רודולף שטיינר

סדרת הרצאות במקומות שונים

140 GA

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן

הרצאה מספר 3 בסדרה

הנובר, 18 בנובמבר 1912

מסע האדם דרך הספירות הפלנטריות

והמשמעות של ידיעת כריסטוס

התאספנו כאן בערב זה במעין מעטפת חדשה של הענף היקר שלנו בהנובר, ואנחנו חונכים את המקום בצורה היפה ביותר דרך העובדה שכל כך הרבה חברים הגיעו לכאן, והביעו שוב במקום הזה שהם מתייחסים בליבם ברצינות למה שאנו מאחדים בהשקפה הרוחנית שלנו. כבר זמן מה קיים קושי מסוים בהזדמנויות מסוג זה, קושי שמצד שני יכול גם לשמח אותנו: העובדה שמצד אחד חברינו יצרו את המסגרת הזאת לעבודתם, ומצד שני מסתבר כבר מהמפגש הראשון שהמקום קטן מידי. כמובן, יש לעובדה זו שני צדדים. היא יכולה למלא את ליבנו באמונה ובתקווה לגבי קיום התנועה השלנו. הרשו לי בתחילת ההרצאה שלנו לאחל לנו שהעבודה הרוחנית שמתרחשת כאן במבנה זה תזכה לברכה ולשגשוג. הרשו לי להביע מעומק הלב את המשאלה שעבודה זו תתנהל כך שבזכות הכוח הפנימי והטוהר שלה היא תוכל לקבל את ברכת המדריכים הרוחניים ששומרים על התנועה שלנו. ברכה זו תגיע רק אם אנו שואפים בכל הכנות, הרצינות והיושר הפנימי שלנו לאידיאלים הרוחניים הגדולים. אז, אם נעבוד ביחד עם כל הכנות, הרצינות והיושר, נוכל להיות תמיד בטוחים שהברכה של אלה שאנו קוראים להם המסטרים של החוכמה ושל הרמוניית הרגשות יכוונו את יעדנו. מי ייתן והברכה הזאת תזרום אלינו, כדי שעבודתנו תעניק כוח לנפשותינו, כדי שעבודה זו תהפוך להיות אבן תשתית עבור התרבות האנושית כולה דרך מדע הרוח.

נתחיל היום, חברים יקרים, בהתבוננות במה שנקראה המודעות האנושית. לְמה אנחנו קוראים מודעות אנושית? קודם כול, אנו יכולים לומר שבזמן שאנחנו נמצאים במצב של שינה – מרגע ההירדמות בערב ועד להתעוררות למחרת בבוקר – אין בנו מודעות. אבל כל מי ששולט במלואו על חמשת חושיו, אם יורשה לי להשתמש בביטוי זה, לא יטיל ספק בכך שהוא קיים גם כאשר הוא נרדם ומאבד את מודעותו. כי אילו הוא היה מטיל ספק בכך, המסקנה חסרת ההיגיון והמגוחכת הייתה שכל מה שהוא חווה בתוכו הולך לאיבוד בזמן השינה וחייב לבוא לידי קיום מחדש למחרת בבוקר. כל מי שלא מחזיק בדעה המגוחכת הזאת בטוח בכך שהוא ממשיך להתקיים גם בזמן השינה. אבל יחד עם זאת אין לו מודעות.

בזמן השינה איננו מלאים במחשבות, איננו מלאים בדחפים, רצונות ותשוקות. אייננו מלאים בכאב ובסבל, מפני שכאשר הכאב נעשה כה עוצמתי שהוא מפריע לשינה שלנו, אז המודעות נשארת נוכחת. כל מי שיכול להבדיל בין שינה לעירות יודע גם מהי מודעות. המודעות היא הדבר שחוזר לנפש בכל פעם שאנו מתעוררים: סך הכול של הרעיונות, הרגשות, התשוקות, הכאב וכו', שחוזרים לנפש בבוקר. מה הופך את המודעות למשהו שהוא ייחודי לבני האדם? מה שמאפיין באופן ייחודי את בני האדם הוא שהרגש, התחושה, החוויה של האני מלווה, במובן מסוים, את כל מה שיכול להיות במודעות האדם. רעיון שאינני יכול לומר עליו: אני חושב; תחושה שאינני יכול לומר עליה: אני מרגיש; כאב שעליו אינני יכול לומר: אני סובל – אלה לא יהיו חוויות אמיתיות של הנפש. כל מה שאני חווה חייב להיות קשור למושג של ה'אני'. וזה אכן כך. אבל יחד עם זאת אנחנו יודעים שהקשר הזה עם המושג 'אני' – דיברנו על כך כבר פעמים רבות – מתחיל רק בנקודה מסוימת בחיים. רק בסביבות גיל שלוש, הילד מתחיל לחבר בין חוויה לבין עצמו, כאשר הוא כבר לא אומר: "קרל משחק" או "מרי מדברת" וכו', אלא: "אני משחק", "אני מדברת". כלומר, הידיעה של העצמי מתעוררת בגיל הילדות.

כעת נשאל את עצמנו: כיצד מתעוררת בהדרגה בתוך הילד הידיעה של ה'אני'? השאלה הזאת מראה שלשאלות שנראות פשוטות ביותר לא כל כך קל לענות, למרות שהתשובה היא לפעמים לגמרי בהישג יד. איך עובר הילד ממצב של מודעות נטולת 'אני' למחשבות ולתמונות מנטליות מלאות ב'אני'? כל מי שלומד את חיי הילד ברצינות יכול להבין כיצד זה קורה. הסתכלות פשוטה יכולה לעזור לנו להבין איך הילד מגיע למודעות 'אני', איך מתפתח ומתחזק המושג הזה של גוף ראשון. נניח שהילד נתקל בפינת השולחן ומקבל מכה בראש. אם נשים לב, נגלה שרגש ה'אני' מתחזק אחרי שהילד מקבל מכה בראש. במילים אחרות, הילד נעשה מודע לעצמו, הוא לומד להכיר את עצמו. כמובן, זאת לא צריכה להיות תמיד מכה או שריטה חיצונית. גם כאשר הילד שם את ידו על משהו, יש שם מעין התנגשות בקנה מידה קטן, שגורמת לו להיות מודע לקיומם של דברים אחרים. אילו הילד לא היה חווה שום התנגדות מהעולם החיצוני, הוא לעולם לא היה מפתח מודעות 'אני'. העובדה שקיים עולם מחוץ לעצמו מאפשרת את התפתחות המודעות העצמית, את התפתחות המודעות ל'אני'.

אם כן, מודעות ה'אני' מתעוררת בנקודה מסוימת בחייו של הילד, אבל מה שהתרחש עד לנקודה זו לא נפסק, אלא חל היפוך. הילד פיתח את מודעות ה'אני' כך שהוא נעשה מודע לעובדה שישנם חפצים מחוצה לו, הוא הפריד את עצמו מהחפצים החיצוניים. ברגע שמודעות ה'אני' התעוררה, הילד ממשיך להיתקל בדברים. הוא חייב להיתקל, להתנגש במשהו כל הזמן. במה הוא מתנגש? ישות שאינה מתנגשת בשום דבר, שאינה באה במגע עם שום דבר, אינה יכולה לדעת שום דבר על עצמה, לפחות לא בעולם שבו אנחנו חיים. מהרגע שבו מתעוררת מודעות 'אני', ה'אני' מתחיל מיד להתנגש פנימית בגוף של עצמו, בהיבט הפיזי שבו הוא חי. אם תרצו לדמיין זאת, חישבו על הילד שמתעורר כל בוקר. האני והגוף האסטרלי נכנסים לתוך הגוף הפיזי והאתרי, וה'אני' נתקל בהם. חישבו על כך שאם מכניסים יד לתוך מים ומזיזים אותה, יש התנגדות בכל מקום שבו נוגעים במים. אותו הדבר קורה כאשר האני צולל לתוך הגוף בבוקר ומוצא את עצמו נשטף על ידי חייו הפנימיים. לכל אורך החיים ה'אני' נמצא בתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי, ונתקל בהם מכל צד. כאשר אנו משחקים עם היד במים, אנחנו נעשים מודעים ליד שלנו מכל צד. כאשר ה'אני' צולל לתוך הגוף האתרי והגוף הפיזי, הוא פוגש התנגדות בכל מקום, וזה נמשך לאורך כל החיים. במהלך חייו האדם חייב לצלול לתוך הגוף הפיזי והאתרי שלו כל פעם שהוא מתעורר בבוקר, ולכן מתרחשת התנגשות תמידית בין הגוף הפיזי והאתרי, מצד אחד, ו'האני' והגוף האסטרלי, מצד שני. מה התוצאה של התנגשות זו? התוצאה היא שחיקה – שחיקה של האני והגוף האסטרלי, מצד אחד, והגוף הפיזי והגוף האתרי, מצד שני. אותו הדבר קורה גם כאשר יש לחץ מתמיד בין שני חפצים. הם שוחקים זה את זה. זה התהליך של הזדקנות, התהליך של שחיקה, שמתרחש במהלך חיי האדם, והוא גם הגורם לכך שהאדם מת כישות פיזית.

חישבו על כך: אילו לא היה לנו גוף פיזי וגוף אתרי, לא היינו יכולים לשמור על מודעות 'אני'. אולי היינו יכולים לפתח מודעות 'אני', אבל לא היינו יכולים לשמור עליה. לשם כך עלינו להיתקל כל הזמן במבנה הפנימי שלנו. התוצאה היא העובדה החשובה ביותר שההתפתחות של האני שלנו מתאפשרת דרך הרס ישותנו. אילו לא יכולנו להתנגש באיברים של ישותנו, לא הייתה יכולה להיות לנו מודעות 'אני'. כאשר נשאלת השאלה "מהי המטרה של ההרס, של ההזדקנות, של המוות?" התשובה חייבת להיות: המטרה של ההרס, ההזדקנות והמוות היא שהאדם דרך ההרס יוכל להתפתח, שמודעות ה'אני' תוכל להמשיך להתפתח לשלבים גבוהים יותר. אילו לא יכולנו למות, לא היינו יכולים להיות בני אדם באמת.

אם אנו מתבוננים לעומק בהשלכות של עובדה זו, ומאפשרים לה לפעול בנפשנו, תגיע אלינו המחשבה הבאה, התשובה הבאה שהאוקולטיזם יכול לתת לנו: כדי לחיות כבני אדם, אנו זקוקים תמיד לגוף פיזי, לגוף אתרי, לגוף אסטרלי ול'אני'. בחיים האנושיים בעידן שלנו, אנו זקוקים לארבעה איברים אלה. אבל כדי שנגיע למודעות 'אני', עלינו להרוס אותם. עלינו לרכוש אותם שוב ושוב, ועלינו להרוס אותם שוב ושוב. מכאן הצורך בחיים ארציים חוזרים ונשנים כדי לתת לגוף האדם להיהרס שוב ושוב, ולאפשר לאדם להתפתח לשלבים גבוהים יותר כבני אדם בעלי מודעות.

בחיינו על האדמה יש לנו רק חלק אחד בישותנו שאנחנו יכולים באמת לעבוד על התפתחותו, וזה ה'אני' שלנו. אנחנו יכולים לעבוד באופן מסוים על התפתחות ה'אני' שלנו. מה זה אומר מבחינה רוחנית לעבוד על התפתחות ה'אני' שלנו? כדי לענות לשאלה זו, עלינו להבין מדוע העבודה הזאת הכרחית. נניח שאדם אחד הולך לאדם שני ואומר לו: "אתה איש רע." אם הדבר לא נכון, האיש אמר אי אמת. מהי התוצאה של העובדה שה'אני' אמר דבר שקרי? התוצאה היא שמאותו רגע הערך של ה'אני' קטן יותר ממה שהיה לפני האמירה הזאת. זאת המשמעות האובייקטיבית של המעשה הלא מוסרי. לפני שאנו אומרים דבר שקרי, הערך שלנו גדול יותר מאשר לאחר מכן. בכל הזמנים ובכל הספירות, לעולמי עד ובכל מקום, הערך של ה'אני' שלנו יורד כתוצאה ממעשה כזה. אבל במהלך חיינו בין הלידה למוות יש ברשותנו משאב מסוים. אנחנו יכולים לשפר את הערך של ה'אני' שלנו אם אנחנו מצליחים להתגבר על השקר. מול אותו אדם שקראנו לו "איש רע" אנחנו יכולים להודות: "טעיתי; מה שאמרתי לא נכון," וכו'. כאשר אנו עושים זאת, אנו מחזירים ערך ל'אני' שלנו ומפצים על הנזק שגרמנו לו. במקרה שקשור ל'אני' שלנו עדיין יש לנו במהלך חיינו את האפשרות לעשות את התיקון הנדרש. אם למשל היינו צריכים לרכוש ידע מסוים אבל שכחנו אותו, ה'אני' שלנו איבד מערכו, אבל אם נעשה מאמץ, נוכל להחזיר את הדבר לזיכרוננו ולפצות על הנזק שנגרם. לסיכום, אנחנו יכולים להפחית מהערך של ה'אני' שלנו, אבל אנחנו יכולים גם להגדיל אותו. יכולת כזו לתקן חלק מישותנו, לתקן בו את הטעויות באופן כזה שיקדם את התפתחותו, יש לנו ביחס ל'אני' שלנו.

אולם המודעות של האדם איננה מגיעה ישירות לגופו האסטרלי ולגופו האתרי, ועוד הרבה פחות לגופו הפיזי. למרות שמתרחש הרס בלתי פוסק בשלושת החלקים האלה במהלך החיים, איננו יודעים כיצד לתקן אותם שוב ושוב. לאדם יש את היכולת לתקן את הנזק הנגרם ל'אני' שלו, לפצות על פגם מוסרי או על פגם בזיכרון, אבל אין לו שליטה על מה שנהרס בלי הרף בגופו האסטרלי, האתרי והפיזי. שלושת הגופים הללו נפגמים כל הזמן, מותקפים כל הזמן, לאורך כל חיינו. אנחנו עובדים על התפתחות ה'אני', כי אילו לא היינו עובדים על התפתחות ה'אני' במהלך חיינו בין הלידה למוות, לא הייתה מתרחשת כל התקדמות. אבל איננו יכולים לעבוד על התפתחות הגוף האסטרלי, האתרי והפיזי שלנו באופן מודע, כמו שאנו עובדים על התפתחות ה'אני'. עם זאת, חייבים לתקן את מה שנהרס כל הזמן בשלושת הגופים האלה. בזמן שבין המוות ללידה החדשה עלינו לרכוש שוב בצורה הנכונה – כגוף אסטרלי, אתרי ופיזי – את מה שהרסנו. חייבת להיות אפשרות בזמן הזה לתקן את מה שנהרס לפני כן. אבל זה יכול לקרות רק אם פועל עלינו משהו שהוא לא בידינו. ברור לחלוטין שאם אין לנו כוחות מאגיים מיוחדים, לא יהיה לנו הכוח להשיג גוף אסטרלי לאחר המוות. הגוף האסטרלי חייב להיווצר עבור האדם מתוך העולם הגדול, מתוך המקרוקוסמוס.

כעת אתם יכולים להבין את השאלה: איפה נעשה התיקון להרס שגרמנו לו בגוף האסטרלי שלנו, למשל? אנו זקוקים לגוף נכון כאשר אנחנו נולדים שוב לקיום פיזי. איפה ביקום נמצאים הכוחות שמתקנים את הגוף האסטרלי? אנו יכולים לחפש אותם על האדמה בעזרת כל מיני סוגים של ראייה רוחית, אבל לעולם לא נמצא אותם כאן. אילו זה היה תלוי רק באדמה, הגוף האסטרלי של האדם לעולם לא היה יכול לעבור תיקון. האמונה המטריאליסטית הטוענת שהתנאים הדרושים לקיום האנושי נמצאים על האדמה מוטעית לחלוטין. הבית של האדם לא נמצא רק על האדמה. התבוננות אמיתית בחיים בין המוות ללידה החדשה מגלה שהכוחות שהאדם זקוק להם כדי לתקן את הגוף האסטרלי נמצאים בכוכב חמה (מרקורי), נוגה (ונוס), מאדים (מארס), צדק (יופיטר), שבתאי (סטורן), כלומר בכוכבים השייכים למערכת הפלנטרית. הכוחות הנובעים מכוכבים אלה חייבים לעבוד כולם על תיקון הגוף האסטרלי שלנו, ואם איננו מקבלים את הכוחות מהם, לא יכול להיות לנו גוף אסטרלי. אבל מה זה אומר? זה אומר שלאחר המוות, או גם בתהליך ההתקדשות, עלינו לצאת מתוך הגוף הפיזי ביחד עם הכוחות של הגוף האסטרלי שלנו. הגוף האסטרלי הזה מתפשט לתוך היקום. בעוד שלפני כן אנחנו מצומצמים לנקודה קטנה ביקום, לאחר המוות כל ישותנו מתרחבת לתוך הקוסמוס כולו. למעשה, חיינו בין המוות ללידה החדשה אינם אלא תהליך שבו אנו מושכים מהכוכבים את אותם כוחות שאנו זקוקים להם כדי שיהיה אפשר לתקן את מה שנהרס במהלך החיים. אם כן, אנחנו מקבלים באמת מהכוכבים את הכוחות שמשיבים את גופנו האסטרלי.

בתחום האוקולטיזם – מה שנקרא אוקולטיזם במובן האמיתי של המילה – החקירה היא קשה מאוד, מסובכת מאוד. נניח שאדם שיש לו עיניים טובות נוסע לאזור בשוויץ, עולה על הר גבוה, ולאחר מכן, לאחר שהוא ירד מן ההר, נותן תיאור מדויק של הדברים שאותם ראה. אבל אתם יכולים לתאר לעצמכם שאם ייסע שוב לאותו האזור ויטפס יותר גבוה על אותו ההר, הוא יתאר את מה שראה מנקודת מבט אחרת. ברור שבאמצעות תיאורים הניתנים מנקודות מבט שונות ניתן לקבל תמונה יותר ויותר מדויקת ושלמה לגבי הנוף. אך אנשים נוטים להאמין שאם מישהו פיתח ראייה רוחית, הוא יודע הכול! זה לא כל כך פשוט. בעולם הרוח, החקירה חייבת להיות הדרגתית – פרט אחרי פרט. אפילו ביחס לדברים שנחקרו בפרטי פרטים ובאופן מדויק ביותר, אפשר תמיד למצוא משהו חדש. במהלך השנתיים האחרונות המשימה שלי הייתה לחקור שוב ויותר לעומק את פרק הזמן בין המוות ללידה החדשה, ואני רוצה לשתף אתכם כעת בממצאים של החקירה הזאת.

ברור, כמובן, שהבנה אמיתית יכול לרכוש רק מי שמסוגל לחדור לעומקו של נושא כזה, מי שליבו וחשיבתו מוכנים להתבוננות מסוג זה. לא ניתן לדרוש שבערב אחד נצליח לתעד ולהוכיח את הכול. אבל אם משווים בסבלנות בין כל הפרטים שנאמרו במהלך הזמן, נמצא שאין באף מקום בתחום האוקולטיזם שלנו שום פרט שאינו עולה בקנה אחד עם שאר הפרטים, וכולם יוצרים שלם אחד.

במחקרים שערכתי בזמן האחרון אודות התנאים השוררים בפרק הזמן הזה בין המוות ללידה החדשה, התגלה לי שהאדם, שמצטמצם במרחב קטן ביותר על האדמה בין הלידה למוות, יוצא ממרחב זה כאשר הוא משיל את גופו הפיזי ומתפשט יותר ויותר לתוך מרחבי היקום. לאחר שהוא עבר דרך שער המוות, הוא מתרחב שלב אחר שלב לתוך הספירות הפלנטריות. קודם כול, הוא מתרחב עד לאזור של מסלול הירח; אז גבולותיו החיצוניים מגיעים עד לספירה שמסומנת על ידי תנועת הירח. כאשר הוא מגיע לנקודה זו, הקמלוקה מסתיימת. לאחר מכן, כאשר האדם ממשיך להתרחב, הוא מגיע קודם לספירה של כוכב החמה, ולאחר מכן לספירה המסומנת על ידי המסלול של נוגה. ואז, כאשר הוא ממשיך להתרחב עוד ועוד, הגבול החיצוני שלו מסומן על ידי המסלול של השמש. אין כעת צורך שנעסוק בתורת היקום של קופרניקוס, אלא רק נדמיין את הספירות שבהיקף כפי שהן תוארו במחזור ההרצאות שניתנו בדיסלדורף^[1] על ההיררכיות הרוחניות והשתקפותן בעולם הפיזי. כלומר, האדם גדל ומתרחב בכניסתו אל תוך המערכת הפלנטרית כאשר הוא עולה לספירה החיצונית ביותר, הספירה של שבתאי. כל זה הכרחי כדי שהאדם יפגוש בצורה הנכונה את אותם כוחות שהוא זקוק להם עבור גופו האסטרלי, כוחות שאותם הוא יכול לקבל רק מהמערכת הפלנטרית.

אולם כאשר מתבוננים בבני אדם שונים, ניתן לגלות שקיים ביניהם הבדל. למשל, ההבדל מופיע כאשר אנחנו מתבוננים באדם שלאורך חייו פיתח הלך נפש מוסרי, טוב, ולקח בתוך עצמו דרך שער המוות הלך נפש מוסרי. ניתן להשוות בינו לבין אדם אחר, שלקח איתו דרך שער המוות הלך נפש פחות מוסרי. זה יוצר הבדל גדול מאוד, שמופיע כבר בעת שהם עוברים לתוך הספירה של כוחות כוכב החמה. במה מתבטא הבדל זה? עם יכולות הקליטה שברשותו של האדם לאחר שמסתיימת תקופת הקמלוקה, הוא נעשה מודע לנפשות שהיו קרובות אליו בחיים ומתו לפניו. האם הישויות האלו קשורות אליו? בוודאי, אנחנו פוגשים את כולן, ואנו חיים ביחד איתן לאחר המוות. אבל יש הבדל באופן שבו אנחנו חיים עם אלה שהיינו בקשר איתם על האדמה. ההבדל תלוי במידה שבה האדם מביא עימו דרך המוות הלך נפש מוסרי או בלתי מוסרי. אם האדם היה בלתי מוסרי בחיים, הוא פוגש את בני משפחתו ואת חבריו, אבל טבעו שלו עצמו יוצר מעין מחסום שמונע ממנו להגיע אליהם. אדם בעל הלך נפש לא מוסרי הופך להיות נפש בודדה לאחר מותו, נפש מבודדת שיש תמיד סביבה מעין חומה שהיא אינה מסוגלת לעבור דרכה כדי להגיע אל שאר הישויות שבספירה שלהן היא חיה. אבל נפש מוסרית, נפש שמחשבותיה הן התוצאה של רצון מטוהר, הופכת להיות רוח חברותית שמוצאת תמיד את הגשרים ואת הקשרים לישויות שבספירה שלהם היא חיה. האם אנחנו נהיה נפשות בודדות או חברותיות נקבע על ידי הלך הנפש המוסרי או הבלתי מוסרי שלנו.

יש לכך השלכות חשובות. הרוח החברותית, שאינה לכודה בשריון של ישותה עצמה, אלא יכולה ליצור קשר עם שאר הישויות בספירה שלה, פועלת ותורמת להמשך האבולוציה, תורמת להתקדמות של כל העולם. האדם הבלתי מוסרי, שלאחר מותו נהיה אדם מבודד, פועל על הרס העולם כולו. הוא יוצר מעין חורים ברקמת היקום, חורים שגודלם תלוי במידת האי-מוסריות והבדידות שלו. המעשים הבלתי מוסריים פועלים עבור אדם כזה כייסורים, ועבור העולם כהרס.

אם כן, להלך נפש מוסרי יש משמעות גדולה בשלב שלאחר הקמלוקה. הוא גם קובע את הגורל עבור התקופה הבאה, תקופת נוגה (ונוס). אז מתחילים לשחק תפקיד רעיונות מסוג אחר, רעיונות שאותם פיתח האדם במהלך חייו ומשפיעים על מצבו כאשר הוא נכנס לעולם הרוח. מדובר ברעיונות ומושגים דתיים. אם הנפש פיתחה קשר דתי בין החולף לבין הנצחי, החיים של הנפש לאחר המוות בספירת נוגה שונים מאשר אם לא היה לה קשר כזה. שוב, האם אנו נהיה נפשות חברותיות או מבודדות תלוי בהלך הנפש הדתי או הלא דתי במהלך חיינו על האדמה. ניתוק מהדת בחיים הארציים גורם לנו להיות נפשות מתבודדות, לא חברותיות, אשר חשות כאילו הן נעולות במעין קפסולה, במעין כלא. נפש כזו יודעת שישנן ישויות סביבה, אבל היא מרגישה כאילו שהיא בכלא ואינה מסוגלת להגיע אליהן. למשל, חברי האגודה המוניסטית [Monisten Bund], בכך שהם הוציאו כל רגש דתי מהשקפתם המטריאליסטית היבשה והעקרה, לא יהיו מאוחדים בקהילה חדשה לאחר המוות, אלא כל אחד מהם יהיה מבודד בכלא משלו. כמובן, אין זו התקפה על האגודה המוניסטית, אלא רק הסבר לעובדה מסוימת.

בחיים על האדמה רעיונות מטריאליסטיים הם טעות, אשליה. בתחום הרוח, הם מציאות. כאן בעולם הפיזי, רעיונות כאלה מבודדים את הנפש עקב הטעויות שבהם, אבל בעולם הרוח הנפש תהיה כלואה בתוך האסטרליות שלה. עקב השקפת חיים בלתי מוסרית אנחנו שוללים מעצמנו את כוחות המשיכה של ספירת כוכב החמה (מרקורי). עקב הלך נפש שאין בו מקום לדת אנו שוללים מעצמנו את כוחות המשיכה של ספירת נוגה (ונוס). איננו יכולים למשוך מן הספירה הזאת את הכוחות שאנחנו זקוקים להם; וזה אומר שבהתגשמות הבאה יהיה לנו גוף אסטרלי שמבחינה מסוימת לא יהיה מושלם.

אתם רואים כאן איך נבנית הקארמה, מהו מנגנון עיצוב הקארמה. הממצאים האלה של המחקר האוקולטי שופכים אור מיוחד על מה שקאנט אמר באופן אינסטינקטיבי. הוא אמר ששני הדברים שמעוררים בו את הפליאה הגדולה ביותר הם השמיים זרועי הכוכבים והחוק המוסרי בתוכו. לכאורה הם שני דברים שונים, אבל למעשה הם היינו הך. מדוע אנו מוצפים ברגש פליאה, ברגש של יראת כבוד כאשר אנו מסתכלים על השמיים מלאי הכוכבים? מפני שמבלי שנדע זאת, מתעוררת בנו התחושה שהם הבית של נפשנו. מתעוררת בנו ההרגשה: לפני שירדת על האדמה להתגשמות חדשה, אתה עצמך היית בכוכבים האלה, ומתוך הכוכבים האלה באו הכוחות הנשגבים ביותר שנמצאים בתוכך. את החוק המוסרי אתה למדת בזמן שחיית בעולם הכוכבים הזה. כאשר אתה מתרגל ידיעה עצמית, אתה יכול לראות מה השמיים זרועי הכוכבים העניקו לך בין המוות ללידה החדשה – הכוחות הטובים והיפים ביותר של נפשך. מה שאנו רואים בשמיים זרועי הכוכבים הוא החוק המוסרי שניתן לנו מעולמות הרוח, כי בין המוות ללידה החדשה אנו חיים בשמיים זרועי הכוכבים האלה. אם אתה רוצה לגלות מהיכן באים תכונותיך וכוחותיך הטובים ביותר, עליך להתבונן בשמיים מלאי הכוכבים ברגשות כאלה. אם אין לך כל רצון לשאול שאלות, אלא אתה חי את היום במעין אדישות – הכוכבים לא יאמרו לך דבר. אבל אדם ששואל את עצמו: איך עולה בי זה שלא קשור בכלל לחושים הפיזיים שלי? ואז הוא נושא את עיניו לשמיים מלאי הכוכבים, יתמלא ברגש של יראת כבוד ויידע שזהו הזיכרון של ביתו הנצחי של האדם. כך מתהווה בהדרגה בתוכנו הרגש שאנחנו חיים באמת בשמיים זרועי הכוכבים בין המוות ללידה החדשה.

שאלנו כיצד נבנה מחדש בעולם הרוח הגוף האסטרלי שלנו עם כל מה שקשור אליו, ואנו יכולים לשאול את אותה השאלה גם לגבי הגוף האתרי שלנו. גם אותו אנו חייבים להרוס במהלך חיינו, ושוב עלינו להשיג ממקום אחר את הכוחות כדי לבנות אותו מחדש, ולאפשר לו לעשות את עבודתו עבור האדם השלם במהלך כל חייו.

היו תקופות ארוכות באבולוציה האנושית הארצית שבהן האדם לא היה יכול לעשות דבר כדי לתרום לכך שגופו האתרי יהיה מצויד בכוחות טובים בהתגשמותו הבאה. אבל אז הייתה עדיין בתוך האדם ירושה קדומה מהזמנים שבהם החל קיומו על האדמה. כל עוד נמשכה הראייה הרוחית הקדומה, נשארו עדיין בתוך האדם כוחות שהוא לא השתמש בהם עד לרגע מותו, כוחות עודפים, שבעזרתם היה ניתן לבנות שוב את הגוף האתרי. אבל עצם מהותה של התפתחות האדם קובעת שבסופו של דבר כל הכוחות אוזלים, ויש להחליפם בכוחות חדשים. כיום הגענו לנקודה באבולוציה שבה האדם חייב לעשות משהו בעצמו למען בנייתו מחדש של גופו האתרי. עם כל מה שאנו עושים כתוצאה מהרעיונות המוסריים הרגילים שלנו, הקשר שלנו לדת כלשהי על האדמה, גם אם היא מוגבלת לעם מסוים, עם כל זה אנחנו עוברים לתוך המערכת הפלנטרית ומשם אנו מושכים את הכוחות הדרושים לבניית הגוף האסטרלי שלנו. יש רק ספירה אחת שאנו עוברים דרכה מבלי למשוך ממנה את הכוחות האלה לבניית הגוף האסטרלי – ספירת השמש עצמה. כי מתוך ספירת השמש חייב הגוף האתרי שלנו למשוך את הכוחות שהוא זקוק להם לבנייתו מחדש.

בתקופות הטרום-כריסטיאניות, המצב היה שככל שהאדם עלה והתפתח לתוך עולם הרוח הוא לקח עימו חלק מהכוחות של הגוף האתרי, והכוחות העודפים האלה אפשרו לו למשוך מתוך השמש את מה שהוא היה זקוק לו כדי לבנות את גופו האתרי בהתגשמות חדשה. המצב שונה כעת: לעיתים יותר ויותר קרובות קורה שהאדם אינו מושפע מהכוחות של השמש. אם הוא איננו עושה את מה שנדרש עבור גופו האתרי, כלומר אם הוא איננו ממלא את נפשו בתוכן שביכולתו למשוך מהשמש את הכוחות הדרושים כדי לבנות מחדש את גופו האתרי, הוא עובר דרך ספירת השמש מבלי להיות מושפע ממנה.

ההשפעה שאנו יכולים לחוות אותה כנובעת רק מדת אחת על האדמה אינה יכולה לעולם להעניק לנו בנפש את מה שאנו זקוקים לו כדי להתקיים בספירת השמש. הדבר שאנו יכולים להחדיר לגופנו האתרי, הדבר שאנחנו זקוקים לו כדי שמסע הנפש בספירת השמש יישא פרי, דבר זה יכול לנבוע רק מהאלמנט המשותף אשר זורם בכל הדתות של האנושות. ומהו האלמנט הזה? אם נשווה בין הדתות השונות של העולם – ואחת המשימות החשובות ביותר של מדע הרוח היא לחקור את הגרעין האמיתי בדתות השונות – נמצא שהדתות האלה היו תמיד נכונות בדרכן, אבל נכונות עבור עם מסוים, עבור תקופה מסוימת. הן העניקו לאותו עם, לאותה תקופה, את מה שהיה הכרחי שהעם ההוא והתקופה ההיא יוכלו לקבל. למעשה, אנו יודעים הכי הרבה על אותן דתות שהיו מסוגלות לשרת את זמנן ואת העם שנועדו לו מתוך דבקות, במובן מסוים אגואיסטית, בצורה שבה הן נולדו מתוך מעיין החיים הגדול.

אנו חוקרים את הדתות כבר יותר מעשר שנים, אבל עלינו להבין שהאנושות כבר הייתה צריכה להתחיל לקבל אימפולס שיתעלה מעבר לדתות האינדיבידואליות ויחבוק את כל מה שהדתות האלה הצביעו עליו. איך הדבר הזה התאפשר? הוא התאפשר דרך הופעת דת שאין בה כל שמץ של אגואיזם. דת זו מושלמת דווקא בגלל העובדה שהיא לא הייתה מוגבלת לעם אחד ולתקופה אחת. ההינדואיזם, למשל, הוא דת אגואיסטית לגמרי מפני שאדם שאינו שייך לעם ההודי אינו יכול להשתייך אליו. הדת הזאת מתאימה באופן ייחודי לעם ההודי, ואותו הדבר נכון לגבי דתות אזוריות אחרות. הגדוּלה המקורית של הדתות השונות הייתה קשורה בדיוק לעובדה שהן התאימו לתנאים מסוימים על האדמה. כל מי שאינו מכיר בעובדה שהדתות השונות היו מושלמות בכך שהן התאימו לתנאים ייחודיים מסוימים, וטוען שכל הדתות נבעו ממקור של אחדות, לעולם לא יוכל לרכוש ידע אמיתי.

לדבר רק על אחדות בין הדתות דומה לאמירה שכאשר יש על השולחן מלח, פלפל, פפריקה וסוכר, אנחנו לא רוצים לעסוק בכל אחד מחומרי הטעם האלה בפני עצמו, אלא מחפשים רק את האחדות שמתבטאת בתבלינים השונים הללו. אפשר לדבר כך, כמובן, אבל כשעוברים מהדיבור למציאות, כשמשתמשים בכל אחד מהם בצורה המתאימה לו, ההבדלים ביניהם בוודאי יהיו ברורים לחלוטין. אין אדם שמשתמש בהם שלא יכול לטעון שכולם תבלינים ואין באמת הבדל ביניהם, ואז במקום סוכר ישים מלח או פלפל בקפה או בתה, כי ההבדל יתגלה במהרה! טעות דומה עושה האדם שאינו מבדיל בין הדתות הרבות, אלא אומר רק שכולן באות מאותו המקור.

אם אנו רוצים לדעת כיצד חוט חי עובר דרך הדתות השונות לכיוון יעד נעלה, עלינו לנסות להבין את החוט הזה, וללמוד ולהעריך כל דת לפי הספירה הייחודית שלה. זה מה שאנו עושים כבר יותר מעשר שנים במחלקה המרכז-אירופית של האגודה התיאוסופית. כבר מתחילה להתגלות מהי המהות של דת שלא קשורה כלל להבדלים בתוך האנושות, אלא רק למה שאנושי, ללא הבדל בצבע, גזע וכו'. איך זה מתבטא? האם זאת דת כמו שיש להודים או ליהודים? אילו היינו סוגדים לאוֹדין היינו באותו המצב כמו ההודים. אבל איננו סוגדים לאודין. המערב הכיר בכריסטוס, וכריסטוס איננו אדם מערבי, אלא זר מבחינת הייחוס שלו. האופן שבו המערב פנה לכריסטוס איננו קשור לדבקות לאומנית-אגואיסטית לאמונה מסוימת. כמובן, אי אפשר למצות את הנושא הזה כאן, בהרצאה אחת. אפשר רק לדבר על היבטים מסוימים, ואחד מהם הוא שהגישה של הכריסטיאניות היא באופן מוחלט לא אגואיסטית.

יש ביטוי נוסף המעיד על מקומו העליון של עיקרון הכריסטוס. חישבו על אסיפה שבה מתאספים נציגים מלומדים של הדתות השונות על מנת להשוות בין הדתות באופן אובייקטיבי. בפני אספה כזו הייתי מעלה את השאלה הבאה: האם קיימת דת על האדמה כולה, שבה לאותה האמירה יש משמעות שונה כאשר היא נאמרת משני צדדים שונים? זה מה שקורה למעשה בכריסטיאניות. ישוע כריסטוס אומר מילים עמוקות כאשר הוא פונה לאנשים סביבו: בכולכם יש אלוהות; אם כן, האם אינכם אלוהים? הוא אומר עם כל העוצמה והסמכות: "אֱלֹהִים אַתֶּם!" (הבשורה על פי יוחנן, פרק י', פסוק 34) ישוע כריסטוס מתכוון לכך שבחזה של כל אדם קיים ניצוץ שהוא אלוהי. את הניצוץ הזה יש להדליק כדי שיהיה אפשר לומר "תהיו כמו האלוהים." אך יש מטרה שונה, הפוכה לגמרי, לדבריו של לוציפר כאשר הוא ניגש לאדם כדי להוריד אותו מממלכת האלים: "וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים" (בראשית פרק ג', פסוק 5). המשמעות שם שונה לחלוטין. אותה האמירה נועדה פעם כדי לקלקל את האנושות בתחילת הירידה לתוך התהום, ופעם כרמז המצביע על היעד הגבוה ביותר שלנו!

אם תחפשו זאת בכל דת אחרת, תמצאו את אחת המשמעויות או את השנייה, אבל אף פעם לא את שתיהן. התבוננות מעמיקה תראה איזו משמעות גדולה טמונה במעט המילים הללו. מדוע הן הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהכריסטיאניות? כדי להראות באופן ברור שמה שחשוב איננו רק התוכן של המילים, אלא הישות שאומרת אותן. מדוע זה כך? מפני שהכריסטיאניות החלה לפעול כדי להגשים את העיקרון המבטא את מהותה העמוקה ביותר: שיש לא רק קשר דם, קשר פיזי שבטי, אלא קיים קשר אנושי, קירבה בין בני אדם שהיא אמיתית מעבר לכל ההבדלים של גזע, לאום או דת, משהו שהוא מעבר לכל התכונות של עם כלשהו או של תקופה כלשהי. לכן הכריסטיאניות קרובה כל כך לנפש האדם, כי מה שהכריסטיאניות יכולה לתת איננו זר לאף נפש אדם. עדיין לא כל בני האדם על האדמה מכירים בעובדה זו, אבל בסופו של דבר האמת חייבת להתגלות.

בני האדם עדיין לא הגיעו לשלב שבו יבינו שהבודהיסט או האדם השייך להינדואיזם לא צריך לדחות את כריסטוס. חישבו מה זה היה אומר אילו אדם שהוא על פניו בעל חשיבה עמוקה היה אומר לנו: "אתם אשר מאמינים בכריסטוס לא צריכים לטעון שכל הדתות והאמונות יכולות להתאחד ולהכיר בו כיעד העליון שלהן. כי טענה כזו נובעת מהעדפה שאתם נותנים לכריסטוס ואיננה מוצדקת."

מדוע היא איננה מוצדקת? האם זה מפני שגם המאמין בהינדואיזם עלול לדרוש שנכבד רק את התורות הייחודיות של ההינדואיזם? אין לנו כל רצון להמעיט בערכם של תורות אלו; אנו רוכשים להן כבוד בדיוק כמו כל המאמינים בהינדואיזם. האם בודהיסט יכול לומר: אני לא יכול להכיר בכריסטוס מפני שזה לא כתוב בספרי הקודש שלי? האם זה באמת משנה שאמת מסוימת לא כתובה בספרי קודש? האם זה מנוגד לעקרונות הבודהיזם אם מישהו מאמין בתורה של קופרניקוס על היקום, למרות שתורה זו אינה מוזכרת בספרי הקודש של הבודהיזם? מה שנכון לגבי התורה הקופרניקאית נכון באותה מידה לגבי התוצאות של המחקר המדעי-רוחי המודרני אודות ישות-הכריסטוס: מאחר שאין לכך כל קשר לדת מסוימת, אדם המאמין בהינדואיזם או בכל דת אחרת יכול לקבל את אימפולס הכריסטוס. אדם אשר דוחה את מה שאומר מדע הרוח על אימפולס-הכריסטוס בקשר לדתות השונות פשוט אינו מבין מה אמורה להיות הגישה הנכונה לדת.

אולי, חברים יקרים, יבוא שוב הזמן שבו אנשים יבינו שמה שיש לנו לומר על טבעו של אימפולס-הכריסטוס, ועל הקשר שלו לכל הדתות והשקפות העולם, מדבר ישירות ללב ולנפש שלנו, וגם עוסק באופן מעמיק בתוצאה הסופית של כל שלב ושלב. לא קל לאדם האינדיבידואלי לראות איזה מאמצים נעשים כדי לאסוף את הדברים שביכולתם להוביל לאותה הבנה אמיתית של אימפולס-הכריסטוס. ובמחזור הנוכחי של האבולוציה, האדם זקוק להבנה של ישות-הכריסטוס. הכרה בכריסטוס אינה קשורה לדת כלשהי. כריסטיאני אמיתי הוא פשוט אדם שרגיל לראות כל אדם כמי שנושא את עיקרון-הכריסטוס בתוכו, אדם אשר מחפש את עיקרון-הכריסטוס באדם מסין, מהודו או מכל מקום. ההבנה האמיתית של מי שמאמין בכריסטוס מתבססת על ההבנה שאימפולס-הכריסטוס אינו מוגבל לאזור אחד של האדמה. לדמיין שהוא כן מוגבל – זוהי טעות מוחלטת. המציאות היא שמאז המיסטריה של גולגולתא, דברי פאולוס נכונים עבור האזורים שהוא דיבר בשבילם. פאולוס אמר שכריסטוס מת גם בשביל הפגאנים. האנושות חייבת להבין שכריסטוס לא בא בשביל עם אחד מסוים, ובשביל תקופה אחת מסוימת, אלא בשביל כולם, בשביל כל אוכלוסיית האדמה!

כריסטוס זרע את הזרע הרוחי שלו בכל נפש אדם, וההתקדמות מתרחשת כאשר נפשות בני האדם נעשות מודעות לכך.

כאשר אנחנו עוסקים במדע הרוח, אנחנו לא רק בונים תיאוריות או מוסיפים עוד ועוד מושגים עבור האינטלקט שלנו, אלא מתאספים ביחד כדי שדברים יגעו בלבבות ובנפשות שלנו. אם אור ההבנה יוכל להגיע לכל מה שקשור לאימפולס-הכריסטוס, אימפולס זה בעצמו יאפשר בסופו של דבר לכל בני האדם על האדמה להבין את המשמעות העמוקה של דבריו של כריסטוס: "כי בכל מקום שבו נפגשים שניים או שלושה אנשים המאמינים בי, אני שם בתוכם." (הבשורה על פי מתי פרק יח', פסוק 20). אלה שפועלים ביחד ברוח הזאת מוצאים את הגשר המוביל מנפש לנפש. זה מה שאימפולס-הכריסטוס ישיג בכל מקום על האדמה. אימפולס הכריסטוס עצמו הוא זה שיחיה בקבוצותינו.

האוקולטיזם מראה שאם אנו מרשים לחוויה של הממשות של אימפולס-הכריסטוס לגעת בנו, אז יורד לתוך נפשנו משהו שמכין אותה ומעניק לה את היכולת לעבור דרך ספירת השמש לאחר המוות באופן כזה שהיא תוכל לקבל שוב גוף אתרי בצורה הנכונה בהתגשמות הבאה. אנו יכולים להטמיע בתוכנו נכון את מדע הרוח רק אם אנו רוכשים הבנה עמוקה של קבלת אימפולס-הכריסטוס לתוכנו. רק כך נבטיח שהגוף האתרי שלנו יהיה חזק וחיוני כאשר ניכנס להתגשמות הבאה. הגופים האתריים יהיו יותר ויותר חלשים אם בני האדם לא יידעו דבר על כריסטוס ושליחותו עבור כל האבולוציה הארצית. דרך הבנת ישות-הכריסטוס ומהותה נוכל למנוע את ההידרדרות של הגוף האתרי ויהיה בנו משהו מישות השמש, משהו שיאפשר לנו לקבל כוחות מהספירה שממנה כריסטוס בא לאדמה. מאז ביאתו של כריסטוס אנו יכולים לקחת איתנו מהאדמה את הכוחות שמובילים אותנו לתוך ספירת השמש. אז אנו יכולים לחזור לאדמה עם כוחות אשר יחזקו את הגוף האתרי שלנו בהתגשמות הבאה. אם איננו מקבלים את אימפולס-הכריסטוס, הגוף האתרי שלנו יהיה פחות ופחות מסוגל למשוך מספירת השמש את הכוחות שבונים ומקיימים אותו, ומאפשרים לו לפעול נכון כאן על האדמה. עלינו להבין באופן ברור שהחיים הארציים אינם תלויים רק בהבנה תיאורטית, אלא בהיותנו חדורים בכל ישותנו באירוע של גולגולתא. זה מה שמראה לנו המחקר האוקולטי האמיתי.

המחקר האוקולטי מראה לנו גם כיצד אנו יכולים לקבל את מה שמכין את הגוף הפיזי שלנו. כי את הגוף הפיזי מעניק לנו עיקרון האב. אבל גם בעיקרון האב אנחנו יכולים להשתתף דרך המהות שאותה מביעות המילים של ישוע כריסטוס "אֲנִי וְאָבִי אֶחָד אֲנָחְנוּ" (יוחנן פרק ו' פסוק 30). אימפולס-הכריסטוס מוביל אותנו לכוחות האלוהיים של האב.

מהי התוצאה הטובה ביותר שאנו יכולים להשיג על ידי העמקה רוחנית? נניח שמישהו מבינכם יאמר לעצמו לאחר ההרצאה: "שכחתי את הכל. אני לא זוכר אף מילה מההרצאה!" כמובן שזה יהיה מקרה קיצוני. אבל, חברים יקרים, זה לא יהיה אסון נוראי. כי אני יכול לתאר לעצמי שגם אם הוא שכח כל דבר אחר, אדם כזה ייקח איתו רגש מסוים, רגש שהוא תוצאה ממה שהוא שמע כאן! והרגש הזה בנפש הוא הדבר העיקרי. אבל אנחנו יכולים לחוות אותו רק כך שבזמן שאנו מקשיבים למילים, נתמסר לאימפולס העצום בכל פרט ופרט כדי שנפשנו תתמלא בו. כאשר הידע הרוחני שאנחנו רוכשים משמש לשיפור הנפש שלנו, אז אנחנו קיבלנו את הדבר הנכון. וכאשר מדע הרוח עוזר לנו להבין את הזולת קצת יותר טוב, הוא מילא את תפקידו, כי מדע הרוח הוא חיים, חיים בלתי אמצעיים. אי אפשר לסתור אותו או להוכיח אותו בעזרת נימוקים רציונליים. הוא עומד במבחן החיים וערכו נקבע על ידי החיים עצמם, והוא יוכיח את עצמו בעולם כך שהוא ימצא בני אדם שיאפשרו לו להיכנס לתוך נפשם.

מה יכול להיות מעודד יותר מאשר לדעת שאנחנו יכולים לגלות את מקור החיים האמיתיים שלנו בין המוות ללידה החדשה, שאנחנו יכולים לגלות את קירבתנו ליקום כולו! מה יכול לחזק אותנו במשימותינו בחיים יותר מאשר הידיעה שאנחנו נושאים בתוכנו את הכוחות של היקום, שלקראתם אנו יכולים להתכונן במהלך החיים, כדי שהכוחות האלה יוכלו להיות פעילים בתוכנו כשאנו עוברים לעולם הפלנטות ולעולם השמש בין המוות ללידה החדשה. אדם המבין באמת את מה שהאוקולטיזם יכול לגלות לו על הקשר של האדם לעולם הכוכבים יכול לומר בכנות מלאה תפילה כמו זו: ככול שאני נהייה מודע יותר לכך שאני נולד מתוך היקום, ככול שאני מרגיש יותר עמוק את האחריות לפתח בתוכי את הכוחות שהיקום כולו מעניק לי, אני יכול להפוך לאדם טוב יותר." אדם שיודע לומר את התפילה הזאת ממעמקי נפשו יכול גם לקוות שהיא תהפוך בתוכו לאידיאל אמיתי שמתגשם. הוא יכול לקוות שדרך כוחה של תפילה כזו הוא באמת יהפוך לאדם טוב יותר ומושלם יותר. כך פועל במעמקים האינטימיים ביותר של ישותנו מה שאנו מקבלים דרך מדע הרוח האמיתי.

—————————————————————-

1. מחזור ההרצאות שניתן בדיסלדורף 1909, GA110 – יצא לאור בעברית בהוצאת כחותם בשם: ההיררכיות הרוחניות ופועלן בעולם הפיזי. ↑