אוסף מאמרים אודות אנתרופוסופיה מכתב-העת: הגתאנום
“Das Goetheanum” 1925-1921
רודולף שטיינר
GA36
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל
מאמר מספר 70 7.10.1923
החגים ומשמעותם: חג מיכאל
מיכאל והדרקון – חלק ב'
בתמונת מאבקו של מיכאל עם הדרקון, דבר אחד נוכח באופן ברור וחזק: התודעה שהאדם עצמו חייב לתת לחיי נפשו הפנימיים את ההכוונה וההדרכה שהטבע אינו יכול לתת. חשיבתנו העכשווית נוטה לפקפק ברעיון כזה. אנו חוששים להתנכר לטבע. אנו רוצים ליהנות ממנו בכל יופיו, להתענג על שפע התגלויותיו, ואנו נרתעים מלהניח לעצמנו לוותר על הנאה זו על ידי כך שנודה שהטבע נפל מהרוח. יתרה מזאת, בחתירתנו לידע אנו רוצים לתת לטבע לדבר. אנו חוששים לאבד את עצמנו בכל מיני פנטזיות, אם נאפשר לרוח, המתעלה מעל לתפיסת הטבע החיצוני, להשמיע קול בנוגע למציאות הדברים.
לגתה[1] לא היה פחד כזה. הוא לא מצא בשום מקום בטבע התנכרות מהרוח. הוא פתח את ליבו ליופיו, לעוצמה ולכוח הפנימיים של כל מה שהטבע גילה. בחיי האדם הוא חש נוכחות של הרבה דברים לא הרמוניים, הרבה דברים שצורמים ומטלטלים, או שעוררו ספק ובלבול. גתה חש אימפולס פנימי ונחיצות לחיות בשיתוף עם הטבע, שם שוררים חוקי הרצף והפיצוי הנצחיים. כמה משיריו היפים ביותר נבעו מחיים כאלה עם הטבע.
עם זאת, גתה היה בו-זמנית מודע לחלוטין לאופן שבו עבודת האדם חייבת למלא ולהשלים את עבודת הטבע. הוא חש את כל יופיים של הצמחים. אך הוא חש גם משהו לא שלם בחיים שהצמח מציג בפני האדם. במה שאורג ופועל באופן בלתי נראה בתוך הצמח, היה טמון עבורו הרבה יותר ממה שמתגלה לעין בגבולות הצורה הנראית לעין. עבור גתה, מה שהטבע משיג אינו השלם. הוא הרגיש גם את מה שאנו יכולים לכנות מטרות הטבע. הוא לא נתן לעצמו להירתע מהפחד להאנשת הטבע. הוא ידע היטב שהוא לא חלם מטרות כאלה בחיי הצמח, מתוך דמיון סובייקטיבי כלשהו; הוא צפה בהן שם באופן אובייקטיבי למדי, בדיוק באותה אמינות שיכול היה לראות את צבע הפרחים.
זוהי הסיבה שגתה כה זעם כאשר שילר[2] כינה "רעיון" ולא "התנסות" את התמונה ששרטט גתה בכמה משיכות עבור חברו המשורר, על השאיפה הפנימית של הצמח לחיים ולצמיחה. תשובתו של גתה הייתה שאם זה היה רעיון, אז הוא יכול לראות רעיונות בעיניו בדיוק כפי שהוא יכול לתפוס צבעים וצורות.
גתה היה מודע לכך שיש בטבע לא רק חיים עולים, אלא גם חיים יורדים. הוא הרגיש את הצמיחה מהפסיג לעלה, לניצן, לפריחה ולפרי; אך הוא הרגיש גם כיצד הכל בתורו נובל, מתפורר, מתייבש ומת. הוא הרגיש את האביב, אך הוא הרגיש גם את הסתיו. בקיץ הוא יכול היה להשתתף בסימפתיה פנימית בהתגלות הטבע, אך בחורף הוא יכול היה, באותה פתיחות לב, להשתתף גם במותו.
ייתכן שלא נמצא ביצירותיו של גתה ביטוי ברור במילים לגבי התנסות כפולה זו עם הטבע, אך איננו יכולים שלא להיות מודעים לה בכל דרך מחשבתו. זהו כביכול הד לחוויית הקרב של מיכאל עם הדרקון. אלא שהחוויה מועלית בגתה לתודעה של תקופה מאוחרת יותר. המאה ה-19 לא העניקה לנו שום התפתחות מחשבתית נוספת בכיוון זה. התפיסה החדשה של הרוח המושגת כעת, חייבת לשאוף להמשך פיתוח הבנתו של גתה את הטבע. התנסותנו את הטבע, אינה שלמה כל עוד אנו משתתפים בהווייתנו הפנימית בחייו העולים בלבד – זרע, פסיג, עלה, ניצן, פריחה ופרי. עלינו לחוש גם את הקמילה והגסיסה. בכך לא נהיה מנוכרים לטבע. אל לנו להסתגר באביב ובקיץ של הטבע, אלא עלינו להיכנס גם לסתיו ולחורף שלו.
האביב והקיץ דורשים מהאדם להתמסר לטבע; האדם חי את דרכו אל מחוץ לעצמו ולתוך הטבע. הסתיו והחורף רוצים שהאדם ייסוג אל תוך תחום חייו האנושי ויעמיד כנגד המוות והדעיכה של הטבע את תחיית כוחות הנפש והרוח. האביב והקיץ הם הזמן של תודעת הטבע של האדם; הסתיו והחורף הם הזמנים שבהם עליו לחוות את תודעתו העצמית האנושית.
עם התקרבות הסתיו, הטבע מושך את חייו אל מעמקי האדמה; הוא מסיר את כל הנביטה והפריחה הרחק מעיני האדם. מה שהוא משאיר לעיניו, אינו נושא בתוכו שום סיפוק; שם טמונה תקווה, תקווה לאביב חדש שיבוא. הטבע משאיר את האדם לבד עם עצמו.
אז מתחיל הזמן שבו מוטל על האדם להוכיח בעזרת הכוחות שבתוכו שהוא חי ולא מת. הקיץ אמר לאדם: אני מקבל את ה"אני" שלך; אני נותן לו לפרוח בחיקי עם הפרחים. הסתיו מתחיל עכשיו לומר לאדם: רד אל מעמקי נפשך, ומצא שם את הכוחות שבאמצעותם אוכל לחיות את ה"אני" שלך, בעוד שאני מחזיק את חיי חבויים במעמקי האדמה.
גתה התרעם על מחשבתו של הלר [Haller]:
"שום רוח בריאה אינה יכולה לחדור אל ישותו הפנימית של הטבע.
אשרי מי שהטבע מראה לו אפילו את קליפתו החיצונית."
תחושתו של גתה הייתה:
"לטבע אין קליפה ולא גרעין; הטבע הוא הכל, והכל באחד."
הטבע זקוק למוות בחייו; גם האדם יכול לחיות את הגסיסה הזו עם הטבע. בכך הוא רק נכנס עמוק יותר לתוך הווייתו הפנימית של הטבע. באורגניזם שלו, האדם חווה את תהליך הנשימה שלו ואת זרימת הדם שלו. הם עבורו חייו. חיי האביב הנובטים, קרובים לאדם, למעשה, כמו נשימתו שלו; הם מפתים אותו החוצה אל תודעת הטבע. כך גם המוות והדעיכה של הסתיו, למעשה, אינם רחוקים יותר מהאדם מאשר דמו שלו; הם מחשלים את התודעה העצמית בתוכו.
חגיגת התודעה העצמית, מקרבת את האדם לאנושיותו האמיתית – בכל מקום שבו העלים נושרים, שם היא נחגגת, האדם רק צריך להיות מודע לכך. זהו חג מיכאל, חג תחילת הסתיו. תמונת "מיכאל המנצח" יכולה להיות שם; היא יכולה לחיות באדם. בקיץ האדם מתקבל באהבה אל הטבע; אך אם הוא לא רוצה שישללו ממנו את מרכז הווייתו ואת האיזון שלו, אסור לו לאבד את עצמו בטבע, אלא עליו להיות מסוגל לעלות בסתיו בעוצמה ובחוסן של ישותו הרוחית. אז תחיה בתוכו דמותו של מיכאל המנצח.
—————————————————————————–