מכתבי העת: לוציפר ולוציפר-גנוסיס

1903-1908

רודולף שטיינר

GA34

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, יוסי פלג

מאמר מספר 12 יולי 1905

תיאוסופיה, מוסר ובריאות

החברה התיאוסופית, הקיימת שלושים שנה, הפכה את הדבר הבא לעיקרון הראשון שלה: "להוות את גרעין האחווה הכללית של האנושות, ללא הבדל של גזע, אמונה, מין ומעמד". עם זאת, בפעילותה הציבורית, החברה ראתה את משימתה בהפצת תורות מסוימות אודות התגשמות חוזרת והגורל האנושי (קארמה), וזאת ברמות חיים גבוהות יותר בחינוך עולמי, התפתחות אנושית וכדומה. רבים עשויים לומר: האם טיפוח האהבה האוניברסלית, כפי שהוא מתבטא בעיקרון הנ"ל, מחייב חברה המקדמת דעות כאלה? האם אהבה מקיפה כזו אינה האידיאל של כל ידיד אמיתי של האנושות; והאם אין הרבה חברות ועמותות השואפות לאותה מטרה מבלי להצהיר אודות התורות הנזכרות? רבים חושבים שהחתירה למטרה יפה זו עלולה להיפגע כתוצאה מחיבורה עם הפצת דעות מסוימות. כמו כן, לעיתים נטען כי תורות אלו יכולות להיות מובנות רק על ידי מיעוט של אנשים, בעוד שהמטרה הנזכרת חייבת להשתרש בכל נפש אנושית.

הרבה נמשכים להתנגדויות הללו לעבודתה של "החברה התיאוסופית" מבלי שהם בוחנים את העניין מקרוב. אכן תהיה זו טעות חמורה שהחברה תראה כהכרח את קבלתן של דוקטרינות מסוימות על ידי חבריה. אך גם העובדים בחברה מדגישים שוב ושוב כי לא השקפות ודעות צריכות לאחד את החברים, אלא רק מטרה זו.

עם זאת, אדם יכול לסנגר בפומבי אודות התורות הנזכרות לעיל, כי הוא הכיר בהן את האמצעים הנכונים להשגת המטרה הרצויה. להפוך את האהבה האוניברסלית למין האנושי לתכלית של חברה, זה ללא ספק דבר טוב. מי שידרוש ויטיף לזה יוכל למצוא הסכמה מלאה במעגלים הרחבים ביותר. שכן אהבה היא כוח יסודי של הטבע האנושי. לא ניתן היה להשתיל אותה בלב האדם אם היא לא הייתה במקורה נוטה לכך.

אבל אם זה המקרה, מדוע אהבה זו אינה נפוצה בדרך כלל בחיים? מדוע אנו נתקלים בכל כך הרבה מריבות, התקוטטויות ושנאה? בימינו נותן התיאוסוף את התשובה לכך, אותה קיבל מהגרעין האמיתי של התורה הגדולה של האנושות, מאלה שהובילו תמיד מריב להרמוניה, משנאה לאהבה, מעימות לשלום. המהות של דרך החשיבה התיאוסופית מובילה לשכנוע הבלתי מעורער שהכוחות והגורמים האמיתיים של כל מה שקורה בעולם נמצאים בנפש וברוח, ולא במה שהחושים החיצוניים צופים וחפצים. ברגע שהגעת לאמונה הזאת, ברור לך גם שרעיונות ומחשבות אמיתיים מעוררים את הכוחות האצילים ביותר בנפש, ושמריבות, שנאה וסכסוכים הם תוצאה של טעות ועיוורון. כל עוד אתה חושב שאין חשיבות למה שאדם חושב, אתה גם עלול לא לתת ערך מיוחד להפצת תורות מסוימות. אך כאשר התברר לנו שהעולם חייב את מקורו ואת ארגונו לא לכוחות עיוורים, אלא לחוכמה אלוהית; שהחוכמה היא הסיבה לכל התפתחות ולכל התקדמות בעולם, אז נגיע גם להכרה שטוּב הלב חייב לנבוע מההרמוניה שלו עם החוכמה האלוהית הזאת.

אם האדם לא היה יכול לטעות, הוא לא היה אדם. הוא אדם משום שהוא יכול לבצע את מעשיו לא כעבד לסדר טבעי שאין בו טעות, אלא באמצעות בחירתו החופשית. במידה שיכולת הטעות שלו מעניקה לו את כבודו האנושי, היא גם הופכת אותו למחברם של אינספור עוולות. ככל שמעמיקים בתיאוסופיה, כך מתגלה הקשר בין טעות לרוע. כשם שנכון שכל דבר חושי וחומרי נובע מהרוח, כך נכון גם שכל הרע בעולם החושים נובע מסטיות הרוח.

אולם בתקופתנו קשה להבין דברים כאלה. מה יכול להיראות, לחשיבה העכשווית, פנטסטי יותר מאשר לטעון שלמחלה פיזית יש קשר לטעות, ושלבריאות יש קשר לרעיונות אמיתיים ונכונים? אך העתיד יראה שאמונה אמיתית אינה תומכת בקביעה זו אלא בהכחשתה. מי שמכיר באמת את הנפש והרוח, אינו הופך אותם לתוספות של החומר, אלא רואה בהם את השליטים של האחרונים. מהות הנפש והרוח היא אמת וחוכמה. לא רק בצורה חיצונית האמת והחוכמה יוצרות את הטוב והמצוין, אלא ככוחות, יוצרים הנפש והרוח את המושלם בעולם החיצוני. אי אפשר להוכיח זאת בדיון קצר כמו זה, אך לכל מי שמתעמק בתיאוסופיה יתברר שבריאות הגוף היא תוצאה של החוכמה והאמת של הנפש, בעוד שמחלה היא תוצאה של טעות והתנהגות לא חכמה. כל מי שמסתכל על קביעה זו, יכול להבין אותה באופן לא נכון ויכול למצוא אותה רק דמיונית. מול הטענה לעיל יכולה לעלות הטענה המתנגדת, באופן פשוט, ואומרת שיש אנשים חכמים מאוד עם בריאות לקויה ואנשים חזקים עם מעט חוכמה; זאת יכול לטעון כל אחד. אולם הדברים אינם כה פשוטים, והתנגדות זו אינה אומרת דבר בעל משמעות. סיבה ותוצאה, טעות ורוע לרוב רחוקים זה מזה. כדי לחדור למשמעות של אמירה כזו, יש להעמיק בצורת החשיבה התיאוסופית.

עוולות מוסריות ופיזיות נובעות מטעות. מי שפילס את דרכו אל האמת והחוכמה, מקדם את הטוב, המוסרי וגם את הבריאות הגופנית של העולם. זוהי האמת של הטענות אודות ריפוי רוחי. יש להבין עניין זה שבו האדם מקדם את הטוב והבריא כשהוא מאפשר לחוכמה האלוהית, שממנה צמחה ההרמוניה של היקום, לזרום אל נפשו. "תיאו-סופיה" היא "חוכמה אלוהית". מה שהיא מכריזה הן המחשבות הגדולות, האלוהיות שלפיהן הרוח הקדמונית מנחה את העולם; לפיהן נוצרים החיים והאדם מתפתח. אלו החוקים של חיי הנפש בגוף ושל ייעודה בעולם. לחיות בהרמוניה עם האמיתות הגדולות הללו, הוא התנאי לטוב ולבריאות. כשמתנגדים להן, התוצאות הן רוע ומחלות. ככל שחודרים לתוכן, כך הן הופכות לכוחות יעילים בנפש. אם מבינים נכון את התיאוסופיה, זוהי הכוונה כשאומרים שסתם ידע, הבנה תיאורטית, זה לא מה שחשוב, אלא החיים. אך כל מי שירצה לטעון שלפיכך אינו צריך לעסוק כלל בהוראת החוכמה, יתכחש ליעילות הרעיון, המחשבה, כלומר של מה שמהווה את חיי הרוח והנפש. כדי שכוח יהפוך ליעיל, עליו קודם כל להתקיים. אם המחשבות האלוהיות, שהן הכוחות היוצרים במעמקי הקיום של העולם, אמורות להפוך גם לכוחות המוסר והמרפא בנפש האדם, אז עליהן להיכנס תחילה לנפש זו. התנועה הרוחית התיאוסופית אינה מפיצה תורות מסוימות כדי לספק צמא לידע בלבד, אלא משום שהיא רוצה להביא להתקדמות מוסרית אמיתית לאנושות, ולא פחות מכך, לבריאות אמיתית לחיים.

אם תיאוסופיה אמיתית תראה את הדרך, אזי האחווה האוניברסלית של האנושות תהפוך למטרה אידיאלית, לתחושה מקיפה, יצירתית, לכוח המקדם הרמוניה, התקדמות והבנה. כמובן, מישהו יכול להתנגד ולומר: אבל מי יכול להבטיח שהתיאוסופיה באמת מכילה את האמת המרפאת; האם לא כל התורות הרוחיות האפשריות הבטיחו את ההשפעות הטובות ביותר? את התשובה היחידה לשאלה זו יכולים לתת אלו המכירים את המסע התיאוסופי. אז הם יגלו שאסכולה זו מחפשת את הדרך אל האמת דווקא על ידי אי מתן כבוד לאף דעה חד-צדדית, או בניסיון לכפות דעה כזו על מישהו אחר. היא יכולה להיות בעלת סובלנות אמיתית כלפי כל דעה כזו מבלי להתפוגג באדישות. שכן חיפוש אמיתי אחר האמת מלמד את האדם להעריך את אותו הדבר אצל אחרים. אין דעה כל כך שגויה, עד שבכנות אמיתית, אי אפשר למצוא בה את האמת. מי שנתקל בדעה זרה, יכול לחפש בה את מה שמבדיל אותה משלו, או את מה שדומה בה, אפילו דמיון רחוק, לשלו. האפשרות הראשונה תוביל להפרדה פנימית בין אדם לאדם, אך השנייה תתרום לאיחוד. תיאוסופיה אמיתית מחפשת את גרעין האמת שבוודאי נוכח אפילו בשגיאה הגרועה ביותר, מבלי להתעקש על נכונותה המוחלטת של דעתה. כך, באינטראקציה של דעות, האמת מובאת בהדרגה לאור. מכאן נובעת אחווה פנימית, אחוות מחשבה, שכל הדברים החיצוניים צריכים להיות בדמותה.

אך האם כל זה באמת נמצא בקרב התיאוסופים? ללא ספק לא. אבל זה לא העניין, האם אדם זה או אחר, הקורא לעצמו תיאוסוף, מקיים אידיאל, אלא אך ורק ובאופן בלעדי, האם העניין עצמו מתאים לקדם את האידיאל הזה. אבל כדי להחליט אודות זה, יש להכיר את העניין עצמו, ולא רק את מה שמתגלה לכאן או לכאן. אדם מקדם את הדבר הנכון הרבה יותר על ידי עשייתו בעצמו מאשר על ידי ביקורת על הדבר הלא נכון אצל אחרים. עד מהרה הוא יזהה שאחד הפירות היפים ביותר של השאיפה התיאוסופית שלו הוא שיש לו כוח שכנוע פנימי שאינו תלוי בהצלחות חיצוניות רגעיות. עם גישה כזו, אפשר די מהר להבין שבמקום שבו מופיעים פירות רעים, הבסיס לכך אינו התיאוסופיה הנכונה.

התנגדות נוספת שהועלתה נגד "החברה התיאוסופית" היא הקושי בהבנת תורתה. נאמר כי היא נגישה רק לאנשים בעלי רמת השכלה מסוימת. אנשים אומרים: מי יכול למצוא את דרכו בכל הביטויים הזרים, בכל התיאוריות המסובכות, ללא לימוד מיוחד? אין להכחיש שניתן לעשות הרבה בכיוון זה, כדי לאפשר לתיאוסופיה למצוא את הלב והתודעה של כולם. אך עבודה זו חייבת להיעשות. מה שיש לתיאוסופיה להכריז יכול, אם יימצאו צורות הביטוי הנכונות, להיות מובן על ידי כולם. אכן, בשום מקום לא ניתן למצוא את צורת הביטוי הנכונה, לכל רמת השכלה או ניסיון חיים, באותה מידה כמו כאן. המלומדים ביותר והבלתי מלומדים ביותר יכולים שניהם למצוא את מה שהם צריכים לישועה ולשלום נפשם. מי שרוצה להשיג דברים גדולים, לא יכול להישאר במעגלים צרים; היכן שהתיאוסופיה עשתה זאת בעבר, היא עשתה זאת משום שהיא הייתה רק בתחילת דרכה ולכן היה עליה לחפש תחילה את הדרכים הנכונות בתחומי החיים השונים. אך ככל שמתרחבים המעגלים שבהם היא מתפשטת, כך האמצעים שהיא נוקטת יתאימו יותר. הרעיון שהתיאוסופיה עלולה לאבד עומק ורצינות, אם היא תתפשט יותר, הוא לא רעיון שמישהו צריך להשתעשע בו; שכן הפצת תורות מסוימות שלוקחים אותן כאן בחשבון, היא חובה כיום. אם מכירים בכך, יש לוודא שהתורות האמיתיות נשמרות למרות הפצתן, אך לא להירתע מהפצה זו על ידי החשש מעיוות.