“Das Goetheanum” 1925-1921

רודולף שטיינר

GA36

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

מאמר מספר 14       18.12.1921

אמיל בוטרו^[1]

מבין הפילוסופים הצרפתיים האחרונים, ברגסון^[2] מוזכר לעיתים קרובות יותר מאשר אמיל בוטרו, שנפטר לאחרונה. ייתכן שהשיפוט העכשווי אינו צודק לחלוטין בנושא זה. ברגסון מדבר בצורה מובנת יותר לציבור; יותר מבוטרו, הוא מבסס את רעיונותיו על ממצאים מדעיים מוכרים. אך נראה שבוטרו הוא זה, מבין השניים, שנע בקלות רבה יותר בעיצוב הפילוסופי הריבוני של מושגים. ברגסון מתחיל מממצאים מדעיים בודדים; בוטרו – מסקירה כללית של היקף וגבולות הידע המדעי כשלעצמו. ברגסון משווה את דרך ההתבוננות המדעית עם המיסטיקה שלו, המבוססת על תחושה אינטואיטיבית בלתי מוגדרת; בוטרו עושה דבר דומה, עם הפרשנות האינטלקטואלית שלו לגבי העולם. שניהם חשים צורך לעבור מהכרת הטבע להכרת הרוח; שניהם נרתעים מחוויה אמיתית של עולם הרוח.

בוטרו שואל את עצמו: כיצד האדם מזהה את העולם המינרלי הדומם? הוא מדמיין את אופן ההכרה המופעל כאן. הוא מאפיין אותו, לאחר מכן הוא פונה אל טבע החיות. הוא מגלה שיש להחיל אופן הכרה אחר, ועוד אחד במדע הנפש עבור האדם האינדיבידואלי; ועוד אחד בסוציולוגיה. הוא מגיע להיררכיה של אופני הכרה. בדרך זו, הידע מצביע על רצף שלבים של הישות המדוברת, מהעולם החומרי ועד הרוחני. אך ביחס לרוחני, הקשר החי עם המציאות חומק ממנו. כאן יש צורך ליצור קשר עם המציאות באמצעות הבשלת איברי נפש פנימיים, שחיי הנפש הרגילים אינם מודעים להם, בדומה לאלה הקיימים דרך החושים ודרך חשיבה אינטלקטואלית עבור המציאות החומרית. לכן, עבור מציאות-רוחית, בוטרו נותר עם מושגים מופשטים בלבד של השכל. לפיכך, השקפתו מסתכמת באינטלקטואליזם שעשוי להצביע על הרוח, אך אינו יכול לתפוס אותה מבחינת התוכן שלה.

צריך לחזור לתקופתו של לייבניץ^[3] אם רוצים להעריך מבחינה היסטורית הוגה דעות כמו בוטרו. אצל לייבניץ, עדיין מוצאים את הסיכוי לעולם רוח אמיתי. הוא רואה מונאדות שיש להן רעיונות והן ישויות יסוד. מה שלייבניץ מחפש מאחורי עולם החושים, לעומת זאת, הצטמק למונאדיזם, כלומר, לישות הרוחית הנקודתית והמופשטת. אבל לפחות זו עדיין מהות. זמנים מאוחרים יותר החליפו את החיפוש אחר מהותיות כזו, בחיפוש אחר חוקים. כבר לא עוסקים בישויות הנכנסות לפעולה הדדית ובכך חושפות חוקים; מסתכלים רק על החוקים עצמם. מחפשים את החוק הטבעי, לא את הישויות החושפות חוק זה בהתנהגותן. לכל היותר, עדיין נתקלים באטום – גוויית כל הקיום.

בוטרו זיהה, במידה מסוימת, את המהלך הזה של החיים המדעיים המודרניים. לכן הוא מחפש שוב את החוקים בין הישויות; הוא רואה בהם את הגילוי של האופן שבו הישויות פועלות. בדרך זו הוא מגיע לאינדיקציה של העצמאות, של פנימיות הישויות. הוא מבהיר את העובדה שעם התובנה לחוקי העולם, עדיין לא רואים דרך ישויות העולם.

כאן מתחיל הצורך לפתח דרך אנושית כזו של התבוננות בדברים, העולה משילוב מדע החוקים לתפיסה חיה של ההוויה. אמיל בוטרו לא רצה ללכת בדרך זו. הוא לא היה מסוגל להתגבר על המכשולים שהרגלי החשיבה המודרניים מציבים בדרכה של דרך כזו. אך הוא הצביע על דרך כזו בצורה החדה והעקשנית ביותר, שאולי אפילו לא חשד בה, בהתחשב בטבעו שלו. הוא הצביע עליה בעוצמה כזו, שרק הוגה דעות, הכבול על ידי הדרך האינטלקטואלית המודרנית של המחקר המודרני, יכול.

זוהי מעלתו הגדולה. אולי אף אחד אחר אינו יכול להשתוות אליו בדיוק מושגיו בכיוון זה. יש להכיר בכך, למרות שהצדדים האפלים של האינטלקטואליזם מתגלים בו במידה ניכרת דווקא בגללה. הוא ביקש להוכיח את הלגיטימיות של דרך החשיבה הדתית, לצד הדרך המדעית-פילוסופית. אך בכך, התברר חוסר ההתאמה של דרך הסתכלותו על הדברים. הוא לא הצליח למצוא את היסוד הדתי בתחום הידע. הוא האמין שידע לא יכול לנבוע מהאדם השלם, אלא שעדיין חייבת להיות לו השקפת עולם המבוססת על כוחות האישיות המלאה. מבחינתו, התוצאה היא מדע כנביעה של חלק מהטבע האנושי, ודת כנביעה של האדם השלם. כך נוצרת רוח מדע, אשר עם זאת, קונה את ודאותה רק בכך שאינה יוצרת קשר לפנימיותם של החיים הדתיים בפני עצמם; וקיומה של הדת מובטח בכך שניתנת לה פרספקטיבה רחבה יותר מהמדע, אך בעלת ודאות פחותה. הקונפליקט החמור, הפוקד את רגשותיו של האדם המודרני, אינו נפתר, אלא על ידי כך שהוא מתווסף לדוגמטיזציה במובן הפילוסופי, הוא מתעצם משמעותית.

באמצעות תפנית זו של חשיבתו, בוטרו מראה את עצמו גם כנציג חשוב של משבר השקפת העולם הנוכחי. יש להכירו, אם רוצים לשפוט כיצד השקפת עולם זו, על מטפחיה הבולטים יותר, מצביעה מעבר לעצמה בכל מקום, אך היא כה סבוכה ברשתה, עד שאינה יכולה לצאת; היא מכריזה על עצמה כמי שלא יכולה לבנות על יסודותיה, אך גם אינה רוצה לשחרר את היסודות הללו.

———————————————————————————

1. Emile Boutroux – 1921-1845, היה היסטוריון של פילוסופיה, צרפתי. מתנגד נחרץ של מטריאליזם. ↑
2. Henri-Louis Bergson – אַנרי לואי בֶּרגסון, 1941-1859, היה פילוסוף יהודי-צרפתי משפיע במחצית הראשונה של המאה ה-20. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1927. ↑
3. Gottfried Wilhelm von Leibniz – גוטפריד וילהלם פון לייבניץ, 1716-1646, היה מתמטיקאי, פילוסוף, פיזיקאי ואיש אשכולות גרמני שהשפעתו בולטת הן בהיסטוריה של המתמטיקה והן בהיסטוריה של הפילוסופיה. ↑