מכתבי העת: לוציפר ולוציפר-גנוסיס

1903-1908

רודולף שטיינר

GA34

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

מאמר מספר 7         ספטמבר 1904

העולם העל-חושי והגנוסיס

זה טבעי שרוב האנשים, השומעים על אמיתות טרנסצנדנטליות בזמננו, ישאלו מיד את השאלה: "כיצד נוכל להגיע לידע כזה בעצמנו?" ואכן, לעיתים קרובות מצוין כמאפיין של אנשים כיום, שהם לא יקבלו דבר הקשור לאמונה, הקשור ל"סמכות" בלבד, אלא רוצים להסתמך לחלוטין על שיקול דעתם. לכן זה כך שכאשר מיסטיקנים ותיאוסופים מתיימרים לדעת משהו על הטבע העל-פיזי של האדם, ועל גורל הנפש והרוח האנושית לפני הלידה ואחרי המוות, הם מתמודדים מיד עם דרישה יסודית זו של ימינו. לדוגמוֹת כאלה, כך הם אומרים, יש חשיבות עבור כל אחד רק כאשר הראית לו את הדרך שבה הוא עשוי לשכנע את עצמו באמיתותן.

דרישה זו מוצדקת למדי, ומעולם לא היה יכול מיסטיקן או תיאוסוף אמיתי שלא לזהות זאת. אך זה בטוח באותה מידה שאצל רבים, הדורשים זאת, קיימת תחושה של ספקנות או אנטגוניזם כלפי קביעותיו של המיסטיקן. תחושה זו נהיית מעוותת במיוחד כאשר המיסטיקן יוצא לדרך ברומזו כיצד ניתן להשיג את האמיתות שהוא תיאר. כי אז אנשים אומרים לו לעיתים קרובות: "את מה שנכון ניתן להוכיח; לכן, הוכח לנו את מה שאתה טוען." יתר על כן, הם מרמזים שהאמת חייבת להיות משהו ברור ופשוט, משהו שהאינטלקט ה"צנוע" עשוי להבין; בוודאי, נדמה שהם אומרים, זה לא יכול להיות רכושם של מעטים נבחרים שהאמת ניתנה להם על ידי "התגלות מיוחדת!" באופן זה, שליח האמיתות הטרנסצנדנטיות מתמודד תדיר עם אנשים שדוחים אותו, כי בניגוד למדען, למשל, הוא לא יכול להביא לקביעותיו הוכחות בעלות אופי כזה שהם יוכלו להבינן בעצמם. שוב, יש כאלה הדוחים בזהירות רבה יותר את העניינים האלה, אבל בכל זאת, מסרבים לכל קשר הדוק איתם כי לדעתם, הם לא נראים הגיוניים. לאחר מכן הם מרגיעים את עצמם, אם כי לא לגמרי, באומרם שאיננו יכולים לדעת דבר על מה שנמצא מעבר ללידה או למוות, על מה שאיננו יכולים לתפוס בחושינו.

אלו רק חלק מהתפיסות והביקורות שעימן נאלץ היום שליח הפילוסופיה הרוחית להתמודד. אבל הם דומים לכל אלה המרכיבים את תו המפתח של זמננו. מי שמעמיד את עצמו לשירותה של תנועה רוחית חייב להכיר באופן ברור את תו המפתח הזה.

מבחינתו, המיסטיקן מודע לכך שהידע שלו נשען על עובדות על-פיזיות, בדיוק כפי שעובדות פיזיות, למשל, מהוות את הבסיס לחוויות ולתצפיות המתוארות על ידי מטייל באפריקה. על המיסטיקן חל מה שאנני בזנט^[1] אמרה במדריך שלה: "מוות – ואחרי?":

"למגלה ארצות אפריקאי ותיק יהיה אכפת אך מעט מהביקורות שהועברו על הדו"ח שלו, על ידי אנשים שמעולם לא היו שם; הוא עשוי לספר מה הוא ראה, לתאר את בעלי החיים שאת הרגליהם חקר, לשרטט את הארץ שאותה הוא חצה, לסכם את תוצריה ואת מאפייניה. אם מבקרים, שלא נסעו, יסתרו אותו, יצחקו עליו, יוכיחו אותו על אי-צדקתו, הוא לא יתפרע ולא יהיה במצוקה, אלא רק יעזוב אותם בשקט. בורות אינה יכולה לשכנע את היודע על ידי טענה חוזרת ונשנית לגבי המדע שלו. דעתם של מאה אנשים על נושא שהם בורים בו לחלוטין, אינה חשובה יותר מדעתו של אדם אחד כזה. הראיות מתחזקות על ידי עדים מוסכמים רבים המעידים כל אחד על העובדות שהוא יודע, אבל לא-כלום המוכפל פי אלף נשאר לא-כלום".

כאן באה לידי ביטוי השקפתו של המיסטיקן על עצמו. הוא שומע את ההתנגדויות המועלות מכל צד, אך הוא יודע שאין לו צורך לחלוק עליהן. הוא מבין שהידע הוודאי שלו זוכה לביקורת על ידי מי שלא חוו או הרגישו כפי שהוא עצמו חווה. הוא נמצא בעמדה של מתמטיקאי שגילה אמת, שאינה מאבדת ערך כלשהו, למרות שאלף קולות מוּעלים כהתנגדות.

כאן תעלה מיד התנגדותו של הספקן: "כל אחד יכול להוכיח אמיתות מתמטיות," הוא יאמר, "ולמרות שאולי באמת מצאת משהו, אקבל אותו רק לאחר שלמדתי על אמיתותו על ידי התבוננות משלי." אחר כך הוא מחשיב את עצמו כצודק, כי, כפי שהוא חושב, ברור שכל מי שרוכש את הידע הדרוש, יכול להוכיח אמת מתמטית, בעוד שהחוויות שמצהיר עליהן המיסטיקן, תלויות ביכולות המיוחדות של מספר אנשים נבחרים, שמצופה מהם להאמין לו בעיוורון.

אבל לגבי מי שבצדק לוקח בחשבון התנגדות זו, כל הצדקה לספק כלשהו נעלמת מיד. שכן כל מיסטיקן אמיתי ידבר כאן בדיוק כמו הספקנים עצמם. הוא תמיד ידגיש את האמת שהדרך אל הידע העליון פתוחה לכל מי שרכש לעצמו את היכולות שבאמצעותן הוא עשוי לזכות בכניסה. המיסטיקן אינו טוען דבר שגם מתנגדיו לא היו נאלצים לטעון, אם הם היו מבינים לגמרי את מה שהם אומרים. אולם הם, כשהם מעלים טענה, מנסחים מיד טענה המהווה סתירה ישירה לטענתם.

הספקנים אינם מסתפקים בבחינת קביעותיו של המיסטיקן רק לאחר שרכשו את היכולות הנדרשות, אלא שופטים אותו על פי הכישורים הנוכחיים שלהם, ולא על פי אלו שהוא מחויב לדרוש מהם. הוא אומר להם: "אני לא מתיימר להיות 'נבחר' במובן שאתם מתכוונים אליו. אלא שעבדתי בתוך עצמי, על מנת לרכוש את הכוחות הללו שדרכם אפשר לדבר על הצצות לאזורים על-פיזיים. אך היכולות האלה רדומות בתוך כולם, צריך רק לפתח אותן". אך אז עונים לו מתנגדיו: "עליך להוכיח לנו את האמיתות שלך כפי שאנחנו עכשיו." הם לא ייענו לדרישתו שעליהם לפתח בהתחלה את הכוחות הרדומים שבתוכם, אלא, מבלי להיות מוכנים לעשות זאת, יתעקשו שייתן שם הוכחות. הם גם לא רואים שזה דומה בדיוק למצב שאיכר עם המחרשה שלו צריך לדרוש מהמתמטיקאי הוכחה לבעיה מסובכת מבלי לעבור קודם את הטורח בלימוד המתמטיקה.

כל זה נראה כל כך פשוט שכמעט מהססים לדבר על זה. ובכל זאת, זה מצביע על האשליה שבה חיים מיליוני אנשים בזמן הנוכחי. אם מסבירים להם את זה, הם תמיד מסכימים עם זה בתיאוריה, כי זה די ברור כמו ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. אבל בפועל, הם כל הזמן סותרים זאת. אדם יכול, די מהר, לשכנע את עצמו בכך. טעות זו, הפכה לטבע שני אצל רבים; הם מתרגלים זאת מבלי להבין יותר שהם עושים זאת, מבלי לרצות להשתכנע בכך, כפי שהם מתנגדים לעיתים קרובות לכל דבר שבכל זמן אחר היו מאפשרים לו לעבור, מתוך העיקרון בעל האופי הפשוט ביותר, אילו יכלו לשקול זאת רק בשקט. זה לא משנה אם בימינו המיסטיקן נע במעגל של אומנים חושבים, או במעגל משכיל יותר, שכן בכל מקום שהוא הולך הוא פוגש באותה דעה קדומה, באותה סתירה עצמית. מוצאים אותה בהרצאות פופולריות, בכל העיתונים והמגזינים, ואפילו ביצירות או מסות מלומדות יותר.

וכאן עלינו להכיר בבירור כי אנו מתעסקים בסימן של הזמן שאיננו יכולים להתייחס אליו כאל חוסר יכולת גרידא, או לחשוף אותו כביקורת, אולי נכונה, אבל בכל זאת לא רק. עלינו להבין שהסימפטום הזה, הדעה הקדומה הזו נגד האמיתות הגבוהות יותר, טמון עמוק בעצם ההוויה של תקופתנו. עלינו להבין בבירור שההצלחות הגדולות, ההתקדמות העצומה, המייחדים את הוויית תקופתנו, נוטים בהכרח לטעות זו. מבחינה זו, למאה ה-19 היה צד אפל במיוחד למצוינות הנפלאה שלה. גדולתה נשענת על הגילויים בעולם החיצוני, וכיבוש כוחות הטבע למטרות טכניות ותעשייתיות. הצלחות אלו יכלו להיות מושגות רק על ידי התבוננות עם החושים, ולאחר מכן, על ידי העסקת התודעה, במשך היום, במה שהחושים תפסו באופן זה. הציוויליזציה בימינו היא תוצאה של אימון החושים שלנו ושל אותו חלק בתודעתנו העסוק בעולם החושים. כמעט כל צעד, שאנחנו צועדים היום ברחוב, מראה לנו עד כמה אנו חייבים לאימון מסוג זה. דרך השפעת הברכות הללו של הציוויליזציה, פותחו הרגלי החשיבה הרווחים בקרב אחינו כיום. הם ממשיכים לציית לחושים ולתודעה, מכיוון שבאמצעותם הם גדלו מאוד. אנשים לימדו לאמן את עצמם להודות רק באמת המוצגת להם על ידי החושים או התודעה; והדבר המתאים ביותר לתבוע לעצמו את העדות התקיפה היחידה, הסמכות המוחלטת היחידה, הוא התודעה או החושים. אם אדם רכש באמצעותם מידה מסוימת של תרבות, הוא מרגיל את עצמו, מעתה והלאה, להגיש הכול לשיקולם ולביקורתם. ושוב, בתחום אחר, בתחום החיים החברתיים, אנו מוצאים תכונה דומה. איש המאה ה-19 התעקש, במלוא מובן המילה, על החופש המוחלט של האישיות, והתנער מכל סמכות בחבר העמים החברתי. הוא השתדל לבנות את הקהילה באופן שהעצמאות המלאה כזה תובטח, ללא הפרעה, הייעוד הנבחר בעצמו של כל אינדיבידואל. בדרך זו, הוא התרגל להתבונן על הכול מנקודת המבט של האינדיבידואל הבינוני. הכוחות העליונים, הנחים רדומים בנפש, עשויים להתפתח על ידי אדם אחד בכיוון זה, ועל ידי אחר, בכיוון שונה. אחד יתקדם יותר, אחר פחות. כשהם מפתחים כוחות כאלה, או כשהם מייחסים להם ערך כלשהו, ​​אנשים מתחילים לבדל את עצמם. צריך גם, אם מודים בקיומם, לאפשר לאדם שהתקדם יותר, לדבר על הנושא באופן נכון יותר, או לפעול בצורה מסוימת, מאשר לאחר שהוא פחות מתקדם. אך לגבי החושים והתודעה, אפשר להשתמש בסטנדרט בינוני. לכולם יש שם אותן זכויות, אותה חירות.

ניתן גם להבחין כי היווצרותו הנוכחית של חבר העמים החברתי, סייעה להביא למרד נגד הכוחות הגבוהים של האדם. לפי המיסטיקן, הציוויליזציה, במהלך המאה ה-19, נעה בסך הכול בקווים פיזיים; אנשים הרגילו את עצמם לנוע רק במישור הפיזי, ולהרגיש שם בבית. אך הכוחות העליונים מפותחים רק במישורים שאינם פיזיים, והידע שהיכולות הללו מביאות, הפך זר לאדם. יש צורך להשתתף רק במפגשים המוניים, אם רוצים להשתכנע בעובדה שהדוברים שם אינם מסוגלים כלל לחשוב מחשבות כלשהן מלבד אלו המתייחסות למישור הפיזי – לעולם החושים. ניתן לראות זאת גם בקרב העיתונאים המובילים של העיתונים והמגזינים שלנו; ואמנם, מכל הצדדים אפשר להבחין בהכחשה הכי מתנשאת ומוחלטת של כל מה שאי אפשר לראות בעיניים, או לחוש בידיים, או לתפוס על ידי התודעה הבינונית. שוב נאמר שאנחנו לא מגנים את הגישה הזו. היא מציינת שלב הכרחי בהתפתחות האנושות. ללא הגאווה והדעות הקדומות של התודעה והחושים, לעולם לא היינו משיגים את הכיבושים הגדולים שלנו בחיים החומריים, ולא היינו מסוגלים להקנות לאישיות מידה מסוימת של גמישות. גם לא יכולנו לקוות שאידיאלים רבים, החייבים להתבסס על רצונו של האדם לחירות ולקביעת האישיות, עדיין יתגשמו.

אך צד אפל זה, של ציוויליזציה חומרנית טהורה, השפיע עמוקות על כל הווייתו של האדם המודרני. כדי להוכיח זאת, אין צורך להתייחס לעובדות הברורות שכבר הוזכרו; קל יהיה להדגים באמצעות דוגמאות מסוימות, שבמיוחד בימינו לא מעריכים אותן מספיק, עד כמה נטועה עמוק בתודעתו של האדם המודרני ההיצמדות הזו לעדות החושים, או לאינטליגנציה הבינונית. ודווקא הדברים הללו מעידים על הצורך בחידוש החיים הרוחיים.

התגובה החזקה שמעוררת 'תיאוריית בבל והתנ"ך' של פרופסור פרידריך דליטש^[2] מצדיקה באופן מלא התייחסות לשיטת החשיבה של מחברה, כאות הזמן. פרופסור דליטש הוכיח את הקשר של מסורות מסוימות בברית הישנה לסיפורי הבריאה הבבליים, ועובדה זו, שהגיעה ממקור כזה ובצורה כזו, הובנה על ידי רבים שאחרת היו מתעלמים משאלות כאלה. זה הוביל רבים להתבונן מחדש במה שנקרא רעיון ה"התגלות". הם שואלים את עצמם: כיצד ניתן לקבל את הרעיון שתוכן הברית הישנה נחשף על ידי אלוהים, כאשר אנו מוצאים תפיסות דומות מאוד בקרב אומות אליליות מובהקות? לא ניתן לדון כאן יותר בבעיה זו. דליטש מצא מתנגדים רבים שחששו שמא, באמצעות חשיפת תובנותיו, יתערערו יסודות הדת. הוא הגן על עצמו בספרון: 'בבל ותנ"ך: מבט לאחור ותחזית'. כאן נתייחס רק למשפט בודד בספרון. זהו משפט חשוב, משום שהוא חושף את השקפתו של איש מדע מובהק לגבי עמדת האדם ביחס לאמיתות טרנסצנדנטליות. היום אין ספור אנשים אחרים חושבים ומרגישים בדיוק כמו דליטש. המשפט מעניק לנו הזדמנות מצוינת לגלות מהו השכנוע הפנימי ביותר של בני דורנו, המתבטא כאן באופן חופשי למדי ולכן בצורתו האמיתית ביותר.

דליטש פונה לאלה הנוזפים בו בשימוש ליברלי משהו במונח "התגלות", שבהתלהבות יתייחסו אליה כאל "סוג של חוכמה כוהנית ישנה" ש"אין לה שום קשר להדיוט". בניגוד לכך הוא אומר:

"מצידי, אני סבור שבעוד שילדינו או אנו מקבלים הדרכה בבית הספר או בכנסייה בנוגע ל"התגלות", לא רק שזכותנו אלא שזו חובתנו לחשוב באופן עצמאי בנוגע לשאלות העמוקות הללו, המכילות גם צד מעשי במיוחד, אילו רק היינו יכולים להימנע ממתן תשובות 'מתחמקות' לילדינו. זו בדיוק הסיבה שחוקרים רבים החוקרים אחר האמת יתמלאו סיפוק כאשר הדוּגמה המיוחדת של עם ישראל 'העם הנבחר' תובא לאורה של השקפה היסטורית רחבה יותר, למרות האיחוד של המחקר הבבלי, האשורי והברית הישנה… (כמה עמודים קודם לכן ראינו את הכיוון של מחשבות כאלה). לגבי השאר, נראה לי שהדבר ההגיוני היחיד הוא שהכנסייה ובית הספר יהיו מרוצים לגבי כל היסטוריית העבר של העולם ושל האנושות, עם האמונה בבורא כל יכול של שמיים וארץ, ושיש לסווג את סיפורי התנ"ך האלה בפני עצמם תחת הכותרת 'מיתוסים עבריים עתיקים'."

(ניתן לקחת כמובן מאליו, אנו מניחים, שאיש לא יראה בדברים הבאים התקפה על החוקר דליטש). אם כן, מה נאמר כאן בפשטות נאיבית? לא פחות מזה שהתודעה העוסקת בחקירה פיזית עשויה לטעון את הזכות לשיפוט. לגבי חוויות בעלות טבע על-פיזי, לא ניתן לחשוב שהתודעה, מבלי להכין את עצמה עוד יותר, עשויה להיות לא ראויה להרהר על תורתם של "ההתגלויות". כאשר אדם רוצה להבין מה נראה כ"התגלות", אי אפשר לעשות זאת, אלא אם כן הוא מביא לידי ביטוי את הכוחות שמהם יצאה ה"התגלות" עצמה.

מי שמפתח בתוכו את הכוח המיסטי של התפיסה, מבחין עד מהרה, שבסיפורים מסוימים של הברית הישנה, ​​שכונו על ידי דליטש "מיתוסים עבריים עתיקים", מתגלות לו אמיתות בעלות אופי גבוה יותר מאלה שניתן להבין על ידי האינטלקט, העוסק רק בדברי החושים. חוויותיו המיסטיות יובילו אותו לראות שה"מיתוסים" הללו יצאו מתוך תפיסה מיסטית של אמיתות טרנסצנדנטליות. ואז, ברגע אחד, כל נקודת המבט שלו משתנה.

כפי שניתן באופן מוגבל להדגים את הכשל של בעיה מתמטית, על ידי הגילוי של מי שפתר אותה ראשון, או אפילו שכמה אנשים פתרו אותה – מה שבהחלט יהיה תגלית היסטורית בעלת ערך – כך אפשר להטיל דופי באמיתותו של נרטיב מקראי על ידי גילוי של סיפור דומה במקום אחר. במקום לדרוש שכל אחד יתעקש על זכותו, או אפילו על חובתו לחשוב באופן עצמאי על מה שמכונה "ההתגלויות", עלינו לשקול שמי שיש לו את הזכות להחליט דבר כלשהו בעניין, הוא רק מי שפיתח בעצמו את אותם כוחות סמויים המאפשרים לו לחיות מחדש את מה שפעם מומש על ידי אותם מיסטיקנים שהכריזו על "ההתגלויות העל-חושיות".

הנה לנו דוגמה מצוינת לאופן שבו האינטלקט הבינוני, המוכשר לניצחונות הגבוהים ביותר בידע-חושי מעשי, מעמיד את עצמו, בגאווה נאיבית, כשופט בתחומים שאת קיומם הוא אפילו לא מעוניין ללמוד. שכן גם חקירה היסטורית טהורה מתבצעת רק על ידי חוויות החושים.

בדיוק באותו האופן שהובילה אותנו חקירת הברית החדשה לסמטה עיוורת, כך בכל מחיר, שיטת "החקירה ההיסטורית החדשה יותר" הייתה צריכה להיות מכוונת לבשורות. המסמכים הללו הושוו זה לזה, ונקשרו עם כל מיני דברים, כדי שנוכל לגלות מה באמת קרה בארץ ישראל משנת 1 ועד שנת 33 לספירה; איך באמת חיה "האישיות ההיסטורית" שעליה הם מספרים, ומה הוא באמת יכול היה לומר.

כעת, איש המאה ה-17, אנג'לוס סילסיוס,^[3] כבר הביע את כל היחס הביקורתי כלפי חקירה מסוג זה:

"למרות שכריסטוס נולד מדי שנה בבית לחם, ומעולם לא נולד בך בעצמך, המכאוב הוא חלקך לנצח; ואם בתוך עצמך הוא לא יקום שוב, הצלב בגולגותא לא יוכל להציל אותך מכאב."

אלה לא דבריו של מי שפקפק, אלא של כריסטיאני החזק באמונתו. וקודמו הנלהב לא פחות, מייסטר אקהארט,^[4] אמר במאה ה-13:

"יש כאלו הרוצים לראות את אלוהים בעיניהם, כפי שהם מסתכלים על פרה; וכשם שהם אוהבים פרה, כך הם רוצים לאהוב את אלוהים… אנשים עם תודעה פשוטה, מדמיינים שאפשר לראות את אלוהים כאילו הוא עומד שם והם עומדים כאן. אבל זה לא כך; בתפיסה הזו, אלוהים ואני אחד".

אין לכוון את המילים הללו באופן נחרץ נגד חקירת "האמת ההיסטורית". אולם איש אינו יכול להבין בצדק את האמת ההיסטורית של מסמכים כגון הבשורות, אלא אם כן הוא חווה בתוכו תחילה את המשמעות המיסטית שהם מכילים. כל ההשוואות והניתוחים האלה, הם חסרי ערך למדי, שכן איש אינו יכול לגלות מי "נולד בבית לחם" אלא מי שחווה את הכריסטוס בתוכו באופן מיסטי. אדם שכריסטוס לא קם בתוכו, לא יכול להחליט איך זה ש"הצלב בגולגותא" יכול לחלץ אותנו מכאב. חקירה היסטורית גרידא "לא יכולה לגלות יותר לגבי המציאות המיסטית מאשר אולי, האנטומיסט המבתר היכול לגלות את סודו של גאון פואטי גדול". (ראו את ספרי 'הכריסטיאניות כעובדה מיסטית'^[5]).

מי שיכול לראות בבירור בעניינים אלה, מודע עד כמה עמוקה מושרשת, בזמן הנוכחי, ה'גאווה' של האינטלקט, העוסק רק בעובדות החושים. האינטלקט האומר: "אינני רוצה לפתח יכולות כדי שאוכל להגיע לאמיתות הגבוהות יותר; אני רוצה לגבש לגביהם את ההחלטות שלי עם הכוחות שיש לי עכשיו".

בחוברת שכוונתה טובה, הכתובה עם זאת כולה ברוח התקופה שכבר ציינו אותה ('מה אנו יודעים אודות ישוע?' מאת א. קלטהוף,^[6] ברלין, 1904), אנו קוראים כך:

"האדם בימינו יכול להבחין בכריסטוס, המסמל את חיי הקהילה, בתוכו הוא. מתוך נפשו שלו, האדם בימינו יכול ליצור את הכריסטוס בדיוק כמו מחבר הבשורה שברא אותו. כאדם, הוא יכול להציב את עצמו באותה עמדה כמו כותבי הבשורה, כי הוא יכול להחזיר את עצמו לאותם תהליכי נפש ויכול בעצמו לדבר או לכתוב בשורה."

מילים אלו עשויות להיות נכונות, אך הן עשויות גם להיות שגויות לחלוטין. הן נכונות כשהן מובנות במובן של אנגלוס סילסיוס, או של מייסטר אקהרט, כאשר הן מתייחסות לפיתוח כוחות הרדומים בכל נפש אנושית, אשר מתוך רעיון כזה, שואפת לחוות בתוכה את הכריסטוס של הבשורות. הן לגמרי שגויות, אם אידיאל רדוד, פחות או יותר, של הכריסטוס, נוצר כך מתוך רוח של תקופה המכירה רק באמיתות של תפיסות החושים.

ניתן להבין את חיי הרוח רק כאשר איננו רוצים לבקר אותם עם התודעה הנמוכה, אלא לפתח את עצמנו עבורם באופן פנימי. אף אחד לא יכול לקוות ללמוד משהו מהאמיתות הגבוהות ביותר הנגישות לאדם, אם הוא דורש להוריד אותן ל"הבנה הבינונית". לכך אפשר להתנגד; מדוע אם כן, אתם, מיסטיקנים ותיאוסופים, מכריזים על אמיתות אלו לאנשים שכפי שאתם מצהירים, אינם יכולים עדיין להבין אותן? מדוע צריכה להיות תנועה תיאוסופית המכריזה על תורות מסוימות, כאשר קודם כל צריך לפתח את הכוחות המביאים את בני האדם לתפיסתן?

משימתו של ספר זה^[7] היא לפתור את הסתירה לכאורה הזו. הוא יראה שהזרמים הרוחיים של ימינו מדברים מבסיס אחר, בצורה שונה מהמדע המסתמך כולו על האינטלקט הנמוך. אולם, למרות זאת, הזרמים הרוחיים אינם פחות מדעיים מהמדע המבוסס על עובדות פיזיקליות בלבד. במקום זאת, הם מרחיבים את תחום החקירה המדעית לעל-פיזי. עלינו לסגור מאמר זה בשאלה נוספת, שאולי תישאל: כיצד ניתן להגיע לאמיתות על-פיזיות, ולקראת השגה זו, איזו עזרה ניתן למצוא בתנועות רוחיות?

—————————————————————————–

1. Annie Besant 1933-1847, אנני בזנט הייתה סוציאליסטית, תיאוסופית, פעילת זכויות נשים, סופרת, נואמת, אשת חינוך ופילנתרופית בריטית. ↑
2. פרידריך דליטש 1850‏-1922, היה אשורולוג ידוע שפרסם כתבי פולמוס נגד התנ"ך . ↑
3. אנגלוס סילזיוס1677-1624 Angelus Silesius ;‏, הוא שם העט של המשורר והמיסטיקן הגרמני יוהאן שפלר. ↑
4. Meister Eckhart מייסטר אקהרט 1328-1260, הידוע גם כאקהרט פון הוכהיים, היה תיאולוג, פילוסוף ומיסטיקן גרמני. ↑
5. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
6. Albert Kalthoff אלברט קלטהוף 1906-1850, היה תיאולוג פרוטסטנטי גרמני. ↑
7. הכוונה לספר שהוזכר למעלה: הכריסטיאניות כעובדה מיסטית. ↑