אוסף מאמרים אודות אנתרופוסופיה
מכתבי העת: לוציפר ולוציפר-גנוסיס
1903-1908
רודולף שטיינר
GA34
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל, יוסי פלג
מאמר מספר 9 מאי 1905
הקדמה לדרמה של אדוארד שורה[1]:
"הילדים של לוציפר"
גתה דיבר על האמנות כעל גילוי של חוקי טבע נסתרים שיצטרכו להישאר חבויים לנצח בלעדיה. כך הוא מקרב את האמנות לידע. הוא הופך אותה למפרשת של סודות העולם. לכן הוא הצביע באופן נבואי על משהו שחייב להיות האידיאל של אותן רוחות עכשוויות היודעות לפרש את סימני הזמן. הרוחות רואות אמנות המבקשת להתחבר מחדש לנתיבי הנפש המחפשת, המובילות אל מקורות הקיום. הם רוצים לדבר אל התודעה הזקוקה ליופי. אבל מה שהם מדברים צריך להיות בו זמנית הביטוי של האמיתות והתובנות הגבוהות ביותר. על דת, מיסטיקה, מחקר ואמנות לנבוע ממקור ראשוני. בדרך זו, הרוח האנושית מבקשת היום לחדש משהו שהיה נוכח בשחר התרבות שלנו. הפירמידות והספינקסים המצריות הן האמיתות הגדולות המגולמות באבנים קטנות, שחכמי ארץ הנילוס היו צריכים להכריז עליהן. בשירה העתיקה של ההודים, יש לנו גם מסמכים מונומנטליים של חוכמת העם הזה. בדרמה היוונית העתיקה, הדמיון האינטואיטיבי חש ביצירת אמנות שהייתה גם הביטוי לאמיתות הדתיות של ימי קדם. גיבור הדרמה הזו הוא אלוהים, היורד אל החומר, סובל ומוצא את גאולתו בעבודת האדם. אם נתבונן כך על התפתחות העולם, נוכל להסתכל לאחור על תרבות אנושית שבה הדת, האמנות והמדע עדיין היוו אחדות בלתי מחולקת. האמת האחת מצאה את ביטויה בו זמנית בצורות שייצגו יופי, חוכמה והתעלות דתית. רק תקופה מאוחרת יותר מצאה ביטוי דתי מיוחד לנפש, לאמנות, לחושים ולמדעי התבונה. כך זה היה צריך להיות, שכן ניתן היה להגיע לשלמות, רק כאשר האדם פיתח כל אחת מיכולותיו בדרכים נפרדות, עד לפריחה הגבוהה ביותר. במשך אלפי שנים, האמת, האלוהות והיופי הלכו ונפרדו כל אחד לדרכו. יצירות האמנות הגבוהות של היוונים, ושל כל התקופות שלאחר מכן, התאפשרו בזכות חתירה ליופי, שהתקדמה לפי חוקיה שלה והעניקה רק לדמיון את תפקיד האדון. מעמקי הדת הכריסטיאנית נובעים מהעמקת הנפש שחמקה מצורות חושניות יפות. ההישגים של המדע שלנו נבעו מתוך מחשבה רציונלית וניסויים קפדניים, שלא העניקו גישה לדמיון או לצרכים הדתיים של הנפש.
מה שנבע ממקור אחד, שואף היום להתאחד מחדש. מה רצה ריכארד וגנר[2] מלבד יצירת אמנות שמעלה את הנפש גם למקור האלוהי? מה באמת רצה גתה כשביקש להוביל את הגיבור לגאולה, באזורי האמת הגבוהה ביותר, בחלק השני של "פאוסט" שלו? הוא אומר בעצמו (ב-29 בינואר 1827 לאקרמן[3]): "ועדיין, הכל (בפאוסט) חושני, והמחשבה על זה בתיאטרון, תיטיב בעיני כולם, וזה כל מה שרציתי. רק כך קהל הצופים נהנה מההופעה; המתקדש לא יחמיץ את המשמעות הגבוהה יותר. ה"משמעות הגבוהה" הזו, היא לא אחרת מאשר זו של הקיום האנושי בכלל, המוצג על ידי דת, אמנות וחוכמה.
אם האמנות הופכת מודעת לקשר שלה עם האמת, אז היא חייבת לשאוב את השראתה מאותו מקור כמו הדת והמדע.
למודעות כזו, החודרת דרך אדוארד שורה, הסופר הצרפתי האינטלקטואלי והמעמיק, אישיות שיצירתה מוצגת בזאת לציבור הגרמני, צריכה להיות השפעה משמעותית על בני דורנו. שכן ניתן לו כאמן להיות מבשר האמת וכחוקר לחשוף את נתיבי הנפש המיסטיים. ברוח אינטואיטיבית, הוא השתקע במסתרי הרוח האנושית. "החניכים הגדולים" שלו (Les Grands Initiés) מובילים לאותם שיאי התפתחות אנושיים אליהם הגיעו קרישנה, הרמס, משה, פיתגורס, אורפיאוס, אפלטון וישוע. בצבעים זוהרים מתוארות הדרכים שבהן מנהיגים אלה הראו לעמם, ולזמנים שלהם, את מטרת האנושות, שאותה שאבו ממקור תובנתם האלוהי. בספריו על "דרמה מוזיקלית" ו"ריכארד וגנר" כבר הראה שורה את מטרת זמננו, הטמונה באיחוד הרוח שוחרת האמת, הנפש השואפת מבחינה דתית והחושים המחפשים את היופי. ב"מקדשי המזרח" (Sanctuaires d'Orient), הוא שיחזר את הדרמה הקדושה של אלאוסיס בתחושה גאונית, אותה דרמה ראשונית שהייתה גם יצירת אמנות וגם מעשה פולחן דתי. הדרמה היוונית המאוחרת יותר יישמה את צורת האמנות, שהייתה בעבר המעצבת של פעולת העולם האלוהית, על תחום הפעולה והחוויה האנושית.
כך עבר אדוארד שורה – אם להשתמש בביטוי של גתה – מהחיפוש אחר האמת לפרשנות האמנותית של האמת. בהקדמה ל"מקדשי המזרח" שלו, אמר שורה (1898) שהוא רוצה לבטא "באמצעות המילה האמנותית, ובמדיום השקוף של השירה", את המתרחש במעמקי נפש האדם המחפשת והשואפת. הוא מכנה את "ילדי לוציפר" ואת הדרמה הקשורה "La Saur Gardienne": "תיאטרון הנפש".
כל יצירתו של שורה מראה עד כמה הוא חדור באופן עמוק בצורך לאחד מחדש את התרבות העכשווית עם החוויה המיסטית האינטימית של הנפש. עבורו, הפעולה הדרמטית היא סמל לתהליכים העמוקים יותר בתוך האדם. מה שהעין רואה, הוא דימוי של מה שהנפש חווה כאשר פועלים בתוכה הכוחות המחברים אותה עם הנצחי. אפשר לכתוב את מילות המקהלה המיסטיות של גתה אודות הדרמה "ילדי לוציפר": "כל מה שחולף הוא רק משל – הבלתי מספק, כאן הוא הופך לאירוע – הבלתי ניתן לתיאור, כאן הוא נעשה." שכן מה שמתרחש כאן, בהקשר של המאה ה-4 לספירה, כשההלניזם והכריסטיאניות נלחמו בקרב הגדול, הוא משל לשני כוחות נצחיים בנפש הנאבקת. לנצח שואף האדם מהמעמקים לגבהים; ולנצח עליו לצפות לגאולה מהמרומים. החירות והחסד הם הקטבים השואפים זה לזה, משתוקקים ושואפים להשלים זה את זה, "שתי הנפשות" הללו נאבקות בחזה האנושי. כל התהליכים החיצוניים הם דימויים של הנפשות הנאבקות. יצירה וקבלה מגולמים באלף צורות. ומה שמתרחש בין אדם לאדם הוא אינטראקציה בין יצירה וקבלה, או – אם להשתמש שוב במילותיו של גתה – בין לקיחה ונתינה. ותמיד דרך "נס האהבה" מושג האיזון. אי אפשר לתפוס את "חידת העולם" הזו עם האינטלקט; יש לחוות אותה בכוחות הנפש העמוקים ביותר. מי שאוהב יצירתיות, הכוח החי זורם אליו ומתאחד עם חייו באיחוד יצירתי. במסירות האוהבת של עצמו, נטוע הזרע המכניס את האדם לאריגה הנצחית של העולם. כשם שהדם זורם בגוף, כך סודות האנושות הללו זורמים דרך הדרמה של שורה.
"ילדי לוציפר" הם "תיאטרון הנפש", כי מאחורי העלילה ניתן לראות את ההירוגליפים הנצחיים של הרוח האנושית הנאבקת. הם שואבים השראה ממה שבמיסטיקה נקרא הסיבה האחת של האנושות. לדמיון ולתחושה המיסטית יש חלק שווה ביצירת האמנות הזו. אם התחושה המיסטית אינה מאבדת את עצמה באפלת הרגשות, אלא קוראת לבהירות ראייתה, ואם הדמיון לא יפקיר את עצמו לשרירותיות של רעיונות סובייקטיביים, אלא ילך בעקבות האינטואיציה של האמת, רק אז יכולה יצירת אמנות כזו להיווצר.
אילו יכולנו לראות יצירות אמנות מסוג זה בתיאטרון, הן היו מקדשי אמת; והיופי לא יהיה משרת של התחושה הדתית, אלא הילד שלה. ומתוך העמקה כזו באמנות, אפשר היה לקוות שתשפיע גם על אחיותיה: דת וחוכמה. ההיגיון, הדמיון והחינוך הדתי יוכלו לבוא שוב בהרמוניה זה עם זה.
הרמוניה זו חיה כמטרה אצל שורה. מכיוון שהוא מיסטיקן כאמן, ומכיוון שיש לו את הכוח לבטא ידע מיסטי בצורה של אמנות, על אנשי זמננו להקשיב לו. בעבודתו חי משהו ממה שהעתיד חייב להביא.
המאות האחרונות עיצבו את חיינו מחדש עם ההיגיון והחושים; אבל "חיי הנפש" יובאו על ידי אלו ששוב מטביעים את האינטואיציות הגדולות של האמת והאלוהי על החיים החיצוניים. הדרמה הזו אמורה להיות מוצגת ברוח זו לקהל הקוראים הגרמני.
בתחילת הכרך החדש (יוני 1905)
הכרך החדש של "לוציפר-גנוסיס" מתחיל במספר 25. משהו חדש יתווסף לתוכן הקודם בכך שכל גיליון יכיל מאמרים אודות הקשר של התיאוסופיה, האוקולטיזם, המיסטיקה וכן הלאה לשאלות הגדולות של החיים בהווה. הגיליון הבא יכיל, למשל: "מהי משמעותה של התיאוסופיה בחיי האדם העכשווי ובהווה?" יתר על כן, כמענה לבקשות רבות, יינתן מידע על התנועה התיאוסופית, על מאמצים אוקולטיים וכל מה ששייך לזה בחיי הרוח העכשוויים. הגיליונות הבאים יופיעו בימים הקרובים. ונקפיד להבטיח פרסום מדויק יותר בעתיד. ההוצאה לאור M. Altmann בלייפציג, תיקח לידיה את הוצאת הוועדה ממספר 25 ואילך.
—————————————————————————————————-