מכתבי העת: לוציפר ולוציפר-גנוסיס

1903-1908

רודולף שטיינר

GA34

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

מאמר מספר 15      5 באוקטובר 1905

"חידות היקום" של הקל והתיאוסופיה

בבחירת נושא כמו זה שאני מציע לדבר עליו היום: "'חידת היקום' של הקל^[1] והתיאוסופיה", אני מודע לכך שלתלמיד חיי הרוח נושא זה טומן בחובו קשיים, ושההצהרות שאני עומד להשמיע עשויות לפגוע באלו הנקראים מטריאליסטים ותיאוסופים כאחד. בכל זאת, נראה לי הכרחי שמדי פעם יש לגשת לעניין זה מנקודת מבט תיאוסופית, שכן מנקודת מבט אחת ה"בשורה" הנגזרת ממחקריו של הקל נגישה לאלפי אלפים של אנשים באמצעות ספרו 'חידת היקום'. עשרת אלפים עותקים של יצירה זו נמכרו תוך זמן קצר מאוד לאחר הוצאתה לאור, והיא תורגמה לשפות רבות. אכן, לעיתים רחוקות ספר בעל מטרה כה רצינית מגיע לתפוצה כה רחבה.

כעת, אם התיאוסופיה רוצה להבהיר את מטרותיה, זה אך נכון שהיא תיקח בחשבון דבר דפוס כה חשוב, כזה העוסק בשאלות הקיום העמוקות ביותר. התיאוסופיה צריכה להתמודד איתו באופן מקיף, ולבקש להביע את גישתה לגביו. שכן אחרי הכל, תפיסת החיים התיאוסופית אינה שואפת לעימות אלא לפיוס ורוצה בהרמוניה של דעות מנוגדות.

יתר על כן, אני עצמי נמצא בעמדה מאוד מוזרה ביחס לתפיסת היקום של ארנסט הקל, שכן אני מכיר היטב את התחושות והתפיסות הללו – שחלקן מהתודעה המדעית, וחלקן מהתנאים הכלליים של העולם ותפיסותיו הרגילות – המושכות את בני האדם כאילו בכוחו של קסם כלשהו לעבר אותן תפיסות גדולות ופשוטות כמו אלה שמהן הקל בנה את תפיסותיו אודות היקום. כאן אני יכול לומר, שבקושי הייתי מעז לומר את דעתי בפתיחות כזו, אילו הייתי מתנגד במובן כלשהו להקל, או אלמלא הכרתי מקרוב את כל מה שניתן לחוות בתהליך ההסתגלות למבנה הנפלא של רעיונותיו.

הדבר הראשון שחייב להכיר כל מי שבכנות מסב את תשומת לבו להתפתחות החיים הרוחיים, הוא הכוח המוסרי המופגן בעבודתו של הקל. במשך שנים נאבק האיש הזה, החדור בכמות עצומה של אומץ, לקבלה ולהכרה של תפיסתו לגבי היקום. הוא נלחם בעוז כדי להגן על עצמו שוב ושוב מפני המכשולים הרבים שפגעו בהתקדמותו. מצד שני, אסור לנו להתעלם מהעובדה שכוחותיו הגדולים של הקל, שבאו לידי ביטוי מקיף, מאוזנים על ידי כוחות מחשבה מקיפים לא פחות. עצם התכונות שבהן מדענים רבים לוקים בחסר, הן במקרה תכונות שבהן הוא ניחן במידה מרובה.

באיסוף תוצאות מחקריו וחקירותיו, תחת הכותרת המקיפה האחת של תפיסת היקום, הוא התרחק באומץ מאותן נטיות של מחשבה מדעית אשר התנגדה במשך כמה עשורים לכל התחייבות כזו; יש להכיר במסע זה מעשה בעל משמעות מיוחדת.

עובדה נוספת שיש לציין היא, שכאשר אני מדבר על הקל, אני ממוקם בעמדה ייחודית ביחס לתפיסה התיאוסופית של היקום; שכן כל מי שמכיר את תהליך ההתפתחות שדרכו עברה התנועה התיאוסופית, יהיה מודע למילים הנוקבות ולהתנגדות, לא רק מצד התיאוסופים בכלל, אלא מצד מייסדת התנועה התיאוסופית, מאדאם ה.פ. בלבאצקי, התנגדות שכוונה נגד המסקנות שמסיק ארנסט הקל בעבודת המחקר שלו. מעטים הפרסומים הנוגעים לקוסמוגוניה, שזכו להתנגדות כה אלימה ב'דוקטרינה הסודית' כמו ההתנגדות להקל.

אתם תבינו שאני מדבר כאן ללא דעות קדומות, כי אני חושב שבחלקים מהספר שלי, 'הקל ומתנגדיו', כמו גם בעבודה אחרת שלי על קוסמוגוניות של המאה ה-19, עשיתי צדק עם מה שאני רואה כאמיתות האמיתיות הכלולות בתפיסת היקום של הקל. אני מאמין שסיננתי מעבודתו את הפורה ואת המתמשך. התבוננו על היחס הכללי לגבי תפיסת העולם במידה שהיא מבוססת על סיבות מדעיות. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 שררה גישה רוחית שונה לחלוטין מזו הידועה במחצית השנייה. הופעתו של הקל עלתה בקנה אחד עם תקופה שבה קל היה לצמיחה החדשה, של מה שנקרא דרוויניזם, להיות נתונה לפרשנויות חומרניות. אם כן, אם נבין עד כמה נטייה זו הייתה עקשנית, ממש בתקופה שבה הקל היה סטודנט צעיר ונלהב שנכנס לעיסוק במדעי הטבע שניסו לצמצם לסוגיה חומרית את כל התגליות בתחום הלימוד הזה, ניתן בהחלט להבין את הנטייה הנובעת מכך לחומרנות, ולפיכך אנו עשויים להיות מובלים לנתיב של שלום ולא של עימות.

אם תתייחסו לאותם אנשים, שבערך באמצע המאה ה-19 כיוונו את עצמם להתמודד עם החידה הגדולה של האנושות, באופן רגוע וחסר דעות קדומות, תמצאו שני דברים: מצד אחד, מצב של השלמה מוחלטת ביחס לשאלות הגבוהות ביותר הנוגעות לסדר האלוהי של העולם, כגון אלמוות, חופש רצון, מקור החיים; בקיצור, השלמה עם כל החידות הממשיות של היקום. מצד שני, תגלו שמתקיימים יחד עם גישה זו של השלמה, שרידים של מסורת דתית עתיקה, וזאת אפילו בקרב סטודנטים למדעי הטבע. הרפתקה נועזת לחקר שאלות כאלה, מנקודת מבט מדעית, ניתן היה למצוא, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, רק בקרב פילוסופים גרמנים, כמו שלינג ופיכטה, כמו גם אוקן, שהיה אגב, חלוץ של חופש שאין שני לו, לא רק בנושא זה, אלא בנתיבי חיים רבים.

את כל הניסיונות שנעשו על ידי בני אדם בימינו לקראת הפונדמנטליזציה של תיאוריות-עולם, ניתן למצוא בקווים נועזים עוד יותר בין יצירותיו של אוקן. אך עדיין כל זה הונע על ידי עדינות מסוימת – נשימה של אותה רוחיות עתיקה המודעת בבירור לכך שמאחורי ומעבר לכל מה שחושינו יכולים לתפוס, מאחורי כל מה שניתן לחקור באמצעות מכשירים, עדיין מסתתר משהו רוחי שניתן לחפשו. הקל סיפר לנו שוב ושוב עד כמה בבירור תודעתו של מורו הגדול – אותו תלמיד מעמיק של מדעי הטבע, יוהנס מילר,^[2] בעל הזיכרון הנצחי – נצבעה בנשימה עדינה זו. ניתן לקרוא בכתביו של הקל עצמו (זה היה בתקופה שבה היה עסוק באוניברסיטת ברלין ולמד מיוהנס מילר את האנטומיה של בני אדם ובעלי-חיים), כיצד הוא נדהם מהדמיון הרב שנראה לא רק בצורה החיצונית, אלא גם מהדמיון המושך תשומת לב באבולוציה של הצורה. הוא מספר לנו כיצד העיר למורו שדמיון כזה בוודאי מרמז על קרבה מסתורית בין האדם לבעל-החיים, וכי תשובתו של יוהנס מילר, שחקר לעומק את הטבע, הייתה: "אה! מי שחושף את סוד המינים אכן יגיע לפסגה הגבוהה ביותר."

מה שעלינו לעשות הוא להתכוונן לרוחו, למניעיו של מחפש כזה; של אדם שבוודאי לעולם לא היה עוצר אילו ראה סיכוי כלשהו לגלות סוד זה. במקרה אחר, כאשר הקל ויוהנס מילר, מורה ותלמיד, נסעו יחדיו למסע חקירה כלשהו, ​​הקל התייחס שוב לקשר הקרוב הקיים בין בעלי-חיים; יוהנס מילר השיב שוב באותו כיוון. אני רק רוצה להפנות את תשומת לבכם ברמיזה לגישה נפשית מסוימת.

אם תסתכלו לאחור על הכתבים של כל חוקר טבע ידוע מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 – למשל, אלה של בורדך^[3] – תגלו שלמרות כל הפרטים הקטנים והמפורטים הנוגעים למדעי הטבע, בכל פעם שממלכת בעלי-החיים נלקחת בחשבון, עולה תמיד הרעיון שכאן לא פועלים רק כוחות פיזיקליים וכימיים, אלא שיש לקחת בחשבון משהו גבוה יותר.

אולם, כאשר השיפורים במיקרוסקופים אִפשרו לאדם לצפות, במידה רבה בהרבה מאשר בעבר, בכל אותן תצורות מוזרות המשמשות להבחנה בין יצורים חיים, כך שרואים כי מדובר ברשת דקה של בעלי-חיים זעירים ביותר, וכי אלה למעשה מרכיבים את הגוף הפיזי – כאשר, כפי שאמרתי, כל כך הרבה התגלה, גישתה של התודעה המדעית עברה שינוי. גוף פיזי זה, המשמש כלבושם של צמחים ובעלי-חיים, התפזר כעת, מבחינת המדען, לרקמת תאים. תגלית זו בנוגע לחיי התאים הללו נעשתה על ידי חוקרי טבע בסביבות סוף העשור השלישי של המאה ה-19. כיוון שראו שניתן היה לברר כל כך הרבה על חייהם של בעלי-חיים כאלה על ידי הפעלת החושים, בסיוע המיקרוסקופ, אזי נדרש רק צעד נוסף כדי שיתגלה מה שפועל כעיקרון המארגן ביצורים חיים אלה, משום ששום חוש פיזי, שום דבר חיצוני, לא הצהיר על נוכחותו.

באותה תקופה לא היה דרוויניזם, אך בזכות הרושם שנוצר על ידי התקדמות גדולה זו בתחום המחקר המעשי, אנו מוצאים מדע טבע המבוסס על מטריאליזם שנכנס לאופנה בשנות הארבעים והחמישים. אז נהוג היה לחשוב שמה שניתן לתפוס על ידי החושים, וכך להסבירו, יכול להיות מובן על ידי העולם כולו. דברים שנראים כיום ילדותיים יצרו אז את התחושות העוצמתיות ביותר, והפכו, אם אפשר לומר כך, לבשורה לאנושות. מילים כמו "אנרגיה" ו"חומר" הפכו למילים נפוצות, בעוד שאנשים כמו ביכנר^[4] ומולשוט^[5] הִיווּ סמכויות מוכרות. ההנחה שכל דבר שניתן לבחון במדויק בעין, מכיל משהו מעבר למה שנראה בפועל, נחשבה כעדות לדמיון ילדותי, השייך לתקופות קודמות של המין האנושי.

כעת, עליכם לזכור כי לצד כל תגלית, ממלאים תפקיד חשוב בהתפתחות החיים הנפשיים רגשות ותחושות. כל מי שנוטה לחשוב שקוסמוגוניות הן תוצאה של חישובים נועזים של התבונה טועה: בכל העניינים הללו הלב פעיל, ומקורות ההשכלה הסודיים תורמים גם הם את חלקם. האנושות, בשלב ההתפתחות האחרון שלה, עברה שלב בחינוך מטריאליסטי. ניתן לעקוב אחר תחילתו האמיתית של שלב זה הרחק אחורה; אף על פי כן, הוא הגיע לשיאו בתקופה שעליה אנו מדברים. אנו קוראים לתקופה זו של החינוך המטריאליסטי עידן ההשכלה.

כתוצאה הסופית של התפיסה הכריסטיאנית של היקום, היה כעת על האדם למצוא את אחיזתו על קרקע איתנה של המציאות: את האל אותו חיפש זמן כה רב מעבר לעננים, הוא התבקש כעת לחפש בתוך תודעתו הפנימית. הייתה לכך השפעה מרחיקת לכת על כל התפתחות המאה ה-19, וכל מי שמתעניין בשינויים פסיכולוגיים ודואג לחקור את התפתחות האנושות באותה תקופה, יוכל להבין כיצד כל האירועים וההתרחשויות שבאו לאחר מכן זה אחר זה, כמו המאבק לחופש בשנות השלושים והארבעים, אינם ניתנים לסווג, אלא כסערות ועוויתות נפרדות של הרגשות שהיו תוצאה של אותה תחושת מציאות פיזית שפותחה לאחרונה, ואשר היו חייבות לעבור את המסלול שנקבע להן. עלינו להתמודד עם נטייה בחינוך האנושי שביקשה מלכתחילה לעקור בכוח מלב האדם כל שאיפה לחיים רוחיים.

לא ממדע הטבע נלקחו מסקנות אלו, הקובעות שהעולם אינו מורכב אלא ממה שניתן לתפוס על ידי החושים; הן תוצאה של ההוראה החינוכית שהייתה נהוגה באותה תקופה. המטריאליזם שזור בהסברים הקשורים לעובדות מדעי הטבע. כל מי שיטרח ללמוד את הדברים הללו כפי שהם באמת, תוך שימוש בנושא בתודעה הנקייה מדעות קדומות, יוכל לראות בעצמו שהמקרה הוא כפי שאני עומד להציגו, אך בלתי אפשרי עבורי בשעה קצרה לטפל בנושא באופן ממצה.

כל ההתקדמות העצומה שנעשתה בתחומי מדעי הטבע, האסטרונומיה, הפיזיקה והכימיה, הודות לניתוח ספקטרום, לידע תיאורטי גדול יותר של חום, ולאותה תורה הנוגעת להתפתחות אורגניזמים חיים הידועה לנו כתיאוריה הדרוויניסטית – כל אלה מגיעים בתקופה זו של המטריאליזם. אם גילויים אלה היו נעשים בתקופה שבה אנשים עדיין חשבו כפי שחשבו בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, תקופה שבה שררה רגישות רוחית גדולה יותר, אזי גילויים אלה היו מתפרשים כמספקים הוכחות חיוביות לפעולת הרוח בטבע – ואכן, דווקא בגלל התגליות הנפלאות במדעי הטבע, עליונות הרוח הייתה נחשבת מבוססת ללא עוררין.

ברור, אם כן, שחקירות מדעיות בנוגע לטבע אינן צריכות בהכרח ובכל הנסיבות להוביל למטריאליזם. רק משום שמנהיגי תרבות רבים באותה תקופה היו בעלי נטייה מטריאליסטית, גילויים אלה פורשו בצורה מטריאליסטית. המטריאליזם יובא למדעי הטבע, וחוקרי טבע, כמו ארנסט הקל, קיבלו אותו באופן לא מודע. תגליתו של דרווין כשלעצמה לא הייתה צריכה לנטות למטריאליזם.

המטריאליזם מצביע על ספרו של דרווין, "מוצא המינים", כתמיכה העיקרית שלו. כעת, ברור שאם הוגה דעות הנוטה למטריאליזם היה ניגש לתגליות אלו, הוא בוודאי ייתן לדרוויניזם גוון מטריאליסטי. זה היה בזכות גישתו המטריאליסטית הנועזת של הקל שדרווין קיבל את פרשנותו המטריאליסטית הנוכחית. זה היה אירוע בעל משמעות גדולה כאשר הקל, בשנת 1864, הכריז על הקשר בין האדם לחיות הגבוהות יותר (קופים). באותה תקופה, זה לא יכול היה אלא להעיד על כך שהאדם הוא צאצא של חיות גבוהות יותר. אך מאז אותו יום עברה המחשבה המדעית תהליך התפתחות מוזר. הקל דבק בדעתו שהאדם הוא צאצא של אותן חיות גבוהות יותר, שהן בתורן התפתחויות של סוגים נמוכים עוד יותר, ומגיעות בסופו של דבר לצורות החיים הפשוטות ביותר. כך הקל בונה את כל עץ הגנאלוגיה של האדם – למעשה, את השושלת הליניארית של כל האנושות. בדרך זו כל דבר בעל אופי רוחי הפך עבורו מודר מהעולם, למעט כהשתקפות של דברים חומריים שכבר קיימים.

ובכל זאת, הקל, שבמעמקי ישותו קיימת תודעה רוחית מיוחדת במינה הפועלת לצד "מוחו החושב" החומרני, מחפש אמצעי עזר כלשהו, ​​שכן שני חלקים אלה של ישותו מעולם לא הצליחו "להתיישר"; הוא לא הצליח ליצור שותפות עבודה ביניהם. מסיבה זו הוא מגיע למסקנה שאפילו היצור החי הקטן ביותר עשוי להיות מוכר כבעל סוג של תודעה, אך הוא אינו מסביר לנו כיצד התודעה האנושית המורכבת מתפתחת מתוך מה שטמון ביצור החי הקטן ביותר.

פעם, במהלך שיחה אמר הקל: "אנשים תמיד מתנגדים לחומרנות שלי, אך אני לא מכחיש את הרוח, וגם לא את החיים: אני רק רוצה שאנשים ישימו לב שכאשר מניחים חומר באַבִּיק, כל דבר בו מתחיל במהרה לפעול ולתפוח – לתסוס." הערה זו מראה בבירור שהקל ניחן גם בתודעה רוחית וגם בתודעה מדעית.

בין אלה שהכריזו, בזמן עליונותו של דרווין, על דבקותם בתיאוריית מוצאו של האדם מבעלי-החיים הגבוהים יותר, היה המדען האנגלי האקסלי.^[6] הוא טען כי הדמיון ההדוק במבנה החיצוני בין האדם לבעלי החיים הגבוהים יותר, גדול אף יותר מזה הקיים בין מיני הקופים הגבוהים והנמוכים יותר, וכי איננו יכולים אלא להגיע למסקנה שקיים קו מוצא המוביל מבעלי-החיים הגבוהים יותר לאדם. בתקופה האחרונה גילו מדענים עובדות חדשות, אך גם אז, אותן רגשות אשר במשך מאות שנים חינכו את הלב והנפש האנושית עברו שינוי, טרנספורמציה. מכאן, בשנות התשעים, זמן קצר לפני מותו, נתן האקסלי ביטוי לדעה הבאה – השקפה מוזרה המגיעה ממנו:

"אנו רואים, אם כן," הוא ציין, "שבטבע החיים מותנים בסדרה של צעדים, הנעים מהפשוט והלא שלם ביותר ועד למסובך והמושלם. איננו יכולים לעקוב אחר המשכיות זו, אך מדוע שקו רציף זה לא ימשיך הלאה באזור שאיננו מסוגלים לסקור?"

במילים אלה מסומנת הדרך שבה האדם יכול, על ידי עיסוק במדעי הטבע, להתעלות לרעיון של ישות אלוהית, הניצבת גבוה מעל האדם – ישות הרחוקה יותר מהאדם מאשר האדם עצמו מהאורגניזם החד-תאי. האקסלי אמר פעם:

"הייתי מעדיף להיות צאצא של אבות קדמונים כאלה, אבות קדמונים הדומים לבהמה, מאשר מאלה המכחישים את האינטליגנציה האנושית."

כך משתנים במהלך הזמן עקרונות ומושגים, כל מה שהנפש חושבת ומרגישה. הקל המשיך בעבודת המחקר שלו בהתאם לקווים שאימץ לראשונה. בשנת 1867 הוא כבר פרסם את יצירתו הפופולרית, "ההיסטוריה הטבעית של הבריאה", וניתן ללמוד רבות מספר זה. הוא מלמד את החוקים לפיהם ממלכות החיים בטבע קשורות זו לזו. אנו יכולים לראות מבעד לצעיף המכסה את העבר האפור ולהביא את מה שקיים לקשר עם מה שנכחד, שרק את שרידיו האחרונים ניתן למצוא כעת על פני האדמה.

הקל זיהה זאת במדויק. אוכל להבהיר רק באמצעות הדגמה את העובדה שההיסטוריה העולמית ממלאת כאן את תפקידה במובן רחב יותר. ייתכן שתמצאו אותה לא מדויקת יותר מרוב ההדגמות ההשוואתיות, אך היא תומכת באופן נכון בכוונתי.

הבה נניח שכותב אמנות הופיע והוציא ספר שבו הוא עוסק במיומנות מוחלטת בכל התקופה המשתרעת מימיו של לאונרדו דה וינצ'י ועד ימינו. הוא מציג בפנינו את כל מה שהושג בחיפוש אחר אמנות בתקופה זו, ואנו מאמינים שאנו מסוגלים להתבונן פנימה בהתפתחות כוחות היצירה של האדם. הבה נמשיך, אם כן, ונדמיין שאדם אחר הגיע וביקר את עבודת התיאור באומרו: "אבל, תראו! כל מה שהיסטוריון האמנות הזה תיעד מעולם לא קרה כלל! אלה כולם תיאורים של תמונות שלא קיימות! איזו תועלת יש לי בדמיונות כאלה? צריך לחקור את המציאות כדי להגיע לשיטה האמיתית להצגה נאותה של האמנות במונחים ההיסטוריים שלה. לכן אחקור את שרידיו של לאונרדו דה וינצ'י עצמו, ואנסה לשחזר את גופו, ואז אשפוט לפי קווי המתאר של גולגולתו איזה מוח כנראה היה לו וכיצד הוא כנראה תפקד." באותו אופן, האירועים המתוארים על ידי היסטוריון האמנות מתוארים על ידי הפרופסור לאנטומיה. ייתכן שלא הייתה טעות. ייתכן שהכל היה נכון. ובכן, אם כן, אומר האנטומיסט, עלינו "להילחם עד הסוף" נגד האידיאליזציה הזו של היסטוריון האמנות שלנו; עלינו להילחם בפנטזיה שלו, בדמיונו, שכן זה שווה לאמונה טפלה לאפשר למישהו לנסות לגרום לנו להאמין שמלבד צורתו של לאונרדו דה וינצ'י הייתה "מערבולת גז" כלשהי שניתן לתפוס כנפש.

כעת, דוּגמה זו, למרות האבסורד הגלוי שבה, באמת קולעת בול למטרה. זהו המצב שבו נמצא כל מי שבוחר לטעון כי הוא מאמין בהיסטוריה הטבעית של הבריאה כיחידה המדויקת. גם לא ניתן לשלול דוגמה זו, על ידי הצבעה גרידא על נקודות התורפה שלה. אולי הן קיימות, אך זה לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שהברור מאליו יוצג הפעם על פי הקשר הפנימי שלו; וזה מה שהקל עשה בצורה מלאה וממצה. זה נעשה באופן כזה שכל מי שרוצה לראות, יכול לראות עד כמה פעילה הרוח בעיצוב הצורה, היכן שלמראית העין, החומר לבדו שולט. ניתן ללמוד מכך הרבה; אנו יכולים ללמוד כיצד לרכוש ידע רוחי לגבי השילוב החומרי של העולם, כיצד לרכוש אותו ברצינות, בכבוד ובהתמדה. כל מי שעובר על האנתרופוגנזה של הקל רואה כיצד הצורה בונה את עצמה מהיצור החי הפשוט ביותר עד למורכב ביותר, מהאורגניזם הפשוט ביותר עד לאדם. מי שמבין כיצד להוסיף את הרוח למה שכבר ניתן על ידי המטריאליסט, עשוי בדוגמה זו של "הקליזם" לקבל את ההזדמנות ללמוד את התיאוסופיה הבסיסית הטובה ביותר.

תוצאות מחקרו של הקל מהוות, אם אפשר לומר כך, את הפרק הראשון של התיאוסופיה. הרבה יותר טוב מכל שיטה אחרת, אנו יכולים להגיע להבנה של הצמיחה והטרנספורמציה של צורות אורגניות על ידי לימוד יצירותיו. יש לנו את כל הסיבות להפנות את תשומת הלב לדברים הגדולים שהושגו באמצעות התקדמות המחקר המעמיק הזה של הטבע.

בתקופה שבה הקל בנה את המבנה הנפלא הזה, העולם עמד בפני חידות עמוקות יותר של האנושות כבעיות ללא פיתרון. בשנת 1872, דו בואה-ריימונד,^[7] בנאום בלתי נשכח ברטוריקה המבריקה שלו, רמז אודות המגבלות שהוצבו על מדעי הטבע ועל הידע שלנו אודות הטבע. במהלך העשור האחרון, דבריהם של מעט אנשים נדונו כה רבות כמו הרצאה זו עם ה"Ignorabimus" המפורסם.^[8] זה היה אירוע רב חשיבות, שהציג ניגוד מוחלט להתפתחותו של הקל עצמו ולתיאוריה שלו אודות מוצא האדם. בהרצאה אחרת, דו בואה-ריימונד תיאר שבע שאלות גדולות בנוגע לקיום, שאלות שהנָטוּרָלִיסט יכול לענות עליהן רק באופן חלקי, אם בכלל. שבע "חידות היקום" הללו הן:

1. מקור האנרגיה והחומר.
2. כיצד נוצרה התנועה הראשונה בחומר רדום זה?
3. כיצד נוצרו החיים בתוך "החומר שהופעל" הזה?
4. כיצד ייתכן שדברים כה רבים בטבע נושאים את חותם התועלת במידה שניתן למצוא רק בהישגים אנושיים, שהם תוצאה של חשיבה אינטליגנטית?
5. בהנחה שהיינו מסוגלים לבחון את מוחנו, נגלה שהוא אינו אלא ערבוביה של כדורים קטנים מסתחררים; כיצד ייתכן, אם כן, שאותם כדורים קטנים, או ספֵירות, מאפשרים לי, נניח, "לראות אדום", לשמוע את צלילי העוגב, להרגיש כאב וכו'? חישבו על מסה של אטומים מסתחררים, ויהיה ברור לכם שלא מהם אתם שואבים את התחושות המתבטאות במילים כמו "אני רואה אדום", "אני מריח את ריח הוורד" וכו'.
6. כיצד מתפתחים הבנה, תבונה ודיבור ביצור החי?
7. כיצד יכול "רצון חופשי" לנבוע ביצור כה מוגבל, שכל פעולה שלו היא תוצר של סיבוב האטומים הללו?

בהקשר לחידות היקום שהציג דו בואה-ריימונד, הקל העניק לספרו את הכותרת "חידת היקום". רצונו היה לתת את התשובה לשאלות שהעלה דו בואה-ריימונד. ישנו קטע חשוב במיוחד בהרצאה שנשא דו בואה-ריימונד אודות "גבולות החקירה של הטבע", שיאפשר לנו להיכנס לתחום התיאוסופיה.

בתקופה שבה דו בואה-ריימונד הרצה בלייפסיק [Leipsic] בפני אסיפה של מדעני טבע ורופאים, רוח מדעי הטבע חיפשה אטמוספירה טהורה, גבוהה וחופשייה יותר – אטמוספירה כזו שעשויה להוביל לקוסמוגוניה התיאוסופית. באותו אירוע אמר דו בואה-ריימונד את הדברים הבאים:

"אם נחקור את האדם מנקודת מבטו של מדע הטבע, הוא מציג את עצמו בפנינו כתרכובת פעילה של אטומים לא מודעים. להסביר את האדם בהתאם למדע הטבע פירושו 'להבין' את התנועה האטומית הזו עד תום."

הוא סבר שאם היה אפשר לציין את הדרך המדויקת שבה האטומים נעים בכל מקום נתון במוח, תוך אמירה, למשל: "אני חושב" או: "תן לי תפוח" – אם היה אפשר לעשות זאת, אז הבעיה, על פי מדע הטבע, הייתה נפתרת. דו בואה-ריימונד מכנה זאת ההבנה ה"אסטרונומית" של האדם. הופעת קבוצות פעילות אלה של אטומים אנושיים, הייתה כמו רקיע מיניאטורי של כוכבים. אבל מה שלא נלקח בחשבון כאן היא השאלה כיצד תחושות, רגשות ומחשבות מתעוררים בתודעתו של האדם, אשר, נניח, אני יודע היטב שהאטומים שלו נעים בצורה כזו וכזו. דו בואה-ריימונד סיכם במילים הבאות את מה שמדע הטבע יכול לקבוע באותה מידה שהוא יכול לקבוע את האופן שבו התודעה מתעוררת:

"באדם הישן, שאינו מודע לתחושה המובעת במילים 'אני רואה אדום', לפנינו הקבוצה הפיזית של איברי הגוף הפעילים. בנוגע לגוף ישן זה, איננו צריכים לומר 'זוהי בורות אם איננו יכולים לדעת!' אנו מסוגלים להבין את האדם הישן. לעומת זאת, את האדם הער המדען לא יכול לתפוס. באדם הישן נעדר משהו אשר בכל זאת נוכח באדם הער: אני רומז לתודעה שדרכה הוא מופיע בפנינו כישות רוחית." באותה תקופה, עקב חוסר אומץ בעניינים הנוגעים למדעי הטבע, התקדמות נוספת הייתה בלתי אפשרית; עדיין לא הייתה שאלה לגבי התיאוסופיה, משום שמדע הטבע הגדיר, במונחים תמציתיים, את הגבול, הציב מחסום בנקודה המדויקת שאליה רצה להתקדם בדרכו שלו. בזכות מגבלה עצמית זו של המדע, בערך בתקופה זו, החלה הקוסמוגוניה התיאוסופית. איש לא יטען שאדם, כאשר הוא הולך לישון "מפסיק להיות", ועם התעוררותו בבוקר "חוזר לקיומו". ובכל זאת, דו בואה-ריימונד אומר שמשהו שנוכח בו ביום נעדר בלילה. כאן מתאפשר לתפיסה התיאוסופית של היקום לבסס את עצמה. תודעת החושים מעוכבת אצל האדם הישן. אולם, מכיוון שאיש המדע משתמש כמשענת לטיעון שלו במה שמביא לתודעה חושית זו, הוא אינו מסוגל לומר דבר על הרוחיות העולה עליה, משום שחסר לו בדיוק הידע אודות מה שהופך את האדם לישות רוחית.

באמצעות אמצעים המשמשים את מדעי הטבע, איננו מסוגלים לחקור עניינים רוחיים. מדעי הטבע תלויים במה שניתן להדגים לחושים. מה שלא ניתן עוד לחוש כאשר האדם נרדם, אינו יכול להיות מושא לחקירה מדעית. דווקא במשהו זה, שאינו ניתן עוד לתחושה באדם הישן, עלינו לחפש את הישות שבאמצעותה האדם הופך לישות רוחית. לא ניתן ליצור ייצוג מנטלי של מה שמעבר לחומרי גרידא ומעבר לידיעת החושים, עד שיתפתחו איברי הראייה הרוחית, שהמדען לא יכול לדעת עליהם דבר אם הוא תלוי רק בתפיסותיו החושיות; עיניים המסוגלות לראות מעבר לגבולות החושים.

מסיבה זו אין לנו זכות לומר, "הנה גבולות ההכרה"; אלא רק, "הנה גבולות התפיסה החושית".

המדען תופס באמצעות חושיו, אך הוא אינו רואה רוחי; עליו להפוך לכזה. להפוך ל"רואה" כדי שיוכל לראות את מה שרוחי באדם. זהו הנתיב שאליו נוטה כל החוכמה העמוקה בעולם; לא רק החיפוש להרחבת הרדיוס שלה בכל הנוגע לידע חומרי ממשי, אלא שאיפה להעלאת היכולת האנושית.

זהו גם ההבדל הגדול בין מה שמלמדים מדעי הטבע של ימינו לבין מה שמלמדת התיאוסופיה. מדעי הטבע אומרים: "לאדם יש חושים שבעזרתם הוא תופס, ותודעה שבאמצעותה הוא מסוגל לחבר את מה שמעידים חושיו. מה שאינו נכנס לתחום זה נמצא מעבר ליכולת של מדעי הטבע".

במקרה זה נוקטת התיאוסופיה בגישה שונה. היא אומרת: "אתם, המדענים, צודקים לחלוטין, כל עוד אתם שופטים מנקודת המבט שלכם, בדיוק כפי שהעיוור צודק מנקודת המבט שלו באומרו שהעולם נטול אור וצבע. אין לנו התנגדות לנקודת המבט של מדעי הטבע, אנו רק מעמידים אותה לצד השקפתה של התיאוסופיה, הטוענת כי ייתכן – לא, אבל שזה ודאי – שהאדם אינו מחויב להישאר מקובע בנקודת המבט שהוא תופס כיום; שייתכן שאיברים – עיניים רוחיות – יתפתחו באופן דומה לזה שבו התפתחו איברי החישה הפיזיים של הגוף: העיניים והאוזניים; וברגע שאיברים חדשים אלה יתפתחו, יכולות גבוהות יותר יתגלו."

יש לקבל זאת בתחילה באמונה – לא, אפילו אין צורך להאמין בכך; ניתן פשוט לקבל זאת כטענה באופן נטול דעות קדומות. אף על פי כן, נכון ככל שיהיה שכל המאמינים ב'היסטוריה הטבעית של הבריאה' לא ראו את כל מה שמוצג להם בה כעובדה (כמה מהם באמת חקרו עובדות אלה?), כך נכון גם שניתן להסביר לכולם את העובדות הללו הנוגעות לידיעה של העל-חושי.

האדם הרגיל, הכבול לחושיו, אינו יכול להיכנס לעולם הזה. רק בעזרת שיטות חקירה מסוימות שעולם הרוח נפתח למחפש. לפיכך, האדם חייב להפוך את עצמו לכלי עבור אותם כוחות עליונים, כזה המסוגל לחדור לתוך עולמות הנסתרים מאלה שעדיין מוקסמים מחושיהם הפיזיים. לאלה היכולים להשיג זאת, יופיעו חזיונות בעלי אופי ייחודי למדי. כאשר חושי האדם הרגיל עטופים בשינה הוא אינו מסוגל לראות בעצמו, או לזהות באופן מודע דברים סביבו; אך כאשר הוא מיישם שיטות חקירה נסתרות, חוסר יכולת זה נפסק, והוא מתחיל לקבל רשמים מודעים למדי של העולם האסטרלי.

בתחילה ישנו מצב של מעבר, המוכר לכולם, בין החיים החיצוניים של ההכרה החושית לבין החיים, שאפילו במצב העמוק ביותר של שינה, אינם כבים לחלוטין. מצב מעבר זה הוא הכאוס של החלומות. עבור רוב האנשים החלומות ייראו כהשתקפויות בלבד של מה שחוו במהלך היום הקודם. אכן, תשאלו: כיצד אדם יוכל לקלוט חוויות חדשות במהלך השינה, מכיוון שלעצמי הפנימי עדיין אין איברי הכרה? אך עדיין, משהו קיים – חיים קיימים. יש זיכרון במה שעזב את הגוף כשהשינה עטפה אותו וזיכרון זה עולה לפני האדם הישן בתמונות פחות או יותר פנטסטיות ומבולבלות. (אם מישהו ירצה מידע נוסף בנושא זה, הוא יימצא בספריי שכותרתם "דרך החניכה" ו"חניכה ותוצאותיה", אגודת ההוצאה לאור התיאוסופית, 161, New Bond Street, W.)^[9]

כעת, במקום הכאוס הזה, ייווצרו עם הזמן סדר והרמוניה; סדר והרמוניה ישלטו באיזור חלומות זה, וזה יהיה סימן לכך שהאדם המדובר מתחיל להתפתח מבחינה רוחית. אז הוא יחדל לראות את תוצאותיה של המציאות, המתוארות בצורה גרוטסקית; הוא יראה דברים שבחיים הרגילים אין להם שום קיום.

אלו המעוניינים להישאר בגבולות החושים יאמרו, כמובן: "אבל אלה רק חלומות!" אך אם הם, באמצעים כאלה, יקבלו תובנה אודות הסודות הנשגבים ביותר של הבריאה, בוודאי זה לא יעניין אותם אם הם יקבלו זאת באמצעות חלום או באמצעות החושים. הבה נניח, למשל, שגרהם בל המציא את הטלפון במצב של תודעת חלום. אין לזה כלל חשיבות כיום, שכן הטלפון עצמו בכל מקרה הוא המצאה חשובה ושימושית. אם כן, חלימה צלולה וסדירה היא ההתחלה, ואם בשקט של שעות הלילה הגעתם "לחיות בחלומותיכם", אם, לאחר זמן מה, הרגלתם את עצמכם להכרת עולמות שונים לחלוטין אלו, אז בקרוב יגיע הזמן שבו תלמדו, באמצעות חוויות חדשות אלה, לצעוד קדימה אל המציאות.

אז העולם כולו יקבל מראה חדש, ותהיו מודעים לשינוי זה כפי שאתם מודעים לשינוי כאשר אתם מפלסים את דרככם דרך שורה של כיסאות מוצקים, דרך כל דבר שחושיכם עשויים להיות מודעים אליו ברגע זה בסביבתם. זהו מצבו של כל מי שרכש מצב תודעה חדש. משהו חדש, סוג חדש של אישיות, מתעורר בתוכו. במהלך התפתחותו הנוספת, יגיע לבסוף לשלב שבו לא רק ההתגלויות המוזרות של העולמות העליונים חולפות לפני העין הרוחית כחזיונות של אור, אלא שגם ניתן לשמוע את צלילי העולמות העליונים הללו המספרים את שמותיהם הרוחיים, ומסוגלים להעביר לרואה משמעות חדשה. בשפת המסתורין, זה בא לידי ביטוי במילים "האדם רואה את השמש בחצות"; כלומר, שעבורו אין עוד מכשולים בחלל המונעים ממנו לראות את השמש כשהוא בצד השני של העולם. אז גם מתבררת לו פעולת השמש בתוך היקום, והוא נעשה מודע להרמוניה הזו של הספירות, לאמת הזו שהפיתגוראים העידו עליה.

טונים וצלילים, מוזיקה זו של הספירות, הופכת כעת עבורו לממשית. משוררים שהיו גם רואים, ידעו על קיומו של משהו המתקרב למוזיקה זו, ורק אלה היכולים לתפוס את משמעותו של גתה מנקודת מבט זו יוכלו להבין את הקטעים הללו, למשל, המופיעים ב"פרולוג בגן עדן" (ראה פאוסט, חלק א'), שניתן לפרשם כביטוי פואטי או כאמת נשגבת. כאשר פאוסט מוצג בפעם השנייה לעולם הרוחות, הוא מדבר על צלילים אלה: "נשמעים בקול רם לשמיעה הרוחית, ראו את היום הנולד מופיע!" (פאוסט, חלק ב').

כאן יש לנו את הקשר בין מדע הטבע לתיאוסופיה. דו בואה-ריימונד הצביע על העובדה שהאדם הישן יכול להיות רק מושא לניסויים של מדע הטבע. אך אם האדם יתחיל לפתוח את חושיו הפנימיים, אם הוא יגיע לראייה ושמיעה של הממשות הרוחית, אז אכן כל מבנה התיאוסופיה האלמנטרית, שנבנה בצורה כה נפלאה על ידי הקל – מבנה שאף אחד לא יכול להעריץ בצורה עמוקה יותר ממני – אז יצירה גדולה זו תזהר בתהילה חדשה, ותגלה, כפי שחייב להיות, משמעות חדשה לחלוטין. על פי מבנה נפלא זה אנו רואים כאבטיפוס את היצור החי הפשוט, אך אנו יכולים לעקוב אחר יצור זה מבחינה רוחית למצב תודעה קודם.

כעת אסביר מהי דוקטרינת מוצא האדם של התיאוסופיה. ברור שבהרצאה אחת כמו זו, לא ניתן להציג "הוכחות", וטבעי גם שלכל מי שמכיר רק את התיאוריות המקודמות בדרך כלל בנושא זה, כל מה שאני אומר ייראה פנטסטי ולא סביר ביותר. עם זאת, כל התיאוריות המקודמות כך, מקורן בחוגים המובילים של המחשבה המטריאליסטית, ורבים המתרעמים לגבי הטענה שהמטריאליזם זר לחלוטין לטבעם, נלכדים (ואכן באופן די מובן) ברשת של אשליה עצמית.

הלימוד התיאוסופי האמיתי בנוגע לאבולוציה בקושי ידוע בימינו; וכאשר מתנגדינו מדברים עליה, מי שיודע מסוגל מיד לזהות, לפי ההתנגדויות המועלות, שהם עוסקים בקריקטורה של דוקטרינת אבולוציה זו.

כי כל מי שמכיר רק בנפש, או ברוח, שיש להם ביטוי בתוך האורגניזם האנושי או החייתי, אופן הייצוג התיאוסופי חייב להיות בלתי מובן לחלוטין, וכל דיון הנוגע בנושא זה עם אנשים כאלה, הוא חסר תועלת לחלוטין. עליהם תחילה להשתחרר ממצב הסוגסטיה החומרנית בו הם חיים, ועליהם להתוודע לגישה הבסיסית של המחשבה התיאוסופית.

כשם ששיטות המחקר בהן משתמש המדע הפיזיקלי עוקבות אחר האורגניזם של הגוף הפיזי אל המרחק העמום של הזמנים הקדומים, כך גם דרך המחשבה התיאוסופית היא להתעמק בעבר בכל הנוגע לנפש ולרוח. כעת, השיטה האחרונה אינה מובילה למסקנות מנוגדות או סותרות את העובדות שמציג מדע הטבע; רק שאין לה שום קשר עם הפרשנויות המטריאליסטיות של עובדות אלה.

מדע הטבע עוקב אחר ירידתו של היצור החי הפיזי לאחור, ומגיע בדרך זו לאורגניזמים מסוג פחות ופחות מסובך. מדע הטבע מצהיר: "היצור החי המושלם הוא התפתחות של אלה הפשוטים והפחות מסובכים הללו"; בכל הנוגע למבנה הפיזי, זה נכון, אם כי הצורות ההיפותטיות של תקופות קדומות עליהן מדבר המדע המטריאליסטי אינן תואמות לחלוטין את אלו הידועות למחקר התיאוסופי. אך אין צורך שזה ידאיג אותנו כרגע.

מנקודת מבט פיזית, התיאוסופיה מכירה גם ביחסים בין האדם ליונקים הגבוהים יותר, לקופים דמויי האדם. אבל לא יכולה להיות שאלה לגבי תורשה של אנושיותנו מיצור בעל רמת נפש ותודעה כמו של הקוף, כפי שאנו מכירים אותו. העובדות הן שונות לחלוטין, וכל מה שהמטריאליזם מציג לגבי טבע זה נשען על טעות מחשבתית. ניתן להבהיר טעות זו באמצעות השוואה פשוטה המספיקה למטרתנו, גם אם נדושה.

נדמיין שני אנשים, האחד חסר מוסר וחסר משמעות אינטלקטואלית; השני ניחן בסטנדרט מוסרי גבוה ובאינטלקטואליות ניכרת. נניח שעובדה כזו או אחרת מאשרת את הקשר בין השניים. כעת, אני שואל אתכם, האם נגיע למסקנה שהאדם בעל הכישרון הגבוה ביותר מכל הבחינות הוא צאצא של מי שהיה בסטנדרט שתואר? לעולם לא! אנו עשויים לחשוב שזו עובדה מפתיעה שהם אחים. עם זאת, אנו עשויים לגלות שהיה להם אב שלא היה בדיוק באותו סטנדרט כמו אף אחד מהאחים, ובמקרה כזה יתגלה שאחד מהם עשה את דרכו למעלה, והשני התנוון.

המדע המטריאליסטי עושה טעות דומה לזו שצוינה כאן. מתוך עובדות הידועות לו הוא יוצר את הקשר בין קוף לאדם, אך מכך אין להסיק את המסקנה שהאדם הוא צאצא של בעלי-חיים דמויי קוף. מה שיש לקבל הוא יצור קדמון, אב קדמון פיזי משותף, שממנו התנוון הקוף, בעוד שהאדם היה "האח" העולה.

כעת, מה היה ביצור קדמון זה שגרם להתעלות זו אל האדם מצד אחד, ולשקיעה אל ממלכת הקופים מצד שני? התיאוסופיה עונה, "נפש האדם עצמה עשתה זאת". אפילו אז נפש האדם הייתה נוכחת, בזמן שבו, על פני כדור הארץ הפיזי הזה, היצורים בעלי תחושת ההתפתחות הגבוהה ביותר היו אבות קדמונים משותפים אלה של האדם והקוף. מבין ריבוי האבות הקדמונים הללו, הטיפוסים הטובים ביותר היו מסוגלים להכפיף את עצמם להתקדמות הנפש, השאר לא. כך קרה שלנפש האדם של ימינו יש "אב קדמון-נפשי" בדיוק כפי שלגוף יש את אבותיו הפיזיים.

נכון שבכל הנוגע לחושים, אותם "אבות-נפש" לא יכלו, לפי תצפיותינו כיום, להיות מורגשים בתוך גופנו. הם עדיין היו שייכים במובן מסוים ל"עולמות גבוהים יותר", והם גם היו בעלי יכולות וכוחות אחרים מאלה של הנפש האנושית הנוכחית. חסרה להן הפעילות המנטלית והחוש המוסרי הניכרים כיום. נפשות כאלה לא יכלו להעלות על הדעת דרך לעצב כלים מהדברים בעולם החיצוני; הן לא יכלו ליצור מדינות פוליטיות. פעילות הנפש עדיין כללה במידה רבה שינוי האבטיפוס של גופי האבות עצמם. היא עבדה על שיפור המוח הלא מושלם, מה שאִפשר לו בתקופה מאוחרת יותר להפוך למרכז פעילויות המחשבה. כשם שהנפש של ימינו, המכוונת לדברים חיצוניים, בונה מכונות וכו', כך גם אותה נפש קדמונית עבדה על בניית גופו של האב האנושי הקדמון. ניתן כמובן להעלות את ההתנגדות הבאה: "מדוע, אם כן, הנפש אינה עובדת כיום על גופה באותה מידה?" הסיבה לכך שהיא לא עושה זאת היא שהאנרגיה ששימשה בעבר לשינוי האיברים, מכוונת מאז את כל מאמציה לדברים חיצוניים, בשליטה ובוויסות של כוחות הטבע.

לכן, אנו יכולים לייחס לאדם ירידה כפולה בתקופות קדומות. לידתו הרוחית אינה מקבילה לשכלול איברי החישה שלו. להיפך, "נפש" האדם כבר הייתה קיימת בזמן שבו אותם "אבות קדמונים" פיזיים התגוררו בכדור הארץ. באופן פיגורטיבי, אנו יכולים לומר שהנפש "בחרה" מספר מסוים של "אבות קדמונים" כאלה, שנראו מתאימים ביותר לקבל את הביטוי הגשמי החיצוני המייחד את האדם של ימינו. ענף אחר של אבות קדמונים אלה התדרדר, ובמצבו המנוון מיוצג כעת על ידי קופי האדם. אם כן, אלה מהווים, במובן האמיתי של המילה, ענפים של האבות האנושיים. אבות קדמונים אלה הם אבותיו הפיזיים של האדם, אך הדבר נובע רק מיכולת הבנייה מחדש שקיבלו בעיקר מנפש האדם שבפנים. כך האדם הוא צאצא פיזי של ה"ארכיטיפ", בעוד שמבחינה רוחית הוא צאצא של "נפש האבות".

אך נוכל לחזור אחורה עוד יותר בכל הנוגע לעץ הגנאלוגי של היצורים החיים, ואז נגיע לאב קדמון בלתי מושלם עוד יותר מבחינה פיזית. עם זאת, גם בזמן אב קדמון פיזי זה, היה קיים "אב קדמון-נפשי" של האדם. זה האחרון הוא שהרים את האב הקדמון הפיזי לרמת הקוף, כאשר שוב הוא עקף את אֶחָיו הפחות מסתגלים במרוץ להתפתחות, והותיר אותם מאחור בשלב בריאה נמוך יותר. לאלה שייכים אותם יונקים של ימינו בעלי דרגה נמוכה יותר מזו של הקופים. כך נוכל לחזור עוד ועוד לאחור אל הזמנים הקדמונים, אפילו לזמן שבו על פני האדמה הזו, שנשאה אז היבט כה שונה, התקיימו אותם יצורים בסיסיים ביותר שמהם הקל טוען שהתפתחו כל היצורים הגבוהים יותר. אב קדמון-נפשי של האדם היה גם הוא בן זמנם של היצורים הפרימיטיביים הללו; הוא כבר חי כאשר ה"ארכיטיפ" שינה את הטיפוסים הניתנים לשינוי, והותיר מאחור בשלבים שונים את אלה שאינם מסוגלים להתפתחות נוספת.

לאמיתו של דבר, כל היצורים החיים על האדמה הם צאצאיו של האדם, שבתוכו מה ש"חושב ופועל" כנפש בימינו, הביא במקור להתפתחות היצורים החיים. כאשר אדמתנו נוצרה, האדם היה ישות רוחית בלבד; הוא החל את דרכו בבניית גופו הפשוט ביותר. כל סולם היצורים החיים מייצג לא יותר מאשר את שלבי הגידול שדרכם הוא פיתח את מבנה גופו לרמת שלמותו הנוכחית.

היצורים של ימינו שונים מאוד במראה שלהם מזה של אבותיהם באותם שלבים ספציפיים שבהם הם התפצלו מעץ האדם. לא שהם נותרו ללא שינוי, שכן הם התדרדרו בהתאם לחוק בלתי נמנע, אשר, בשל ההסבר הארוך שהוא כרוך בו, לא ניתן להיכנס אליו כאן. אך העניין הגדול ביותר קשור לעובדה שדרך התיאוסופיה אנו מגיעים, בכל הנוגע לצורתו החיצונית של האדם, לעץ גנאלוגי שאינו שונה לחלוטין מזה של הקל. הקל, לעומת זאת, מניח מראש כאב קדמון פיזי של האדם לא יותר מחיה היפותטית. אך האמת היא שבכל אותן נקודות שבהן הקל משתמש בשמות של בעלי-חיים, יש להציב את אבותיו הקדמונים של האדם שעדיין לא התפתחו; שכן בעלי חיים אלה, עד ליצורים החיים הפחות מפותחים ביותר, הם רק צורות מתדרדרות ומנוונות המאכלסות את השלבים היותר נמוכים הללו שדרכם עברה נפש האדם במסעה כלפי מעלה.

לכן, חיצונית, בולט מספיק הדמיון בין עץ היוחסין של הקל לזה של התיאוסופיה, אם כי עדויות פנימיות מראות שהם רחוקים זה מזה כמו הקטבים.

מכאן הסיבות לכך שהדדוקציות של הקל מתאימות בצורה כה מצוינת ללימוד תיאוסופיה בסיסית נכונה. אין צורך לעשות יותר מאשר לשלוט, מנקודת מבט תיאוסופית, בעובדות שהקל הבהיר בצורה כה מופתית, ולאחר מכן להעלות את הפילוסופיה שלו למישור גבוה ואצילי יותר. אם הקל מבקש לבקר ולזלזל בפילוסופיה "גבוהה" כזו, אזי הוא מראה את עצמו פשוט כילדותי – בסגנון, למשל, של אדם אשר, לאחר שלא המשיך ללמוד מעבר ללוח הכפל, אך מתיימר לטעון: "מה שאני יודע הוא אמת, וכל המתמטיקה הגבוהה היא רק שטויות דמיוניות". אף תיאוסוף אינו רוצה להכחיש או לסתור את העובדות היסודיות של מדעי הטבע; אך לב העניין הוא שהמדען, המוטעה על ידי הצעות חומריות, אפילו אינו יודע אודות מה מדברת התיאוסופיה.

זה תלוי באדם עצמו איזה סוג של פילוסופיה הוא מאמץ. פיכטה ניסח זאת במילים כה רבות: "העין הלא תופסת אינה יכולה לזהות צבעים; הנפש הלא תופסת אינה יכולה לתפוס את הרוח". אותה מחשבה הביע גתה במשפט ידוע: "לולא הייתה העין דמוית השמש – כיצד נוכל לראות את השמש? לולא כוחו של אלוהים עצמו בתוכנו, החזון האלוהי – האם הוא יוכל לשלהב אותנו?" וביטוי של פוירבך, אם נתפס נכון, מכריז שכל אחד רואה את צלם האל בדמותו. אדם המשועבד לחושיו רואה את אלוהים בהתאם לחושים אלה; החוקר הרוחי רואה את עליית הרוח. "לו אריות, שוורים ובקר היו מסוגלים להקים אלים, אלוהיהם היו דומים לאריות, בקר ושוורים", הייתה הערתו של פילוסוף יווני לפני דורות.

גם לעובד האלילים יש כעיקרון העליון שלו משהו שאנו יכולים לכנות רוחי, אך הוא עדיין לא הגיע לחפש זאת בתוך עצמו, וזו הסיבה שהוא לא הגיע מעבר להתבוננות באלוהיו כגורם שהוא יותר מגוש עץ. סוגד האלילים אינו יכול להרים את תפילתו מעל למה שהוא יכול להרגיש בפנימיותו, כי הוא עדיין רואה את עצמו באותה רמה כמו גוש העץ. אלה שאינם יכולים לראות יותר מאשר מערבולת של אטומים, אלה שהגבוה ביותר שלהם מתפרק לנקודות זעירות של חומר, גם הם החמיצו את ההכרה בעיקרון העליון שבתוכם.

נכון שהקל מציב בפנינו בכל יצירותיו את המידע שרכש בכנות, כך שיש להעניק לו "les defauts de ses qualites". הערך הגדול של תורתו יחיה, תכונותיה השליליות ייעלמו. מנקודת מבט גבוהה יותר, אפשר לומר שהסוגד לאלילים סוגד באלילות שלו לאובייקט חסר-חיים, בעוד שהחסיד החומרני בתורת האטומים סוגד לא רק ל"אל קטן" אחד אלא למגוון שלם מהם, אותם הוא מכנה אטומים! האמונה הטפלה של האחד גדולה בערך כמו זו של השני; שכן האטום החומרני אינו אלא אליל, וגם גוש העץ מורכב מאטומים. הקל אומר בקטע אחד: "אנו רואים את אלוהים באבן, בצמח, בבהמה, באדם – אלוהים נמצא בכל מקום", אך הוא רואה את אלוהים רק כפי שהוא יכול להבין אותו. כמה מאירות עיניים כאן מילותיו של גתה, כשהוא אומר: "אתה כמו הרוח שאתה מבין, לא אני!". כך, המטריאליסט מסמן את האטומים המסתחררים באבן, בצמח, בבעלי-חיים ובאדם, ואולי גם בכל יצירת אמנות, וטוען לעצמו ידע אודות קוסמוגוניה מוניסטית שהתגברה על האמונות הטפלות העתיקות. אך גם לתיאוסופים יש קוסמוגוניה מוניסטית; ואנו יכולים לומר, באותן מילים בהן משתמש הקל, שאנו רואים את אלוהים באבן, בצמח, בבהמה ובאדם; אך מה שאנו רואים אינו אטומים מסתחררים, אלא את האל החי, האל הרוחי, שאותו אנו מחפשים בחוץ בטבע, משום שאנו יכולים לחפש אותו גם בתוכנו.

————————————————————————————————

1. אֶרְנְסְט הַיינְרִיך פִילִיפ אַוּגוּסְט הֶקֶל, 1919-1834, הידוע גם כפוֹן הקל, ובעיקר כארנסט הקל, היה ביולוג, חוקר טבע, פילוסוף, רופא, פרופסור לזואולוגיה ולמורפולוגיה ואמן גרמני ידוע. ↑
2. Johannes Peter Müller (14 July 1801 – 28 April 1858), היה פיזיולוג, אנטומיסט השוואתי, איכטיולוג והרפטולוג גרמני, הידוע לא רק בזכות תגליותיו אלא גם בזכות יכולתו לסנתז ידע. ↑

3. Karl Friedrich Burdach (1776-1847)↑

4. גאורג ביכנר 1837-1813, היה סופר ומחזאי גרמני מן הזרם של טרום מהפכת 1848. ↑
5. Jacob Moleschott 1893-1822, היה פיזיולוג וסופר הולנדי בנושאי תזונה ודיאטה. נודע בעמדותיו הפילוסופיות והפוליטיות בכל הנוגע לחומרנות מדעית ונגד ויטליזם. ↑
6. תומאס הנרי האקסלי, 4 במאי 1825 – 29 ביוני 1895, היה ביולוג ואנתרופולוג אנגלי שהתמחה באנטומיה השוואתית. הוא נודע כ"הבולדוג של דרווין" בשל תמיכתו בתורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין. ↑
7. אמיל היינריך דו בואה-ריימונד, 1896-1818, היה פיזיולוג גרמני, מגלה פוטנציאל הפעולה העצבי ומפתח האלקטרופיזיולוגיה הניסויית. הרצאותיו על מדע ותרבות זיכו אותו בהערכה רבה במחצית השנייה של המאה ה-19. ↑
8. האמרה הלטינית ignoramus et ignorabimus שמשמעותה "איננו יודעים ולא נדע", מייצגת את הרעיון שידע מדעי הוא מוגבל. היא זכתה לפופולריות על ידי אמיל דו בואה-ריימונד בנאומו משנת 1872 "Über die Grenzen des Naturerkennens". ↑
9. לא ברור לאיזה ספרים רודולף שטיינר מתכוון כאן. מוזמנים לקרוא את הספרים: כיצד קונים דעת העולמות העליונים? – הוצאת מיכאל * דרך להכרה עצמית של האדם, סף עולם הרוח – הוצאת תלתן. ↑