר הדרום אפריקאי סמוטס [Smuts], בוועידת האימפריה של לונדון, נראה משמעותי לרבים. הוא אמר שבעתיד, תשומת הלב הפוליטית לא תוכל עוד להיות ממוקדת באוקיינוס ​​האטלנטי ובים הצפוני, אלא בחמישים השנים הבאות תצטרך להיות מופנית לאוקיינוס ​​השקט. אך הפעולות שיינקטו, בהשפעת השקפה זו, חייבות להתנגש ברצון האסייתים. הכלכלה העולמית, המתפתחת כבר כחמישה עשורים, צריכה להמשיך להתפתח באופן פנימי, צריכה לערב בתחומים שלה את עמי אסיה באופן שרק החל.

אך זה לא יתאפשר אם לא יתעוררו תנאים אחרים להבנה בינלאומית. לא ניתן יהיה לעשות עסקים עם עמי אסיה אם לא נוכל לזכות באמונם. אבל רק במידה מסוימת ניתן לרכוש אמון על בסיס כלכלי גרידא. זה לא יספיק למה שיש לנו לנגד עינינו. נצטרך לזכות בלבבות ובתודעה של עמי אסיה. בלעדיהם, כל קשר יתערער עקב חוסר אמון באנשים אלה.

בניגוד לכך, צצות סוגיות עולמיות בעלות חשיבות עליונה. במהלך המאות האחרונות, פיתחו אנשי המערב אסכולות חשיבה ורגשות המעוררות את חוסר האמון של האסייתים. לא משנה כמה האסייתי ילמד על המדע המערבי ועל התוצאות הטכניות של מדע זה, זה לא מושך אותו; זה דוחה אותו. אם הוא רואה את היפנים, בני ארצו האסייתים, בנטייתם לעבר הציוויליזציה המערבית, הוא רואה בהם עריקים מהאסיאתיות האמיתית. הוא רואה בתרבות המערבית משהו נחות מהעושר הפנימי של חייו הרוחניים. הוא לא רואה שהוא מפגר מאחור בהתקדמות החומרית; הוא רואה רק את שאיפותיו הרוחניות, ואלה נראות לו נעלות מאלה של המערביים. הוא גם לא מוצא סיפוק באופן שבו אנשי המערב מתייחסים לכריסטיאניות כך שתתאים לעומק החוויה הדתית שלו. את מה שהוא לומד כעת, על דרך חיים זו, הוא רואה כמטריאליזם דתי; ועומק החוויה הכריסטיאנית אינו עומד כעת בפניו.

אומות המערב יתמודדו עם שאלות בלתי אפשריות, אם לא יתחשבו ביריבות זו של הנפשות בתפיסותיהן הפוליטיות-עולמיות. כל עוד מתייחסים ליריבות זו כאל סנטימנטליות שאנשים מעשיים של החיים אינם עוסקים בה, הם יפעלו רק לקראת כאוס פוליטי עולמי. יהיה עליהם ללמוד להתייחס כדחפים מעשיים לדברים שנחשבו עד כה רק כאידיאולוגיה של חולמים.

המערב יכול לעשות את שינוי הלב הזה. עד כה, הוא פיתח רק את הצד החיצוני של טבעו. הוא השיג את מה שהאסיאתי אינו מבין ולעולם לא ירצה להבין. אבל צד חיצוני זה, נובע מכוח פנימי שטרם גילה את עצמו בייחודיותו. ניתן לפתח כוח זה, ואז הוא יוכל לכבוש את ההישגים בעולם החומרי ולהוסיף עליהם את תוצאותיהם של חיים רוחניים, אשר עבור האסייתי עשויים לייצג ערכים של העולם.

כמובן, אפשר לומר נגד טענה כזו: אל מול הברבריות האסייתית, למערב יש הפנמה, נפש, ואכן תרבות "גבוהה". זה בהחלט נכון. אבל זו לא הנקודה. מה שחשוב הוא שאנשי המערב יכולים לפתח נפש עמוקה, אבל ההיסטוריה שלהם מנעה מהם להביא את הנפש לחיים הציבוריים; האסייתי אולי ילדותי ואף שטחי בנפשו, אך הוא מביא אותה לחיים הציבוריים. לניגוד שהוזכר כאן, אין כל קשר לטוב ולרע. אין לו גם שום קשר ליפה ולמכוער, לאמנותי וללא אמנותי. אבל הוא כן קשור לעובדה שהאסיאתי חווה את רגשותיו ואת תודעתו בעולמו החושי החיצוני, בעוד שנפש אנשי המערב נשארת בפנים, בכניעתם לעולם החושים. האסייתי מוצא את הרוח על ידי חיים חושיים; לעיתים קרובות הוא מוצא שם רוח רעה, אבל בכל זאת רוח. לא משנה עד כמה קרובים אנשי המערב בקשר שלהם לרוח שבתוכם, חושיהם נמלטים מרוח זו ושואפים לעולם מכני הגיוני ומסודר. באופן טבעי, אנשי המערב לא יאמצו דרך חשיבה ותחושה רוחנית למען האסייתים. הם יכולים לעשות זאת רק מתוך צרכיהם הרוחניים. השאלה האסייתית אפילו לא יכולה להיות הסיבה לכך. אבל הציוויליזציה החומרית של המערב הגיעה לנקודה שבה היא עצמה חייבת לתפוס את גילוייה כבלתי מספקים, שבה אנושיותה חייבת להרגיש ריקה ושוממה מבפנים. אם נפשו של האדם המערבי מבינה את עצמה נכון, ברגע הנוכחי בהתפתחותה, היא חייבת לשאוף להפנמה של כל הקיום, להבנה רוחנית של החיים.

שאיפה זו, היא עניין הנדרש על ידי המצב הנוכחי במערב עצמו. היא עולה בקנה אחד עם ההתמקדות הפוליטית העולמית ההכרחית במזרח. המערב ימשיך להתמכר לאשליות הרות אסון לגבי המשימות הגדולות של הזמן, כל עוד לא יבין שבלי הרצון לחדש את חיי הנפש, התקדמות אנושית נוספת אינה אפשרית. אפשר לחוש בושה רוחנית כשרואים את מה שהאסיאתי מכנה עליונותו הרוחנית.

זוהי הטעיה לחשוב שרק כאשר האדם המערבי סופג את דרך החשיבה של המזרח העתיק כטוב רוחני, אז הוא מוסיף תוספת לרכישותיו החומריות. התוכן הרוחני שדרכו האדם המערבי יכול להפוך את המדע שלו, את הטכנולוגיה שלו ואת יכולותיו הכלכליות לאנושיות באמת, חייב לבוא מהיכולות שהוא יכול לפתח בתוכו. רבים אמרו "Ex oriente lux [אור מהמזרח]". אבל האור שמגיע מבחוץ אינו הופך לתפיסת אור אם הוא אינו נקלט על ידי אור פנימי.

פוליטיקה עולמית, חסרת נפש, חייבת להפוך לרוחנית. כמובן, התפתחות הנפש היא עניין אנושי אינטימי. אבל מעשיו של אדם, עם חיי נפש מופנמים, הם חוליות בסדר העולם החיצוני. במזרח דוחים את החוש המסחרי שהאסיאתי מכיר לגבי האירופאי; נפש החושפת תוכן רוחני תעורר אמון. זה אולי נראה מעשי רק עבור דרכי החשיבה הישנות כדי לענות על השאלה כיצד להפוך את סין לאזור כלכלי המציג את תוצאותיו למעצמות המערב; אך השאלה המעשית באמת של העתיד תהיה כיצד ליצור קשר עם נפשותיהם של האנשים החיים באסיה. הכלכלה העולמית יכולה להיות רק גוף חיצוני לנפש שיש למצוא עבורה.

ייתכן שלחלק מהאנשים ייראה אידיאולוגי למדי שבחינה של התקופה מתחילה בוועידת וושינגטון ומסתיימת בדרישות הנפש. אולם בזמנים המהירים שלנו, רבים מאלה שחיים כיום ודוחים רעיונות, עשויים לגלות שדחיית הנפש לא תתגלה כגישה מעשית לחיים.