מכתבי העת: לוציפר ולוציפר-גנוסיס

1903-1908

רודולף שטיינר

GA34

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

מאמר מספר 17       31 בדצמבר 1906

שאלות חיים – התנועה התאוסופית – חלק א'

אנשים רבים שאינם מכירים את התנועה התיאוסופית של זמננו, החזיקו במשך זמן רב בדעה שרבים מחסידי פילוסופיה זו, שוללים מעצמם את שיפוטם הבריא עקב אמונה עיוורת בסמכות. משערים שישנם מספר אנשים בתוך תנועה זו אשר, על פי התנהגותם ומאפיינים מסוימים, נחשבים על ידי אחרים כ"נאורים", "מפותחים יותר", "יודעים", וכי טענותיהם מתקבלות בתום לב על ידי מספר רב מחסידי התיאוסופיה. דווקא בגלל דעות כאלה רבים מסרבים להצטרף לתנועה זו. הם אומרים: אנו רוצים לשמוע רק את מה שניתן "להוכיח" לכוחות השיפוט שלנו; אדם שהתעורר לחשיבה בוגרת דוחה אמונה עיוורת בדוגמות. מכיוון שטענותיהם של התיאוסופים אינן פונות ל"שכל ישר", לא נתערב בהן, גם אם "נאורים" בודדים טוענים שהם יכולים לדעת דברים כאלה.

לאחרונה, דעה כזו אף צברה תאוצה בקרב אישים רבים שהם עצמם חלק מהתנועה התיאוסופית. גם שם ניתן לשמוע הרבה דיבורים על כך ש"השכל הישר" לא צריך להיכנע בעיוורון לשום סמכות או דוֹגמה, אלא עליו לבחון את הכל בעצמו. לפעמים ניכר בבירור משהו כמו דאגה שאולי הגזימו בקבלת "גילויים" מסוימים של אדם זה או אחר, אותו העריצו יותר מדי כ"יודע", כ"סמכות שלא יכולה לטעות". ורבים היו רוצים לדרוש בזהירות ולבחון, כדי שלא יאבדו את עצמם בפנטזיות חסרות בסיס, ויום אחד יצטרכו להודות שעובדה זו או אחרת הורסת את מראית העין של הידע שאדם "נאור" זה או אחר הניח.

לא ניתן להכחיש שיש הצדקה רבה לאזהרות שכאלה. האם לא התרחשו מספיק עובדות כדי לגרום לאנשים, שרבים הביטו אליהם כמו אל סמכות בטוחה, לאבד את המוניטין שלהם ואת תוקפם? האם לא הועלו לאחרונה האשמות נגד העובדים החשובים ביותר בתחום התיאוסופי, דבר שחייב לתת לרבים חומר למחשבה? האם זה פלא שרבים אומרים לעצמם: "אני לא רוצה להאמין מעבר למה שאני יכול לראות בעצמי"? כרגע, התרחש מקרה מדאיג נוסף. סי. וו. לדביטר,^[1] אחד העובדים התיאוסופיים המובילים רבים בדרך לידע גבוה יותר, הואשם בהתנהגות בלתי הולמת חמורה על ידי כמה מחברי הסניף האמריקאי של החברה התיאוסופית. העניין נראה כה חמור עד שנשיא החברה, ה.ס. אולקוט, זימן ועדה ללונדון, שהורכבה מוועדת העסקים של הסניף הבריטי ונציגים מהסניפים האמריקאי והצרפתי, ואשר הייתה אמורה לבחון את המצב. לדביטר כנראה היה מורחק מהחברה אלמלא היה מודיע כבר על התפטרותו. כך הוציאו מהחברה אדם שבמשך שנים רבות עשה שירות עצום להפצת התיאוסופיה, שספריו שימשו כמדריכים למנהיגים רבים בחיי הרוח, ושרכש מספר רב של תלמידים. מיד לפני האירוע הגורלי, לדביטר ערך מסע הרצאות מוצלח באמריקה והותיר רושם עמוק במקומות רבים באמצעות עבודתו המשמעותית. האם מקרה כזה לא אמור לגרום לנו לחשוד בכל הסמכויות? (מכיוון שדיון במקרה זה יבוא בקרוב, ניתן כאן 'רק רמז זה'.) כעת, לנוכח מקרה כזה, ניתן בהחלט לומר בצדק מלא שהמטרה התיאוסופית היא מעל לכל אדם; ולא משנה כמה נציגים של מטרה זו עשויים 'ליפול': מי שמסוגל להפריד את המטרה מהאדם, לא יכול להיות מוטעה על ידי עובדות כאלה. כמו כן מודגש כי "התפתחות גבוהה" רוחית אמיתית אינה חייבת להיות קשורה בהכרח ליכולת לחיי "ראייה רוחית" מסוימים. יש לחשוב על לדביטר כמי שבראש ובראשונה פיתח בעצמו יכולות ראייה רוחית מסוימות. עם זאת, על התיאוסופיה להיות פחות מודאגת מכך ויותר להעמיד את האמצעים שברשותה לרשות חסידיה, כך שבאמצעותם הם יוכלו לטהר ולנקות את "טבעם הנמוך" ולעורר את "העצמי הגבוה" שלהם בתוך עצמם. רכישת כוחות ראייה רוחית היא מסוכנת כל עוד הטיהור והניקוי לא התרחשו. (החלק בחוברת זו אודות "שלבי ההגשמה הגבוהה" מכיל מידע מסוים אודות שאלה זו ממש.) ניתן לשמוע גם קולות שבמקרים כאלה ממליצים להגביל את טיפוחן של תובנות כאלה המבוססות על יכולות ראייה רוחית, ובמקום זאת מייעצים להגביל את עצמם למה שמאציל את חיי הרוח ללא התייחסות כזו. לא חשוב, כך נאמר, להשיג תובנות לגבי עולמות עליונים, ל"רוחות" ולמחזורי העולם והחיים, אלא לרכוש השקפה מעודנת ומטוהרת אודות החיים.

אין ספק שאלו הדוגלים בדעה כזו צודקים לחלוטין במובן מסוים. אף על פי כן, התנועה התיאוסופית תסתבך בסתירות גורליות לגבי משימתה אם דעות כאלה יזכו לניצחון בחוג חסידיה. כעת, התנגדות בהחלט אפשרית כאן. אפשר לומר: מי רשאי להתייחס לדעתו כסמכותית במידה מסוימת לגבי משימת התנועה התיאוסופית? אדם אחד עשוי להאמין שהפצת "תובנות גבוהות" היא הדבר הנכון; אחר עשוי להאמין שהפצת תוצאות מחקרו של הרשל היא לא חשובה, אלא טיפוח "חיים רוחיים ומוסריים".

כשלעצמה, התנגדות זו נכונה למדי. אם רוב חברי האגודה התיאוסופית היו מתנגדים להפצת מה שנקרא תורות סודיות, אז מנקודת מבט מסוימת לא הייתה התנגדות לכך. אך בעיקרון, מנקודת מבט גבוהה יותר, לא מדובר בדיון אודות מה שהאגודה התיאוסופית צריכה להיות. היא יכולה להיות רק מה שחבריה רוצים שתהיה. מה שמונח על כף המאזניים הוא משהו שונה לגמרי. חשוב שהפצת תורות אזוטריות תהיה הכרחית להתקדמות נוספת של האנושות. אותם אנשים שמכירים בכך ומסוגלים לכך, חייבים לעשות את חלקם כדי להפיץ אותן. עליהם לראות בכך משימה שהוצבה להם על ידי נסיבות הזמן. לכן השאלה מה צריכה להיות האגודה התאוסופית אינה בעלת חשיבות עליונה עבורם. אם יתגלה שרוב הקולות באגודה זו יהיו נגד טיפוח ידע אזוטרי, אז יהיה עליהם לחפש גישה לבני דורם באמצעים אחרים מלבד דרך אגודה זו.

אך עולה שאלה שונה וכבדת משקל. האם החברה התיאוסופית לא תרעיד את יסודותיה אם ישלטו שיפוטים כמו אלה שהוזכרו זה עתה? שאלה זו תתבהר אם נבחן כיצד עד כה זכתה חברה זו להכרה בעולם. היא חייבת יוקרה זו לא לתורות כלליות הנגישות בקלות ל"שכל הישר", אלא לעובדה שמייסדיה וחבריה של חברה זו הצליחו לומר לאנשים משהו שאינו נגיש בקלות ל"שכל הישר". תובנות אודות טבע האדם, אודות "מהותו הרוחית הנצחית", אודות העולמות העליונים: אלה הנושאים שאנשים חיפשו דרך החברה. אנשים רצו לספק את כמיהתם לידע לגבי "עולם הרוח" באמצעות התיאוסופיה. מנהיגי התנועה התיאוסופית לא מצאו אוזן קשבת של בני דורם באמצעות עקרונות "ניתנים להוכחה כללית" – שהם בהחלט בעלי ערך אינסופי כשלעצמם – אלא באמצעות גילוי אמיתות, הנגישות רק למחקר הראייה הרוחית. אף על פי שאין אדם בעולם שאינו יכול להגיע לאמיתות כאלה על ידי פיתוח יכולותיו הרדומות, בכל זאת, טבעה של ההתפתחות האנושית הוא שרק מעטים פיתחו את היכולות הדרושות. אם אדם אינו רוצה להקשיב למה שיש לאנשים כאלה לומר על עולם הרוח, יהיה עליו לוותר לחלוטין על הידע אודות עולם זה. אפשר לומר למעטים הללו: "אנחנו לא רוצים שתגידו לנו מה אתם יודעים; אתם יכולים לספק אותנו רק אם תגידו לנו כיצד אנו עצמנו יכולים להגיע לידע כזה. אל תגידו לנו מה מתגלה לכם דרך ראיית הרוח שלכם, אלא תגידו לנו כיצד אנו עצמנו יכולים להפוך לרואים רוחיים." בכתב עת זה נכתב יותר אודות השאלה כיצד להשיג ידע על העולמות העליונים, ממה שניתן לומר בפומבי כיום. מהמידע שניתן, נראה באיזו מידה כל שאיפה לגיטימית בכיוון זה יכולה למצוא סיפוק. למרות שהתיאוסופיה יכולה לפתוח את הדרך לאנשים לגשת לאימון סודי אמיתי, המשימה הציבורית של מחקר אזוטרי שתוארה לעיל, היא משהו שונה למדי. אנשים זקוקים לתשובות לשאלות מסוימות שהחיים מציבים בפניהם. הם זקוקים להם למען שלוותם הנפשית, לשלוותם הפנימית, לביטחון בחיים ובעבודה; רק באמצעות תשובה כזו הם יכולים להיות חברים מועילים בחברה האנושית, הם יכולים למלא כראוי את מקומם בעולם. כמובן, בימינו ישנם אינספור אנשים שאינם מעלים אפילו שאלות כאלה, שאינם חשים כל כמיהה לתשובות אודותן. אך אנשים אלה אינם עושים זאת רק משום שלא ניתנת להם ההזדמנות להרגיש את הצורך בכך. ברגע שאדם מתמודד עם עניינים רוחיים מסוימים בצורה הנכונה, הוא גם מרגיש מיד מה חסר בחייו אם הוא מתמודד עם זה; ואז כל ספק לגבי הצורך נפסק. זוהי אי הבנה להאמין שהתשובות לשאלות כאלה על העולם העליון, הן בעלות ערך רק לאלה שיש להם בעצמם תובנה רוחית לעולם הזה. זה בהחלט לא המקרה.

אם אדם מקבל את התשובות בגישה הנכונה וחי איתן, אזי הוא ישתכנע במהרה באמת, גם אם עדיין יש לו דרך ארוכה לעבור עד שיהפוך לרואה רוחי. העובדה שאנשים כה רבים כיום אינם מסוגלים להשתכנע, נובעת אך ורק מהעובדה שרוח התקופה המטריאליסטית מציבה מכשול כבד בדרכה של הנפש. אנשים מאמינים שהם חסרי דעות קדומות, אך עם זאת יש להם את הדעה הקדומה הגדולה ביותר נגד האמת הגבוהה. התיאוסופיה מבקשת להכריז על אמת גבוהה יותר זו, באופן שרלוונטי לצרכים של האדם הנוכחי, ובאופן הכרחי להתקדמות אמיתית בעתיד הקרוב. אך היכן עוד ניתן לקבלה אם לא מאלה שחקרו אותה באמצעות מחקרם? אם אדם היה מתנגד לכך מלכתחילה ב"שכל ישר", אזי הוא היה מכריז על כל המחקר שלהם כמיותר. יש להניח שאלו שניסו לפתח בתוך עצמם אפשרויות ידע גבוהות יותר, לא איבדו את השכל הישר הזה. בוודאי שמה שגילה בעל הידע, לעולם לא יוכל לסתור את "השכל הישר", אך באותה מידה בוודאות ניתן להבין זאת רק אם ניגשים לגילויים שלהם בגישה נכונה. אין ספק, כל אחד יכול לשפוט, וכל אחד צריך לסמוך רק על שיקול דעתו; אך עליו תחילה לדעת מה הוא רוצה לשפוט. כל מי שלרגע יהרהר בדברים הפשוטים הללו, יבין במהרה כמה מעט אמת יש בהרבה ממה שנאמר כנגד הסמכויות בענייני העולמות העליונים. סמכויות אלו אינן יכולות להוות סכנה לשכל הישר, שכן – אם הן הסמכויות הנכונות – הן רוצות לתת לשכל הישר הזה בדיוק את מה שהוא אמור לשפוט. אם החברה התיאוסופית אינה רוצה לטפח רק את מה שחבריה כבר יודעים, אלא להציע את הדרך לידע גבוה יותר, היא לא תוכל להסתדר בלי הסמכויות מעוררות ההשראה. זה שונה לגמרי לשפוט ולהראות את הדרך לשיפוט. או שהחברה התיאוסופית תהפוך למשהו שונה לחלוטין ממה שהייתה על פי יסודותיה בהווה, או שהיא תצטרך להיות זירה עבור אלו שעדיין לא צברו ממנה חוויות גבוהות יותר.

כל מי שרואה את המצב בצורה זו, יצטרך לחשוב ולפעול אחרת מהאופן שבו רבים מחברי האגודה חושבים כיום. בקונגרס פריז של "פדרציית הסקטורים האירופיים", הסכנה של סמכות בשם "השכל הישר" הודגשה גם בנאומים ובדיונים רבים. אפילו מייסד ונשיא האגודה המכובד, ה.ס. אולקוט, הרגיש צורך בעת הנוכחית, להדגיש את חשיבות "השכל הישר" ולהדגיש שאף חבר באגודה התיאוסופית לא צריך להסתמך על שום דבר מלבד כוח השיפוט שלו ושעליו להיזהר מליפול קורבן לסמכות. כדי להבהיר במיוחד אזהרה זו מפני סמכות, הוא ציטט את סמכותו של בודהה, שאמר: "אל תאמינו משום שכתוב בספר, או משום שמישהו חכם לימד, או משום שהועבר במסורת, או משום שהשראתו נכתבה על ידי אל וכו', אלא תאמינו רק במה שברור לכם דרך הגיונכם וניסיונכם." אך ניתן לקחת בדרכים שונות את דבריו אלה של בודהה כמדריך. אדם אחד עושה זאת על ידי כך שהוא רואה את גילויי החכמים כחסרי ערך משום שהם אינם פונים להבנתו, בעוד שאחר מבקש לפתח את כוחות התפיסה שלו כדי שיוכל לגבש שיפוט עצמאי לגבי גילויים כאלה.

התנאים שבהם מתקיימת התנועה התאוסופית, יובנו טוב יותר מאשר לעיתים קרובות המצב כיום, אם ניקח בחשבון שמהותה טמונה בפרסום של כמה מאותן אמיתות שנחשבו בעבר אך ורק כ"מדעים סודיים". אמיתות כאלה הן אלו המוצהרות כיום בכתב ובמילה אודות טבע האדם, כלומר, מבנהו מאיברי העולם הפיזי, הנפשי והרוחי, התפתחותו ושלמותו ההדרגתית דרך סדרה של חיים ארציים; יתר על כן, על חוק הקשר בין סיבה לתוצאה בעולם הרוח, המכונה בדרך כלל קארמה; וגם על תהליכים מסוימים של התפתחות כדור הארץ, אשר מתגלים לעינו הפקוחה של הרואה, ואשר יש לדעת אותם אם רוצים להבין את ייעודו הגבוה של האדם. בנוסף, ישנן תובנות מסוימות לגבי עולמות הרוח הגבוהים יותר, שבלעדיהן לא ניתן כלל להבין את התפתחות העולם, ובלעדיהן לא ניתן לדעת דבר על מה שמסתתר מאחורי המוות, שיש לראותו כחלק הבלתי נראה והאלמותי של טבע האדם.

תובנות אלו קיימות זמן רב, בצורה בה הן מופצות על ידי התנועה התיאוסופית בספרים, מאמרים והרצאות. אך הן לא הוכרזו בפומבי בצורה זו. הן הועברו רק לאלו שנבדקו תחילה בקפידה לגבי יכולותיהם האינטלקטואליות, הרוחיות והמוסריות. מטרת בדיקת היכולות האינטלקטואליות הייתה להבטיח שההוראה תגיע רק לאותם אנשים שהיו באמת מסוגלים להבין אותה בזכות כוחותיהם האינטלקטואליים והרציונליים. שכן האמיתות הרוחיות הגבוהות הן כאלה שתודעה לא מושלמת יכולה בהתחלה אפילו למצוא אותן חסרות משמעות. אם הן מוצגות לאדם כזה, הן רק עלולות להיות לא מובנות. מלבד העובדה שתקשורת כזו תהיה חסרת תועלת לחלוטין, היא חייבת להיות בעלת השפעה מטרידה ביותר על תודעתו של האדם שאליו היא מועברת. שכן בעוד שתורות אלו, אם הן מובנות נכון, מביאות לאושר ולברכה של האדם, אם הן לא מובנות, הן חייבות להביא לנזק בנפש. אמת קטנה, אם מעוותים אותה על ידי כוח שיפוט מועט מדי, לא תגרום לנזק מסוים, שכן היא מביאה רק לסערות קלות של הנפש. אמת גדולה נתפסת כמשהו שמפריע לרווחתה וכוחותיה של הנפש. אם היא מעוותת או מוצגת כקריקטורה, תהיה לה השפעה הפוכה ממה שהייתה צריכה להשפיע. אם היא מובנת כראוי, היא תרים את האדם לאורח חיים גבוה יותר; אם היא לא מובנת כהלכה, היא תוריד אותו לרמה מתחת לרמה שבה היה נמצא בלעדיה. יתר על כן, אי הבנה של אמיתות גבוהות, מובילה לא רק לדיון חסר תועלת, אלא גם לדיון מזיק בהן. דיון כזה מבלבל את הנפש, ומכיוון שהאמיתות כה חשובות, הוא לא נשאר טעות אינטלקטואלית גרידא, כמו בדיון על עניינים חסרי משמעות, אלא טעות כזו יכולה להוביל לשיבוש כל מבנה הנפש, במילים אחרות – לחולי של האדם כולו. אם מעבירים תובנות כאלה בפומבי, אז הנזק לא משפיע רק על יחידים, אלא על רבים.

לכן, בבתי הספר הסודיים, נדרש שיהיו נוכחים תחילה כוחות ההבנה הנכונים, ולאחר מכן להקדיש צעד אחר צעד את מה שחושבים שמומלץ להקנות… היה צורך להכין את כוחות הנפש כך שתלמיד הסודות הגבוהים יוכל לקבל אותם במצב הרוח ובהלך הנפש הראויים. כי התחושה שבה ניגשים לאמת מעניקה לה גוון רוחי מסוים. כך הדבר באמיתות גבוהות יותר שיש להן השפעה שגויה אם לא ניגשים אליהן בתחושה הנכונה. אמת המתייחסת לדברים פיזיים, אינה מעוותת במיוחד אם מקבלים אותה במצב רוח שגוי. עם אמת גבוהה יותר, בדיוק ההיפך הוא הנכון… היה צורך לבחון את הכוחות המוסריים של המועמד לחניכה גבוהה, משום שההבנות המתאימות, בהכרח קורעות את הצעיף הפרוש מעל צדדים נסתרים מסוימים בטבעו. צדדים נסתרים אלה של האדם, נדחקים אל פני השטח. בחיים הרגילים הם מוסווים על ידי הרגלים נרכשים, על ידי מה שנחשב נכון בהתאם לנסיבות החיים, ועל ידי דברים רבים אחרים. זה המצב לטובת הפרט והאנושות כולה. כמה דחפים, רגשות, נטיות ותשוקות, שאם היו משתחררים, הייתה להם השפעה הרסנית, מעוכבים אך ורק על ידי דברים כאלה.

אחת ההשפעות הראשונות של אמיתות גבוהות יותר היא שהן משחררות את האדם לחלוטין מתכונות שליליות אלה. כל מה שמחליש את טבעו מבחוץ נושר. הוא מאבד את אחיזתו בו, ומעכשיו הוא יכול להיות רק אדון לעצמו. האדם אפילו לא צריך להבין מיד שזה המצב. ברגע שהידע הגבוה יותר מתקרב אליו, הוא ייכנע. כעת עליו להיות חזק מספיק כדי לקחת לידיו את הדרכת מוסריותו, נטיותיו והרגליו וכו'. הוא יכול לעשות זאת רק אם הוא יכול, בכוחו שלו, לדחוף לאחור את כל מה שהביא בעבר למסלול הנכון, את התנאים המועילים של העולם החיצוני. הבה ניתן רק דוגמה אחת מתחום זה: הנטייה לגאווה ניכרת במיוחד אצל תלמיד המיסטריות הגבוהות. אם אין לו את הכוח לדכא אותה, היא תגדל לקיצוניות ותוביל אותו לנתיבים המזיקים ביותר. ייתכן שהגאווה הזו תתחפש בכל מיני מסכות, אפילו באלו של ההיפך ממנה. בעוד שהאדם מאמין אז שהוא הופך צנוע במיוחד, צניעות זו אינה אלא מסכה של יהירות נוראית… אפשר להבין מדוע החברות הסודיות הישנות דרשו בדיקות כה קפדניות מתלמידיהן.

לנוכח עובדות כאלה, חייבת להתעורר מיד השאלה: אם כך הדבר, מדוע אמיתות אלה אינן מטופלות באותו אופן כמו פעם; האם זה נכון בכלל שהתנועה התיאוסופית תפרסם חלק מהן? יש לומר מיד שמספר רב מאותם אנשים המחזיקים באמיתות כאלה, מקפידים כיום על עיקרון הסודיות בנוגע אליהן, ורבים מהם מאמינים שהתנועה התיאוסופית באמת עושה עוול.

אך העניין הוא כדלקמן: החלק הגבוה יותר של הידע הרוחי יצטרך להישמר בסוד באופן המצוין למשך זמן רב. מה שמתפרסם באמצעות התנועה התיאוסופית הוא החלק האלמנטרי שלא יכול יותר להישמר בסוד. שכן האנושות הגיעה, בחלקים רבים שלה, לשלב התפתחות שבו היא לא יכולה להסתדר בלעדיו. יש לפרסם אותו כי בלעדיו לא ניתן עוד לספק צורכי נפש מסוימים של האנושות. ללא פרסום זה, חיי הנפש יהפכו לשוממים.

אסור לחשוב שהידע המצוין נמנע מהאנושות בכל צורה שהיא. הוא נשמר בסוד רק באופן שבו נלמד בבתי הספר הסודיים וכפי שהוא מועבר כעת דרך התנועה התיאוסופית. אבל אפילו אנשים שחיו בנסיבות הצנועות ביותר יכלו לקבל אותו בצורה שהתאימה להם. אגדות ומיתוסים מכילים אמיתות אלה בצורת דימויים, משלים וכו'. רק מתוך גישה חומרנית אין רוצים להכיר בחוכמה העמוקה הטמונה באגדות, מעשיות ומיתוסים. לא ניתן כאן להראות את מה שניתן להראות בקלות, שאגדות ומיתוסים מכילים חוכמה גדולה בהרבה אודות הטבע וסודות האנושות מאשר ההסברים של המדעים המתקדמים שלנו כיום. בשלב תרבותי מסוים, זה הכרחי לתת לאנשים מושג לגבי מה שצריך להתקרב לאדם בצורה של רעיונות ברמה גבוהה יותר של התפתחות אינטלקטואלית. עם זאת, עדיין ישנם אנשים רבים כיום המאמינים שמה שהאינטלקט לא תפס, אינו מובן כלל. בניגוד לכך, יש להדגיש כי לא רק השכל הוא יכולת קוגניטיבית, אלא שניתן להבין דברים גם דרך רגש, דרך דמיון ודרך כוחות נפש אחרים. זו הייתה הבנה אמיתית עבור שלבי התפתחות מסוימים, כאשר אנשים אפשרו לסודות העולם לפעול עליהם דרך אגדות ומיתוסים. אכן, עבור שלבי התפתחות כאלה, לא ניתן אפילו לשקול צורה אחרת. צורת האמיתות הגבוהות שאנו מוצאים בתיאוסופיה כיום, נותרה בזמנים עברו נחלתם של תורות סודיות ותלמידיהן. בשלבי התפתחות אחרים, הדתות הן שהכריזו על סודות העולמות הבלתי נראים לאנושות. כל הדתות מכילות את הסודות הגבוהים בצורה המתאימה לתודעה ולאמונה. אלו הלומדים דתות, ללא דעות קדומות חומריות, אלא עם ראש פתוח וללא דעות קדומות, ימצאו בהן את כל התורות הסודיות, כך שכל דת מסוימת מכילה תורות אלה, המותאמות לאופי, למזג ולתרבות של האנשים ולזמן שאליו הן נועדו.

מיתוסים, אגדות ודתות הן הדרכים השונות שבהן האמיתות הגבוהות ביותר הועברו לרוב האנשים. זה היה חייב להמשיך להתרחש אם זה היה מספיק; אך זה כבר לא מספיק. האנושות הגיעה כעת לשלב התפתחות שבו חלק גדול ממנה היה מאבד את כל הדת, אם האמיתות הגבוהות יותר, עליהן היא מבוססת, לא היו מוכרזות בצורה שתאפשר גם להתבוננות החדה ביותר להכיר בתקפותן. דתות הן נכונות, אבל עבור אנשים רבים חלף הזמן שבו הבנה הייתה אפשרית באמצעות אמונה גרידא. מספר האנשים, שלגביהם זה נכון, יגדל בקצב חסר תקדים בעתיד הקרוב. אלה שמבינים באמת את חוקי ההתפתחות האנושית יודעים זאת. אם החוכמה, העומדת בבסיס האמונות הדתיות, לא הייתה מוכרזת בפומבי בצורה שתעמוד בפני חשיבה מושלמת, היה במהרה פורץ ספק מוחלט וחוסר אמון בעולם הבלתי נראה. תקופה שבה זה יהיה המצב, למרות כל התרבות החומרית, תהיה תקופה גרועה יותר מתקופה של ברבריות. מי שמכיר את התנאים האמיתיים של חיי האדם יודע שהאדם לא יכול לחיות בלי קשר לבלתי נראה, כשם שצמח לא יכול לחיות בלי נוזלים מזינים. במאמר שפורסם לאחרונה על חינוך ילדים,^[2] ניתן לראות כיצד רק אמיתות תיאוסופיות יכולות להשפיע באופן מעשי על החיים בעתיד הקרוב. ניתן להראות את אותו הדבר לגבי תחומי החיים המגוונים ביותר.

האמת היא שעלינו להעביר לאנושות את הידע, אודות העולמות הבלתי נראים, בצורה תיאוסופית, בדיוק כפי שהועבר אליה בצורה של משלים ותמונות. תיאוסופיה, אם היא מובנת כראוי, אינה דת חדשה, וגם לא כת דתית, אלא האמצעי הנכון לזמננו כדי להראות את חוכמת הדת באופן הנחוץ לאנשי תקופה זו. תיאוסופיה לא ייסדה דת חדשה, שכן היא ממש מספקת את ההוכחות לתקפותה של הישנה, ​​וכך היא הופכת לתומכת החזקה ביותר שלה… אך תיאוסופיה אינה עניין למספר קטן של מתלהבים, שכן היא מלמדת את האדם להכיר את העולם הבלתי נראה, שממנו עליו לשאוב את הכוחות לעולם הנראה לעין.

לפיכך, תיאוסופיה נובעת מההבנה של מה שהאנושות זקוקה לו בזמן הנוכחי. על האנושות ללמוד כמה מהאמיתות של המדע האזוטרי. מכיוון שהעובדות הן כפי שהן, לאמיתות אלו הייתה השפעה כה חזקה על נפשות רבות מאז שפורסמו לראשונה לפני כמה עשורים, וזוהי הסיבה שהמשימה האמיתית של התנועה התיאוסופית טמונה בפרסום הטקטי של אמיתות כאלה. רק נסו להציב את התנועה התיאוסופית על בסיס אחר, והיא תפסיק לעניין את אלה שמלכתחילה פנו אליה מתוך צורך אנושי אמיתי של ימינו. אל תאמרו שאמיתות אלו, אודות המסתורין הגבוה יותר, הן בעלות ערך רק לאלה היכולים לתפוס אותן בראייה רוחית. שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. כי ראיית רוח נחוצה רק כדי למצוא את האמיתות הללו. לאחר שנמצאו, ניתן להבינן על ידי כל מי שבאמת משקיע מספיק במאמץ אינטלקטואלי. זהו ביטוי ריק לומר שיש תחילה להוכיח את הדברים הללו. הם מוכחים ברגע שבאמת רוצים להבין אותם. אם מישהו מוצא אותם בלתי מוכחים, זה לא משום שיש להוכיח אותם תחילה באמצעים מיוחדים, אלא פשוט משום שהאדם הזה עדיין לא חשב עליהם מספיק.

כעת, במשך יותר משלושים שנה, קיימת חברה תיאוסופית, שאמורה להיות אמצעי לטיפוח התנועה התיאוסופית. לחברה זו שלושה עקרונות: הראשון הוא: "ליצור את הגרעין של אחווה אוניברסלית של האנושות, ללא הבחנה של אמונה, לאום, מעמד או מין." העיקרון השני הוא: "לחשוף את גרעין האמת בכל הדתות." הכלל השלישי שלה הוא: "לחקור את כוחות הרוח העמוקים הרדומים בטבע האנושי ובשאר העולם."

אם ניקח בחשבון את מה שנאמר במאמר זה אודות המשימה עצמה של התנועה התיאוסופית, לא יהיה קשה להכיר בכך שלחברה התיאוסופית יש זכות קיום רק בגלל המטרה השלישית.

בואו נסתכל על זה ללא דעות קדומות. הקמת האחווה חייבת להיות ללא ספק מטרתו של כל אדם טוב. זו הסיבה שיש אינספור אגודות וחברות המכירות במטרה זו כאידיאל שלהן. בוודאי שאין צורך להפוך לתיאוסוף כדי להצהיר על אידיאל כזה. החברה התאוסופית הגיונית רק אם, בתוכה, אנשים מביעים את עצמם לגבי אידיאל זה באופן הבא: כל אדם טוב מכיר באידיאל האחווה האוניברסלית. הוא מבקש להתממש באמצעות התאחדויות אנושיות שונות. הדבר היחיד שחשוב הוא שייבחרו האמצעים הנכונים להגשמתה. האמצעי הלא מתאים ביותר הוא בוודאי לדבר על כך בצורה סנטימנטלית, לומר שעל האנשים לאהוב זה את זה כאחים, ליצור אחדות והרמוניה, וכל ביטוי יפה אחר שמשתמשים בו, שלמרבה הצער נזרקים לעיתים קרובות על ידי תיאוסופים. דיבור כזה אינו שווה יותר מאשר אם מישהו יעמוד מול תנור ויאמר שוב ושוב: תנור יקר, אתה תנור טוב כשאתה מחמם את החדר בזמן הנכון. אז פשוט תהיה נעים וחמים כשצריך. אם אתם רוצים שהתנור באמת יחמם, אל תדברו על משימתו, אלא ספקו לו דלק. התנועה התאוסופית יכולה להתייחס רק לידע האזוטרי שהוזכר לעיל כ"דלק" הנכון לאחווה אנושית. אם הנפש תספוג את התובנות הללו, תהיה להן אותה השפעה עליה כמו שיש לחומר החימום על התנור כאשר הוא מטופל כראוי. ברוח התובנה התאוסופית עלינו לומר: כמובן, אנשים אחרים מלבד תיאוסופים רודפים כיום אחר אידיאל זה, אך הם אינם יכולים להשיגו משום שאינם מיישמים את האמצעים הנכונים של ידע אזוטרי. אין ספק שקל יותר להמשיך לומר "אחווה, אחווה" מאשר לספוג את הידע של מדעי הנסתר; אך קל יותר גם לכריסטיאני להמשיך לומר "אדון, אדון" מאשר לספוג את התוכן הכריסטיאני האמיתי. יתר על כן, דיבור על אחווה אינו נטול סכנה, משום שהוא מפזר ענן של נוחות אינטלקטואלית סביב הדובר, שיכול לחנוק את השאיפה הרצינית לידע אמיתי במעין חושניות נפשית. אנשים רבים אינם מודעים כלל לכך שמדובר בסוג של נוחות אינטלקטואלית המובילה אותם לשיכרון עצמי שהם חשים כאשר הם מעניקים לעצמם שוב ושוב את ההנאה הטמונה במחשבות על אחווה, אחדות והרמוניה. הדרך הטובה ביותר להפוך לטרף קל לכוחות אפלים מסוימים, היא השיכרון האינטלקטואלי הנובע מהביטויים: אחדות, אחווה, הרמוניה… על תיאוסופים טובים לאמץ את הכלל: להימנע ככל האפשר מהמילים אחווה, הרמוניה, אחדות, ולטפח במקום זאת את הידע האזוטרי האמיתי, שהוא האמצעי הנכון להשגת אחדות, אחווה והרמוניה שעבורם אדם מראה את הערכתו בצורה הטובה ביותר על ידי כך שלא יבטא אותם לשווא.

אבל המחקר ה"מדעי" של מסמכים דתיים כשלעצמו אינו יכול להיות מטרה העומדת בפני עצמה של התנועה התאוסופית. לשם כך, צריך להיות מלומד, לא תיאוסוף. אפילו המחקר ההשוואתי של המסמכים: מה הקשר שלו לתנועה התיאוסופית מלבד להראות כיצד האמיתות האזוטריות כלולות במסמכים אלה? את זה יכול להראות רק מישהו שמכיר באמת את האזוטריות. דוגמה אמיתית לבחינה אזוטרית אמיתית של הדת ניתנה על ידי אדוארד שורה^[3] בספרו "המקודשים הגדולים". הוא חשף את הליבה האזוטרית של המייסדים הגדולים של הדת. בכך, הוא היה צריך באופן טבעי ללכת מעבר לתצפית מלומדת גרידא. טבעי שאלו שהם רק חוקרים יתנגדו ויאמרו שהוא הסתמך פחות על המסמכים ויותר על דמיונו. יש לקוות ש"תיאוסוף" לא יתנגד כך, שכן בכך הוא יהיה אשם בשתי טעויות: ראשית, התנגדות כזו היא נאיבית, נאיבית עד כדי כך שהמתנגד עצמו אפילו אינו חושד, כי כדי להגן על המחקר שעליו הוא מגן, יהיה זה דבר מובן מאליו עבור אישיות כמו שורה אם רק תבינו את נקודת מבטו, ושנית, המתנגד מראה שהוא אפילו אינו חושד שיש באמת מקורות ידע אחרים מאלה הנגישים לו.

לפיכך, ניתן להכיר במטרה הבסיסית של התנועה התיאוסופית רק בעיקרון השלישי של החברה התיאוסופית: טיפוח האמיתות של המדעים הסודיים, הנקראים גם רוחיים. אם היא אי פעם תבגוד במטרה זו, אזי המשימה הטמונה בה חייבת להילקח על ידי תנועה אחרת, והחברה התיאוסופית תהיה אחת מבין אגודות אנושיות רבות אחרות בעלות כוונות טובות, אשר חרטו על דגליהן אחווה, אהבה, טיפוח כל מיני מדעים ודברים אחרים.

טיפוח הידע של העולמות העל-חושיים הוגדר כמשימה החיונית של התנועה התיאוסופית באמור לעיל. צריך להיות ברור, לאלו המחזיקים בדעה זו, לגבי המכשולים והקשיים העומדים בפני עבודה כזו, במיוחד בזמננו. עם זאת, עד מהרה מתברר שידע כזה הוא צורך עז עבור מספר עצום של אנשים בימינו. רבים מודעים פחות או יותר לרצונם בו, אך רבים אינם. הם חשים רק חוסר שביעות רצון עמוק בחיים; הם לוקחים על עצמם דבר מה שמבטיח לתת להם מטרה רוחית בחיים, ואז נוטשים אותו שוב כי לאחר זמן מה חוסר שביעות הרצון חוזר. אנשים כאלה רק חשים את החוסר, אך אינם מגיעים למחשבה פורייה כלשהי על מה שהם באמת מפסידים. אלו המכירים את החיים יודעים שאנשים רבים נכספים לתובנה לגבי העולמות העליונים, הרבה יותר ממה שרבים מודים. בחוגים הרחבים ביותר, מה שמחפשים הוא בדיוק מה שתנועה תיאוסופית, ההולכת בדרך הנכונה, יכולה לתת. אלו המבינים את "הנתיבים הנכונים" הללו יבינו עד מהרה גם שהשפעות הטיפוח האמיתי של ידע גבוה יותר, משתרעות עד לחיי האדם עצמם. גם אדם שהגורל הציב במעמד הצנוע ביותר בחיים, אדם העוסק במעגל הצר ביותר: באמצעות תיאוסופיה אמיתית, הוא יוכל להיות בעל חשיבה בריאה ולב שמח ומרוצה. עצם הקיום הנראֶה ביותר לעין, שיכול להיות לא מספק, יקבל משמעות עמוקה. אדם יכול להיות מדען, אמן, איש עסקים, עובד מדינה וכו': באמצעות תיאוסופיה ירוויח בכל תחום כוח יצירתי, שמחת עבודה, ראייה רחבה וביטחון.

זוהי, כמובן, רק תוצאה של אי הבנה של דרך החשיבה התיאוסופית, כאשר היא מתנכרת לחיים. תיאוסופיה אמיתית אינה יכולה להוביל אל מחוץ לחיים, אלא רק עמוק יותר לתוכם. נכון בהחלט להדגיש שתיאוסופיה מועילה לאדם רק אם הוא אינו עוצר בכמה מחשבות או רגשות כלליים, אלא אינו נרתע מלהכיר באמת את מה שניתן לדעת על טבע האדם, על התהליכים והישויות של העולמות העליונים, על התפתחות האנושות והעולם. כל מי שמכיר זאת לומד גם להבין את החיים בפרטים הקטנים ביותר, ואת מה שלא ניתן להדגיש מספיק – את ההתייחסות אליהם.

אם תיאוסופיה רוצה שתהיה לה השפעה כזו על אדם, אזי יש להילחם ביסודיות בהתרחבות הסלידה המתבטאת בבוז מסוים לגבי מה שניתן להשיג באמצעות תיאוסופיה בדרך של ידע אמיתי על התחומים שהוזכרו זה עתה. קל לומר: "מה אני צריך לדעת על החלקים הבסיסיים של האדם, על התפתחות העולם וכן הלאה? כל זה הוא רק חומר אינטלקטואלי; זה משהו אינטלקטואלי. אבל אני רוצה להעמיק את דעתי. את היסודות האלוהיים של הקיום לא ניתן לתפוס ב"מושגים יבשים" כאלה; "ניתן להגיע אליהם רק דרך הנפש החיה"… אילו לאלה המדברים כך היה רק קצת יותר סבלנות להתעמק בעובדות האמיתיות של העניין. באמצעות סבלנות זו הם היו מובלים להכיר בכך שידע אמיתי במובן שמתכוונים כאן, מופיע להם רק כעניין של השכל, כעניין אינטלקטואלי גרידא, משום שהם חוששים להביא לתנועה משהו אחר מלבד השכל שלהם וחשיבתם היבשה והמפוכחת. באמצעות סבלנות כזו, הם היו מבינים שמה שנפשם מחפשת חייב להימצא במה שהם דוחים כ"עניין אינטלקטואלי גרידא". הם נרתעים מהרעיון שעליהם להקדיש את עצמם לרעיונות של העולמות העליונים, ולכן לעולם אינם חווים עד כמה חמה ומלאת חיים הופכת הנפש דרך רעיונות אלה ממש. גורלם המיידי יהיה שהכמיהה הנלהבת בנפשם לתוכן שכזה לנפשותיהם תכלה את עצמה בתוכם, משום שהם דוחים את מה שיכול להביא להם ריפוי. עצם האמירה, "האדם יכול להתעמק בעצמו והוא ימצא את אלוהים בתוכו", אינה מספיקה באמת. לא משנה בכמה דרכים שונות זה חוזר על עצמו, זה לא מספיק. האדם יצא מהעולם; הוא… "עולם קטן" שבו מרוכז בצורה מסוימת כל מה שנמצא בעולם הנראה ובחלק גדול מהעולם הבלתי נראה. אי אפשר להבין את האדם אם לא מבינים את העולם. לא על ידי הרהורים על העצמי הפנימי שלו הוא מגיע להכרת עצמו, אלא על ידי תפיסת המהות האמיתית של האבנים, הצמחים ובעלי-החיים סביבו; כי מהותם מרוכזת בעצמי אחד. האדם יכול לקרוא את סודות נפשו בכוכבים, בטרנספורמציה ובמטמורפוזה שלהם. במה שקרה בתקופות העתיקות ביותר, נפתרת חידת מה שהנפש חווה כיום; מהאופן שבו העתיק ביותר הפך להווה, האדם מבין מה הוא עצמו. מהבנה זו הוא יכול להשיג סיפוק של הנפש וכוח לפעול. ידע אמיתי של העולם הוא בו זמנית ידע אמיתי אודות עצמו; זהו הידע הפורה היחיד של עצמו. אלה המרגישים מחויבים לחזור על האמרה: "כן, מה שהתיאוסופיה מספרת לנו על התפתחות העולם והאנושות הוא משהו עבור השכל; אבל אנחנו רוצים סיפוק עבור הרגשות", צריכים להתעמק בעובדות כאלה.

רק התקדמות נמרצת בכיוון זה לעבר תפיסות של עולמות גבוהים יותר, יכולה ליצור את הגשר הדרוש לאדם בין חשיבה, רגש וחיים. במובן זה יש לטפח את הידע של העולמות העל-חושיים בתוך התנועה התיאוסופית. שום נקודת מבט לא צריכה להיות גבוהה מדי מלאמץ אותה כדי לצבור ידע. אך עלינו תמיד לחפש כל אפשרות להפוך את הידע הגבוה ביותר לפורה עבור הדברים היומיומיים ביותר בחיים. אם נתעלם מהם, אז התיאוסופיה תוביל לדברים שהיא הכי פחות צריכה להוביל אליהם: להקמת כתות ולדוגמטיות צרת אופקים וכו'.

מהאינדיקציות לעיל ניתן למצוא את הדרך גם ליסודות העמוקים יותר של מה שהתייחסנו בנוגע ליעילותה של התנועה התיאוסופית בנושא החיים האתיים. תובנה אמיתית לגבי טבעה של הנפש האנושית מגלה כי התנהגות מוסרית, במובן הרדיקלי, אינה ניתנת לקידום על ידי הטפה אפילו לעקרונות המוסר היפים ביותר. סגולה אינה נובעת ממה שאפשר ללמוד כעיקרון מוסרי, אלא מקורה ברגשות אציליים. התנהל ויכוח ממושך בין פילוסופים בשאלה האם ניתן ללמד סגולה. כעת, בוודאי שלא ניתן ללמד אותה במובן הישיר שאדם הופך לבעל סגולה על ידי שינון מערכת של סגולות. אכן ניתן להכיר מערכת סגולות כזו היטב, ולכך אין צורך להיות אדם בעל סגולה. כן, אפשר ללכת רחוק יותר ולומר – כפי שכבר צוין בדברים לעיל – שבתוך התנועה התיאוסופית, לא משנה עד כמה יפים יהיו העקרונות המוסריים, לא משנה עד כמה ניתן לתמוך באותם עקרונות, מכיוון שאהבה אנושית כללית היא מורכבת, שום דבר חיוני לא יקודם על ידה. אבל אפילו אם זה נכון לחלוטין שלא ניתן לרכוש סגולה בדרך זו, עדיין יהיה זה שגוי לחלוטין לחשוב שידע אינו יכול להיות בסיס לסגולה, ושידע גבוה יותר אינו יכול להיות מקור לאהבה המקיפה ביותר של האנושות. מה שאדם לוקח מרעיונות התיאוסופיה אינם כלל עקרונות מוסריים, אלא, למשל, רעיונות אודות התפתחות האנושות וכדור הארץ. אלו המסוגלים להקדיש את עצמם לרעיונות אלה ללא אנוכיות, לא רק בשכלם אלא גם בחום ליבם, מפתחים בתוכם את מקור הרגשות שבעצמו מאפשר לפעולות במובן של אהבה אוניברסלית לאנושות, לצוץ מבפנים. ההבנה הנכונה של העיקרון הראשון של החברה התיאוסופית – ליבת האחווה האוניברסלית – מושגת כאשר אדם מטפח את הידע של העולמות העליונים ללא הסתייגות, ובכך חי בתקווה בלתי נכזבת שהסגולות המתאימות בעולם הנראה ינבעו בהכרח מידע העולם הבלתי נראה. כי הטוב המוסרי נובע מהאמת הרוחית.

מה שזמננו באמת זקוק לו, מה שכמהים לו אלו שמצב נפשם צוין לעיל, הוא טיפוח ידע אודות העל-חושי. ההשפעה הנכונה של התנועה התיאוסופית בחיים, יכולה להיות מושגת על ידי פיתוח מציאויות רוחיות. תנאי החיים בחברה זו יכולים לזרום רק משני צדדים: דבר אחד שחשוב הוא לטפח את אוצר הידע הקיים של העל-חושי, ואם אפשר, להגדילו ולפתחו; הדבר השני, לעומת זאת, הוא שאלו העובדים בתחום התיאוסופיה יהיו בעלי עין פקוחה לנסיבות החיים. עליהם להתבונן בכל מקום אפשרי למה החיים זקוקים ואיך ניתן להעמיק אותם על ידי דרך החשיבה התיאוסופית. עליהם לתת לאור התיאוסופי להאיר את כל מה שנוגע באדם הנוכחי. לדוגמה, כאשר למישהו יש תובנה לגבי חוקי החיים הארציים החוזרים ונשנים, ולשרשרת הקארמתית של הגורל, זה רק דבר אחד; הדבר השני, החיוני יותר, הוא שמשמעות וכוח ניתנים לחיים, שהאדם הופך בכך למסוגל למשימות היומיומיות ביותר ולשביעות רצון בתודעתו.

זה גם נחמד מאוד כאשר לימוד דתות שונות נמשך בחברה המכנה את עצמה תיאוסופית, על מנת למצוא את ליבת האמת שלהן. אך הדבר החשוב הוא למצוא את גרעין האמת, ולא להכיר את הדתות הרבות; האחרון הוא עניין של למדנות. התנועה התיאוסופית תפעל בצורה הטובה ביותר, גם בכיוון זה, אם טיפוח תובנות על-חושיות הוא דאגתה הראשונה, וחבריה, בהתאם ליכולותיהם, יפיצו אור מנקודת המבט של הידע העל-חושי על העולם, על מה שהמדע מסוגל לחקור לגבי האמונות הדתיות השונות.

לאלו המשוכנעים מהטיעונים הנ"ל, יהיו רגשות ברורים מאוד לגבי דרך העבודה הנדרשת בתנועה התיאוסופית. שכן הפצת ידע על-חושי דורשת התנהגות שונה מזו של ידע חושי רגיל. זה כבר ניכר מהעובדה שנושאי האמיתות העל-חושיות, בתקופות קודמות, התנהגו בצורה שונה למדי מבעלי כל ידע הקשור לעולם החושי בהווה. האחרונים בדרך כלל ימהרו לשתף את הידע שלהם עם הציבור, מהר ככל האפשר. בכך, הם עושים את הדבר הנכון בתחומם. שכן מה שהפרט חוקר צריך לשאת פרי עבור כלל האנושות. "נושאי הידע העל-חושי" הקדומים יותר שמרו בתחילה את הידע שלהם בסוד מהציבור. הם העבירו אותו רק לאלו שהוכיחו, על סמך תנאים מסוימים, שהם "נקראו". בכך, הם לא חטאו לעיקרון שהידע של הפרט חייב לשרת את הכלל. שכן הם מצאו את הדרכים שבהן ידע זה יכול לשאת פרי עבור האנושות. זה לא המקום לדבר כאן על דרכים אלה. אבל הן היו שם. כבר נאמר כי בעל הידע העל-חושי נאלץ, על ידי התנאים הנוכחיים של הזמן, לפרסם חלק מסוים מהידע הזה. הדבר נעשה באמצעות ספרים, הרצאות, מגזינים ובכל הדרכים שבהן, למשל, החברה התיאוסופית מבקשת לפעול. אך הדבר מעלה קשיים מסוימים. מצד אחד, אלו שלקחו על עצמם את משימת טיפוח הידע העל-חושי חשים מחויבים להבטיח שידע זה יהיה נגיש ככל האפשר לאלו המחפשים אותו. מצד שני, הם חשים חובה מסוימת לנהוג באיפוק אל מול שיטות ישנות מבוססות היטב. אם הם באמת חדרו לרוח הידע העל-חושי, הם בוודאי הכירו לחלוטין את העיקרון הבא: "העובדה שזיהיתם אמת כלשהי, או שאתם משוכנעים בה, לא צריכה להיות סיבה עבורכם לכפות אמת זו על אנשים אחרים."

עליך לחלוק זאת רק עם אלו הזכאים לדרוש זאת ממך ברוח הנכונה ובחופש מוחלט. אלו העוקבים אחרי עיקרון אחרון זה, אינם יכולים להיות בעלי דבר במשותף עם פנאטיות או כיתתיות. שכן דווקא מה שמאפיין את הפנאטיות ואת היווצרותן של כתות, זה שאנשים הנופלים קורבן לה חיים באמונה שמה שהם רואים כנכון חייב להפוך לנכון עבור כמה שיותר אנשים. הם רואים בדעותיהם והשקפותיהם כאמיתות היחידות. אמונה זו מובילה אותם לעיתים קרובות להשתמש בכל אמצעי אפשרי כדי לזכות בכמה שיותר מעריצים. האדם הנושא את הידע העל-חושי יעדיף לעשות כמה שפחות כדי לזכות במעריצים. רגשותיו של הפנאטי, של מייסד הכת, זרים לו למדי. וככל שהוא יכול לדבוק בגישה בסיסית זו בהווה, כך הוא יעשה זאת יותר. אבל, כפי שאמרתי, תנאי ההווה אוסרים עליו לחלוטין לדבוק בעיקרון זה. עליו לצאת לציבור. אך הוא שומר על אמונותיו במידה שהוא לא יוצא לציבור בשום מובן אחר מאשר בכך שהוא אומר: "יש לי את זה או את זה כידע מתחום העולמות העל-חושיים; אני אומר זאת כי זה חייב להיאמר בפני העולם. מי שרוצה לגשת לדברים אלה, חייב לעשות זאת אך ורק משום שהוא רוצה בכך. איני מבקש לזכות בקהל מעריצים; אך אני פוגש כל מי שרוצה ללמוד משהו מהידע של עולמות עליונים." אזי, זוהי משימתו של מטפח הידע הגבוה למצוא את הדרך הנכונה בין תמיכה בלתי מסויגת במטרתו לבין אותה סתירה שאיש אינו רוצה להעניק לו במובן של "בלעדיות החוכמה המצילה". הוא יעשה את עבודתו בצורה הטובה ביותר אם יהיה בו כמה שפחות מ"מרחיב העולם הקנאי", הרואה את מטרתו העיקרית בהעברת אמונותיו לאחרים. אפשר לומר: הקנאי מחפש מעריצים; נושא הידע העל-חושי ממתין בשלווה גמורה עד שהם יבואו מעצמם. זה נראה די פשוט בתיאוריה; בפועל זה כלל לא קל. אבל זה גם מראה כמה ערך יש לייחס לרגשות מסוימים שחייבים להיות לעובד בתחום התיאוסופי; וכמה תלוי בו כדי לרסן את ההתלהבות שעולה באופן כה טבעי באדם הנוכחי: לחלוק עם העולם את מה שהוא עצמו נושא בליבו כשכנוע הקדוש. בנוגע לאזורים מסוימים גבוהים יותר של ידע על-חושי, למשל, כמיהה אצילית כזו להעביר את הידע, לא יכולה להיות בעלת כל מטרה מועילה בזמן הנוכחי, שכן יהיו מעט מאוד אנשים שלא יתייחסו אל הידע כדבר טיפשי, כתוצר מצער של נפש חולה. המניע של נושא הידע הסודי חייב להיות לא להעביר דבר מלבד מה שהאדם הבודד, או האנשים המדוברים, זקוקים לו כמידע המתאים להצלת נפשם וכל ישותם.

במאמר הבא על "סוגיות החיים של התנועה התיאוסופית", נדון ביתר פירוט בקשיים המתעוררים במיוחד עבור אלו אשר, לאור השקפות העולם הנוכחיות, מבינים את עבודתה של "התנועה התאוסופית" במובן המצוין.

————————————————————

1. צ'ארלס לידביטר 1934-1851, היה אדם מרכזי בתנועה התיאוסופית, חוקר אוקולטיסט וסופר, שהיה שותף של הלנה בלבאצקי בהקמת האגודה התאוסופית. לידביטר נזרק מהתנועה התאוסופית בשנת 1893, בעקבות האשמות על התנהגות לא הולמת. ↑
2. ראו: חינוך הילד לאור האנתרופוסופיה – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
3. Eduard (Édouard) Schuré 1929-1841, היה פילוסוף, משורר, מחזאי, סופר, מבקר מוזיקה ופובליציסט של ספרות אזוטרית צרפתי. ↑