רודולף שטיינר

GA63

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 8

הבסיס המוסרי של חיי אדם

12.2.1914 ברלין

למרות שבשיחות אלה כבר דיברתי שוב ושוב על החיים המוסריים וסדר העולם המוסרי, ברצוני לסכם את מה שניתן לומר מנקודת המבט של מדע-הרוח לגבי הבסיס של סדר העולם המוסרי בחיי האדם.

שילר^[1] ביטא את האופי הבסיסי של החיים האנושיים המוסריים בצורה פשוטה להפליא:

האם אתה מחפש את הגבוה ביותר, את הגדול ביותר?

הצמח יכול ללמד אותך.

מה שהוא עושה באופן לא-מודע

עשה זאת מרצון – זה הכל.

רק בדיונים היום אולי נראה שציטוט זה חל על האופי הבסיסי של החיים המוסריים. עם זאת, חשוב שבמחצית השנייה של ציטוט זה מסתתרת חידה משמעותית: איך, באיזה אמצעי ומהיכן יכול האדם לרצות את מה שהצמח עושה בלי רצון. עליכם לחפש את לב כל החקירות הפילוסופיות והמוסריות-מדעיות בחידה הזו.

בזמננו, מספר גדול של הוגים, העוסקים בשאלות המוסריות של האנושות, יכולים בקושי לחדור ולהגיע לעובדה הבלתי ניתנת להכחשה של חובה אתית כלשהי של האדם. נבין שעבור מספר רב של הוגים החובות והאימפולסים האתיים זוהרים לחיים, והם אינם יכולים לציין את המקום, בהתבסס על תפיסות עולמם האופייניות להווה, מהיכן זורח אור זה של אימפולסים מוסריים אל נפשות האדם.

רק אם נתחבר לאמירה של שילר, נוכל להבחין בעובדה מוזרה, בהתחלה כמו החיים המוסריים המאירים, עובדה שמתבהרת במיוחד אם יורדים לתחום הנמוך ביותר של הטבע, לתחום המינרלים. הבה נניח שאנו מפנים את מבטנו אל גביש קוורץ. המהותי, שלא תמיד ניתן להבנה, הוא שעליכם לבצע את הדרישה הבאה בהתאם לנסיבות היקום. אם גביש קוורץ זה, אם הדבר הפיזי הזה מפתח את חוקיו המובְנים, הוא מייצג את הווייתו. אם ניתן היה – ואכן מדעי הטבע המתקדמים יגיעו להישגים כאלה – לקבוע מהחומר המיוחד של גביש הקוורץ, כיצד צריכה להיווצר צורת הגביש המסוימת שלו, המנסרה הידועה בעלת שש הצלעות, המסתיימת משני הצדדים בשש פירמידות צדדיות, אז אתם יכולים גם לדעת, אם הוא מגיע לצורת גביש שכזו, איך חוק זה מתבטא בעולם החיצוני. אז הוא מייצג את הווייתו בחלל החיצוני.

במובן מסוים, אנו יכולים לומר דבר דומה לגבי ישויות ממלכת הצומח, אולי פחות על ישויות ממלכת בעלי-החיים. אולם, אותו חוק חל גם בתחום בעלי-החיים, גם אם שונה במקצת, כי בטבע הכול קיים רק באופן מדורג. אכן, יהיה צורך לומר הרבה אם רוצים לדון בייחודיות של עיקרון זה. אני רוצה להציע רק זאת: ככל ששוקעים עמוק יותר רק בעובדה זו, כך מכירים יותר שכאן, עבור סדר העולם שלנו, קיימת נקודה שבה האדם שונה באופן קיצוני משאר הישויות הפיזיות.

הבה נניח פעם שאפשר באמת לזהות את כל אותם עקרונות העיצוב ועקרונות אחרים הטבועים בצורת האדם, כפי שלדוגמה, צורת הגביש טבועה בגביש הקוורץ, ​​והאדם היה מבטא את סכום הכוחות המעצבים הטבועים בו. אז הוא לא ייצג את הווייתו בחלל החיצון באותו מובן כמו הישויות הגופניות האחרות. מאחר שעמוק בתוך האדם נמצאים הדחפים המוסריים המאופיינים בתחילה על ידי העובדה שאם הוא מבטא את כוחותיו המעצבים, הם גורמים לנטייה פנימית של התפתחות שאינה מראה את הווייתה המסוימת באדם כמו בשאר היצורים הפיזיים. אני מודה שבזאת אני מבטא עובדה די טריוויאלית, אך עובדה שממנה בכל זאת צריך להתחיל. השקפות עולם הצבועות יותר מבחינה חומרית אינן מכירות בכך; עם זאת, יש להכיר בכך במקרה של התבוננות על היקום ללא דעות קדומות. אנו אומרים שצריך להכיר בכך שבהתחלה האדם תופס משהו ממקום כלשהו שרוצה להתיישב בהווייתו, וזה נותן לו את האימפולס לא להתייחס להווייתו כאל יצור מוגמר כמו שאר היצורים הפיזיים. כן, אפשר לגמרי לומר, באותה מידה שהאדם יכול להביא את כוחותיו המעצבים לידי ביטוי כפי שהיצורים הפיזיים האחרים עושים, הוא לעולם לא יוכל להכריז על הווייתו כגמורה בהשוואה לדחפים המוסריים. זוהי הסיבה שקאנט,^[2] הפילוסוף הגדול, חש נאלץ להפריד את השקפת עולמו לשני חלקים שונים לחלוטין. הוא הבדיל חלק אחד שמראה את כל מה שצריך להכיר מהעולם החיצוני בצורה כזו שהאדם ממקם את עצמו בתפיסת עולם זו עם כל כוחותיו המעצבים. החלק השני קורן בקיום האנושי כ"ציווי קטגורי": פעל בצורה כזו שעיקר פעולתך יכול להפוך לצו לכל בני האדם. לפיכך, ייתכן שהציווי הקטגורי יכול לבוא לידי ביטוי. חלק אחר זה של השקפת העולם הקנטיאנית ממקם את עצמו בחיי האדם בצורה כזו שהוא מביא את הרענון עבור האדם. עם זאת, איך קאנט מבין זאת? באופן כזה, שהוא מדבר מעולם אחר מאשר מזה שתופסים אותו בתפיסת העולם של ידע והכרה. לכן הוא מדבר על עולם אחר לגמרי, שקאנט ​​מנסה למלא בכל שטחי הלימוד על ישות אלוהית, על חירות אנושית, על אלמוות של נפש האדם וכדומה. במפורש קאנט מתכוון שיש להקשיב לעולם השונה מזה של הידע האנושי הרגיל, אם רוצים לתפוס מה מחייב את האדם. הציווי הקטגורי הוא, כפי שזה, השער לעולם שנמצא מעל העולם החושי.

כך, מבינים שכנראה מורגש שישות האדם אינה מסתיימת בכוחות המעצבים שלה. בזמננו מתברר משהו מוזר. אפשר לומר, שצורת החשיבה היותר חומרנית-מכניסטית-נטורליסטית של זמננו לא יכולה כלל לדבר על עולם כזה שקאנט ​​עדיין דיבר עליו – אם משאירים זאת אך ורק לאימפולסים הפנימיים. ואכן, מעטים האנשים העקביים בהשקפת עולמם. הם אינם מרחיבים את כל הרגשות הבסיסיים הנובעים מדרישות השקפת עולמם, אל כל השקפת העולם. אלו שבמיוחד דבקים בתפיסת עולם צבעונית מבחינה נטורליסטית-חומרית – ומעדיפים היום להיקרא מוניסטים – חייבים לדחות לחלוטין את האפשרות לשאת מבטם לעולם, שדרכו רואה קאנט כמו מבעד לשער קדמי עם הציווי הקטגורי שלו. הם גם עושים זאת. לא רק מי שעומד פחות או יותר על בסיס מדעי ולגביהם זה מובן, אלא גם אנשים רבים שקוראים להם "פסיכולוגים" עושים זאת בצורה כזו. הוגים פסיכולוגיים רבים מהעבר הקרוב ביותר כבר לא מצליחים לשאול: מהיכן מגיע בעצם הבסיס המוסרי של חיי האדם, ומאיפה זה המבדיל את האדם מכל היצורים הפיזיים האחרים? האנשים אומרים אז מבלי לחשוב: האתיקה חייבת להתבסס על כך שלא רק שהיחיד עוקב אחר האימפולסים המכוונים ישירות לישותו שלו, לקיומו שלו, אלא שהוא גם עוקב אחר האימפולסים המכוונים לכלל האנושות. "אתיקה חברתית" הפכה למילה שנמצאת במלוא האופנה בימינו.

מכיוון שאדם אינו יכול להרים עיניים אל עולמות עליונים עם הכוחות הקוגניטיביים שאליהם הוא נוטה על פי השקפתו, הוא מנסה לקבל רמז באזורי גבול מסוימים עם מה שעדיין ניתן לקבל כ"אמיתי": מכלול בני האדם או כל קבוצה של האנושות. כך מכנים את המוסר הזה במובן של הטוטאליות הזו, בניגוד למה שהאדם היחיד עושה רק למען עצמו. אפשר למצוא מחשבות מאוד לא רציונליות הרוצות לשמור על אתיקה ומוסר תחת נקודת מבט זו של אתיקה חברתית בלבד. בכל מקרה, מי שמסתכל לעומק בעניינים האלה צריך רק לחפש את התכנים האמיתיים של מה שצריך לעשות, או ליתר דיוק, מהיכן יכולים לבוא תכנים כאלה, את ה"מקומות", שמהם האימפולסים המוסריים יכולים לנבוע.

במובן זה, שופנהאואר^[3] אמר מילים מבריקות שכבר ציטטתי כאן לא פעם: "הטפת מוסר היא קלה, קשה לייסד מוסר." הוא מתכוון בכך: קשה לבקר את הכוחות והאימפולסים בנפש האדם שבאמת הופכים את האדם לישות מוסרית, קל לקלוט עקרונות מסוימים מהמהלך ההיסטורי של האנושות או גם מהמערכות הדתיות או האחרות, שאיתן אפשר אז להטיף מוסר. שופנהאואר אמר שזה לא תלוי אם אפשר לבטא עקרונות מוסריים אלה או אחרים, אלא מה מעצב ככוחות את הבסיס לאימפולסים המוסריים.

אולם כעת, בדרכו החד-צדדית מוצא שופנהאואר את האימפולסים הללו של הטבע האנושי בחמלה ובאמפתיה. מישהו אמר בצדק, מדוע שמישהו המרגיש קשור מבחינה מוסרית לעניין הנוגע רק לו ולא לאף אחד אחר, יימנע מעדות שקר הנגרמת רק מאמפתיה? מדוע צריך למנוע ממישהו מבחינה מוסרית, למשל, להטיל מום בעצמו מתוך אמפתיה מסוימת? בקצרה, יכולתי להביא דוגמאות רבות כאלה: אכן, האימפולס שמוצא שופנהאואר הוא מקיף מאוד, אדם פוגש משהו שחייב להוות בסיס לרוב הפעולות המוסריות, אשר עם זאת אינו יכול להיות ממצה כלל.

זה מלמד בכל המובנים שהתיאוריות, ההשקפות והדעות לגבי מקור המוסר לא תופסות כלום ככל שהשקפת העולם נוטה רק למה שאפשר להשיג בחושים החיצוניים וההיגיון המופנים לעולם החושי החיצוני הזה. זה ייקח יותר מדי זמן כמובן, אם ארצה להראות בפירוט שתפיסת עולם כזו אינה מסוגלת לקבוע את מקום מקורו של המוסר. אף על פי כן, החיים המוסריים-אתיים תלויים באוויר עם כל השקפת עולם כזו המכוונת רק לעולם החושי החיצוני ולסיבות המשלבות את עובדות עולם החושים או יוצקת אותן לעקרונות.

כל מה שאמרתי זה עתה חייב להוביל להסבר לגבי משהו שעליו להיראות די טבעי לאחר השיחות הקודמות. אם מניחים ברוח שיחות אלה, שעולם של ישויות רוחיות ועובדות רוחיות מהווה את הבסיס לעולם החושי שלנו ולעולם התבונה, אז זה רק מובן מאליו, כי אי אפשר למצוא את האימפולסים של המוסר בעולם החושי, אלא לחפשם בעולם הרוח. כיוון שאולי מוצדקות הדרישות, ההשקפות והדעות של אלה המאמינים שרק במוסר משהו מדבר אל הטבע האנושי שמגיע באופן מיידי מעולם על-חושי. לכן, אנו רוצים לגשת להתבוננות בחיים המוסריים. עם זאת, עבור אותם מאזינים ששמעו רק מעט מהשיחות הללו, אסכם בקיצור, כיצד חוקר-הרוח עולה לעולם הרוח שבו אנו רוצים לחפש את מקור המוסר.

לא פעם אמרתי דברים אלה כאן. אם האדם רוצה לצאת מתחום החוויה החושית, אל לו להפסיק עם כוח ההכרה שבדרך כלל יש לו. כל מדע, וכל התבוננות הם נכונים בדברם על גבולות הידע במובן שהסברתי כאן לא פעם, ומתחילים מהדרישה שהאדם אינו יכול לפתח כוחות קוגניטיביים אחרים מאשר אלה הנמצאים בו מעצמם. אף על פי כן, במחקר הרוח חשוב שכל מה שכבר נמצא באדם יתפתח עוד יותר כדי שיוכל להעיר כוחות הרדומים באדם. פעמים רבות דיברתי על השיטות שיכולות לעורר כוחות רדומים אלו שבאדם. דיברתי על אותה "כימיה רוחית" המתקדמת באותו היגיון ורציונליות כפי שעושים מדעי הטבע, אך המשתרעת על תחום הרוח וכוחותיו, ומכאן שעליה לפתח את השיטות הטבעיות ואת דרך החשיבה הטבעית, בצורה שונה ממדעי הטבע. במובן זה, הסברתי לא פעם היכן מדע-הרוח חייב להיות ההמשך של מדעי הטבע בזמננו. כדי להבהיר זאת אני רוצה לציין את מה שאולי רק צריך להזכיר שוב.

אמרתי פעם שאי אפשר להתייחס למים אם אתה מתייצב מולם רק כמים שבתוכם נמצא המימן שהכימאי מפריד על ידי הכימיה החיצונית. מים מכבים אש, הם אינם דליקים; מימן, כגז, מתלקח וניתן להופכו לנוזל. במידה הקטנה שאתם יכולים לגלות את טבעו של המימן בהיותו משולב עם החמצן שבמים, זו המידה הקטנה שאתם יכולים להתייחס לרוחי-נפשי בגוף האדם החיצוני. עם זאת, הכימיה הרוחית אינה מורכבת מביצועים סוערים, כפי שניתן לבצע באופן חיצוני בכימיה החיצונית, אלא כפי שאראה בקצרה בהמשך. אתם יכולים לקרוא פרטים נוספים בספרי 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים' או בספרי 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?'^[4]

האדם הוא הכלי היחיד שבאמצעותו ניתן לחדור לתוך הרוח. עם זאת, יש להתקדם על ידי תרגילי נפש מסוימים עד לנקודה שבה ניתן לחבר רגש למילים: אני חווה את עצמי ברוחי-נפשי מעבר לגשמי-פיזי – כפי שהמימן היה צריך לומר לוּ היה יכול לחוות את עצמו: אני חווה את עצמי מעבר לחמצן. דרושים תרגילי נפש מתמידים כדי להפריד את הרוחי-נפשי מהפיזי-גופני, כך שהאדם יוכל לחבר משמעות למילים: אני חווה את עצמי ברוחי-נפשי, אך הפיזי-גופני שלי נמצא מחוץ לי, כפי שהשולחן נמצא מחוץ לי. תרגילים אלו נמשכים זמן קצר או ארוך יותר ומורכבים מהגדלת תשומת הלב לגבי מה שכבר חשוב בחיים הרגילים. עם זאת, אני לא מתכוון לתשומת הלב לגבי תכני נפש הנגרמים ממשהו חיצוני, אלא על תכני נפש שמניחים במרכז חיי הנפש. אם האדם מסוגל לדרוך את כל כוחות נפשו ואז לרכז אותם בתכני נפש ברורים, שהוא יודע בוודאות שהוא עצמו הניח אותם, אז הכול נדחס בהדרגה על ידי ריכוז חזק יותר זה של כוחות הנפש המאפשרים לו להוציא את הרוחי-נפשי מהפיזי-גופני. תרגיל המדיטציה חייב להתקיים בלי קשר לתרגול של ריכוז בלבד. זה משהו שהאדם כבר יודע מחייו הרגילים, אך במדע-הרוח עליו להגדיל אותו ללא גבול: התמסרות לתהליכי העולם הכללי.

הדרישה השנייה של מדע-הרוח היא להתמסר להוויית העולם הכללית, כמו אדם הנמצא בשינה, אך במודע ולא בלא-מודע. אנשים רבים אינם חווים את ההצלחה הנכונה של התרגילים הללו, כי הם מתעייפים מהביצוע השיטתי והמתמשך של התרגילים. כאשר על ידי תרגילים כאלה האדם נותן לכוחות הנפש כיוון אחר ממה שיש להם בחיי היום יום ומותח אותם בדרך אחרת מכפי שהם מתוחים בחיי היום יום, הוא יגיע לאותו רגע מוזר שבו הוא ידע: עכשיו אתה חווה רוחית-נפשית. עם זאת, בעוד שקודם השתמשת במוח ובחושים שלך, אתה מזהה את עצמך כעת מעבר לגוף, כפי שבדרך כלל החפצים החיצוניים היו מחוץ לך. בתקופתנו המצב יאלץ את עצמו להכיר בדבר כזה, כפי שעומק המחקר של קופרניקוס, קפלר וגלילאי הוכיח עצמו. הם התמודדו עם אותם כוחות קוגניטיביים לא מעודכנים שעימם מתמודדת כיום ההכרה בעולמות הרוח. בעוד שאז המתנגדים היו אנשים ששמרו על מסורות דתיות ישנות, היום אלו הם מי שמכונים "החושבים החופשיים" שמתנגדים להכרה בידע הרוחי-מדעי. אף על פי כן, יש לעשות את הצעד להכרה זו, כפי שבזמנם של קופרניקוס, גלילאי וג'ורדנו ברונו נעשה הצעד למדעי הטבע החיצוניים.

מעולם לא דיברתי איתכם בהפשטות ובהשערות, אלא תמיד ניסיתי לציין את העובדות הרוחיות הממשיות שאליהן מגיע האדם אם הוא מגיע לרמות של ידע רוחי כפי שציינתי. האדם יכול לחוות שהוא מוציא את עצמו מהפיזי-גופני וחווה את עצמו בצורה כזו שהוא מקבל תודעה השונה בחווייתה אפילו מכל אשליה והזיה. אתה חווה את עצמך מעבר לראש שלך, ואם אתה צולל שוב, זה כאילו אתה ממשיך להשתמש במוח שלך ככלי חיצוני. חוויה זו יכולה להמם אם היא מופיעה בהתחלה. אך אפשר לקבל אותה כפי שהיא מתוארת בספרי 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים? אז נכנסים לעולם של חוויות רוחיות ממשיות שבו האדם נמצא בתוך עובדות רוחיות כפי שהוא נמצא עם החושים וההיגיון בעולם של ישויות חושיות ממשיות ועובדות חושיות.

מתמודדים עם עולם זה בשלוש רמות. כיניתי את הרמה הראשונה העולם האימגינטיבי. עולם אימגינטיבי זה אינו עולם מדומיין, אלא עולם שבו חווים את עובדות עולם הרוח כתמונות המבטאות למעשה את התהליכים של העולם הרוחי. עליך לעבור דרך עולם אימגינציה זה, כדי להכיר בהדרגה את כל מקורות הטעויות, שהם רבים מאוד, וללמוד להבחין מה מטעה אותך ומה מתאים לקיום רוחי אמיתי של ישויות או תהליכים.

אז עולים לרמת הידע השנייה שאני מכנה אותה אינספירציה. אינספירציה שונה מאימגינציה, שבה יש לכם בתמונות בלבד את פני השטח החיצוניים של ישויות ותהליכים רוחיים, בעוד שכעת עליכם לפתח את מה שמבדיל את התפיסה הרוחית באופן קיצוני מהתפיסה החיצונית: העובדה שאתם צוללים לתוך התפיסה הרוחית. אכן, זה בצורה כזו שאינכם מתמודדים עם הקיום הרוחי באותה דרך כמו הקיום החושי: העובדה שהוא שם – ואני כאן; אכן, עם ההכרה הרוחית משהו מתרחש הדומה לצלילה לתוך מה שאדם תופס. זה נשמע מוזר, עם זאת, זה ממש נכון: הישות שלך משתרעת בצורה מרחבית בכל הדברים שאתה קולט בעולם הרוח. בעוד שבזמן אחר אתה בנקודה במרחב, סגור בעור שלך, וכל שאר הדברים נמצאים בחוץ, הרי בעולם הרוח כל דבר שאתה רגיל לכנות עולם חיצוני, הופך לעולם פנימי. אתה חי בו במידה שאתה מסוגל לחדור לתוכו.

ישנה עדיין רמה גבוהה יותר של הכרה שעליה לא אדבר היום; זוהי האינטואיציה, המובנת באופן הנכון, לא זו הנאמרת במובן הרגיל. האדם עובד בדרך כלפי מעלה אל עולם הרוח דרך אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה.

כעת תעסיק אותנו השאלה הבאה: אם עוזבים את הגוף ואת חוויות הקיום הרגילות, איזה הבדל יש בין הידע החיצוני לבין האימפולסים המוסריים, הרעיונות והתמונות הנפשיות? האם נוכל אולי להצביע על מקור החיים המוסריים אם נציין את המקור הזה באותו עולם שאליו מגיעים אם יוצאים מהעולם החושי הרגיל וחודרים עם הידע הרוחי העצמי לתוך עולם הרוח?

בהתחלה אנו מחשיבים את העולם העולה סביבנו כדימוי רוחי. אני פשוט מספר את העובדות כפי שהן עולות בהתבוננות הרוחית. שם האדם חווה, אם הוא עוזב את העולם המורגש בחושים, סוג של חושך המתפשט בעולם זה, ומופיע עולם חדש של עובדות וישויות רוחיות שאחרת הוא ישן בו; אך בתור חוקר-רוח הוא צולל במודע לעולם זה. בזמן שצוללים בו כך, מבחינים: מה שאתה רואה כצבעים ושומע כצלילים בעולם החושים, כל זה נעלם; מה שאתה יכול לקחת איתך לעולם הרוח הוא רק זיכרון של זה; משהו שלכל היותר אפשר לדמיין. אם זה נעלם, צוללים בצורה כזו שהפעילות המנטאלית, פעילות הדמיון ופעילות הרגש נתפסות, כפי שזה, על ידי ישויות אחרות שלתוכן צוללים.

העיקר הוא שאתה צולל בעולם הרוח, בעולם של ישויות. ברגע שאתה צולל בעולם הרוח, אתה מוצא ישויות ועובדות ממשיות; ומה שאתה מתבונן בעולם החושי מופיע למעשה בצורה כזו שאתה חי בעולם החוץ-חושי, הבלתי נראה, הרוחי; אך אם אנחנו סגורים בגוף, העולם החוץ-חושי הזה מראה את השתקפותו על ידי פעילות גופנו. אכן, זה הופך לעובדה ממשית שכל העולם החיצוני הוא השתקפות של עולם הרוח שלגביו הסברתי שהוא גורם תחילה לתהליכים המוחיים המייצרים את המנגנון המשקף שבאמצעותו נתפסים התהליכים החיצוניים, שאי אפשר לתפוס אותם. כפי שהאדם לא רואה את עצמו אם הוא מסתכל במראה, אלא רואה את ההשתקפות, כך הוא רואה את השתקפות עולם הרוח אם הוא שוקע בעולם הפיזי, בעוד שבתהליכי הגוף משתקף עולם הרוח במנגנון המשקף. אז אתה שם לב שעולם התפיסה הפיזי מתייחס לעולם הרוח כפי שההשתקפות מתייחסת לצופה. אכן, זה בצורה כזו: כפי שלהשתקפות יש משמעות רק עבור הצופה אם הוא מביט במראה ולוקח את התמונה לנפשו, כך בהשתקפות עולם הרוח יש לכל עולם התפיסה הפיזי משמעות כ"תמונה" – מחוץ לתהליכים הפיזיים, העומדים מאחוריו. אתה שם לב לזה אם אתה נכנס לעולם הרוח.

אני לא רוצה לבסס כאן השקפה טלאולוגית^[5] על הטבע. אני לא מתכוון שהעולם מסודר לפי הגיון אינסופי בצורה כזו שהאדם יוכל למצוא את האפשרות לפתח את העצמי שלו. עם זאת, אני פשוט רוצה להצביע על העובדה שעכשיו האדם יכול להמשיך את מה שהוא לקח על עצמו אם הוא ראה זאת בעולם החיצוני, אם הוא קיבל זאת בנפשו. כל עולם הידע הזה נבנה על ידי תהליך של השתקפות, וזוהי רק ההשתקפות בעולם הפיזי שנעלמת כתהליך של השתקפות אם אתה צולל לעולם הרוח לגבי מה שאתה יודע שהוא שייך לך.

אלה הדברים המהותיים שאתה לומד לדעת כשאתה נפרד מהעולם החושי ועולה לעולם הרוח: מתווספת לכך רק ההשתקפות של מה שאתה עצמך, מה שלא היה שם בלעדיך, ואליו אתה עצמך שייך ואשר נוצר רק בגלל שאתה אורגניזם אנושי. לשיקוף זה יש משמעות עבור העצמי שלך, עבור מה שאתה נושא כגרעין רוחי-נפשי לאורך הזמנים. מכאן שאתה נמצא, ברגע שאתה בעולם הרוח, בעולם שנמצא שם בלעדיך שממנו אתה לומד להכיר בכך שהוא חייב להשתקף, כדי שתוכל לתפוס אותו. אף על פי כן, הישות עצמה אינה כלולה בהשתקפויות.

אנחנו מסתכלים על הרגע הזה שבו אנחנו נכנסים לעולם האימגינציה. מה לגבי הרעיונות המוסריים אם נעלה לעולם הרוח?

האימפולסים המוסריים מציגים את עצמם בעולם האימגינציה בצורה כזו שאתה בכל זאת, חייב לומר לעצמך שם יצרת משהו; שם הכנסת משהו לעולם הרוח. מה שאתה מכיר לא הכנסת לעולם, הכנסת זאת רק לתוך עצמך ואתה נושא זאת לאורך הזמנים. מה שמתאים לאימפולס מוסרי, לפעולה מוסרית, או אפילו רק לרצון מוסרי הוא יצירתי; כך שאתה חייב לומר, אם אתה מסתכל על זה בעולם הרוח: עם מה שאנו חווים עם הרעיון של המוסרי בעצמנו, אנו יוצרים ישויות בעולם הרוח. בהתחלה אנו היוצרים של תהליכים, ואז של ישויות עולם הרוח.

אתם יודעים שמדע-הרוח מדבר על החיים החוזרים ונשנים עלי אדמות. החיים על האדמה שאנו חווים כעת בנויים על רצף חיים קודמים על פני האדמה, וחיים בקיום רוחי תמיד עוקבים אחרי חיים על פני האדמה. מהחיים הנוכחיים שלנו עלי אדמות, אנו מסתכלים שוב על אלו שיגיעו.

החוויה המוסרית שלנו מחפצנת את עצמה פשוטו כמשמעו, בתחילה כתהליכים רוחיים. האופן שבו אני חושב ופועל מבחינה מוסרית, אני אשים לב לזה כתהליכים בעולם הרוח. תהליכים אלו יוצאים מתוך העצמי של האדם. בעוד שהאדם ממשיך את החוויות הקוגניטיביות עם העצמי אל החיים הבאים עלי אדמות, מה ששייך לחיים המוסריים או הבלתי מוסריים, מושם כתהליכים בעולם ופועל ככאלה, כך שבגלל הקרמה אנו מתמודדים איתם שוב בחיים הבאים עלי אדמות. מי שעולה לעולמות הרוח שם לב כיצד לאימפולסים המוסריים יש יחס מסוים לעצמי שלו.

ניקח, למשל, את אחד האימפולסים העיקריים שהפסיכולוג המשמעותי פרנץ ברנטנו^[6] כינה האימפולס היחיד של סדר העולם המוסרי, אימפולס האהבה. מי יכחיש שבחיי המוסר אינספור דברים מתקדמים מרמות האהבה השונות – מרמת האהבה הנמוכה ביותר ועד לרמות הגבוהות ביותר, ועד לאהבתו של שפינוזה:^[7]

amor Dei intellectualis^[8]

כל מה שקורה תחת אימפולס האהבה, מה שאנו מחשיבים בשדה המוסרי – איך אנחנו מוצאים זאת בעולם האימגינציה? אנו מוצאים את כל מה שמוכר שמקורו תחת האימפולס הזה, כך שנוכל לומר, אנו יכולים לחיות עם מה שמקורו תחת אימפולס האהבה בעולם הרוח.

בעולם הרוח מרגישים בבית עם מה שנובע מיכולת האהבה. ברגע שנכנסים לעולם האימגינציה אלו הם היסודות.

עם זאת, הבה ניקח את מה שנובע משנאה, מה שמציג את עצמו כפעולה או רק ככוונה שהשנאה מכתיבה. שם מופיעה העובדה המופלאה מאוד שכל מה שזורם מתחום השנאה מופיע בעולם האימגינציה בצורה כזו, שהוא מעורר פחד ודחייה. כן, זה שייך לצדדים הטרגיים של חוויית חוקר-הרוח שעליו לראות את עצמו כיצד הוא מוכנס לעולם הרוח עם כוחות הסימפטיה והאנטיפטיה. בכל מקרה, ברגע שאתה נכנס לעולם הרוח, יכול להיות שאתה מרגיש סימפטיה או אנטיפתיה כלפי עצמך. בעולם הפיזי, לא קורה שבני האדם מתייחסים לעצמם כאנטיפטיים – אולי כמו סימפטיים. אולם כמו שכאן כפופים לחוקים הגשמיים, כך בעולם הרוח כפופים לחוקי הרוח. כל מה שאתה משיג מיכולת האהבה וההקרבה, מתוך אימפולס מוסרי או שאתה מרגיש כגישה מוסרית, כל זה מייסד תהליכים שאתה רואה אותם באימגינציה, באופן שמותר לך להיות חביב על עצמך בגלל האהבה שלך בחשיבה, ברגש ובפעולה. כל מה שמתבצע, למשל, בשנאה או בדחפים דומים, בזדון, יהירות וכדומה, מופיע בעולם האימגינציה בצורה כזו שיודעים: אתה היוצר של התהליכים האלה שהם פשוט החפצה של השנאה או הדחפים הזדוניים שלך. אתה תופס את עצמך בתוכם בצורה כזו שהתהליכים כופים עליך שאתה אנטיפטי כלפי עצמך. שם אין לנו ברירה אחרת, אלא להיות אנטיפטיים לעצמנו.

זה הכרחי שחוקר-הרוח ילמד לסבול מצבים כאלה במקרים מסוימים מתוך ידיעה עצמית מעמיקה, וללמוד לסבול בסבלנות כיצד הם מופיעים בקרמה הנוספת. אני לא באמת רוצה לומר שלחוקר-הרוח לא צריכה להיות אנטיפתיה כזו, אלא שלא תהיה לו כוונה להציב את עצמו כקדוש או כאדם גבוה יותר. עליו לשאוף דווקא לשפר את חייו המוסריים כך שהטרגיות של הרגשה עצמית אנטיפתית זו יתרחשו במידה מופחתת. כי פירוש הדבר הוא מצב המתח הנורא ביותר בו האדם רוצה לברוח מעצמו; תחושה זו מופיעה רק בעת העלייה לעולם הרוח. שם מבינים מהיכן מגיעים האימפולסים שבהם אנו עושים את החביב ולומדים להימנע ממה שאנו שונאים. מאחר שמה שעושים בעולם הרגיל מאימפולסים כאלה משפיע ככוח בעולם הרוח. כן, ניתן לומר, כשאדם נרדם, פועלים הכוחות שאותם זה עתה אפיינתי. יש להם השפעה חזקה על השינה והם גורמים לבריאות השינה, לפחות באופן חלקי. מה שעולה כתוצאה מחיי היום שעבר, ומה שלא מאפשר לבני האדם להירדם זה בו בזמן מה שעל חוקר-הרוח לראות.

אנו שואלים את עצמנו כעת, מהיכן מגיעים אותם אימפולסים מוסריים המדברים בנפש האדם?

בחיים הרגילים, לא יודעים מהיכן הם מדברים. עם זאת, הם שם ומדברים בצורה כזו שמי שמשתמש רק בהיגיון המשלב את עובדות העולם החושי ומקבע חוקים, לא יכול למצוא אותם. מהיכן מגיע מה שמדבר אל תוך האדם כמו מעולם אחר?

הוא נמצא שם כידע רק אם רואים אותו בעולם האימגינציה. עם זאת, הוא פועל ככוחות אפלים שמקורם נותר אפל עבור ההכרה, אשר עם זאת מדברים כאימפולסים לתוך הנפש. ההשפעות של מה שחוקר-הרוח רואה נחוות בעולם החושי כאימפולסים מוסריים; הסיבות הן בעולם הרוח. לפיכך, האדם מופיע כישות שתמיד חייבת לומר לעצמה, אם כוח האהבה שלך מפותח עד הסוף, את שייכת לעולם רוח ואת מוצאת את החלק השני של הווייתך שבו את רוכשת את מה שמבטא את עצמו כחיים מוסריים כאן, למשל, במצפון. המצפון הוא חידה גדולה מאוד אם רוצים להיות עקביים.

כעת מצאנו היכן מושרשים הכוחות הקיימים כמצפון וכדומה. הבה נניח שאנו עומדים בפני אדם והתצורה המסוימת של חיי הדימויים שלנו גורמת לנו לשנוא אותו. מה יכול לגרום לנו לשנוא אותו, ממה היינו חוששים בעולם הרוח כתהליכים, לקול הדובר בנפשנו, לא תשנא! מה שמשפיע על יכולת האהבה, שבאמצעותה נוכל להיות חביבים על עצמנו בעולם הרוח, מדבר אל החיים עלי אדמות, אתה תאהב. לפיכך, זה, יחד עם שאר התופעות של החיים המוסריים, מתגבשים מבחינה רוחית כמצפון.

כיצד מופיע מצפון זה כעובדה בעולם הרוח?

עדיין לא תמצאו זאת כעובדה בעולם האימגינטיבי. עליכם לצלול לתוך עולם האינספירציה – עליכם לצלול בצורה כזו שתרגישו נמזגים על כל שדה התפיסה ברוח. תפיסה פנימית זו היא כשדה התפיסה שלכם שאתם חווים בתוככם. מקור המצפון מדבר למטה משם. הוא בא לידי ביטוי רק במה שניתן לחוות בעולם האימגינציה, אולם מרכזו הוא בעולם האינספירציה. אם אתה מתעורר לתוכו ומנסה פעם אחת כמבחן לשאול את עצמך, מה יקרה אם תמנע מכל מה שקול מצפונך אומר לך? הבה נניח פעם אחת כמבחן שאתה יכול לעשות משהו טוב כפי שאתה עושה משהו מתוך שנאה, והבה נניח שהמצפון שלך לא מדבר – היית שם לב שמשהו קורה שאני רוצה להבהיר בהתחלה על ידי השוואה.

אתה חווה משהו כמו טיפת מים בתוך עצמך שבאופן מיידי מתאדה על מקום שהוא חם. דבר כזה קורה אם כמבחן, המצפון רוצה לכבות את עצמו בעולם האימגינציה. שם אתה חווה שאתה כביכול מאבד את מרכז הכובד; אינך מסוגל יותר להתמצא בעולם הרוח. זה שייך לחוויות הנוראיות ביותר שיש לך אז, להיות בעולם הרוח ולהרגיש את התודעה מתדלדלת, לאחר שאימנת את עצמך קודם כל לשאת את התודעה לעולם הזה. זה מצב נורא אם לבני אדם חסרי-מצפון יש חוויות שם כשהם מגיעים לעולם הרוח, זאת כאשר מניחים שאדם שאינו מאוד מצפוני מגיע לעולם הרוח. כל אחד יכול לבצע את התרגילים, שתיארתי בספרי 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?' אם הוא מבצע אותם באנרגיה הדרושה, כך שהוא קולט אז בעולם הרוח. לא צריך להגיע לזה, כל עוד זה לא מועיל. מכאן שגם בספר הנזכר מומלצים תרגילים כאלה שבהם לא מאבדים את ההכרה, ושהופכים את האדם למוסרי, כדי שלא תכבה תודעתו בעולם הרוח.

אם כן, הבה נניח שאדם חסר מצפון מגיע לעולם הרוח. תודעתו הייתה אז מתמוססת מיד, הייתה מתאדה. לחלוטין ישנם חוקרי-רוח חסרי מצפון כאלה. הם מרגישים את הדחף המיידי למסור את עצמם לישויות רוחיות אחרות, כי אנחנו נכנסים שם לספירה של ישויות. בני האדם חסרי המצפון שמגיעים כל כך רחוק למקום שבו המצפון נותן לנו מרכז כובד מוצק, מרגישים שם את התודעה שלהם מתנדפת כביכול, נכנעת לישות אחרת, הופכת עצמה לאובססיבית לישות אחרת כדי להיות אחוזה על ידה. אפשר להגיע לחוויה זו. מכאן שאדם כזה, אם הוא חוזר לתודעת היום, כבר לא מכריז על מה שהוא חווה בעולם הרוח, אלא על איזו ישות מדברת דרכו שדרכה הוא נהיה אובססיבי כלפיה. שלמות ישותנו תישמר כאן, כאשר באמת נישא את הקול הזה ככוח בנו לתוך עולם האינספירציה, המתקיים כאן כמצפון. אז אתה מרגיש בתוך עצמך, אך בצורה כזו שמה שאתה מייצר, מה שמופיע כבר בעולם האימגינציה, קיים כך שאתה לא מאבד את מרכז הכובד ושזה משהו שמחזיק ונושא אותך. מה שיכול להחזיק ולשאת בעולם הרוח את האדם בישותו הרוחית האמיתית, מדבר דרך שני עולמות למטה, דרך עולם האימגינציה, עד לעולם החושים, וזהו קול המצפון.

לפיכך, מצפון הוא דבר שרבים מההוגים באמת אינם יכולים לגלות את מקורו, שלגביו הם חושבים שהוא התפתח רק על ידי הסדר החברתי – ושנישא מטה מעולם הרוח מה שיעיל באדם החווה חושית ומקורו נמצא בעולם הרוח. אתה יכול למצוא את המסתורין של העולם כולו רק אם אתה באמת מפתח את כוחות ההכרה האלה עליהם דיברתי כאן לא פעם. אז עליך לומר בפרט על עולם המוסר שהוא שולח את דחפיו מהמחוזות הרוחיים, ושאם האדם מתוודע לדחפים המוסריים הוא חווה את ההשפעה של מה שמקורו בעולם הרוח. אם מבינים נכון את סדר העולם הנורמלי, מבינים שמצד אחד עולמות הרוח מדברים דרך הנפש, מצד שני, לעומת זאת, גם יוצרים מציאויות הממשיכות לפעול עם הדחפים המוסריים, שמוצאים אותן שוב. אנו שולחים את המציאויות הללו לעולם הרוח; הן סיבות באותו עולם. הן מהוות את הבסיס לעולם החושי.

יכולתי רק לרמוז – למרות שלא הזכרתי תחום רחב של שלבי ביניים רבים – מה על חוקר-הרוח לחוות אם הוא עולה מעולם החושים לעולמות הרוח. עם זאת, אני רוצה להוסיף עוד משהו. מה שאנו רואים שנובע מכך, כשאנו פועלים בצורה מוסרית או בלתי מוסרית, מה שמתבטא בהשפעותיו בדחפים המוסריים שלנו, מה שאנו תופסים ככוחות מעצבים או הרסניים בעולם האימגינטיבי, מופיע כסיבות הראשוניות לקיום העולם באופן כללי. אנו מפנים את מבטנו אל היקום בו שוררים ביטחון, סדר והרמוניה, ואנו מסתכלים לאחור על תקופות קדומות בהן ישויות היו פעילות באופן דומה כפי שאנו כיום, תקופות שישויות שלחו את הדחפים המוסריים שלהן החוצה, שנראו כל כך חסרי חשיבות וככלום לעומת כל קיום העולם. אולם, הדחפים המוסריים הללו גדלים יותר ויותר עם הזמן! הדחפים המוסריים שמקורם בימי קדם מישויות אלו, גדלו יותר ויותר והפכו לכוחות הטבעיים. אדם לומד להכיר – אני חייב לדלג על שלבי ביניים – אם מתייחסים לחוקים האסטרונומיים שקפלר פעל להגשמתם בדבקות כזו: העובדה שביקום פועלים דחפים מוסריים עתיקים ובשלים. אלה שהפכו למנהיגים בימי קדם נאלצו לעלות לרמות מסוימות – אנו יודעים מהרצאות קודמות שאי אפשר להתעלות באותו אופן, כפי שעלו פעם במיסטריות אל עולמות הרוח, היום זה צריך להתרחש בדרך אחרת.

אחת מהדרגות הגבוהות ביותר אפשרה לנפש להתבונן במחוזות הנשגבים של הקיום הרוחי. כינו דרגה זו דרגת גיבור השמש או איש השמש. מדוע גיבור שמש? כי נפש כזו בוודאי פיתחה את החיים הפנימיים עד כדי כך שהיא לא נחשפה לשרירותיות הפנימית כשהיא עלתה במחוזות ההכרה שאליהם נחשפים חיי הנפש הרגילים, אלא לאימפולסים כאלה הפועלים בכורח ונחווים באופן פנימי. אז אתה יכול להגיד לעצמך, אם הייתי סוטה מהם, הייתי גורם לבלגן כזה כמו שהשמש הייתה גורמת ביקום אם הייתה סוטה מדרכה אפילו לזמן מה בלבד. מכיוון שהיה צריך להגיע לאיתנות כזו של החיים הפנימיים בדרגה כזו של הכרה, כינו במיסטריות העתיקות את אלה שזיהו ככאלה: אנשי שמש. זה הצביע על הקשר של מה שאנחנו שולחים לעולם ומה שצומח ממנו, כפי שגם "חוקי היקום" צמחו מתוך אימפולסים מוסריים של ישויות מזמנים רחוקים מאוד.

אם חושבים על כך, מתחילים לחוות באופן קצת שונה משפט מאת קאנט. כאשר הוא התבונן על החובה המוסרית, התודעה המוסרית, הוא ביטא בדרך כלל, את המילים המשמעותיות: "שני דברים ממלאים את התודעה בפליאה ויראה הולכים וגוברים, ככל שתודעת המחשבה נמשכת אליהם לעיתים קרובות יותר ובעוצמה רבה יותר: גן-העדן זרוע הכוכבים מעלי והחוק המוסרי שבתוכי".^[9] קשרים כאלה, שהאדם חווה, כשהוא סוקר היכן רואים את החוק המוסרי פועל בזמן, מילאו את קאנט כאשר דיבר על "גן-העדן זרוע הכוכבים מעלי ועל החוק המוסרי שבתוכי". מי שמזהה את האימפולסים העתיקים של החיים המוסריים מכיר בו-זמנית, מבחינה רוחית-מדעית, כיצד חיים מוסריים אלו קשורים למקור האמיתי של האדם. לפיכך, מדע-הרוח יכול לתת בסיס מוצק לחיים מוסריים אלה. אז אפשר כמעט לומר: כן, כל ידע קיים כדי למצוא את עצמנו בתוכנו ולשאת את מה שאנחנו מוצאים בצורה כזו דרך העולם והזמנים; עם זאת, כל מה שאנו חווים כאימפולסים מוסריים בעצמנו הופך אותנו לבוראים, שותפים לבוראי העולם. אנו יכולים להבין כיצד עלינו לבוז לעצמנו כבני אדם לא מוסריים המביאים נפילה וחורבן לעולם, אם נכיר בכך שאנו באמת קשורים יותר עם העולם על ידי סדר העולם המוסרי מאשר על ידי הידע האחר שאנו תופסים בהיגיון שלנו. אז מרגישים איך הרגישו רוחות כה עמוקות כמו יוהאן גוטליב פיכטה^[10] שאת יום מותו המאה חגגנו לאחרונה. הוא אמר: מהו עולם החושים? אין לו קיום סביר עצמאי, אינהרנטי; זה רק החומר המוחש לחובה, לסדר העולם המוסרי. מה שעל מדע-הרוח להביא לאור הוא רוח כה עמוקה כפי שצפה אותה בפיכטה בנוגע לתפיסת העולם המוסרית שהסתכלה על העולם בצורה כזו שהוא אמר: סדר העולם המוסרי הוא האמיתי ביותר, והאחר הוא שם רק כי יש לנו חומר שבו נוכל לבטא את האימפולסים המוסריים.

כמובן שמדע-הרוח אינו יכול למקם את עצמו על בסיס השקפת עולמו של פיכטה, משום שהיא חד-צדדית. היא הגיעה מתקופה שבה מדע-הרוח עדיין לא היה קיים. אף על פי כן, ניתן לראות בהתפעלות כיצד פיכטה חווה את סדר העולם המוסרי בתוכו. כי מדע-הרוח רק מראה שכל הידע האחר מציג את עצמו כתמונה עולמית; עם זאת, מוסרי הוא מה שעלינו להיות אם אנו רוצים לפתח את כל ישותנו. זה לא רק מחזק אותנו בתוכנו, אלא מציב אותנו עם איזון אמיתי בכל סדר העולם. אם מבינים באופן כזה שרק מדע-הרוח יכול למצוא את התמיכה החיה של הסדר העולמי המוסרי, אז אפשר להבין בבירור את מה שכבר ביטאתי לעיתים קרובות בשיחות אלה. עם זאת, האדם נמצא עם מדע-הרוח המודרני במצב כזה גם היום, כמו שפעם למשל, ג'ורדנו ברונו^[11] היה לפני בני דורו כשרצה להרחיב את תפיסת העולם של הכיפה הכחולה של השמיים למרחב האינסופי של החלל. הוא היה צריך להראות לבני האדם של זמנו: מה שאתם תופסים ככיפת השמיים הכחולה הם רק גבולות השקפתכם הצרה. חיזיון תעתועים רוחי שכזה הוא מה שהאדם הכניס לקיומו על ידי לידה או התעברות ומוות. עם זאת, כפי שהכיפה הכחולה של גן-העדן היא רק הגבול הצר של השקפתנו במרחב, לידה ומוות הם רק גבולות ההשקפה האנושית בזמן. כפי שהוכר כמאיה מה שהאדם הציב לעצמו כגבולות המרחב, הגבולות שמעבר ללידה ולמוות נפתחים לנפש האדם, והעולמות האינסופיים זוכים להכרה שהם מעבר ללידה ולמוות.

בזמננו אנו עומדים עם ידע מדע-הרוח באופן שבו עמדו מדעי הטבע המודרניים עם השקפותיהם בתחילת זמננו. עם זאת, במובן מסוים האדם עדיין עומד לבד. האדם עומד שם בצורה כזו שיש לו את הביטחון המוחלט של האמת המחפשת את דרכה בחריתות ובנקיקי הסלע הצרים ביותר, גם אם הכוחות היריבים רוצים להילחם נגדו. בכל זאת, עם מדע-הרוח מרגישים מבודדים. האדם מרגיש את הזמנים המודרניים מתערבים במדע-הרוח, וכיצד על הנפשות לדרוש זאת, ולהרגיש בהרמוניה עם מה שהרוחות המשמעותיות ביותר בכל הזמנים ציפו וחשבו לגבי מה שהן ביטאו לעיתים קרובות, יותר בפשטות ממה שחייבים לבטא זאת היום לגבי מה שהן. בכל זאת מרגישים את האמת מבוטאת כראוי מנפשן. לפיכך, האדם מרגיש בהרמוניה עם רוחות רבות, בעוד שיש להצביע ממדע-הרוח על המקורות האמיתיים של החיים המוסריים וסדר העולם המוסרי המגיעים מהעולמות האלוהיים-רוחיים. מרגישים בהרמוניה גם עם משפט מאת גתה שברצוני לצטט, המסכם את מה שאמרתי במהלך שיחה זו. גתה אמר מילה משמעותית למי שבאמת יכול להרגיש את החיים המוסריים: "בשקט לגמרי, אלוהים מדבר בחזה שלנו, בשקט לגמרי, אבל גם באופן ברור; הוא גורם לנו להכיר את מה שעלינו לתפוס וממה שעלינו להימנע" (מתוך Torquato Tasso). בעוד גתה אומר: "בשקט לגמרי, אבל גם בבירור אלוהים מדבר", הוא מצביע כפי שזה, על מה שמדע-הרוח יכול למצוא כאימפולסים של החיים המוסריים בעולם הרוח.

אנו מסתכלים למעלה אל עולם הרוח, ואומרים לעצמנו, רק החיים המוסריים מעידים שמקורו של האדם בעולמות הרוח; מאחר ומשם האל מודיע בשקט, אך גם די ברור, מה עלינו לתפוס וממה עלינו להימנע. אכן, הוא מכסה את מה שחוקר-הרוח רואה כסיבות לשניהם, אך את מה שהאדם מבטא באימפולסים מוסריים. הבסיס הראשוני האמיתי שלו הוא בעולם הרוח, מה שצולל ממנו אל נפשנו, מה שמדבר בנפש האדם כאל אמיתי, כקול האל מעולם הרוח, המכריז על טבעו של האדם שבאמצעותו הוא מגיע אל מעבר, אל חבריו הבוראים ביקום.

———————————————————————-

1. Schiller Friedrich 1759-1805, משורר גרמני. ↑
2. Immanuel Kant 1724-1804 ↑
3. Schopenhauer Arthur 1788-1850 ↑
4. מדע הנסתר יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. כיצד קונים דעת העולמות העליונים? בהוצאת מיכאל. ↑
5. טלאולוגיה או תכליתנות, היא החקר הפילוסופי של תכלית; תורה פילוסופית המסבירה את התופעות בעולם לאור המטרה או התכלית שהן משרתות ולאו דווקא לאור סיבותיהן. ↑
6. 1836-1917 ,Franz Brentano ↑
7. Baruch Spinoza, 1632-1677 ↑
8. לטינית: אהבת אלוהים אינטלקטואלית. ↑
9. מופיע בספר: ביקורת התבונה המעשית. זהו הספר השני מבין שלוש הביקורות של עמנואל קאנט, שפורסם בשנת 1788. הספר ממשיך בביקורתו של קאנט שהחלה ב"ביקורת התבונה הטהורה" ועוסק בפילוסופיה המוסרית שלו.  ↑
10. 1762-1814 Johann Gottlieb Fichte ↑
11. ג'ורדנו ברונו (1600-1548) היה מדען, פילוסוף ואסטרונום איטלקי בתקופת הרנסאנס. ברונו הציג תיאוריה אסטרונומית שסתרה את אמונת הכנסייה הקתולית והביאה להוצאתו להורג. ↑