אוסף מאמרים אודות אנתרופוסופיה מכתב-העת: הגתאנום
“Das Goetheanum” 1925-1921
רודולף שטיינר
GA36
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל
מאמר מספר 19 13.8.1922
ההיסטוריה והאדם בן זמננו
כחצי מאה חלפה מאז פרסם פרידריך ניטשה את "הרהור בטרם עת", העוסק בערכה של ההיסטוריה לחיים. השאלה של חיים ומוות הפכה עבורו לשאלה: האם הכוחות הפועלים בתוך נפש האדם ונושאים את האדם דרך הקיום, לא ישותקו אם יתמקד יותר מדי בעבר? ניתן להבין כיצד התבוננותו של ניטשה בשאלה זו הובילה להרהור "לא אופנתי", כאשר בוחנים את ההתפתחות שעברו תפיסות רבות במחשבה המרכז-אירופית בתקופה האחרונה, אודות מעמדו של האדם בהתפתחות ההיסטורית.
בתחילת המאה ה-19 דיברו על "חוק טבע". נהוג היה לחשוב שהאדם יכול להפנות את תשומת ליבו להווייתו, ל"טבעו", ואז עליו למצוא מהן את "זכויותיו" בחיים. "זכות טבעית" זו, נקראה גם "זכות התבונה". האדם האמין שהוא יכול למצוא את מעמדו בחיים מנקודת מבט משפטית, אם ישאב את הרעיונות לכך ממה שהוטמן בו על ידי טבעו.
בהדרגה, אנשים איבדו את אמונתם ב"חוק רציונלי" זה. התברר כיצד "זכויות" נוצרו באופן רגיל, חצי אינסטינקטיבי, בקיום אנושי משותף. תשומת הלב הופנתה ל"היסטוריה" של החיים המשפטיים. אל מול שלטון היסטורי זה, "חוק טבע" מעשה ידי אדם, התגלה כחסר משמעות. התגלה שהאדם נולד לתוך מה שכוחות התפתחותיים אינסטינקטיביים הביאו לחיים. רק באלה ניתן לדבוק, כך נהוג היה לחשוב, כאשר בוחנים את זכויות האדם. אם רוצים להגיע לרעיונות לגבי החוק, יש לגשת להיסטוריה.
ניטשה הרגיש שההשקפה, שנתקל בה במהלך התפתחות נעוריו, היא אונס של נפש האדם. הוא חשב: האדם לוקח את ההווה החיוני שלו, אם אינו מתעשת, מוציא את רצונו מקיומו המיידי, ושותל בעצמו עבר מת המשתק את רצונו. בדרך זו, איש ההווה מאבד את עצמו.
מובן שניטשה הגיע להשקפה כזו. הוא ראה את עצמו מועבר לתקופה שבה לאדם היה מעט ביטחון לגבי ידע של עולם הרוח. לכן, היצירתיות של חייו הרוחיים של האדם הפכה לספק מסוים. אנשים הטילו ספק ביכולתם ליצור משהו בעצמם, ולכן הם דבקו בהרהורים על מה שנעשה. "אסכולת המשפט ההיסטורית" תפסה את מקומה של "אסכולת חוק התבונה".
גם כיום, רגשות עדיין יכולים להתעורר, אם כי בצורה שונה במקצת מכפי שניטשה ביטא אותם. שכן האדם עדיין מפנה את מבטו לאחור, כשהוא אמור לומר מה עליו להכניס לחייו בהווה. שואלים איך היה בתנאים פרימיטיביים, עם מישהו כזה או עם מישהו אחר, אם רוצים להבין את מהות ה"נכון", "המנהג" וכדומה. ניתן להבחין כיצד מבט זה מדכא את ההיבט היצירתי הישיר של ההווה.
ובכל זאת, חוש בריא לא יאפשר שמבט כזה לאחור יחליש את האדם. חוש זה מרמז שלא היסטוריה אמיתית ב"אסכולה ההיסטורית" היא שיכולה לייצר את החיסרון עליו מדבר ניטשה, אלא חיסרון שנתפס בצורה שגויה.
במקביל להכנסת ההיסטורי אל תוך הדיון המשפטי, המוסרי, עלתה השאלה: אם כן, מהם הכוחות המניעים בהיסטוריה של האנושות? היו שאמרו, שהאדם בעבודתו מביא את עובדות החיים. האישים הגדולים הם הכוחות המניעים בהיסטוריה. אחרים חשבו, שפעילויותיהם של אנשים הן תוצאה של נסיבות חיצוניות. יש לשקול תנאים אלה בתקופה הנדונה, אם רוצים להבין אותה מבחינה היסטורית. זה הוביל אז לתפיסה היסטורית הנוטה יותר ויותר לכיוון החומרי. עלה המטריאליזם ההיסטורי, המאמין שהכוחות האפקטיביים בפועל, הם אלה הפועלים בכלכלה האנושית, וכי את מה שהאדם עושה, יש להבין מתוך כוחות אלה.
כיצד בדיוק השקפות משפיעות על החיים, נדון על ידי אחד ההיסטוריונים האחרונים, בהתייחס להווה המיידי. היינריך פרידיונג[1] כתב בספרו "עידן האימפריאליזם 1884-1914"[2]: "אם אסכולה כלשהי מכחישה את חשיבותה של האישיות הגדולה לאירועים, אז היא תחסר כאשר היא נחוצה ביותר… הדוקטרינה המרקסיסטית מוציאה את האישיות האינדיבידואלית מגורמי החישוב ההיסטורי; אין פלא שגם כאן וגם שם נעלמו הדמויות יוצאות הדופן, כדי לפנות מקום לבינוניים ונחותים." כך מודים שאסכולות יכולות להתערב בחיים ההיסטוריים באופן מעכב או מקדם. אבל שוב, הן יכולות לעשות זאת רק באמצעות אישים מסוימים.
ובאישים אלה, רעיונות באים לידי ביטוי באמצעות הרוח החיה השוכנת באדם. אך האדם מאבד גם זאת להיסטוריה, אם אינו יכול למצוא זאת בטבעו שלו. "זכות התבונה" בתחילת המאה ה-19 (ובמאה ה-18) לא נלקחה מהרוח האנושית החיה, אלא מה"מחשבה", אשר, כאשר היא בסך הכל נפש אינטלקטואלית, בלתי נראית, מציגה רק את המת מהרוח. מצד שני, "הזכות ההיסטורית" לא נתנה לאדם דבר עבור חווייתו הרוחית, משום שבהיסטוריה היא לא חדרה לרוח, אלא נאחזה בגילויים ההיסטוריים החיצוניים של הרוח.
כאשר האדם מוצא את הרוח החיה והיצירתית בתוכו, הוא מוצא אותה גם בהיסטוריה. כאשר הוא יודע שחיי נפשו מגיעים עד לאזורי הרוח, הוא יחפש גם את הכוחות המניעים של ההתפתחות ההיסטורית באזורי רוח אלה. הוא יגיע עד לאישיות ההיסטורית, אך ילך מעבר לה אל כוחות הרוח השולטים, שפעלו מעולם הרוח על נפשותיהם של אנשים בעבר, כפי שהן פועלות על נפשו. הוא יראה באישים כמבצעי כוונותיהם של כוחות רוח אלה. הוא אינו מצמצם את בני האדם לבובות של עולם הרוח; הוא מכיר בטבעם החופשי ביחסם לעולם הזה, כשם שהוא יודע את עצמו כחופשי בקשר שלו עם קיום הרוח. לאור השקפה רוחית מתאימה של ההיסטוריה, "זכות התבונה" ו"מנהגים הנובעים מנפש האדם" של ימינו, נתפסים כהתפתחות מהעבר, אך גם כיצירתיות רוחנית בהווה. ו"זכות היסטורית" כמו גם "מנהג שהפך להיסטורי" אינם חותרים תחת ההווה החי והיצירתי, שכן הם מוכיחים את עצמם כבאים מאותו מקור; הם נותנים להווה את הזכות לרצונו שלו, כי הם מגלים את עצמם כרצון זה. "חוק טבע" שאינו שם לב לעבר, מצטמק לצורות מחשבה מופשטות; "אסכולה היסטורית של מחשבה משפטית", המסרבת להכיר בכל "חוק טבע", אינה שואבת מהרוח, אלא מתארת רק את הביטוי החיצוני של הרוח.
———————————————————-