מכתב העת: לוציפר-גנוסיס

1903-1908

רודולף שטיינר

GA34

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

מאמר מספר 2 יולי-ספטמבר 1903

התקדשות והמיסטריות

איש חכם זקן מכנה 'גן של בגרות' את המקום שאליו נכנס אדם כאשר מתגלים לו סודות העולם. אין פרח בגן שאינו נושא את פריו, אין ביצה שלא מבשילה את החיים שנבטו בה. אך השבילים המובילים אל הדלת הצרה שדרכה גן זה נסגר, מתוארים כאפלים ומסוכנים. יחד עם זאת, נטען כי החושך יהפוך בהיר יותר מהשמש, וכי הסכנות יהיו חסרות אונים מול הכוחות הגואים בנפשו של מי שהמיסטיקן, "המתקדש", מצביע לפניו על הנתיבים הללו עם יד אכפתית. רעיונות כאלה נדחים כרעיונות ילדותיים מתקופה שבה אנשים לא ידעו דבר על המדעים של ימינו, הם נדחים על ידי "הנאורים" המאמינים שהם יכולים להבחין בין ההזיות של "הדמיון המגשש" לבין התובנות המפוכחות של תודעת "המאומן מדעית". מי שעדיין מדבר על רעיונות כאלה בימינו יכול להיות בטוח שהם יפגשו חיוך מתנשא או לפחות חיוך מעורר רחמים של רבים מבני דורנו.

ולמרות כל זה, יש כאלו, כמו חכמי קדם, שמדברים על עולם הנפש והבית של הרוח. הם נחשבים לאנשים המדברים על עולם שרק דמיונם הבלתי מרוסן מעלה באוב. אפשר אפילו לרחם עליהם, מתנודדים כמו שיכורים בעיצומו של עולם שהשיג כל כך הרבה באמצעות היגיון מפוכח, מאבדים את רגליהם בכל צעד ושעל כי הם לא דבקים במה שב'פועל' קיים.

מה אומרים "האנשים השיכורים" בעצמם כתגובה להתנגדויות כאלה? כשהם מרגישים שהגיעו לרמה שבה הם זכאים לדבר על עצמם, אז אנחנו שומעים מפיהם את הדברים הבאים: "אנחנו מבינים אתכם מצוין, יריבנו. אנו יודעים שרבים מכם הם אנשים ישרים המחויבים ללא סייג לשירות האמת והטוב. אבל אנחנו גם יודעים שאתם לא יכולים להבין אותנו כל עוד אתם חושבים כפי שאתם חושבים. אנחנו יכולים לדבר איתכם על הדברים שעלינו לדבר עליהם רק כאשר התאמצתם ללמוד את שפתנו. אחרי הצהרתנו זו, רבים מכם יתנתקו מאיתנו, כי עכשיו תאמינו שהיהירות חסרת המרפא שלנו מתווספת להתלהבותנו הפנטסטית. אבל אנחנו מבינים אתכם גם באמירה כזו, ואנחנו גם יודעים שעלינו לא להיות יהירים, אלא צנועים. יש לנו רק דבר אחד להגיד לכם כדי לגרום לכם לנסות להבין את הרעיונות שלנו. אתם יכולים להאמין לנו כשאנחנו אומרים שאיננו מכירים בזכותו של אף אחד לדבר אודות הידע שלנו, אם אינו יכול להרגיש את מה שאתם מרגישים בטענותיכם, ושאיננו מכיר היטב את העוצמה, את הכוח המשכנע וההיקף של המדע שלכם. כל מי שאין ברשותו את הידע הוודאי שהוא יכול לחשוב בצורה מפוכחת ו"מדעית" כמו האסטרונום, הבוטנאי או הזואולוג המפוכח ביותר, צריך להיות רק תלמיד, לא מורה, בענייני חיי הרוח והידע המיסטי. אבל אל תבינו אותנו לא נכון: אנחנו מדברים רק על מורים, לא על תלמידים. כל אדם יכול להפוך לתלמיד המיסטיקה, שכן נפשו של כל אדם מכילה את היכולת לחוש את האמת. על המיסטיקן לדבר בצורה מובנת לבורים ביותר. ולאלו שלא ניתן לומר להם את מאית האמת, לפי רמת הבנתם, יש לומר את אלפית האמת. היום יכירו את האלפית, ומחר יכירו את המאית. על כולם להיות תלמידים. אבל אף אחד לא צריך לרצות להיות מורה אם אינו מאפשר להבנה המפוכחת ביותר ולמדע המחמיר ביותר להטיל עליו משמעת. רק מי שהיו מדענים קפדניים בעבר הם מורים אמיתיים למיסטיקה, ולכן הם יודעים איך זה לחיות באופן מדעי. המיסטיקן האמיתי רואה בכולם חולמים ושיכורים שלא יכולים בכל רגע לפשוט את שמלת החג החגיגית של המיסטיקה וללכת בחליפת יום חול של הפיזיקאי, הכימאי או חוקר הצומח והחי. כך מדבר המיסטיקן האמיתי אל מתנגדיו; בכל הצניעות הוא מבטיח להם שהוא מבין את שפתם, ושלא היה מתיימר להיות מיסטיקן אילו היה בור בשפתם. אבל אז הוא יכול גם להוסיף שכפי שמכירים את עובדות החיים החיצוניים, כך הוא יודע שאם מתנגדיו ילמדו את שפתו, הם יפסיקו להיות מתנגדיו. הוא יודע זאת, שכן כל אדם שלמד כימיה יודע שבתנאים מסוימים נוצרים מים מחמצן ומימן.

העובדה שאפלטון לא רצה להציג לאף אחד את רמות החוכמה הגבוהות יותר אם הוא היה בור בגיאומטריה, לא אומרת שהוא הפך רק מלומדים בגיאומטריה לתלמידיו, אלא שהיה עליהם להיות מתורגלים במחקר רציני, קפדני ומדויק לפני שיתגלו בפניהם סודות חיי הרוח. דרישה כזו מופיעה באורה האמיתי כאשר אנו רואים שבאזורים גבוהים אלה נפסקת השליטה המתקנת את החוקר הרגיל בכל צעד ושעל. אם לחוקר הצמחים יש רעיונות כוזבים, טעותו תתבהר די מהר על ידי חושיו. הוא בעיני המיסטיקן כמו שהאדם ההולך בשביל מישורי מהווה למטפס ההרים. האחד יכול ליפול ארצה והוא ייהרג רק במקרים חריגים; האחר תמיד נמצא בסכנה להיהרג. ובוודאי שאף אחד לא יכול לטפס על הרים לפני שלמד ללכת. מכיוון שעובדות רוחיות אינן מתקנות את הרעיונות באותו אופן כמו עובדות חיצוניות, חשיבה קפדנית ומהימנה היא תנאי מוקדם וטבעי לחלוטין לחוקר המיסטי.

אם מתמסרים למחשבות כאלה, מזהים לְמה התכוונו אותם חכמים זקנים כשדיברו על הסכנות המאיימות על אדם הרוצה לחדור לסודות העולם. אלו המגיעים אליהם עם חשיבה לא מאומנת יגרמו לבלבול בנפשם. הם הופכים מסוכנים כמו פצצת דינמיט בידיו של ילד. לפיכך, עומדת בפני כל חוקר מיסטי הדרישה הקפדנית שנכונוּת חשיבתו, ושל כל חיי נפשו, תיבחן תחילה במשימות קשות וקוצניות בטרם יתקרב באופן מעשי למשימות הגבוהות. זוהי אינדיקציה למה שיש למיסטיקן בתודעתו כשהוא מדבר על הצעדים הראשונים של "התקדשות" לאמיתות הגבוהות יותר.

אינספור אנשים, המאמינים שהם ברמת ההשכלה של זמננו, מחשיבים חשיבה בריאה ומיסטיקה כהפכים בלתי ניתנים לגישור. הם חושבים שחינוך מדעי ברור, חייב למגר את כל הנטיות המיסטיות באדם. הם מוצאים שזה לא מובן, במיוחד כאשר למי שמכיר את התוצאות החשובות ביותר של המדע המודרני יש נטיות כאלה. אם אלה החושבים כך צודקים, אז צריך להודות שלמיסטיקה אין סיכוי קטן למצוא גישה לנפשם של בני דורנו. שכן אדם שיש לו הבנה בצרכי הרוח של זמננו אינו יכול לפקפק בכך שהניצחונות שהמדע השיג וישיג בעתיד מוצדקים לחלוטין. יש להודות ללא סייג שכיום איש אינו יכול לחטוא לרוח המחשבה המדעית האמיתית ללא עונש. ובכל זאת, כל מי שיש לו עיניים לראות, חייב גם להודות שהולך וגדל מספרם של אלה החשים לא מסופקים ממה שיש להוגים מדעיים לומר לגבי השאלות הבלתי נמנעות של נפש האדם. כמעט בביישנות, אנשים לא מרוצים כאלה, משתקעים ביצירותיהם של המיסטיקנים. שם הם מוצאים את מה שנפשם צמאה לו. שם הם מוצאים את מה שהלב שלהם צריך: חיי רוח אמיתיים. הם מרגישים את צמיחת נפשם; הם מוצאים את מה שהאדם חייב לחפש כל הזמן: נשימת האלוהי. אבל כל הזמן אומרים להם שוב ושוב שעליהם ללמוד לחשוב בצורה ברורה ורגועה דרך מדעי הטבע, ולא ללכת שולל על ידי חולמים ואנשי חזון. אם הם עושים אז את מה שאומרים להם, הם רק לומדים שנפשם שוממה.

אבל זו נותרה אמת, החקוקה עמוק בכל לב אנושי, שהטבע הוא מורה גדול. מי יכול שלא להזדהות עם גתה, כשהוא מדבר על איך הוא אוהב לסגת מהסטיות והדיסהרמוניות של האנושות אל הכורח הנצחי של הטבע. ומי יכול לקרוא את המילים שבהן מתאר המשורר הגדול את התחושות שעלו בו במהלך התבוננות בבדידות בחוקי הברזל שבאמצעותם הטבע יוצר הרים ללא הסכמה גלויה: "ביושבי על פסגה גבוהה וחשופה ובסוקרי שטח רחב, אני יכול לומר לעצמי: כאן אתה נשען ישירות על בסיס שמגיע עד למקומות העמוקים ביותר על פני כדור הארץ… ברגע זה, כאשר פועלים עליי כוחות התנועה והמשיכה הפנימיים של כדור הארץ, כאילו באופן ישיר, כך שהשפעות השמיים מרחפות סביבי, אני מותאם להתבוננות הגבוהה יותר של הטבע… כל כך בודד, אני אומר לעצמי, מביט למטה אל הפסגה החשופה הזו… כל כך בודד מרגיש האדם הרוצה לפתוח את נפשו רק לרגשות האמת העתיקים, הראשונים, העמוקים ביותר. שם הוא יכול לומר לעצמו: כאן על המזבח הנצחי העתיק ביותר, עליו בנויים מעמקי הבריאה, אני מביא קורבן לתמצית כל הישויות.

אך טבעי הוא שיחס כזה, שעומדים בו ביראת כבוד מול המורה הגדול – הטבע, יועבר גם למדע המדבר עליו.

אסור שתהיה סתירה בין התחושות הזורמות בנפש כשהיא מתקרבת אל "האמיתות העתיקות, הראשונות, העמוקות ביותר" אודות חיי הרוח לבין אלו הנכנסות אליה כשהעין נשענת על פעילות הבנייה הנצחית של הטבע.

האם למיסטיקן אין הבנה של הרמוניה כזו בין הטבע לרגשות הקדושים ביותר של נפש האדם?

אבל מעל המזבח שעליו מקריב המיסטיקן האמיתי את קורבנו, תמיד היה, בכל התקופות, החוק הגבוה ביותר שנכתב באותיות אש: הטבע הוא המדריך הגדול לאלוהי; והחיפוש המודע של האדם אחר מקורות האמת צריך ללכת בעקבות רצונו הרדום.

אם המיסטיקנים יפעלו לפי החוק העליון הזה, לא צריכה להיות סתירה בין דרכיהם לאלו של מדעני הטבע. סתירה כזו צריכה להיות הכי פחות גלויה בתקופה שחייבת כל כך הרבה למדע הטבע.

כדי להבין בבירור כיוון זה, עלינו לשאול: במה יכולה להיות הסכמה בין מדע הטבע למיסטיקה והיכן יכול להיות ניגוד? ההסכמה יכולה להימצא רק בעובדה שהרעיונות שיש לאדם על טבע האדם אינם זרים לאלה שיש לאדם לגבי שאר ישויות הטבע, כאשר רואים סדירות כזו בפעולת הטבע ובחיי האדם. אם כן, יהיה קיים ניגוד אם רוצים לראות באדם ישות מסוג אחר לגמרי מאשר שאר ישויות הטבע. למי שרוצה לראות סתירה בדרך זו, זה היה מזעזע כאשר, לפני יותר מארבעה עשורים, החוקר הדגול האקסלי, ברוח מדעי הטבע החדשים יותר, סיכם את הדמיון בין המבנה האנטומי של בני האדם לזה של בעלי-החיים הגבוהים יותר, במילים: "אנו יכולים לקחת כל מערכת של איברים שאנו אוהבים, והשוואה שלהם לאלו של הקופים תוביל אותנו לאותה מסקנה: ההבדלים האנטומיים המפרידים את האדם מהגורילה ומהשימפנזה, אינם כה גדולים כמו אלה שמפרידים בין הגורילה לקופים הפחות מפותחים." למשפט כזה יכולה להיות השפעה מזעזעת רק אם הוא יובא ליחס שווא עם טבעו של האדם. ודאי שאפשר להצמיד לזה את המחשבה: כמה קרוב האדם לבעל-החיים! הקשר הקרוב הזה אינו סיבה לדאגה עבור המיסטיקן. מבחינתו, מיד עולה המחשבה האחרת: איך האיברים הקיימים בבעלי-חיים יכולים לשרת מטרות גבוהות יותר כשהם משתנים לאנושיים? הוא יודע שהרצון הרדום של הטבע יוצר את האדם מתפיסת החיות על ידי פיתוח איברי בעלי-החיים בצורה שונה. הוא עוקב אחר העקבות הבטוחות של הטבע וממשיך במעשיו. מבחינתו, מלאכת הטבע לא הסתיימה במה שהוא נתן לו. הוא הופך לתלמיד נאמן לטבע על ידי שיפור עבודת הטבע. הטבע הביא אותו לחשיבה ולרגש אנושי. הוא אינו מקבל את החשיבה והרגש כמשהו נוקשה ובלתי ניתן לשינוי, אלא הופך אותם לבעלי יכולת גבוהה יותר. דרך רצונו קורה גם מה שקורה בטבע החיצוני בלעדיו. העיניים שלו מוכיחות שעיניים מסוגלות ליותר ממה שהן מבצעות אצל קופי אדם. כך ניתן לשנות עיניים. יכולות הנפש של המיסטיקן המפותח קשורות לאלו של האדם הלא מפותח באותו אופן שעיני האדם קשורות לעיני קוף. מובן שמי שאינם מיסטיקנים מבינים את טבע הנפש של המיסטיקן באותה מידה שחיה יכולה להבין את החשיבה של האדם. וכמו שייצור שאינו חושב יוכל להבין עולם חדש אם יוכל לפתח את יכולת החשיבה, כך המיסטיקן, לאחר שפיתח את יכולותיו הגבוהות, מסתכל אל עולם אחר. הוא "מתקדש" לתוך עולם זה. מי שלא הופך למיסטיקן מתכחש לטבע. הוא לא ממשיך את מה שהשיג בלעדיו רצונו הרדום של הטבע. בכך הוא מציב את עצמו בניגוד לטבע. שכן הטבע משנה את צורותיו ללא הרף. לעד הוא יוצר דברים חדשים מתוך הישן. מי שמאמין בטרנספורמציה הזו, בהתפתחות הזו, במובן של מדעי הטבע המודרניים, ובכל זאת לא רוצה לשנות את עצמו, מכיר בטבע, אבל בחייו שלו הוא מעמיד את עצמו בסתירה אליו. לא צריך רק להכיר בהתפתחות, יש לחיות אותה. לפיכך, אין להגביל את יכולות החיים שלנו על ידי הצבעה בלעדית על קרבתנו ליצורים אחרים. אלה שהופכים לתלמידי הטבע האמיתיים, באמצעות חינוך מיסטי, יבינו את ההתפתחות הגבוהה של האדם.

רבים יאמרו על רמזים אלה של מיסטיקה ו"התקדשות": "מה מועילים דיבורים כאלה אודות יכולות שאינן ידועות לנו? תן לנו את היכולות האלה, ונאמין לך". – אף אחד לא יכול לתת לאחר משהו שהשני דוחה. לרוב, זוהי דחייה חריפה שהמיסטיקנים שלנו חווים. כרגע, המעט שהם יכולים לעשות זה לספר את התובנות המיסטיות שלהם למי שרוצה להקשיב. עם זאת, בהתחלה זה נראה כמו להגיד למישהו מאמריקה שאנחנו רק רוצים לאפשר לו לבקר אותנו שם. אבל זה רק נראה כך. עם דברים רוחיים זה שונה מאשר עם דברים פיזיים. הרבה לפני שאדם מסוגל לראות את האמת באור בהיר, הוא מסוגל לחוש אותה ולספוג אותה לתוך רגשותיו. ורגשות אלה הם בעצמם כוח שיכול להוביל אותו הלאה. זהו צעד הכרחי. מי שעוקב במסירות אחר ההענקה של המיסטיקן, כבר מתקדם לאמיתות גבוהות יותר. רק המתקדש מבין לגמרי את המתקדש. אך אהבת האמת גם הופכת את חסרי ההתקדשות לכאלו היכולים לקלוט את דברי המיסטיקן. באמצעות קליטה כזו האדם פועל לפיתוח כישרונותיו המיסטיים. הדבר הראשון הוא להרגיש את האפשרות של ידע גבוה יותר. ואז כבר לא עוברים בחוסר תשומת לב ליד האנשים המדברים על ידע זה.

כבר נאמר במאמר זה שגם היום ישנם אישים החותרים לחידוש החיים המיסטיים. במאמר נוסף יידונו שתי תופעות בתחום זה. ספרה של אנני בזנט "הכריסטיאניות האזוטרית, או המיסטריות הקטנות" (שראה אור זה עתה בתרגום גרמני של מתילד שול. לייפציג 1903, Griebens Verlag.) ומתוך עבודתו של ההוגה והמשורר הצרפתי הגאוני אדוארד שורה: "המתקדשים הגדולים " ("Les grands Inities"). שני הספרים מאירים את טבעו של מה שנקרא חניכה או התקדשות. אנני בזנט מראה כיצד יש להבין את הכריסטיאניות כעבודה של מתקדשים שכאלה. אדוארד שורה מביא לנו תמונות של מנהיגי האנושות הגדולים ביותר על בסיס אמונתו שהאמונות הגדולות, והשקפות העולם שהם העניקו לאנושות, מכילות אמיתות נצחיות היכולות להימצא רק בהן וניתן לחלצן מהן. שני הכתבים מוצדקים רק על בסיס המיסטיקה. הם צצו מהזרם הרוחי של זמננו שנועד להעלות את האנושות מתרבות חיצונית גרידא, לגבהים של תובנה רוחית. יבוא זמן שבו "החשיבה המדעית" לא תוכל עוד להתנגד לזרם הזה. אז המדע יכיר בכך שהוא עצמו חייב להיות מיסטי. כי הוא יבין שלא מבינים את הרוח על ידי הכחשתה, ושלא ממרים את חוקי הטבע על ידי חיפוש אחר הרוח. מיסטיקנים לא ייקראו עוד שונאי דעת, כי יהיה ידוע שהתחום שהם מדברים עליו יהיה חשוך רק עבור יריביהם.

אנשים כבר לא ילעגו ל"התקדשות" יותר משהם לועגים לדרישה שכל מי שרוצה לחקור את חיי האורגניזמים הקטנים ביותר צריך ללמוד תחילה כיצד להשתמש במיקרוסקופ. מחקר דורש מילוי תנאים מוקדמים מסוימים. עבור שאיפת המיסטיקן, התנאים הללו אינם קשורים לטכניקה חיצונית, אלא לטיפוח כיוון מסוים של חיי הנפש. באמצעות טיפוח זה, החוש נפתח לאמיתות שאינן מדברות על החולף, אלא על הנצחי. במילותיו של גתה: החולף הוא "רק משל". ברחם הקיום האנושי נחות יכולות גבוהות יותר, כפי שהפרי נח ברחם הפרח. לפיכך לא צריכה להיות לאף ישות עזות מצח לומר שיש משהו ממצה, גמור בעולמו. אם לאדם יש הנחה כזו, הוא כמו התולעת הרואה את עולם חושיה כהיקף הקיום.

"גן של בגרות" הוא המקום בו נחשפים סודות העולם. כדי להתקרב למקום הזה, לאדם צריך להיות רצון להתבגר. "עליך להסיר את קליפות הביצים של ישותך היומיומית ולהעיר את החיים הפנימיים החבויים בתוכך אם אתה רוצה להיכנס אל סודות העולם.

כמו אישים גדולים רבים, גתה לא ביטא רבות מהתובנות העמוקות ביותר של תודעתו בדיבור נסיבתי רחב, אלא ברמזים קצרים, לרוב חידתיים. רמז כזה כלול באמירתו: "בעבודות האדם, כמו באלה של הטבע, במיוחד הכוונות ראויות לתשומת לב". משפט זה מוכר במלוא עומקו כאשר הוא מיושם על התופעות המשמעותיות ביותר של חיי הרוח האנושיים. שכן כשם שאנו זוכים למשמעות והבנה למעשיו של אדם אינדיבידואלי רק כאשר אנו מכירים את כוונותיו, כך הדבר עם ההיסטוריה של כל המין האנושי. אבל איזה פער יש בין התבוננות במעשים הנראים בגלוי לבין ההכרה בכוונות הטמונות בנפש! אדם אחד עשוי להיות חלש בתובנה ובהבנה בהשוואה לאחר; ניתן יהיה לצפות את מעשיו. אדם חייב להיות בעל ידע מסוים אודות המנטליות והרמה הרוחית שלו אם ברצונו להתבונן דרך כוונותיו. אם הוא לא יעשה זאת, מקור מעשיו ייוותר בגדר תעלומה, חידה, שחסר לה המפתח. אין הדבר שונה לגבי המעשים הגדולים של ההיסטוריה האינטלקטואלית האנושית. מעשים אלה עצמם פתוחים לעיני ההיסטוריון, אך הכוונות מצויות בעומקים מסתוריים. מי שרוצה לקבל את המפתח להבנה, חייב לחדור לעומקים אלו. אולם כעת, ככל שהפעולה משמעותית יותר, ככל שהפעולה תהיה מקיפה יותר, כך כוונת הפעולה תהיה עמוקה יותר. הכוונה לפעולה של חיי היומיום אינה קשה להבנה. כמובן, אין הדבר דומה לגבי פעולות שהאופק שלהן משתרע על פני מאות שנים.

אלו המתבוננים על דברים כאלה, יקבלו מושג מהן המיסטריות. שכן במיסטריות הללו אין שום דבר אחר מלבד הכוונות למעשים הגדולים וחובקי העולם של התפתחות האנושות. אלו שמזהים את הכוונות הללו ולכן את עצמם, יכולים לתת למעשיהם את המשקל לפעול לאורך מאות שנים: אלה המתקדשים.

אלו הרואים בהיסטוריה העולמית רק אוסף של צירופי מקרים, יכולים להכחיש את קיומם של מיסטריות ומתקדשים. אי אפשר לעזור להם עד שהם ייגשו לעובדות ההיסטוריה במבט אוהב. אז, לאט לאט, המשמעות וההקשרים יתעוררו בהם; הם יראו את הכוונות בעובדות ההיסטוריות האלה כפי שהם לא יראו אוטומט באדם הפועל. אז הם יגיעו במחקרים שלהם לנקודה שבה המתקדשים מנחים את התקדמות האנושות על פי התובנות העטויות באפלת המיסטריות.

המסמכים הדתיים של כל הזמנים מדברים על מיסטריות כאלה. ואליהן מובלים אלה שאינם עוצרים בחייהם החיצוניים של מייסדי הדת ובעובדות ההיסטוריות של התפשטות תורתם, אלא מנסים להתעלות לכוונותיהם של המייסדים. אין להתפלא שהכוונות הללו עטויות בחשכת המיסטריות, שהן נמסרו רק לנבחרים, בתוך בתי הספר של החוכמה, כלומר המיסטריות. שכן הגיוני להעביר לאדם רק את מה שהוא יכול להבין; או במילים אחרות, למסור לו זאת רק כאשר הוא רכש את התנאים להבנה. על מנת לבצע מעשים משמעותיים, יש להחזיק בחוכמה רבה; וכדי לרכוש חוכמה גדולה, יש לעבור תקופה ארוכה וקשה של הכנה. זה המקרה עם המיסטריות.

ההתפתחות הרוחית של האנושות מתקדמת דרך הדתות והפילוסופיות השונות. אלה הפועלים לקראת התפתחות זו, מניעים את כוחות הרוח של האנושות. עליהם לדעת את החוקים שבהם תלויה תנועה זו, בדיוק כפי שחייבים להכיר את חוקי הכימיה כדי לערבב חומרים בצורה תכליתית. המיסטריות מלמדות את החוקים הגבוהים של חיי הרוח, את הכימיה של הנפש. יש לנסות להשיג תובנה לגבי טיבם של חוקים אלו אם רוצים להכיר, ולו רק על ידי אינטואיציה, את המניעים העומדים בבסיס מעשיהם של גדולי המורים של האנושות.

בהרמוניה עם כל אלה שביקשו לפתוח את עיני הרוח שלהם לתובנות כאלה, אנני בזנט, נפש התנועה התיאוסופית, מדברת על "הצד הנסתר של הדתות" בספרה "הכריסטיאניות האזוטרית, או המיסטריות הקטנות". דרך תובנות עמוקות, היא מנחה אותנו לתוך הדיון בסודות המיסטיים של הכריסטיאניות, המכונים התוכן האזוטרי, דרך השאלה: "מהי מטרת הדתות?" היא אומרת על כך: "הם ניתנים לעולם על ידי אנשים חכמים יותר מהמוני האנשים להם הם ניתנים, ומטרתם להאיץ את ההתפתחות האנושית. כדי לעשות זאת בצורה יעילה, עליהם להגיע לאינדיבידואלים ולהשפיע עליהם. כעת, לא כל האנשים נמצאים באותה רמת התפתחות, אך אפשר לייצג את ההתפתחות כמישור משופע, עם אנשים העומדים בכל הנקודות. המפותחים ביותר עומדים הרבה מעל הפחות מפותחים, הן באינטליגנציה והן באופי; היכולת להבין וגם לפעול משתנה בכל רמה. לכן אין טעם לתת לכל אחד את אותה הוראה; מה שעוזר לאדם האינטלקטואלי יהיה בלתי מובן לחלוטין לאדם שהוא פחות אינטליגנטי, בעוד מה שמעביר את הקדוש לאקסטזה, כלל לא ייגע בפושע… יש לדרג את הדת בדיוק לפי הגדרת ההתפתחות, אחרת היא לא תצליח להשיג את מטרתה". האופן שבו המורה לדת מדבר אל אנשים, בשלבי התפתחות שונים, תלוי בצרכים הרוחיים והרגשיים של אלה שאליהם הוא מדבר. כדי להיות מסוגל לעשות זאת, עליו לשאת בעצמו את גרעין החוכמה שדרכו הוא אמור לעבוד בנפשו; האופן שבו הוא נושא את הגרעין הזה חייב להיות כזה שיאפשר לו לדבר עם כל אדם דרך הבנתו של אותו אדם. לכן, כל מי שמתבונן בנאומי מורי דת מבחוץ, מזהה רק דבר אחד: את הצד החיצוני של חכמתם. אדוארד שורה מציין בתוקף עובדה זו בספרו על "המתקדשים הגדולים". הוא מציג בו את מורי החוכמה הגדולים: ראמה, קרישנה, ​​הרמס, משה, אורפיאוס, פיתגורס, אפלטון וישוע. הוא מציג זאת כחוקר אינטואיטיבי, הוגה דעות אציל ואישיות בהשראת רגש דתי עמוק. הוא מתאר את נקודת מבטו במבוא: "לכל הדתות הגדולות יש היסטוריה חיצונית ופנימית; האחת ברורה, השנייה נסתרת. דרך ההיסטוריה החיצונית, הדוגמות והמיתוסים נחשפים בפניי, כפי שהם מוכרזים בפומבי במקדשים ובבתי ספר, כפי שהם מוצגים בכתות ובאמונה תפלה עממית. ההיסטוריה הפנימית חושפת בפניי את המדע העמוק, את החוכמה הנסתרת ואת החוקים הנסתרים של מעשי המתקדשים, הנביאים והרפורמים הגדולים שיצרו, תמכו והפיצו את הדתות הללו. את הראשונה, ההיסטוריה החיצונית, אפשר ללמוד בכל מקום; היא די אפלה, מלאת סתירות ומבולבלת. השנייה, שאותה הייתי רוצה לכנות ההיסטוריה האזוטרית, או חוכמת המיסטריות, קשה מאוד לפתח מהראשונה. כי היא נחה במעמקי המקדשים, בחברות הסודיות, והדרמות המצמררות ביותר שלה מתרחשות אך ורק בנפשם של הנביאים הגדולים, שלא הפקידו זאת במסמכים ולא העבירו לתלמידיהם את חוויותיהם הנשגבות ביותר ואת רעיונותיהם המרוממים אותם לאלוהי. יש לפתור את חידותיהם. אך מה שמוצאים נראה אז מלא באור, אורגני, בהרמוניה עם עצמו. אפשר גם לקרוא לזה הדת הנצחית והאוניברסלית. היא מציגה את עצמה כצד הפנימי של הדברים, כצד הפנימי של התודעה האנושית בניגוד לצד החיצוני ההיסטורי בלבד. זה המקום שבו אנו מוצאים את הנבט היצירתי של הדת והפילוסופיה, הנפגשים בקצה השני של האליפסה במדע בלתי מחולק. זוהי הנקודה המתאימה לאמיתות העל-חושיות. זהו המקום שבו אנו מוצאים את הסיבה, המקור והמטרה של העבודה המופלאה לאורך מאות השנים, את הנחיית העולם דרך שליחיו הארציים".

"השליחים הארציים" הללו עובדים בבית המרקחת הרוחי, במעבדה הרוחית של האנושות. מה שמאפשר להם לעשות עבודה כזו הם חוקי הכימיה הרוחית הבלתי מתכלים, ומה שהם משיגים כתהליכים רוחיים-כימיים אלו הם המעשים האינטלקטואליים והמוסריים הגדולים של ההיסטוריה העולמית. אך מה שזורם מפיהם הם רק משלים, רק דימויים של החוכמה העליונה השוכנת במעמקי נפשם, המותאמים להבנתם של המקשיבים להם. חוכמה זו יכולה להתגלות רק למי שמקיים את התנאים המבטיחים הבנה ושימוש נכון בחוכמה העליונה. אולם אלה חשים אז בהתקדשות אל המיסטריות את המגע הישיר עם מקורות הרוח, עם כוחות הקיום של האב והאם. הקשיבו למה שאמר מי שהיה חדור ברגשות כאלה. קלמנט מאלכסנדריה,^[1] הסופר הכריסטיאני במאות השנייה והשלישית של תקופתנו, שהיה מיסטיקן, לפני טבילתו, כלומר תלמיד המיסטריות, בהללו את המיסטריות הללו במילים: "הו מיסטריות קדושות באמת! הו אור טהור! לפיד הנישא לפניי כשאני מביט בשמיים ובאלוהים; אני נעשה קדוש כשאני מקבל את החניכה. אולם המיסטריות מתגלות לי על ידי הרוח הקדמונית ונחתמות על ידי הארת המתקדש; כמתקדש באמונה, הוא מציג אותי בפני האחדות, כדי שאשמר בחיק הנצח. אלו הם טקסי ההתקדשות של המסתורין שלי! אם תרצו, תוכלו גם להתקדש, ותצטרפו לכוחות הרוח של הקיום בריקוד סביב רוח העולם הבלתי נבראת, האלמותית, האחדותית, והשפה בהשראת הקוסמוס תהלל בשירה אחדות זו."

אפשר להבין את תיאור המיסטריות של אנני בזנט כשחושבים על כך שהמתקדשים נאלצו לדבר עליהן באופן שבו עושה קלמנס במילים לעיל. "המסתורין של מצרים", כפי שמסבירה אנני בזנט בעמוד 15 של 'כריסטיאניות אזוטרית', "היו תפארתה של אותה מדינה עתיקה, ובניה האצילים ביותר של יוון, כמו אפלטון, נסעו לסייס ולתבאי כדי להתקדש לתוך המסתורין של מורי החוכמה המצריים. המיסטריות המיתראיות של הפרסים, המיסטריות האורפיות והבאצ'יות, והמיסטריות של האלאוסיניים למחצה המאוחרים יותר של היוונים, המיסטריות של סמוטרקה, סקיתיה וכלדיה, ידועות בדרך כלל, לפחות בשמן. אפילו בצורתן המוחלשת ביותר של המיסטריות האלאוסיניות, ערכם זוכה לשבחים רבים על ידי האנשים הנכבדים ביותר של יוון, כגון פינדר, סופוקלס, איזוקרטס, פלוטארכוס ואפלטון. הנקודה של חוכמת המיסטריות היא לא להרחיב את הידע, אלא להסביר דברים לא ידועים. מדובר בהעלאת הישות האנושית כולה, כך שהיא תהיה חדורה במצב הרוח המקודש, המסוגל לתפוס את המקור והזרע של הקוסמוס. המיסטיקן לא רק מכיר בדברים גבוהים יותר; ישותו מתמזגת עם הדברים הגבוהים האלה. עליו להיות מוכן כדי שיוכל לקבל כראוי את מקורות כל החיים הזורמים לתוכו. במיוחד בזמננו, כאשר רק המדע הגס מוכר כידע, קשה להאמין שמצב הרוח חשוב בדברים הגבוהים ביותר. אם כן, ההבנה נעשית לעניין אינטימי של נפש האדם. זה כך עבור המיסטיקן כשעליו לספר למישהו את הפתרון לכל חידות העולם. המיסטיקן יגלה שזה ישמע כמו מילים ריקות באוזניו, אם נפשו לא הועלתה, לפני כן, לרמה גבוהה יותר. רגשותיו יישארו לא נגועים, אם הם לא יהיו מכוונים לתפוס את קבלת החוכמה כהתקדשות. רק מי שמכיר את הדרך הזאת יראה את האווירה הרוחית שממנה נאמרים דבריו של מיסטיקן כמו פלוטינוס: "לעיתים קרובות, כשאני מתעורר מתרדמת הגשמיות, חוזר לעצמי, מתרחק מהעולם החיצון ונכנס לתוך עצמי, אני רואה יופי מופלא; אז אני בטוח שהפכתי להיות מודע לחלק הטוב יותר שלי. אני פעיל בחיים האמיתיים, מאוחד עם האלוהי, וצובר דרכו כוח להציב את עצמי מעבר לעולם. כאשר אני יורד מההתבוננות של העליון אל ההיווצרות הרגילה של המחשבות, לאחר מנוחה זו בעולם הרוח, אני שואל את עצמי כיצד קרה שנפשי הסתבכה ביומיום, שכן ביתה הוא המקום בו הייתי זה עתה." מי שיודע את מידת הטוהר של חיי הרגש וההבנה שיש לחוש כך, יודע גם את הסיבות לכך שהידע המיסטי, הקדוש אינו יכול להיות מושא לחיי היום-יום, ולא להוראה רגילה ולמסמכים היסטוריים חיצוניים. המיסטיקן מבין מדוע ידע זה נעול בנפשם של השליחים האלוהיים וצריך להיות רק, כפי שאומר אדוארד שורה, מושא התקדשות לאחוות אינטימיות.

אבל גם אם תפיסה ישירה זו של האמת תישאר עניין של הוראה אינטימית ביותר, ברכות החוכמה מוענקות לכל בני האדם. כשם שפירותיה של מערכת הרכבת החשמלית מועילים לכלל האוכלוסייה, אך חוקי הארגון של מערכת זו ידועים רק לחשמלאים, כך גם בהשפעה, בפירות ובחוכמת המיסטריות. וכשם שברכות הידע הטכני באות לידי ביטוי במוסדות התרבות החיצוניים, כך באה לידי ביטוי חכמת המיסטריות בחיי הרוח של האנושות לא רק במיתוסים, באמונות וברעיונות הדתיים, בעולם האגדות ובסיפורים, אלא גם במושגים המוסריים והמשפטיים, ולבסוף ביצירות האמנותיות, במדעים ובפילוסופיות של האנושות. המיסטיקן מצביע על שורשם של תכני חיים אלה בידע העמוק ביותר של האנושות, וברורה לו העובדה שרק שם הם יכולים למצוא את ההסבר האמיתי שלהם. קלמנט מאלכסנדריה אומר ש"אדם יכול להיות מאמין מבלי להיות למדן". אך יחד עם זאת, הוא מדגיש כי "לא ייתכן שאדם ללא ידיעה יבין את הדברים המפורשים באמונה".^[2]

כל מיסטיקן מכיר את היחס האמיתי הזה בין אמונה וידע ויודע שסתירה בין השניים היא בלתי אפשרית. אבל הוא גם יכול להשלים עם מיסטיקה רק על בסיס מדע אמיתי. גם קלמנט מדבר על כך: "יש המאמינים שהם מחוננים מטבעם ואינם רוצים לבוא במגע עם פילוסופיה או היגיון; ואכן, הם אפילו לא רוצים ללמוד את מדעי הטבע. הם דורשים רק אמונה… אני קורא כאן: לימדו באמת את מי שמביא הכל ביחס לאמת, כדי שהוא בעצמו יקרא מתוך הגיאומטריה, המוזיקה, הדקדוק והפילוסופיה את כל מה שמועיל בהם… ויראה כמה זה נחוץ. על מי שרוצה לקחת חלק בכוחה של רוח העולם, להתייחס לדברים אינטלקטואליים בצורה פילוסופית… המיסטיקן משתמש בענפי הידע ללימודי הכנה".^[3] כל מי שהביט בהרמוניה העמוקה הזו של אמונה וידע חייב להצביע שוב ושוב על תכונה אופיינית של התרבות החדשה יותר שלנו שיצרה פער בין השניים. שורה מציין את הפער הזה כבר במשפטים הראשונים של ספרו: "הרוע הגדול ביותר של זמננו הוא שהמדע והדת מופיעים בו כשני כוחות עוינים ובלתי ניתנים לגישור. זהו רוע מסוכן פי כמה כי הוא מגיע ממרומי החינוך ומחלחל לאט אבל בטוח לכל האנשים כמו רעל הנשאף עם האוויר. וכל רוע אינטלקטואלי הופך, עם חלוף הזמן, לרוע נפשי, ויותר מכך, רוע חברתי. כל עוד הצליחה הכריסטיאניות לפתח את האמונה הכריסטיאנית בצורה נאיבית, בעיצומם של ימי הביניים שבהם אירופה הייתה עדיין חצי-ברברית, הייתה הכריסטיאניות הכוח המוסרי הגדול ביותר: היא עיצבה את הנפש המודרנית. כל עוד המדע הניסויי, ששוקם בפומבי במאה ה-16, תבע לעצמו את זכויות ההיגיון והחירות הבלתי מוגבלת, הוא היה הכוח האינטלקטואלי הגדול ביותר; הוא חידש את פני העולם, שחרר את האדם מכבלים בני מאות שנים והעניק לרוחו בסיס יציב. אך מאז שהכנסייה לא הייתה מסוגלת להגן על הדוגמות המקוריות שלה מפני טענות המדע, היא הסתגרה כמו בבית ללא חלונות, היא העמידה את אמונתה כנגד התבונה כחוק מוחלט ובלתי ניתן לערעור; ומאחר שהמדע היה שיכור מהצלחותיו בעולם הפיזי, הכנסייה נעשתה זרה יותר ויותר לַנפשי ולאינטלקטואלי; היא סגרה את עצמה מהעליון באמצעות שיטותיה והפכה לחומרנית בעקרונותיה. מאז, הפילוסופיה נעה ללא מטרה הלוך ושוב בין השניים: היא ויתרה על זכויותיה שלה כדי ליפול לספק לגבי העל-טבעי, ונפערו פערים הן בנפש החברה האנושית והן בזו של האינדיבידואל."^[4]

אנני בזנט מציינת באופן לא פחות חזק את המוזרות הזו של התרבות הרוחית החדשה יותר. "ברור לכל מי שחקר את ארבעים השנים האחרונות של המאה הקודמת, שמספר רב של אנשי חשיבה ואנשים מוסריים הפנו עורף לכנסייה כי התורות שקיבלו פגעו באינטליגנציה שלהם והכעיסו את רגשותיהם. לשווא נטען שהאגנוסטיות הנרחבת של עידן זה נובעת מחוסר המוסר, או מחוסר ההיגיון המודע של הנפש. כל מי שיבדוק היטב את התופעות שהוזכרו, יודה שאנשים בעלי אינטלקט נלהב גורשו מהכריסטיאניות".^[5] אנני בזנט עונה על השאלה מה יש לעשות בכיוון זה מתוך נקודת המבט ששורש הכריסטיאניות טמון גם בחוכמה נסתרת, וכי האמונה חייבת להיאבק ולחזור לשורש זה כדי לשרוד. אם על הכריסטיאניות "לחיות, עליה להחזיר את הידע שאיבדה…; היא חייבת להופיע שוב כמורה סמכותית לאמיתות רוחיות, עם אותה סמכות שרק היא שווה כל דבר – סמכות הידע… ואז הכריסטיאניות הנסתרת תרד שוב אל האדיטום,^[6] אל מאחורי הצעיף המגן על "קודש הקודשים", שאליו רשאי להיכנס רק המתקדש."^[7]

כיצד "המתקדשים הגדולים" ובמיוחד הכריסטיאניות מובילים דרך "השער הצר" אל "גן הבגרות" מתואר על ידי אנני בזנט ואדוארד שורה בספרים שהוזכרו לעיל.

דרך חוש הראייה, האדם תופס את הטבע במאות גווני אור וצבע. קרני השמש המוחזרות מחפצים הן אלו הגורמות לגווניי האור. בעוד שתפיסת אור השמש היא הרגל יומיומי של העין, העין אינה מסוגלת להביט אל מקור האור, אל השמש עצמה, מבלי להסתנוור מקרני השמש הישירות. ההשפעות המתאימות לפעילות היומיומית של העין, הופכות לגורם לכאב כאשר הן עצמן, כגורם, פוגעות בחוש הראייה. מי שיודע ליישם את הדימוי הזה בדרך הנכונה, על חיי הרוח של האדם, מבין מדוע מי ש"יודע" מדבר על סכנות בהתקדשות במיסטריות. הסכנות הללו הן אמיתיות מאוד; אך אסור להבין את דבריו של המדבר עליהן פשוטם כמשמעם, במובן שבו אנו מדברים על סכנות בחיים הרגילים. האינטלקט וההיגיון של האדם רגילים לראות את מקורות האמת בכל העולם באותה מידה כמו שהעין מסוגלת להביט ישירות בשמש. כשם שהעין תופסת את השפעות האור כמתאימות לה, כך התבונה וההבנה תופסות את השפעות החוכמה הנצחית בתופעות הטבע ובמהלך ההיסטוריה האנושית. וכשם שהעין נעשית חסרת אונים מול מקור האור, כך ההבנה האנושית נעשית חסרת אונים מול מקורות החוכמה המקוריים. בהתחלה נכשלים בהבנה זו. יש רק להשוות את מה שקורה לאדם עם העובדה שהעין מסונוורת מהשמש. מכיוון שהאדם רגיל לראות רק את השתקפות האמת בטבע ובחיי הרוח, ולא את האמת עצמה, הוא חסר אונים מולה כשהיא ניצבת מולו. כשהוא רגיל לתפוס רק את המציאות הגסה המקיפה אותו בחיי היומיום, הוא תופס את גילויי החוכמה העליונה כאשליה, כפנטזיות לא אמיתיות. הם לא יכולים להגיד לו כלום. הם כמו כימרות^[8] אווריריות, מטושטשות כשהוא מנסה לתפוס אותן. כי הוא רוצה לתפוס את גילויי החוכמה כמו שהוא רגיל לתפוס את הדברים שבמציאות הרגילה. המציאות הזו מושכת אותו באלף קשרים. הוא יודע מה היא יכולה להבטיח לו, הוא למד להעריך אותה אלף פעמים.

אלו הרואים באור הנכון, מבינים מה המשמעות של אגדות דתיות כשהן מספרות על המפתה המבטיח את כל תפארת העולם הזה כפיתוי למי שרוצה להיכנס לדרך של הארה עליונה. אם הכוח לעמוד בפני מפתה זה לא יתעורר בהם, אז הם בהכרח ייפלו טרף לו. וזה מעיד במשהו על הכוונה בסכנות של "הסף" שיש לחצות אם רוצים להיכנס ל"דרך" החוכמה. אף אחד לא יכול להיכנס לדרך הזו כשהוא רוצה להשתמש בעינו הרוחית, בשכלו ובתבונה שלו, רק כפי שהם משמשים בחיי היום יום. כישות שעברה טרנספורמציה, כמי שעינו הרוחית התחזקה, האדם חייב להיכנס דרך הסף. בעידננו הנוכחי קשה לחזק כך את העין הרוחית. שכן דווקא דרך המדע שלנו העין מכוונת רק למוחשי. כדי לבצע את כיבושיו בתחום כוחות הטבע החיצוניים, היה על מדע זה להקהות את העין לכוחות הרוח של הקיום. אין להבין זאת כגנאי. מי שרוצה להבין את המנגנון של שעון בוודאי לא צריך לחקור את מחשבותיו של ממציא השעון: הוא יכול לדבוק במה שלמד בפיזיקה. הוא יכול להבין את השעון מהמנגנון שלו עצמו. אך אף אחד לא יכול להבין איך הכוחות והדברים הפועלים יחד בשעון חוברו במקור, אלא אם כן הוא מחפש את הרוח שחיברה אותם יחדיו וחוקר את הסיבות שבגללן הן חוברו. מדען הטבע יכול להבין נכון את הטבע רק אם הוא מחפש תחילה את כוחות פעולתו בתוכו. אם הוא טוען שהם חיברו את עצמם, הוא כמו מישהו שעלול לחשוב שהשעון יצר את עצמו. אמונה טפלה אינה מחפשת את הרוח שמאחורי הדברים אלא באופן עיוור מייחסת אותה לדברים עצמם. האדם בעל האמונה הטפלה אינו דומה למי שמחפש את ממציא השעון, אלא כמו האדם שמחפש בשעון עצמו אחר הרוח המניעה את המחוגים קדימה. רק כאשר אדם אינו מבין כהלכה את אלה המחפשים את הרוח בקיום העולם, שאפשר לאחד אותו יחד עם אלה המואשמים בצדק באמונות טפלות ושנחשבים בצדק היום לעושי צרות, כי הם מסכנים את הברכות שיצרה התרבות המדעית שלנו. (מי שמתבונן ללא דעות קדומות ידע למי הכוונה בשני הכיוונים).

כל מי שעובר דרך ה"סף" לתובנה גבוהה יותר, וברצונו להצליח בהתקדמותו, חייב להיות ניחן בכוח המוביל לתפיסת הממשי היכן שהתודעה הרגילה וההיגיון היומיומי תופסים כפנטזיה וכאשליה. שכן הקבוע והנצחי הוא הנראה, לעין המכוונת אל החולף והזמני, כאשליה וכפנטזיה. לכן, שום דבר לא יכול לעזור לאדם כאשר הוא מובל אל מקורות החוכמה הנצחית עם תודעתו הרגילה. הצעד הראשון בחניכה במיסטריות אינו הענקת ידע חדש, אלא השינוי המוחלט של כוחות ההכרה האנושיים. בתובנה מעודנת, אדוארד שורה מאפיין בספרו "המתקדשים הגדולים" את דרכם של השואפים ל"ידע" דרך המיסטריות: "ההתקדשות הייתה ההתקדמות הדרגתית של הישות האנושית לעבר הגבהים המסחררים של הרוח, שמהם נשלטו החיים." ובהמשך נאמר: "כדי להגיע לשליטה, אמרו החכמים הקדמונים, על האדם לעבור טרנספורמציה מוחלטת של ישותו הפיזית, המוסרית והאינטלקטואלית. טרנספורמציה זו אפשרית רק באמצעות הפעלה בו-זמנית של רצון, אינטואיציה ותבונה. באמצעות ההרמוניה השלמה שלהם, האדם יכול להרחיב את יכולותיו לגבולות בלתי ניתנים לחישוב. לנפש יש חושים רדומים. ההתקדשות מעוררת אותם. באמצעות לימוד מעמיק וחריצות מתמדת, האדם יכול להיכנס למערכת יחסים מודעת עם הכוחות הסודיים של היקום. באמצעות מאמץ מדהים, הוא יכול להגיע לשלמות רוחית מיידית, יכול לפתוח את הדרכים אליה ולשנות את עצמו כך שיהיה מסוגל לכוון את עצמו לשם. רק אז הוא יכול לומר שהוא כבש את הגורל ושהוא כבש משם את חירותו האלוהית. רק המתקדש יכול להפוך למֵקָדש, נביא ותיאורוג^[9] כלומר, רואה ויוצר נפשות. כי רק מי שמראה לעצמו את הדרך יכול להראות אותה לאחרים; רק מי שהוא חופשי יכול לשחרר."^[10]

כך עלינו להבין את משימת המיסטריות, בכל הנוגע לשלב הראשון שלהן. זה לא היה רק ​​עניין של מדע חדש, אלא של יצירת כוחות חדשים של הנפש. האדם היה צריך להפוך לאדם אחר – "ישות שעברה שינוי" – לפני שהובלה אל השמש הרוחית, למקור החוכמה.

אלו שכוחותיהם לא חושלו לעבור את הסף, לא ירגישו את מציאותם של הכוחות הנצחיים, הרוחיים, הניצבים מולם. במקום להתחבר לעולם עליון, הם יפלו בחזרה לעולם התחתון. סכנה זו עומדת בפני כל מי שמחפש את מקורות החוכמה. אם האדם נכנע כאן, אז הוא הורג באופן זמני את זרע הנצח שבתוכו. זרע זה היה קודם לכן רדום בתוכו, אך אפילו כזרע רדום, הוא זה שהאציל ושינה את הטבע החולף, הנמוך. בתמימות ובלא מודע חי האדם עם נטייתו לרוחיות גבוהה יותר. ניסיון החניכה הלא מוצלח הרג את הנטייה הרדומה. דבר לא נשאר לאדם מלבד הדחף לחיות בחולף, לחיות בממלכת העולם הזה לבדו. מכיוון שהוא חש את האלוהי-רוחי כאשליה, הוא סוגד לחומרי-חושי. כך, על ה"סף", האדם יכול לאבד את החלק היקר ביותר שבו, את החלק האלמותי שלו. זוהי הסכנה, אשר מקבילה לסנוור העין במה שתיארתי לפני כן.

ברור שמתוך תחושת אחריות, מי שהיו אחראים על ההתקדשות במיסטריות העמידו בפני החניכים את הדרישות הגבוהות ביותר. שכן דרישות אלו היו חייבות להשפיע על החישול של כוחות הרוח במובן שתואר. שורה מתאר את רצף החניכה כפי שהיה נהוג בבית הספר של פיתגורס.^[11] תיאור זה הוא בהשראת גאון לאמנות ובעל עומק מיסטי. בהתייחס לתיאור זה, נדבר כאן על השלבים הללו. רק אלה התקבלו לחניכה אשר, מטבע הווייתם האינטלקטואלית, המוסרית והרוחית, הוכיחו וודאות לגבי הצלחה. עבור אלה החל אז זמן ההכנה. הם הפכו למאזינים למשך מספר שנים. בזמננו, כשכולם מאמינים כי הם זכאים לשיפוט ביקורתי, שיש להם יכולת להבחין אם למדו משהו, או אפילו – אולי אפילו יותר – אם לא למדו דבר, לא קל להחמיא לקהל הזה שמאזין באריכות. מאזין זה נדרש לשמור על שתיקה מוחלטת. השתיקה לא נועדה להיות חיצונית. זה היה שקט של השיפוט. היה עליו לספוג לחלוטין, ללא דעות קדומות, מבלי לקלקל את חוסר משוא הפנים הזה על ידי בדיקה מוקדמת. החכמים ידעו, ולמאזינים היה ביטחון. הם לא הורשו לבדוק תוך כדי הלימוד, כי הידע שהם קיבלו נועד להכינם לבחינה. איך מישהו באמת יכול ללמוד אם הוא רוצה לבדוק מיד את מה שהוא לומד? בהשקפה זו של למידה שקטה, הפיתגוראים כיבדו עיקרון שרק הוא יכול להוביל במדרגות הידע. מי שעבר בנתיב הידע יודע זאת. הם יכולים רק לרחם על מי שחוסם את דרכו לידע על ידי שיפוט וביקורת בטרם עת. זמננו מלא לחלוטין ברוח ביקורתית לא בוגרת זו. צריך רק להסתכל מסביב על מה שנאמר על ידי הדוברים שלנו ועל מה שנכתב על ידי הכותבים שלנו. אם רק מעט רוח פיתגוראית הייתה יכולה להימצא בתקופתנו, הרבה יותר מתשיעית מהדברים שנאמרו לא היו נאמרים, וכמו כן חלק גדול ממה שהודפס היה נשאר בלתי מודפס. כל מי שערך כמה הערות, או גיבש היום מספר מושגים, סבור שהוא זכאי לשפוט בדברים המהותיים ביותר. אבל זכות כזו ניתנת רק למי שהבין כיצד לעצור את שיפוטו במשך שנים ולהקשיב ללא משוא פנים למה שאמרו חכמי האנושות. לבחון הכל ולשמור על הטוב ביותר הוא עיקרון מתעתע בנפשו של מי שאינו בשל לבחון. מול האמת, השיפוט שלנו הוא כלום, ממש כלום, כל עוד לא בדקנו אותו על ידי האמת עצמה. במקום לומר: אאבחן הכל ואשמור על הטוב ביותר, רבים צריכים לומר: אני אתן לאמת לבחון אותי; ואם אני מספיק טוב בשבילה, אז היא עשויה לשמור עליי. מי שלא התאמן במשך שנים בדרך של דבקות, בחיים בפנימיות, בהתמסרות בלתי מסויגת לשיפוטם של מנהיגי האנושות החכמים, שיקול דעתו תקוע ומעלה אבק.

זהו בהחלט עיקרון לא סימפטי בעידן ה"נאורות", הביקורת הציבורית ורוח העיתונאים שלנו. אבל המאזינים של פיתגורס חיו לפי זה.

לאחר שהתלמיד הגיע לבגרות הדרושה, התעורר לגביו "יום הזהב", כאשר החלו גילוייו על טבעו של הטבע ורוח האדם. חוקי הקיום הפיזי והרוחי התגלו לו בהדרגה. אלה המנסים לתפוס את החוקים הללו בשכלם היומיומי והבלתי מעודן, לא יבינו מהם דבר. גתה ציין פעם מה חשוב כאן. כשהתמסר לחקר עולם הצמחים באיטליה ובסיציליה וגיבש את דעותיו המדוברות אך הלא מובנות אודות "הצמח הבראשיתי", הוא כתב שהוא רוצה לצאת למסע להודו, לא כדי לגלות משהו חדש, אלא להסתכל על מה שהתגלה בדרכו שלו. אין זה עניין של הכרת החוקים שהבוטניקה הרציונלית הביאה לאור, אלא של חדירה אל המהות הפנימית של חיי הצמחים בעזרת חוקים אלו. אפשר להיות פרופסור מלומד לבוטניקה ולא להבין כלום מהחיים האלה. לחוקרים שלנו יש כמה דעות יוצאות דופן במיוחד בעניין זה. הם מאמינים שאי אפשר לחדור לטבעם הפנימי של הדברים, או שהם טוענים שהמחקר שלנו עדיין לא התקדם "כל כך רחוק". הם לא מבינים שאמנם הם יכולים להגדיל את הידע שלנו בצורה מועילה ביותר באמצעות מחקר זה של החושים והאינטלקט, אך לחקר ה"טבע הפנימי" נחוצה דרך חשיבה אחרת לגמרי ממה שהם פיתחו. כשהם לומדים את השעון על פי עקרונות הפיזיקה, הם לא רוצים לדעת דבר על ממציא השעון. מכיוון שהם לא יכולים למצוא רוח כלשהי בשעון, המניעה את המחוגים קדימה, הם מכחישים את הרוח שחיברה את הגלגלים, או שהם טוענים שהיא לחלוטין לא נגישה לידע האנושי; או "שעד כה היא לא נגישה". מי שמדבר על הרוח בטבע מואשם בכך שהוא מפנטז במילים בלבד. ובכן, זו לא אשמתו שהמאשימים שומעים רק מילים. תלמידי פיתגורס הוכנסו לרוח הטבע בשלב השני של הוראתם.

לאחר שעברו את השלב הזה, ניתן היה להובילם להתקדשות "הגדולה". כעת הם היו מוכנים לספוג את סודות הקיום. עינם הרוחית התחזקה כעת מספיק בשביל זה. כעת הם למדו לא רק אודות הרוח בטבע, אלא גם את כוונותיה של הרוח הזו. מכאן ואילך, לא ניתן עוד לדון במהות המיסטריות במובן הראוי, אלא רק בְּהַשׁאָלָה, כי שפתנו מותאמת לחלוטין לשכל ואין לה מילים לצורת הידע הגבוהה שמדובר עליה כאן. לכן אני מבקש מכם להבין את הדברים הבאים: מעל לכל, האדם למד להסתכל מעבר לחייו האישיים. הוא למד שהחיים האלה שלו הם חזרה על חיים קודמים במישור קיום חדש. הוא הצליח לשכנע את עצמו שמה שנקרא בצדק הנפש, מתגשמת ומתגלגלת לעיתים קרובות, ושעליו להתייחס ליכולות, לחוויות ולפעולות של חייו הללו כאל השפעות של סיבות שהיו בחייו המוקדמים יותר. כמו כן, מתברר לו כי למעשיו ולחוויות חייו הנוכחיים יהיו השפעות בקיום עתידי. מכיוון שהכוונה בכתב העת הזה היא לדבר בפירוט על החוקים הגדולים של "התגשמות חוזרת" ו"חוקיות עולמית", או "גלגול נשמות" ו"קארמה", נעצור כאן ברמזים אלו. אמיתות אלו יכולות להיות משכנעות עבור תלמיד המיסטריות כמו שעבור האדם הרגיל זוהי אמת ש-2 כפול 2 שווה 4, כי הוא יהיה בשל להן בדרגה השלישית. בדרגה זו ניתן לקבל שיפוט ודאי לחלוטין לגבי התובנות הללו, כי רק בדרגה זו ניתן להבין נכון את משמעותן. גם היום, כמו בכל עת, הרעיונות הללו זוכים לביקורת רבה. אבל מה שמבקרים הן רק המחשבות השרירותיות של המבקרים עצמם; ואלה די חסרי חשיבות. דרך אגב, צריך להודות שלהרבה תומכים ברעיון ההתגשמות החוזרת אין רעיונות טובים יותר לגביו מאשר למתנגדיו. כמובן, אין לטעון כאן שכל מי שמגן על תורות אלו כיום מבין אותן. גם בין המגנים הללו יש רבים שהם עצלנים מדי או בטוחים בעצמם מכדי ללמוד בשתיקה לפני שהם מלמדים.

אם זה לא היה המקרה עם הפיתגוראים, אז היו מיסטריות אחרות לאחר ההתקדשות להתגלות "הגדולה", שכללה את שלב ההתקדשות המיסטית בפועל. זה היה השלב שבו לא רק התפיסה והמחשבה, אלא כל החיים התרחבו מעבר לאישיות האנושית המיידית. כאן הפך התלמיד לא רק לחכם, אלא לרואה-רוחי. כעת הוא קלט לא רק את מהות הדברים, אלא חווה זאת איתם. קשה מאוד לתת מושג במה מדובר כאן. הרואה-הרוחי לא רק מרגיש דברים, אלא הוא מרגיש בדברים; הוא לא חושב על הטבע, אלא הוא יוצא מעצמו וחושב בטבע. התיאוסוף מכיר את התהליך הזה ומדבר עליו בכך שהוא מכנה אותו פתיחת החושים האסטרליים. איש התבונה עובר ליד הרואים-רוחיים; הם חייבים להיראות בעיניו כחובבים, אם לא גרוע מכך. מי שיש לו חוש למתנותיהם יקשיב להם ביראת שמיים, כי הוא מרגיש שזו לא עוד אישיות אנושית המדברת דרכם, אלא החוכמה החיה עצמה. הם הקריבו את נטיותיהם האישיות, את הסימפטיות שלהם ואת דעותיהם כדי שיוכלו להעניק את קולם למילה הנצחית שבאמצעותה "הכל נעשה". שכן היכן שדעת האדם עדיין מדברת, היכן שנטיות ואינטרסים באים לידי ביטוי, שם שותקת החוכמה הנצחית. ואם היא מגיעה לאוזני מי שאין לו תחושה כלפיה, אז היא מופיעה כמילה אישית של אדם, גם אם תמיד טמון בה כוח אלוהי. אך אנשים יכולים לשמוע מהרואים הרוחיים עצמם, שכן הרואה-הרוחי שותק באישיותו האנושית כאשר קול האמת מדבר אליו. שיפוטיו מושתקים; תחומי העניין והנטיות שלו מונחים לפניו, חסרי משמעות עבורו כמו השולחן העומד לפניו חסר משמעות. הוא מסור לחלוטין לשמיעה פנימית.

רק הרואה-הרוחי צריך לעלות לדרגה הבאה, אותה כינו הקדמונים זו של התיאורוג, ואשר בשפה הגרמנית ניתן לציין אותה על ידי הכינוי: הרמה שבה מתרחש "היפוך מוחלט של היכולות האנושיות". כוחות שאחרת זורמים רק לתוך אנשים, עכשיו זורמים מתוכם. בתחומים מסוימים שבהם אנשים הם רק משרתים, מי ששליט הוא זה שיכולותיו "התהפכו". ומכיוון שרק הרואה-הרוחי מסוגל לשפוט את היקפם ומהותם של כוחות כאלה, אנשים ינצלו לרעה את הכוחות הללו אם יגיעו לרשותם מבלי שהגיעו לטוהר הרואה-הרוחי. ו"חוכמה זו ללא טהרה" אפשרית באמצעות השתלשלות מסוימת של נסיבות שאין לדון בהן כאן. שורה מדבר באופן ראוי לציון אודות ההתקדשות הגבוהה בהתייחס לפיתגוראים: "… בפסגה נעלם כדור הארץ כמו צל, כמו כוכב גוסס. משם נפתחו הנופים השמיימיים – ו"נקודת המבט של הגבהים" נפרשה כמכלול נפלא, "ההתגלות" של היקום. מטרת ההוראה לא הייתה לאפשר לאדם להיספג בהתבוננות או באקסטזה. המורה הוביל את התלמידים לאזורים הבלתי צפויים של הקוסמוס, הוא הטביל אותם לתהומות הבלתי נראים. המתקדשים האמיתיים חזרו מהמסע הנורא הזה אל האדמה טובים יותר, חזקים יותר ומאוששים יותר לקראת ניסיונות החיים… לאחר ההתקדשות של האינטליגנציה הייתה זו של הרצון, הקשה מכולם, כי זה היה עניין של לקחת את התלמיד לתוך האמת, אל מעמקי החיים… ברמה זו, האדם הפך למיומן ובעל אנרגיה מספקת כדי לרכוש כוחות ויכולות חדשים. הכוחות הפנימיים של הנפש נפתחו והרצון הקרין לתוך האחרים… לכל מה שאדם משיג, לפני שהוא מגיע לרמה זו, יש את הסיבות שלו באזורים שלחלוטין אינם ידועים לו. מבטו של התיאורוג רואה לתוך האזורים הללו, ובמודע הוא נותן להקרין מעצמו את מה שבדרך כלל ישן באדם באופן בלתי-מודע במעמקים העמוקים ביותר של הנפש. הוא עומד פנים אל פנים מול המדריך שהוביל אותו באופן בלתי נראה "מאחוריו". מצוידים במחשבות כאלה, יש לקרוא משפטים כמו אלו הבאים מתוך ספר החוכמה העתיק "Mundakopanishat": "כשהרואה-הרוחי רואה את הצבע הזהוב של הבורא, האדון, הרוח, שהחיק שלה הוא ברהמן, אז, לאחר שהשליך את הסגולות והמגרעות, החכם, ללא רבב, מגיע לאיחוד הגבוה ביותר".

שורה מפנה את מבטו אל הפסגות שאליהן מגיעים כך; והאמונה המיסטית בכוחן המאיר של הפסגות הללו, נותנת לו את היכולת לראות מבעד לכמה מענני הערפל המכסים את המהות האמיתית של המנהיגים הגדולים של האנושות. היא מאפשרת לו לתאר את המתקדשים הגדולים: ראמה, קרישנה, ​​הרמס, משה, אורפיאוס, פיתגורס, אפלטון וישוע. בהדרגה, הכוחות הוקרנו לאנושות באמצעות מנהיגים אלו, בהתאם לבגרות שהמין האנושי הגיע אליה במהלך הזמן. ראמה הוביל לשער החוכמה, קרישנה והרמס נתנו לחלק את המפתח בידם, משה, אורפיאוס ופיתגורס הראו את הפנימיות וישוע כריסטוס ייצג את המקדש. ניתן לכנות זאת הקסם האישי בספרו של שורה שרצה לאחד את כל ההערות בתוך הספר מחדש, שכפי שהוא, על כל אחד להתעמק לתוכו ולהעמיק את עצמו.

שורה מציין כיצד כוחות החוכמה של המיסטריות נמזגו לעורקי הרוח של האנושות, על ידי מייסד הכריסטיאניות, בצורה שניתנת לשמיעה באוזני האנושות. וגם בתחום הזה יש לחפש את האמת בשבילים ששורה מייצג. הכוח שמקרין מאישיותו של ישוע הוא כוח חי בליבם של כל אלה הנותנים לו לזרום לתוכם. הבנת המילה החיה שפועלת בכוח זה אפשרית רק למי שהשיג את המפתח למילה זו באמצעות הבנת חוכמת המיסטריות. והספר "הכריסטיאניות האזוטרית" של אנני בזנט מספק את הבסיס לכך, ככל האפשר. זהו ספר שדרכו נחשפת המשמעות הנסתרת של דברי כתבי הקודש לקורא המסור.

בזמננו, ספרי מפתח כאלה נחוצים. האנושות הייתה במצב שונה ממה שהיא עכשיו כאשר קיבלה את הבשורה, "הבשורה הטובה". כיום, לתבונה יש הכשרה שונה לחלוטין ממה שהייתה לפני תשע-עשרה מאות שנים. כיום, אנשים יכולים לחוות את הכוח החי של "המילה הנגלית" רק אם הם יכולים לתפוס כוח זה עם יכולת שיפוטם. אך מה שנכון נשאר נכון לנצח, גם אם הדרך שבה על האדם לתפוס אותו משתנה עם מהלך הזמן. היום זה הכרחי שההיגיון והשיפוט יעמדו על זכויותיהם; התלמיד להתפתחות האנושות יודע שזה חייב להיות כך. לכן הוא מוצא היגיון במה שניתן לכוחות אחרים של הנפש לפני מאות שנים. מתוך הכרה זו ולא אחרת, על ה'תיאוסוף' האמיתי לפעול. באופן זה יש להבין את 'הכריסטיאניות האזוטרית' של אנני בזנט.

התיאוסוף יודע שהכריסטיאניות היא האמת. והוא גם יודע שישוע, שהכריסטוס התגשם בו, אינו מנהיג של המתים, אלא מנהיג של החיים. הוא מבין את מילת המאסטר הגדול: אני איתך תמיד, אפילו עד סוף הימים. מי שרוצה להסביר את הכריסטיאניות באופן שבו אנני בזנט עושה, פונה תחילה למנהיג החי, לא לאחד מהדיווחים ההיסטוריים; מה ש"המילה החיה" עדיין מכריזה לאוזן שרוצה להקשיב. לאחר מכן זה קורן לתוך דיווחי הבשורה. כן, הוא נשאר עד היום, המכריז של המילה, והוא יכול לומר לנו בעצמו כיצד עלינו לתפוס את האותיות המדווחות על מעשיו ונאומיו. יש לתפוס את ה"בשורה הטובה" בצורה אזוטרית, כלומר, על הכוח החי להתעורר תחילה בתוכנו, ואחר כך הוא יטביע עליהם את חותמת ה"קודש". ומכיוון שהשכל וכוח השיפוט הם האמצעים הגדולים של התרבות העכשווית, עליהם להשתחרר מכבלי ההבנה החושית בלבד, של ההבנה המוחשית גרידא של המציאות. האינטלקט של האנושות העכשווית חייב בכוחותיו הוא, לטבול את עצמו באוקיינוס ​​הממלא אותו באדיקות אמיתית. שכן אין זה נכון שהשכל החכם יהרוס רק את ה"אשליות" שהחוש הדתי טווה סביב הדברים. זה מושג רק על ידי תודעה המסונוורת ושבויה בהצלחות שהשיגה על ידי הידע ובשליטה על ​​כוחות טבעיים חומריים בלבד. אנשי ימינו, ואיתם הפיזיקאים, הביולוגים וההיסטוריונים התרבותיים שלנו, מאמינים שהם חופשיים בעולם התבונה העובדתי הטהור שלהם. למען האמת, הם חיים תחת הדומיננטיות-על של סוגסטיה. תוכלו להיות חופשיים במידה מסוימת, אם אתם, הפיזיקאים, הביולוגים וההיסטוריונים התרבותיים של ההווה, תרצו להכיר בכך שהרעיונות שלכם על המציאות, על החומרים והכוחות של העולם, על ההיסטוריה האנושית וההתפתחות התרבותית אינם אלא קובץ של הצעות.

יום אחד הרטייה תיפול מעיניכם, ואז תלמדו באיזה מובן אמת ולא טעות היא מה שאתם חושבים על חשמל ואור, על התפתחות החיות ועל האדם. שכן, שימו לב, אפילו התיאוסופים אינם מתייחסים לקביעותיכם כשגיאה, אלא כאמת. שהרי השקפתכם על הטבע היא גם וידוי דתי עבורם, וכשהם אומרים שהם רוצים לחפש את גרעין האמת בכל הווידויים, הם עושים זאת לא רק ביחס לבודהה, למשה ולכריסטוס, אלא גם ביחס ללמארק,^[12] דרווין והאקל. וכתבים כמו אלה של אדוארד שורה ואנני בזנט, נקראים להסיר את הרטיות מעל עיניכם; עליהם ללמד אתכם לראות דרך הצעותיכם. מבחינה זו, לא רק המילים חשובות בספרים כאלה, אלא גם הכוחות הנסתרים שהנחו את עטי הכותבים וזורמים לעורקי הקוראים, כך שהם חדורים גישה חדשה לאמת. קוראים שחווים את האפקט הנכון מספרים כאלה, הם במובן מסוים מתקדשים. כל מי שלא חש בקביעת הנס מאחורי המשפט הזה, ואשר מסוגל לראות דברים אחרים מלבד משפטים, יבין גם כאשר יוגשו לו ספרים אלו לא רק עם הבקשה לקריאה רגילה, אלא מתוך כוונה שונה בתכלית כך שהם יעוררו בו כוחות רדומים באמצעות הכוחות שבהם הם כתובים, גם אם כוחות אלו יכולים להיות מלכתחילה רק של הנפש השכלית. אך בתקופתנו אין התקדשות אמיתית שאינה עוברת דרך השכל. מי שרוצה להוביל היום אל "הסודות העליונים" על ידי עקיפת השכל אינו יודע דבר אודות "סימני הזמן"; והוא יכול רק להחליף את הישן בהצעות חדשות.

מדיטציה

מי שמתכחש לרוח העולם אינו יודע שהוא מתכחש לעצמו. אך אדם כזה לא רק עושה טעות, הוא גם מזניח את חובתו הראשונה: לעבוד מתוך הרוח עצמה.

—————————————————————————–

1. טיטוס פלאביוס קלמנס, הידוע גם כקלמנס מאלכסנדריה ;‏ 150 לספירה בערך – עד 215 לספירה בערך), היה תיאולוג כריסטיאני איש אסכולת אלכסנדריה. נולד להורים פגאנים, המיר את דתו לכריסטיאניות והיה אדם משכיל שהכיר על בוריין את הפילוסופיה היוונית ואת ספרות יוון העתיקה. ↑
2. ראה אנני בזנט: " כריסטיאניות אזוטרית", עמוד 59. ↑
3. אנני בזנט: 'כריסטיאניות אזוטרית', עמוד f59. ↑
4. Schuré, Les Grands Inities, עמוד VIIf. ↑
5. "כריסטיאניות אזוטרית", עמוד 27. ↑
6. קודש הקודשים של המקדש העתיק הפתוח רק לכוהנים. ↑
7. "כריסטיאניות אזוטרית", עמוד 29. ↑
8. כימרה, הכלאה, או בן כלאיים, הוא יצור רב-תאי שהתפתח מתאים סומטיים של שני פרטים שונים, שצורפו יחדיו. כתוצאה מזה, כימרה הוא יצור רב-תאי שלתאים סומטיים שונים שלו יש מטען גנטי שונה. [ויקיפדיה] ↑
9. תיאורגיה, אמונה ביכולתו של האדם להשפיע על ישויות אלוהיות לפעול למענו על-ידי הפעלת אמצעים מאגיים. ↑
10. "המתקדשים הגדולים", עמוד 124. ↑
11. 582-507 לפנה"ס. ↑
12. ז'אן-בטיסט פייר אנטואן דה מונֶה, האביר דה לאמארק 1829-1744, היה חוקר טבע צרפתי בולט במאה ה-19. ידוע כמפתח הלאמארקיזם – תורת התפתחות. מהראשונים שהשתמשו במושג "ביולוגיה" במובן המודרני. ↑