רודולף שטיינר

GA174b

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 14

1 בינואר 1917, דורנאך

תקציר: השפעות רעילות בטבעו הגבוה יותר של האדם. האדם שנשאר מאחור באבולוציה חדור בצורת-פנטום רעילה, הסיבה לריקנות נפשית, להיפוכונדריה, לאינסטינקטים תוקפניים. חיי הרוח מניחים מראש את קיום האפשרות של סטייה. האנטיתזה של אימגינציות: שקרים. הרוע מתעורר באמצעות ניצול לרעה של כוחות עליונים. מי שאינו סופג את הרוח מפתח רעלים/רעלנים.

**********************************************

מה שנאמר אתמול בנוגע למה שנקרא חומרים רעילים הראה בצורה עוצמתית את האופי היחסי של כל האימפולסים בקיום. למשל, שמתם לב שניתן להגדיר דבר חומרי כלשהו כרעל, אך מצד שני, דווקא הטבע האנושי הגבוה יותר קשור באופן עמוק לרעל הזה, ולמעשה, הטבע האנושי הגבוה הזה לא יכול להתקיים ללא ההשפעות של הרעל. אין ספק שאנו נוגעים כאן בתחום ידע משמעותי מאוד, ידע שיש לו השלכות רבות, ידע אשר בלעדיו לא ניתן להבין סודות רבים של החיים והקיום.

כאשר אנו מתבוננים בגוף הפיזי האנושי, עלינו לומר: אילו גוף פיזי זה לא היה מלא בישויות או באיברים גבוהים יותר של הקיום, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי וה'אני', הוא לא היה יכול להיות אותו גוף פיזי שאנו מכירים במציאות. ברגע שבו האדם עובר דרך שער המוות ועוזב את גופו הפיזי, כלומר, כאשר האיברים הגבוהים יותר נסוגים מהגוף הפיזי, אותו גוף פיזי פועל לפי חוקים שונים לגמרי מאשר בזמן שבו אותם איברים נמצאים בתוכו. אומרים שהגוף הפיזי מתמוסס; כלומר, כאשר הוא מת, הוא נתון לכוחות ולחוקים הפיזיים והכימיים של כדור הארץ.

את הגוף הפיזי, כפי שהוא קיים כיום, לא ניתן לבנות על פי החוקים הארציים הרגילים, מפני שאותם חוקים ארציים הם אלה אשר הורסים אותו. הגוף הוא כמו שהוא במציאות רק הודות לכך שפעיל בו משהו שאיננו ארצי – איברי הנפש-רוח הגבוהים יותר. שום דבר בכל מכלול החוקים הפיזיים והכימיים אינו מצדיק את קיומו על פני האדמה של דבר כזה כמו הגוף הפיזי של האדם.

לכן אפשר לומר: על פי החוקים הפיזיים-ארציים, גוף האדם הוא ישות בלתי אפשרית; רק איבריו הגבוהים יותר מונעים את התפרקותו. מכאן נובע שברגע שהאיברים הגבוהים יותר – ה'אני', הגוף האסטרלי והגוף האתרי – עוזבים את גוף האדם, הוא הופך לגווייה.

מהרצאות רבות קודמות, אתם יודעים שהאופן שבו אנו מתארים בקווים כלליים את חלקי ישות האדם הוא כמובן נכון, אך במציאות הוא איננו כל כך פשוט כפי שרבים היו רוצים שיהיה. תחילה, אנו מחלקים את ישות האדם לגוף פיזי, אתרי, אסטרלי ו'אני'. כבר אמרנו שחלוקה זו מובילה לסיבוך נוסף. הגוף הפיזי מופיע, כמובן, כמו שהוא עצמו – גוף פיזי. אך הגוף האתרי, כגוף אתרי, הוא משהו על-חושי, בלתי נראה, משהו שהחושים אינם יכולים לקלוט. הוא חי בישות האדם כמשהו שלא ניתן לתפוס באמצעות החושים. אך במובן מסוים, מאחר שהוא טבוע בגוף הפיזי, יש לו גם מקביל פיזי, משהו שקשור אליו בגוף הפיזי. בגוף הפיזי יש לנו לא רק את הגוף הפיזי עצמו, אלא גם חותם של הגוף האתרי. הגוף האתרי מוקרן [projected] לתוך הגוף הפיזי; לכן אנו יכולים לדבר על הקרנה [projection] אתרית לתוך הגוף הפיזי.

זה נכון גם לגבי הגוף האסטרלי: אנו יכולים לדבר על הקרנה אסטרלית בגוף הפיזי. היבטים מסוימים מכך כבר מוכרים לכם. אתם יודעים שאת הקרנת ה'אני' לתוך הגוף הפיזי יש לחפש בתכונות מסוימות של מחזור הדם, במקום שבו ה'אני' מקרין את עצמו לתוך הדם. האיברים האחרים מקרינים את עצמם לתוך הגוף הפיזי באופן דומה. כלומר, הגוף הפיזי עצמו הוא ישות מורכבת, כי הוא עצמו מורכב מארבעה איברים. כשם שההיבט העיקרי בגוף הפיזי אינו יכול להתקיים, אם ה'אני' והגוף האסטרלי אינם נמצאים בתוכו – כי הוא הופך אז לגווייה – זה נכון במובן מסוים גם לגבי ההקרנות האלה, כי הן כולן נוכחות בחומר הפיזי. ללא ה'אני' לא יכול להיות דם אנושי, ללא הגוף האסטרלי לא יכולה להיות לאדם מערכת עצבים. יש לנו את הדברים האלה בתוכנו, כמקבילים וקשורים לאיברים הגבוהים יותר של האדם.

כשם שבכלל לא יכול להיות גוף פיזי אמיתי חי, אלא רק גווייה של הגוף הפיזי, כאשר ה'אני' עבר – או אפשר לומר "עלה" – מתוך הגוף הפיזי דרך שער המוות, כך גם ההקרנות הללו אינן יכולות לחיות בצורה נכונה בתנאים מסוימים.

לדוגמה, הקרנת ה'אני' – כלומר, תכונה מסוימת של הדם – יכולה להיות נוכחת באורגניזם האנושי בצורה לא נכונה אם לא מטפחים את ה'אני' כראוי. כמובן, כדי להפוך את הגוף הפיזי לגווייה, הכרחי שה'אני' יעזוב את אותו גוף פיזי לגמרי, באופן מלא. אבל אפשר להפוך את הדם למעין רבע גווייה אם לא מאפשרים לו להיות חדור במה שאמור לחיות ב'אני' כדי שהנפש-רוח תוכל לפעול על הדם בדרך הנכונה. אתם יכולים להבין מכאן שאפשר לגרום לאי סדר בנפש האדם באופן כזה שבדם, בחומר של הדם, לא יופיעו ההשפעות הנכונות. זה הרגע שבו הדם יכול להפוך לחומר רעיל – אם כי לא לגמרי, מפני שאז האדם היה צריך למות מזה, אך לפחות בחלקו. כשם שהגוף הפיזי האנושי נתון להרס במובן מסוים כאשר ה'אני' נמצא בחוץ, כך הדם נתון למצב שהוא לא יהיה בריא, גם אם לא ניתן להבחין בכך מייד, אם לא מטפחים ומתחזקים את ה'אני' כראוי.

מתי ה'אני' לא מטופח ולא מתוחזק כראוי? זה קורה בתנאים מאוד ספציפיים. אם נתייחס לתקופה הפוסט-אטלנטית, נראה שהאבולוציה של האדם מתרחשת באופן כזה שבתקופות התרבות העוקבות, של התקופה הפוסט-אטלנטית, מתפתחים אימפולסים ויכולות מסוימים. אי אפשר לדמיין שבתקופה ההודית הקדומה חיו אנשים שהיו דומים לנו מבחינת התפתחות הנפש. מתקופה לתקופה, כשהאדם עובר דרך התגשמויות ארציות חוזרות ונשנות, נפש האדם זקוקה לאימפולסים שונים.

אני רוצה לצייר באופן סכמתי את מה שקורה כאן. דמיינו כאן את הגוף הפיזי העיקרי, זה שצריך להתמלא בכל האיברים הגבוהים יותר של הטבע האנושי כדי שיוכל להיות בכלל גוף פיזי.

מכל האיברים הגבוהים האלה של הטבע האנושי, אתייחס רק ל'אני', למרות שיכולתי להתייחס באותה מידה לשלושתם. ההצללה הזאת כאן מראה שהגוף הפיזי הזה חדור ב'אני'. גם ההקרנות האחרות חייבות להיות חדורות באופן מסוים. אני רוצה להראות את ההקרנה של הגוף האתרי, המעוגן ברובו במערכת הבלוטות של האדם בצורה הזאת; גם זה חייב להיות חדור בדרך מסוימת. כדבר שלישי, אני רוצה להראות את מה שמעוגן בעיקר במערכת העצבים; גם זה חייב להיות חדור בדרך מסוימת על ידי השפעה מסוימת של ה'אני'. וגם גוף- ה'אני' עצמו חייב להיות חדור באופן תואם.

אמרנו שכאשר האדם עובר דרך תקופות אבולוציה עוקבות, בכל תקופה של אבולוציה הוא חייב להיכנס לאימפולסים אבולוציוניים שונים. הוא חייב להפנים את מה שתקופתו דורשת ממנו. בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, בתקופה ההודית הקדומה, בני האדם היו צריכים לספוג אימפולסים נפשיים-רוחיים שאפשרו במיוחד את התפתחותו של הגוף האתרי. בתקופה שלאחר מכן, התקופה הפרסית הקדומה, התפתח הגוף האסטרלי, בתקופה המצרית-כשדית התפתחה נפש התחושה, בתקופה היוונית-לטינית הנפש האינטלקטואלית או השכלית, ובזמננו נפש התודעה.

האם האדם סופג בצורה נכונה את מה שדורשת התקופה שבה הוא חי? הדבר תלוי באופן שבו הוא מחדיר לאיברים האלה של גופו, בדרך הנכונה, את מה שנכון לתקופתו, בדיוק כמו שהגוף הפיזי חדור על ידי האיברים הגבוהים יותר. נניח שאדם בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית יתנגד כל כולו למשהו שהוא הכרחי לתקופה פוסט-אטלנטית חמישית זו, והוא ידחה את כל מה שהיה יכול לפתח את נפשו כפי שזה נדרש בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. מה תהיה התוצאה מכך?

את הגוף הפיזי שלו לא ניתן להחזיר למצבו הקודם, אם הוא שייך לאותו חלק של האנושות שאמור לספוג את האימפולסים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. לא כל גזע אמור לעשות זאת בו זמנית; אך כל הגזעים הלבנים נקראים עכשיו לספוג את האימפולסים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. נניח שבני האדם יתנגדו לזה; אז איבר מסוים בגופם הפיזי, במיוחד הדם, יישאר בלי מה שהיה נכנס לתוכו אם הם לא היו מתנגדים. באיבר זה של הגוף הפיזי יהיה אז חסר מה שיחדור לחומר המתאים ולכוחותיו בדרך הנכונה, ובדרך זו, אותו חומר והכוחות הטמונים בו יהיו חולים ומוחלשים מבחינת חיוניותם, אם כי לא באותה מידה כמו ברגע שה'אני' יוצא מתוכו וגוף האדם הופך לגווייה. האדם אז נושא זאת בתוכו כמעין רעל. להישאר מאחור באבולוציה משמעותו שהאדם מחדיר לתוך עצמו מעין צורת-פנטום רעילה. אילו הוא היה סופג את מה שתואם את האימפולסים התרבותיים של תקופתו, מצב נפשו היה כזה שהוא היה יכול להמיס את הפנטום הרעיל הזה שהוא נושא בתוכו. אך אם הוא אינו מוכן לעשות זאת, הוא מאפשר לצורת-הפנטום להתגבש ולהפוך לחלק בתוך גופו.

מכאן נובעות המחלות של התרבות, הדקדנטיות התרבותית, כל הריקנות הנפשית, ההיפוכונדריה, סוגי התימהונות, חוסר הסיפוק וכן הלאה, וגם כל האינסטינקטים התוקפניים המתנגדים לאימפולסי התרבות. או שאנו מקבלים את התרבות של התקופה ומשתלבים בתרבות זו, או שאנו מפתחים את הרעל התואם המתגבש בתוכנו, אך יכול היה להתמוסס דרך הנכונות לקבל את התרבות. התגבשות הרעל הזה גורמת לאדם לפתח אינסטינקטים נגד התרבות של תקופתו. השפעות רעילות הן תמיד בו זמנית אינסטינקטים אגרסיביים. בשפות העממיות של מרכז אירופה, ניתן להרגיש זאת בבירור: בניבים רבים לא אומרים שאדם כועס, אלא שהוא רעיל, ביטוי המצביע על חוש עמוק לאמת. באוסטריה, למשל, על אדם חם מזג אומרים שהוא gachgiftig, כלומר, הוא נהיה רעיל במהירות. כמובן, יש הבדלים בדרגה. במקרה של ארס נחשים, המכיל דרגה גבוהה יותר של רעילות, ניתן לראות שהוא נושא בתוכו את יסוד התוקפנות. אך במידה פחותה, האדם צובר בתוכו ארס כזה, אפילו במצב מרוכז מאוד, כשהוא מסרב לקבל לתוכו את מה שהיה ממוסס את הארס. במיוחד בזמננו, אנשים רבים מסרבים לקבל את החיים הרוחיים בצורה המתאימה לתקופתנו, צורה שאותה אנו מנסים לתאר כבר במשך זמן רב, לאחרונה גם בהרצאות פתוחות לקהל הרחב.

האמת היא שפרח הלוטוס הזה כאן [על המצח] גורם לכך שיהיה אפשר לראות היטב את מה שמתפתח אצל אנשים כאלה; כי ההשפעות מגיעות עד לספירת החוֹם, ואנשים כאלה כמו נדלקים נגד כל דבר בעולם החיצוני אשר מצביע על משהו שיהיה מועיל ויביא ריפוי לתקופה. מפיסטופלס, השטן, בהחלט מתהלך בינינו; אך אנשים מתחילים לפתח משהו קטן, משהו כמו להבות קטנות, כאשר הם מסרבים לספוג את מה שמתאים לתרבות התקופה, כך שהם לא ממיסים את הרעל, אלא הופכים אותו לגוויה חלקית, נותנים לו להתגבש באורגניזם כצורת-פנטום.

אם תחשבו על כך לעומק, תוכלו להבין את הסיבה לצורות שונות של חוסר שביעות רצון בחיים. כי לשאת פנטום רעיל כזה בתוך עצמם גורם לאנשים להיות לא מאושרים. בימינו, נקרא להם עצבניים או נוירו-סטיניים;^[1] אבל זה יכול להפוך את האדם גם לאכזרי, מסוכסך, מוניסטי, חומרני, כי תכונות אלה קשורות לעיתים קרובות, הרבה יותר ממה שחושבים, לסיבות פיזיולוגיות הנגרמות על ידי הרעל השוקע באורגניזם האנושי במקום להיספג בו.

מכל זה אפשר לראות שבמבנה הכללי של העולם שבו אנחנו נמצאים, קיים באמת סוג של איזון לא יציב בין הטוב, הנכון, לבין היפוכו – ההשפעות הרעילות. כדי שהטוב והנכון יוכל להיווצר, חייבת להיות אפשרות שאדם יסטה מהטוב ושייווצרו ההשפעות הרעילות.

אם נרחיב הבנה זו לגבי מצב מקיף יותר, נוכל לומר לעצמנו: בעולם כיום חייבת להיות אפשרות שאנשים יגיעו לחיים רוחניים מסוימים, שהם יפתחו בתוך עצמם אימפולסים לחיים חופשיים, פנימיים, רוחניים. כדי שהאדם יגיע לחיים הרוחניים, חייבת להיות נוכחת תמונת הנגד: האפשרות לסטות מהם דרך מאגיה אפורה או שחורה. בלי זה, הדבר לא יכול לקרות. כשם שאתה לא יכול לעמוד כבן אדם אם אין מתחתך את האדמה המוצקה, הנותנת לך קרקע איתנה, כך החיפוש אחר האור והחיים הרוחניים אינם יכולים להתקיים אם האפשרות של התנגדות לא הייתה קיימת באופן בלתי נמנע עבור תחומי החיים הגבוהים יותר.

כבר הצבענו על ההיבט הסותר, אך לא פחות משמעותי, של השאלה: למי אנו חייבים את המיסטריה של גולגותא? אולי אפשר היה לענות: ליהודה איש קריות. כי אילו יהודה איש קריות לא היה בוגד בישוע כריסטוס, מיסטריית גולגותא לא הייתה מתרחשת, ולכן עלינו להכיר תודה ליהודה, כי הכריסטיאניות, כלומר מיסטריית גולגותא, נובעת למעשה ממנו. אך אנו לא יכולים להיות מוקירי תודה ליהודה איש קריות, ולהכיר בו כמייסד הכריסטיאניות! כל פעם שאנו עולים לעולמות עליונים, עלינו לחשוב על האמת החיה, לא על אמת מתה, והאמת החיה נושאת בתוכה את האנטיתזה שלה, בדיוק כפי שבקיום הפיזי החיים נושאים בתוך עצמם את המוות.

קחו זאת כמשהו שהייתי רוצה להטביע בנפשכם היום, כי תוכלו להגיע מכך לתובנות רבות. חייבת להיות אפשרות לשחרר את הרעל שהוא ההיפך הקוטבי של האלמנט הרוחי. אבל אז, אם ניתן לשחרר אותו, אפשר גם להשתמש בו – ואפשר להשתמש בו בכל התחומים.

ניתן לקשור לנושא זה שאלות רבות. אבל היום, ניגע רק בשאלה אחת: איך ניתן להתמודד עם הסבך הזה? האם לא קיימת הסכנה הגדולה שכל דבר בעולם, שאנו ניגשים אליו, מכיל את היפוכו הקוטבי, את החלק הרעיל, או לפחות שמישהו עלול לעבד אותו וליצור ממנו משהו רעיל? כמובן, אפשרות זו קיימת תמיד. את כל מה שיכול להיות טוב מאוד בעולם ניתן להפוך להיפוכו. זה חייב להיות כך, כדי שהאבולוציה של האנושות תוכל להתרחש בחופש בהתאם לתקופת התרבות שלנו. דווקא האימפולסים האבולוציוניים היפים ביותר של תקופתנו יכולים לספק את ההזדמנות הגדולה ביותר שיהפכו אותם להיפוכם.

עיקרון זה חל על החיים החברתיים, בדיוק כמו שהוא חל על האורגניזם האנושי. ראינו מהרצאות קודמות שנערכו כאן,^[2] שבתקופתנו מתחיל להתהוות הנבט ליכולת האדם לפתח חיים אימגינטיביים, לעצב מחשבות העולות בצורה חופשית, למרות שאנשים בעלי חשיבה מטריאליסטית עדיין מכחישים אפשרות זו. אך זהו חלק מהטבע של תקופתנו שחייבים להתפתח בהדרגה חיי אימגינציה. מהו ההיפך של חיי אימגינציה? ההיפך של חיי אימגינציה הוא הבדיה, הפיקציה, הבדיה ביחס למציאות, וקשורה לכך קלות הדעת שבה אנשים טוענים דבר זה או אחר. אני כבר תיארתי זאת לעיתים קרובות בהרצאות אלה כחוסר תשומת לב לאמת, למציאות, לדבר הממשי. הדבר הנפלא ביותר שמוצע לאנושות בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית היא העלייה ההדרגתית מהחיים האינטלקטואליים החד-צדדיים בלבד, אל חיי האימגינציה, שהיא הצעד הראשון לתוך עולם הרוח. אך האימגינציה יכולה לסטות ולהפוך לשקר, לפנטזיה ביחס למציאות. כמובן, אינני מדבר על שירה או ספרות, כי שם הדבר מוצדק, אלא על המצאה שקרית ביחס למציאות.

אלמנט נוסף שחייב להיווצר בתקופתנו – וגם על כך דיברנו בהרצאות אלה – הוא אופן חשיבה מצפונית במיוחד, חשיבה המודעת לאחריותה. אם תחשבו על מה שיכול להציע מדע-הרוח בעל האוריינטציה האנתרופוסופית, תאמרו לעצמכם: אם אתה באמת רוצה להבין מה נותן מדע-הרוח הזה, עליך לפתח מחשבות חדות שבהן חי בצורה נכונה הרצון לחפש אחר המציאות האובייקטיבית. יש צורך בחשיבה חדה כדי להפנים את התורה שלנו, אם אפשר לקרוא לה כך. מעל לכול, לא מדובר במחשבות חולפות, אלא יש צורך בחשיבה שקטה, שיכולה לשהות עם הדברים. עלינו לעבוד כעת על פיתוח חשיבה כזו. עלינו לשאוף כל הזמן לדרוש מעצמנו מחשבות בעלות קווי מתאר חדים, ולא להיכנע בצורה עיוורת לסימפתיות ולאנטיפתיות כאשר אנו טוענים משהו בפני עצמנו ואחרים. עלינו לחפש את הסיבות, את הבסיס למה שאנו טוענים; אחרת לעולם לא נוכל להתעמק במדע-הרוח בדרך הנכונה. אנחנו חייבים לדרוש זאת מעצמנו, ואנו ממלאים את משימתנו כאשר אנו דורשים זאת מעצמנו. כאשר נשאלת השאלה: מה אנו יכולים לעשות בזמנים הקשים האלה? עלינו לגבש את תשובתנו מתוך מה שנאמר זה עתה. עלינו להיות מודעים לכך שבזמן הנוכחי, כל אדם שרוצה שהאבולוציה של האדמה תמשיך בצורה בריאה, חייב לחפש ברצינות, ביסודיות ובכנות אחר אובייקטיביות מחשבתית באופן שזה עתה תיארתי. זוהי משימתה של נפש האדם בזמן הנוכחי.

אך מכיוון שזה המצב, יכול להתפתח גם הרעל המקביל: נטישה מוחלטת של מחשבות בהירות, של מחשבות המחוברות למציאות, של מחשבות שאינן ממציאות פנטזיות, אלא רוצות לתאר רק את מה שיש. נטישת השאיפה הזו לאובייקטיביות הלכה והתעצמה במהלך המאה ה-19. היעדר המצפון במה שרוצים להציג כאמת, הגיע לשיא מסוים במאה ה-20 בהשוואה לכל מה שהיה לפני כן. ההשפעה היא הגרועה ביותר כאשר אנשים לא ערים לכך בכלל; אך זה בדיוק מה שמאפיין את זמננו.

אתן לכם כמה דוגמאות כדי שתבינו למה אני מתכוון. אני באמת רוצה לעשות זאת בלי סימפטיות או אנטיפתיות. יש אדם שאני מכיר היטב, אדם שהייתם מתארים אותו כאיש יקר ונחמד. יש לו תפקיד בחיים הציבוריים, שהוא תופס בהם בצדק מקום מכובד מאוד, ובוודאי לא היה מרשה לעצמו לסטות כהוא זה ממה שנקרא יושרה מוסרית. אך לפני זמן קצר האיש הזה כתב את הקטע האופייני הבא: "לסיכום", הוא כותב בסוף המאמר שלו, "איננו יכולים להימנע מדיון בשאלה, גם אם יהיה זה דיון קצר בלבד…"^[3]

אפשר להבין שבזמננו צריך לומר דבר כזה, ואני מצטט אותו דווקא מפני שאמר אותו אדם רציני ביותר, אדם הגון וישר, שמאמין באמת במה שהוא אומר. אבל אם מסתכלים על זה יותר מקרוב, מגלים שזה הדבר הכי שקרי שיכול להיות; כי אי אפשר לומר משהו יותר שקרי מאשר: "אני כעת אשיר איתכם 'אנו מתפללים אליך אלוהי הצדק' או 'אלוהים הוא מבצרנו'" וכן הלאה, בהלך נפש שהופך מזמורים אלה לתפילה, כאשר יש לך דעות כמו אלה של האדם הזה. תמצאו כיום שירי הלל כאלה לשקר על כל צעד ושעל, ואני חייב להודות שבדרך כלל הם נאמרים בתום לב. הם הרעל המנוגד למה שצריך להתפתח כחיים רוחניים של אימגינציה. דווקא אצל האנשים הטובים ביותר, השפעות רעילות כאלה יכולות להיות נוכחות, פחות או יותר, בלא-מודע שלהם. אך אם אתה יודע שדבר כזה, אשר חי ופועם בחיים החברתיים, אינו שונה מטיפת הרעל שמחדירים לתוך האורגניזם האנושי, אז אתה יכול לשפוט את כל הדברים האלה בצורה הנכונה. אך ברגע שאתה יודע זאת, אתה גם לא יכול שלא להרגיש מחויב ליישם בחיים משהו שתיארנו לעיתים קרובות: אתה תנסה לפתח ערנות לעובדות, התבוננות בריאה בחיים; כי אי אפשר להתקדם כיום בלי זה. הקארמה שעליה דיברתי, הקארמה אשר מתגשמת בימינו, ואשר איננה הקארמה של עם אחד בלבד, אלא הקארמה של כל האנושות האירופית-אמריקאית של המאה ה-19, היא כבר הקארמה של שקריות, היא הרעל הערמומי של השקר.

אפשר לחוות את השקריות הזו במיוחד בתנועות שיש להן אופי נשגב במיוחד. שמעתי בחיי הרבה שקרים פה ושם; אבל אני חייב לומר שלא פגשתי בשום מקום שקרים גרנדיוזיים כמו אלה שמופצים בין אנשים מסוימים המשמיעים את העיקרון: "אין דת נעלה מהאמת". הייתי אומר שמוצאים שקרים בעוצמה כזו רק במקום שבו ישנה בו זמנית מודעות עמוקה לשאיפה רק לאמת ולא לשום דבר אחר מלבד האמת! דווקא במקום שבו שואפים למטרה הגבוהה ביותר יש צורך בזהירות הגדולה ביותר. לשם כך עלינו לזכור שבתקופות תרבות קודמות היו אפשרויות אחרות של סטייה; בזמננו, הסכנה הגדולה היא הסטייה לשקריות הנובעת מכך שאנשים לא חיים עם המציאות. הם אינם חיים עם המציאות! דווקא דרך אנשים חזקים מבחינה מוסרית כמו האדם בדוגמה שהבאתי – אותו אדם שכתב שקר כזה היה מעדיף לחתוך את לשונו רק לא לשקר באופן מודע – הדברים האלה פועלים כשהם מטפטפים לתוך האורגניזם החברתי והופכים לרעל חברתי. אך כמובן, מכיוון שהם חייבים להיות נוכחים עכשיו, הם יכולים לסטות גם לכיוון השני. אנשים אחרים יכולים להיות מודעים להם ולהשתמש בהם לכל מיני תעלולים – אם לומר זאת בעדינות.

אולי חלקכם זוכרים כמה מוזר זה נראה לאנשים כאשר הצבעתי לראשונה בצורה די קיצונית על נסיבות אלה לפני מספר שנים, גם בהרצאה פומבית במינכן.^[4] אמרתי אז שבמהלך האבולוציה האנושית מתפתחים אימפולסים גם של טוב וגם של רע במישור הפיזי. מה גורם להתפתחותם של אימפולסים אלה? הם נוצרים כאשר כאן בעולם הפיזי נעשה שימוש לרעה בכוחות מסוימים השייכים למעשה לעולם הרוח הגבוה יותר. אם הגנבים היו משתמשים באינסטינקט שלהם לגנוב, אם הרוצחים היו משתמשים באינסטינקטים הרצחניים שלהם, ואם השקרנים היו משתמשים באינסטינקטים השקרניים שלהם, כדי לפתח כוחות עליונים, במקום להפעיל את אותם אינסטינקטים במישור הפיזי, הם היו מפתחים כוחות עליונים משמעותיים מאוד. הטעות שלהם היא רק שהם מפתחים את כוחותיהם במישור הלא נכון. אמרתי שהרוע הוא טוב שמועבר ממישור אחר. כמובן, אם אנו יודעים זאת, זה לא הופך את הגנב או את הרוצח או את השקרן לאדם טוב יותר. אבל אנו חייבים להבין את הדברים האלה, כי אחרת לא נדע במה בדיוק מדובר, ובאופן בלתי מודע נהיה חשופים לסכנות אלה.

אין זה מפתיע שבזמננו אנשים רבים פשוט אינם תופסים שהעיסוק בעניינים רוחניים מתחיל להיות משימת האנושות. הם אינם מוכנים לקבל על עצמם משימה זו, אלא נכנעים לאינסטינקטים מטריאליסטים, ואז מתפתחים בתוכם הרעלנים שהיו אמורים להתמוסס הודות לרוח. מה התוצאה? אצל האנשים שמכחישים את הרוח, הרעלים מתפתחים והופכים לכוחות שגורמים להם להפוך לשקרנים של ממש; בין אם במודע או שלא במודע, זו עניין של דרגה. אך היה אפשר להשתמש בדיוק באותם כוחות כדי להגיע להבנה של מדע-הרוח.

להבנה זו יש משמעות אדירה. בעזרת ידע חשוב כזה, אנו יכולים להבין היבט מרכזי בקארמה של זמננו, אם רק ניקח בחשבון את מה שאמרתי אתמול: אי אפשר לנתק אינדיבידואל אחד מהאנושות כולה, כי האנושות היא מכלול שלם. דווקא כאנטיתזה לחתירה לרוח, חייב שיהיה קיים רוע חמור בזמננו. אחת המשימות של בני האדם של זמננו היא ללמוד להכיר את מהותו האמיתית של הרוע הזה, כדי שנוכל לזהות אותו ולהילחם בו בדרך הנכונה כשאנו פוגשים אותו בחיים.

כאשר אנו מדברים על דברים אלה, אנו מתחילים לתפוס, דרך נקודות מבט מקיפות, את הקשר בין הקארמה של זמננו לבין מה שחי בזמננו וגורם בספירות רחבות ביותר להרבה מאוד רוע. על פני השטח, אנו רואים איך השקר זורם בעולם כיום בגלים עוצמתיים שבולעים הרבה יותר ממה שאתם חושבים. כי לשקר יש חיים חזקים ביותר. אך ממה שנאמר היום, אתם רואים איך השקר הוא רק האנטיתזה המקבילה של השאיפה הרוחנית אשר אמורה להיות קיימת, אך אינה קיימת. אני רוצה לומר שהחוכמה האלוהית-רוחית של העולם נתנה לאנשים את האפשרות לשאוף לרוח. יש בתוכנו את הרעל שאנחנו יכולים למוסס; אבל אנחנו חייבים למוסס אותו, כי אחרת הוא יישאר בנו ויהפוך בתוכנו למעין גווייה חלקית.

הרשו לי לתת דוגמאות לדברים כאלה מהחיים היומיום, ודרכן נוכל בו בזמן לרכוש הבנה טובה יותר לגבי דברים מסוימים שאנו פוגשים כיום בכל מקום, דברים הקשורים לחיים, לכל הרוע והסבל של ימינו. כי במפגשים אלה אנו שואפים גם להגיע בהדרגה להבנה של האירועים הכואבים של ההווה, עד כמה שזה יתאפשר עכשיו. אני אומר דברים כאלה רק כדי לתאר את האופן שבו אימפולסים פועלים – לא כדי לאפיין אדם מסוים, אלא כדי לאפיין עובדות באמצעות דוגמאות.

כאן בשווייץ מסתובב אדם שלפני שנים רבות היה עורך דין בברלין, איש קטן שלא היסס לפעול בשיטות פסולות, ועקב כל מיני דברים שהוא עשה נאלץ לחפש את מזלו מחוץ לארצו. הוא מסתובב בחו"ל כבר שנים, ועכשיו, אחרי פרוץ המלחמה, הוא כתב ספר, "J'accuse"0,^[5] שעורר סנסציה ברחבי הפריפריה. אפשר לומר שפרשת "J'accuse" הזו כולה היא אחת מתופעות הלוואי האומללות ביותר של זמננו, כי היא מהווה סימפטום כל כך אופייני. "J'accuse" הוא ספר עב כרס, ואנשים מסוימים, שאמורים לדעת זאת, טוענים שאין אפילו בקתת עץ קטנה בנורבגיה, למשל, שלא תמצאו בה את הספר הזה. במילים אחרות, הוא אחד הספרים הנמכרים ביותר. באביב שעבר קראתי בברלין מאמר שאותו כתב על הספר הזה אדם מוכר ומכובד. לדבריו, הוא קיבל המלצה על הספר "J'accuse" מאדם שהוא מעריך מאוד. מהאופן שבו הוא מציג אותו, אפשר להסיק למי הוא מתכוון: מדובר במישהו שנחשב לאדם גדול בהולנד. אך אותו אדם לא הצליח לזהות עד כמה הספר "J'accuse" הוא בעל אופי של עיתונות צהובה, זולה. בימינו, אדם יכול להיחשב לאדם דגול ועדיין להיות לגמרי חסר הבחנה בעניינים כאלה.

לא מזמן, המחבר הידוע-לא ידוע של "J'accuse" הופיע שוב, הפעם בעיתון "Humanité" עם הרעיונות הבאים – כפי שאמרתי, אינני מעוניין באדם עצמו, אלא בתיאור של מה שאופייני לזמננו:

חבר פרלמנט סוציאל-דמוקרטי נושא ברייכסטאג בברלין נאום^[6] שבו הוא מפתח את השקפותיו על קשרים שונים בהיסטוריה של התקופה שקדמה למלחמה. בין אם אתה מסכים או לא, זה לא העניין עכשיו. אציג בפניכם את הפרטים. בנאומו, אותו חבר פרלמנט מתייחס לדבריו של סר אדוארד גריי מה-30 ביולי 1914. הוא אמר בערך את הדבר הבא: אם האוסטרים יצעדו רק עד בלגרד, יסתפקו בכיבוש בלגרד, ואז יחכו לראות מה ניתן להסדיר דרך קונגרס אירופי בנוגע ליחסים בין אוסטריה לסרביה, אז אולי עדיין יהיה אפשרי לשמור על השלום. אמירה זו של סר אדוארד גריי מתועדת היטב, שכן גריי אמר אותה לשגריר הגרמני וגם כתב אותה לשגריר אנגליה בסן פטרסבורג. העניין מתועד במלואו, כך שלא יכול להיות כל צל של ספק שסר אדוארד גריי אמר זאת. אך העובדה שחבר הפרלמנט הסוציאל-דמוקרטי העלה זאת שוב ברייכסטאג הגרמני עורר את זעמו של מחבר הספר "J'accuse". אז מה הוא עשה עכשיו? הוא כתב מאמר בעיתון Humanité, מאמר שבו הוא משמיץ בגסות את חבר הפרלמנט הסוציאל-דמוקרטי, ומאשים אותו בשקר, בציטוטים שקריים וכן הלאה. אבל העניין מתועד היטב, ואותו חבר פרלמנט לא אמר דבר מלבד מה שמתועד בספרים השונים, כולל במכתב שסר אדוארד גריי כתב ושלח לשגריר האנגלי בסן פטרסבורג. אז איך המחבר של "J'accuse" יכול היה לטעון שחבר הפרלמנט משקר? הוא עשה זאת בעזרת הטענה הבאה: מה שאמר חבר הפרלמנט הסוציאל-דמוקרטי אינו יכול להתייחס להצהרה של סר אדוארד גריי ב-30 ביולי, אלא רק להצהרה של סאזונוב^[7] ב-31 בדצמבר; אך ההצהרה של סאזונוב, לא של גריי, היא כך וכך, ואני מצטט אותה. זאת אומרת, חבר הפרלמנט ציטט את סאזונוב בצורה לא נכונה, כי ההצהרה של סאזונוב היא כך וכך. בנוסף, חבר הפרלמנט מייחס את ההצהרה של סאזונוב לסר אדוארד גריי. כך טען המחבר של "J'accuse".

העובדה היא שחבר הפרלמנט התכוון להצהרה של גריי. המחבר של "J'accuse" רוצה להילחם בו ולכן אומר: מה שאמר חבר הפרלמנט אינו מתייחס להצהרה של גריי, אלא להצהרה של סאזונוב, שאותה הוא מצטט לא נכון. סאזונוב אמר את הדברים הבאים…; אז מה שחבר הפרלמנט אמר ברייכסטאג בברלין לא נכון. יש בדבריו זיוף כפול: ראשית, הוא מצטט משהו בצורה לא נכונה, ושנית, הוא טוען שההצהרה נאמרה בלונדון, בזמן שהיא נאמרה בסן פטרסבורג. אם כן, המסקנה היא שחבר הפרלמנט הוא שקרן.

זאת הרמה של כל הספר "J'accuse"; כל הנימוקים בנויים כך. אבל אתם רואים עד כמה סבוכה, מבולבלת וחסרת מצפון חשיבתו של אדם שמסוגל לכתוב דברים כאלה. ומה הוא משיג בזה? אינספור האנשים שקוראים עכשיו בעיתון Humanité את מה שכתב המחבר הידוע – ובו בזמן אלמוני – של "J'accuse" אינם בודקים את העובדות, כמובן, אלא מאמינים למה שהוא אומר להם. בדרך זו, אפשר לא רק להוכיח שהנציג הסוציאל-דמוקרטי שיקר, אלא גם להראות – וההוכחה לכך היא שמחבר הספר J'accuse באמת מצליח לעשות זאת – שמעצמות המרכז לא נענו למה שהציעו המעצמות של הפריפריה. שכן, אומר המחבר, הנציג הזה טוען שמעצמות המרכז הגיבו למה שהגיע מהפריפריה; אבל רק תסתכלו על סאזונוב! הוא מצטט אמירה של סאזונוב! מעצמות המרכז לא הגיבו לכך בכלל, אז אפשר לראות איך מעצמות המרכז התנהגו; הם אפילו לא ענו להצעה החשובה הזאת.

אך האמת היא שמה שציטט חבר הפרלמנט מתייחס להצעה של גריי, הצעה שאותה גריי שלח במברק לשגריר שלו לפני שהשגריר העביר אותה לסאזונוב. סאזונוב הפך לגמרי את הצעתו של גריי, שלא הייתה גרועה בכלל. המחבר של הספר J'accuse טוען שההצעה הזאת הייתה צריכה להילקח בחשבון, למרות שסאזנוב עצמו לא לקח אותה בחשבון. ניתן להוכיח כי גריי שלח מברק לשגרירו בפטרסבורג, שהמסר הועבר לסאזונוב, אך הוא לא לקח אותו בחשבון. אך במקביל, גריי שלח הצעה זו לברלין, ומברלין היא נשלחה לווינה. ניתן להוכיח שהתנהל משא ומתן בין וינה לברלין כדי לגרום לאוסטריה לעצור בבלגרד ואז להמתין למשא ומתן אירופי כלשהו. כך עולה ממכתב שמלך אנגליה עצמו שלח במברק לנסיך הנרי. במילים אחרות, מעצמות המרכז נענו להצעתו של גריי. סאזונוב לא נענה להצעתו של גריי! אף על פי כן, המחבר של "J'accuse" קובע: מעצמות המרכז לא הגיבו, ובכך הביאו על עצמן את הדברים הנוראים האלה.

כל העניין איננו חסר משמעות, שכן אותו משפט נמצא גם במסמך האומלל של אתמול. כלומר, יש קרבה מיוחדת, אפשר לומר קרבה משפחתית, בין מסמך כואב בהיסטוריה של העולם לבין אדם שעקב העובדה שהאדמה נעשתה חמה מידי מתחת לרגליו לפני שנים, כותב בצורה כזאת כל מיני דברים תחת הכותרת הראוותנית "אני מאשים, מאת גרמני", דברים בומבסטיים שהוא ממשיך להגן עליהם כמו במאמרו האחרון ב-Humanité.

אין זה מפתיע אם אנשים משיבים מלחמה כדי להגן על עצמם כמו אותו חבר פרלמנט גרמני, אחרי שמחבר הספר "J'accuse" מאשים אותו בהשמצה, בצביעות ובשקריות. הוא אמר: "למעשה, המצב לא שונה מזה של המשרתת שנשלחה לנגר בשם מילר, לכתובת לנגגסה 35, הייתה אמורה לחזור תוך שעתיים, אבל חזרה מאוחר מאוד, למרות שזה היה אמור להיות רק משימה קטנה. כשהיא חזרה, היא אמרה: "לא הצלחתי למצוא אותו!" היא נשאלה: "מדוע לא הצלחת?" וענתה: "לא מצאתי את מר מילר. לא נסעתי ללנגאסה 35, אלא לקורצשטראסה 85, ושם לא גר הנגר מילר, אלא כובסת שקוראים לה שולץ". זה פחות או יותר הקשר האמיתי – אמר חבר הפרלמנט הגרמני – בין מה שנאמר ב-"J'accuse" לבין מה שקרה באמת.

כמובן, המחבר של "J'accuse" הוא דוגמה קיצונית במיוחד. אבל הדרך הזאת של התמודדות עם המציאות היא זו שפועלת כיום כקוטב שני, כניגוד גמור לשאיפה הרוחנית, והיא רעל אמיתי הזורם בוורידים החברתיים במקום מה שעלינו לשאוף אליו: ידע רוחני, חדירה על ידי הרוח. אנחנו יכולים למצוא דברים כאלה בכל מקום בווריאציות המגוונות ביותר. אני נתתי לכם רק דוגמה אחת של שקר שאותו מפרסם אדם שאני מכיר היטב. בכל מקום נראה שדברים כאלה מופיעים כהיפוך של מה שנחוץ בזמננו. אם אנו רוצים בכלל לדעת משהו מן האמת, אנו זקוקים לידע רוחני, כי כל ידע אחר נמצא כיום בפיגור באבולוציה. מסיבה זו, אם רוצים שיתעורר הלך נפש הנוטה לשלום בקרב עמי אירופה, שבאירופה תשלוט גישה של שלום בין העמים, יש לפתח רגשות חדורים ברוח ביחס לעמים, רגשות שניתן לפתח אם רואים את העמים באופן שתיארתי בסדרת ההרצאות על רוחות העמים, שאותה העברתי בכריסטיאניה זמן רב לפני המלחמה.^[8] עלינו להחליט לגשת לרוח העמים באופן רוחני; רק כך ניתן לגרום לרוח האדם להיות פעילה כיום באופן כזה שהיא באמת תוכל לשפוט באופן תקף קבוצה של בני אדם, כמו עם. תארו לעצמכם איך היה אפשר לשפוט עמים כיום אם הייתה מספיק הכנה רוחנית לכך! אך מה שאנחנו רואים כמתהווה באופן קיצוני בצד זה או אחר לא חי רק בקרב האנשים הגרועים ביותר, אלא הוא חי גם בקרב הטובים ביותר. כאשר אני מתאר את העובדות האלה, אין בכוונתי להטיל אשמה על צד זה או אחר. אני פשוט מתאר חוסר, מפני שאנשים אינם רוצים ליצור את התנאים הרוחניים הנדרשים כדי לשפוט הקשרים לאומיים רחבים. הם שופטים על פי סימפתיות ואנטיפתיות, ולא על פי תובנות אמיתיות.

אפשר למצוא דוגמה אופיינית מאוד לכך ברומן מפורסם שיצא לאור לא מזמן,^[9] שבו נעשה ניסיון כן לחלוטין לאפיין עם, במקרה זה הגרמנים, דרך דמויות שונות המייצגות אותו. אך הדרך שבה זה נעשה היא שגויה, כי חוסר הרוחניות מנעה מהמחבר להגיע לשיפוט המבוסס על המציאות. לא הייתי יכול לדבר כאן על רומן אמיתי, כי ביצירת אמנות אמיתית לא הייתה עולה שאלה כזו. אבל אם הרומן הוא מגמתי, אם התיאורים ברומן מגמתיים, אז אפשר בהחלט להביא אותו כדוגמה בהקשר כזה. אני רוצה להבהיר למה אני מתכוון: ברומן טוב באמת, אתה לעולם לא תשמע את קולו של המחבר, אלא הדמויות יביעו את מה שמאפיין את העם, המעמד, הדרגה, וכן הלאה, שאליהם הן משתייכות. אם דמויות כמו הנס מילר או יואכים אייקלהאן אומרות ברומן משהו על הגרמנים, הצרפתים או האנגלים, לא יכולה להיות לנו סיבה להסתייגות. אבל זה לא מה שקורה ברומן שאני מדבר עליו עכשיו, אלא רואים בו שהמחבר עולה כל הזמן לקדמת הבמה, כביכול, ומביע את דעתו שלו, וכאשר הוא מציג את הדמויות שלו, הוא תמיד מוסיף את דעתו על הגרמנים. אפשר לראות זאת מייד כשהוא מתאר את בן משפחתו של אחת הדמויות:

"הוא ידע לדבר יפה, היה בנוי היטב, אם כי קצת כבד, בעל מראה שנחשב בגרמניה ליופי קלאסי: מצח רחב וחסר הבעה, תווי פנים חזקים וסימטריים וזקן מתולתל: יופיטר מגדות הריין".

תסכימו איתי שזאת לא בדיוק הדרך המתאימה לפתח שיקול דעת אובייקטיבי, גם אם הוא אולי נכון במקרים מסוימים. תזמורת מוזיקה קאמרית גרמנית מתוארת באופן הבא:

"הם לא תמיד ניגנו מדויק מאוד או בקצב נכון; אבל הם אף פעם לא הלכו לאיבוד, וצייתו בנאמנות להוראות הביצוע המסומנות בתווים. הייתה להם את אותה קלילות מוזיקלית אשר מסתפקת במעט, את אותה בינוניות שנוכחת בשפע בגזע המוכר כמוזיקלי ביותר בעולם".

כך מתואר דודו של הדמות הראשית:

"הוא היה שותף בבית מסחר גדול, שהיו לו קשרים עסקיים עם אפריקה והמזרח הרחוק. הוא היה לגמרי מסוג הגרמנים מהסגנון החדש, אשר אוהבים ללעוג לאידיאליזם הישן של הגזע, ושיכורים מהניצחון, מפגינים כוח והצלחה, בצורה המוכיחה שהם למעשה לא רגילים שהם יהיו מנת חלקם. אך מכיוון שאי אפשר לשנות לפתע את טבעו בן מאות השנים של עם, האידיאליזם השנוא התגלה שוב ושוב בביטויים בשפה, בנימוסים, בהרגלי המוסר, ובציטוטים מכתביו של גתה המתאימים לכל הזדמנות באירועים משפחתיים ולו הקטנים ביותר; וכך, דרך המאמץ המוזר ליישב בין העקרונות המכובדים של הבורגנות הגרמנית הישנה לבין הציניות של בעלי עסקים חדשים, נוצרה תערובת מוזרה של מצפוניות ואנוכיות, תערובת שיש בה ריח צביעות דוחה למדי – מתוך השאיפה להפוך את הכוח, תאוות הבצע והאנוכיות הגרמניים לסמל של יושר, צדק ואמת".

על אותו אדם נאמר:

"… היה חסר לו אותו אידיאליזם גרמני כנוע, שאינו רוצה לראות, ואינו רואה, את מה שיהיה מביך לגלות, מחשש שזה יפר את השלווה הנוחה של דעותיו ויפריע לחייו הנעימים".

עוד דוגמה לקטע ברומן, שבו המחבר עובר לקדמת הבמה, כביכול, והקורא שומע את דעתו שלו:

"במיוחד מאז הניצחונות הגרמניים, הם עשו כל שביכולתם כדי להגיע לפשרה, ליצור ערבוביה דוחה של כוח חדש ועקרונות ישנים. הם לא היו מוכנים לוותר על האידיאליזם הישן; הם לא היו מסוגלים להשקיע מאמץ חדש כדי להגיע לחופש. הם הסתפקו בזיוף של חופש, וגרמו לו לשרת את האינטרסים הגרמניים. כמו הגל, השוואבי בעל הלשון הכפולה והעליזה, שחיכה עד לאחרי לייפציג וְווֹטרלוּ^[10] כדי להתאים את הרעיון הבסיסי של הפילוסופיה שלו למדינה הפרוסית…"

לאדון הזה יש רעיונות מוזרים על ההיסטוריה של הפילוסופיה; כל מי שמבין אותה באמת יודע שהעקרונות של הפילוסופיה ושל הפנומנולוגיה של התודעה של הגל נכתבו ביינה, בשנת 1806, בעיצומו של רעם התותחים, בזמן שנפוליאון התקרב. אך הרומן מתאר "בחוש אמת" מסוים שהגל חיכה לקרב של לייפציג כדי להתאים את עצמו למדינה הפרוסית.

"… ועכשיו, אחרי שהאינטרסים שלהם השתנו, גם העקרונות השתנו. כאשר הם הובסו, הם אמרו שהאידיאל של גרמניה הוא האנושות. עכשיו, כשהם הביסו את האחרים, הם אמרו שגרמניה היא האידיאל של האנושות".

איזה משפט יפה!

"כל עוד המדינות האחרות היו חזקות יותר, הם אמרו, יחד עם לסינג,^[11] שאהבת המולדת היא חולשה הרואית שאפשר בהחלט לוותר עליה, והם קראו לעצמם אזרחי העולם. עכשיו, כשהם ניצחו, הם התמלאו בבוז כלפי האוטופיות "הצרפתיות": שלום עולמי, אחווה, קדמה בדרכי שלום, זכויות אדם, שוויון טבעי; הם אמרו שלאנשים החזקים ביותר יש זכות מוחלטת על האחרים, ואילו לאחרים, כחלשים יותר, אין שום זכויות עליהם".

עכשיו, אחרי שפרצה המלחמה, רואים שאפשר היה ליצור בפריפריה מאמרי מערכת רבים מהמשפטים האלה. אך המשפטים נכתבו הרבה זמן לפני המלחמה.

"נראה היה שהאל החי והרוח שהתגשם בבשר הם אלה שהתקדמותם הושגה באמצעות מלחמה, אלימות ודיכוי. מאחר שהכוח היה בצידם, הוא נחשב כעת לקדוש. הכוח הפך להיות האידיאליזם היחידי והתבונה היחידה".

עכשיו יש משפט שחסר ממה שרשמתי לעצמי. אתם יודעים שלא קל להעביר עכשיו דברים מעבר לגבול, והספר שלי נמצא בברלין.

אבל אני רוצה לצטט עוד כמה קטעים מהספר, שגם בהם עולה קול המחבר:

"הגרמנים סלחנים לגבי פגמים פיזיים. הם מצליחים לא לראות אותם; הם יכולים אפילו לייפות אותם בעזרת דמיון נדיב המגלה קשרים בלתי צפויים בין הפנים שהם רוצים לראות לבין הדוגמאות הנפלאות ביותר של יופי אנושי. לא היה צורך ביותר מדי כישרון שכנוע כדי לגרום לאוילר הזקן להכריז שלנכדתו יש את האף של יונו לודוביסי…"^[12]

דרך אגב, יש לציין שהאף הזה והפרצוף הזה מתוארים כמכוערים במיוחד.

על שומאן^[13] כתוב:

"אך דווקא הדוגמה שלו" – וכאן מדבר גיבור הספר – "שהובילה את כריסטוף להבנה שהשקר הנורא ביותר באמנות הגרמנית אינו נמצא במקום שבו האומנים רצו להביע רגשות שהם לא חוו, אלא במקום שבו הם ביטאו רגשות שהם כן חוו – אך רגשות אלה היו שקריים במהותם".

ואז, כמקור לנחמה מסוימת, נזכרת אמירה של מאדאם דה סטאל^[14]:

"הם מוצאים נימוקים פילוסופיים כדי להסביר את הדבר הכי לא פילוסופי בעולם: הכבוד לכוח וההתרגלות לפחד אשר הופך את הכבוד הזה להערצה."

מחבר הרומן מוסיף: הגיבור בספרו "מצא שוב ושוב את הרגש הזה" – כלומר, את הכבוד והפחד הזה.

"… בקרב הגדולים ביותר וגם הקטנים ביותר בגרמניה, מווילהלם טל של שילר – הבורגני הקטן עם שרירים של סבל, אשר, כפי שאומר היהודי החופשי בורן, 'כדי לפייס בין הכבוד והפחד, עובר ליד העמדה של מר גסלר היקר בעיניים מושפלות, כדי שיוכל לטעון שלא ראה את הכובע, כדי שהוא לא ייחשב למרדן' – ועד לפרופסור וייס הנכבד בן השבעים, אחד המלומדים המכובדים בעיר, אשר מיהר ללכת הצידה כדי לתת לקצין לעבור על השביל כשהוא חלף על פניו. דמו של כריסטוף רתח כשהוא היה עד למעשים הקטנים, היומיומיים האלה של כניעה מתרפסת, שהיו דבר שבשגרה. הוא סבל כאילו הוא עצמו הושפל. התנהגותם השחצנית של הקצינים שהוא פגש ברחוב, היהירות הקשוחה שאותה הפגינו, עוררו בו זעם עמום; הוא הראה באופן בולט למדי שהוא לא עושה אף צעד כדי לפנות להם דרך, והחזיר את מבטיהם היהירים כשחלף על פניהם. לא פעם הוא כמעט הסתבך כתוצאה מכך; נראה כמעט כאילו הוא מחפש צרות. עם זאת, הוא היה הראשון שהבין עד כמה מיותרות ומסוכנות הפגנות כוח כאלה; אך לרגע התבלבל השכל הישר שלו. הגבולות שהוא כפה על עצמו בלי הרף, וכוחותיו האיתנים, שהצטברו מבלי שישתמש בהם, הכעיסו אותו מאוד. אז הוא מצא את עצמו מוכן לעשות כל מעשה טיפשי; והוא הרגיש שהוא ילך לאיבוד אם יישאר כאן עוד שנה אחת אפילו. הוא שנא את המיליטריזם האכזרי שהרגיש שמעיק עליו, את הצליל המתכתי של החרבות הנוקשות במדרכה, את פירמידות הרובים, את התותחים שהוצבו לפני הצריפים, מוכנים לירות, עם הקנים מכוונים אל העיר".

זה מעניין מבחינות רבות. אני לא מעלה את הדברים האלה מסיבות אישיות או כדי לאפיין מישהו. אבל אחרי שהרומן הזה נכתב ועורר סנסציה די גדולה, היו כמובן אנשים ששיבחו אותו כיצירת האמנות הגדולה ביותר בעולם. זה מה שקורה תמיד. הדעה של מבקר אוסטרי מכובד^[15] – אני אומר "מכובד" במרכאות כפולות – נחמדה מאוד: "הרומן הזה הוא הדבר החשוב ביותר שקרה מאז 1871 ועשוי לקרב שוב בין צרפת לגרמניה".

אתם רואים כמה אמת מסתתרת בדברים האלה! ועוד מדובר כאן באדם שזוכה כעת לשבחים רבים, וכמובן אין לי כל סיבה להסתייג מפעילותו החיצונית בזמן המלחמה. אך מה שכתוב ברומן "המפורסם הזה בכל עולם" יכול לשמש עכשיו כחומר לסיסמאות ולמאמרי מערכת בפריפריה; כי את מה שהקראתי לכם, אתם יכולים באמת לפגוש בכל מאמרי המערכת – עם כל הכבוד למה שנכתב בפריפריה. הדברים האלה נכתבו הרבה זמן לפני המלחמה – כפי שאומר המבקר האוסטרי, למען "התקרבותן של צרפת וגרמניה" – והם נמצאים ברומן "ז'אן כריסטוף" מאת רומן רולן.

יש לכם כאן דוגמה לכך שמי שמדיר את הרוח, דוחה אותה, לא מסוגל לראות את מה שמהותי כשהוא מתבונן באירועי זמננו. אחרי הכול, מה יכול לדעת על האופי הגרמני אדם שכותב עליו דברים כאלה? כפי שאמרתי, יש לנו את הזכות לדבר כך, כי הדעות הסובייקטיביות של המחבר לבושות כאן בתיאורים ברומן גרוע. אבל זו דעתי האישית שהרומן הזה הוא אחד הגרועים ביותר. כפי שניתן לראות מדעתו של המבקר הווינאי, הוא נחשב לאחד הטובים ביותר. גם בביקורות הבינלאומיות הוא תואר כאחד הטובים ביותר. אם לא נאמץ את נקודת המבט – שבמובן מסוים לא כל כך רחוקה מן האמת כיום – שמה שמבקרים משבחים היום הוא בטח משהו עלוב, אז אפשר לרכוש כבוד מסוים כלפי משהו שהמבקרים בני זמננו מחשיבים כהישג הגדול ביותר של התקופה. אך מנקודת מבט תרבותית-היסטורית, דווקא במקרה כזה ניתן לראות עד כמה בני האדם של ימינו אינם מסוגלים להשיג את מה שהתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הזו מציבה כמשימה לאנושות. מסיבה זו, הקארמה תהיה חייבת להתממש. אך המשימה שלנו היא לחשוב על הדברים האלה בצורה אובייקטיבית. מעל לכול, אנחנו לא צריכים לקבל ולחזור ללא ביקורת על מה שנאמר בחוץ בעולם המטריאליסטי, אלא עלינו לנסות לגבש דעה משלנו לגבי דברים.

מה שהקראתי לכם נכתב לפני שנים רבות, אך לאחרונה קטעים אלה מספקים חומר נפלא ביותר למאמרי מערכת בעיתונות של מדינות ההסכמה. זהו ספר שכולו אנטי-גרמני להחריד, אך זו לא הנקודה, כי אפשר להבין כל נקודת מבט. אך זהו זיוף מוזר כאשר משבחים ספר שנכתב לפני שנים כאילו שהוא ספר שזה עתה יצא לאור, אפילו אם הכרכים האחרונים פורסמו רק לאחרונה. אפשר לפגוש עוד דברים מוזרים רבים, כמו למשל קטעים שמופיעים בספר שוב ושוב ונאמר עליהם שהם ציטוטים מכתביו של ניטשה, טרייצ'קה^[16] ואחרים. במקרה של טרייצ'קה, נוכל לחפש אותם לשווא בכל כתביו. אצל ניטשה יש לקטעים משמעות אחרת לגמרי, משמעות הפוכה ממה שמייחסים להם כיום בעיתונות של מדינות ההסכמה.

הכרתי היטב את העורך של ניטשה^[17] ושוחחתי איתו על דברים רבים. באותה תקופה, האדם שתרגם את כל כתביו של ניטשה לצרפתית כתב לאותו עורך כל כמה ימים מכתב מפריז; באותם ימים הוא ראה בניטשה אל. היום הוא משמיץ אותו בלהט. אנו יכולים לחוות דברים מוזרים ביותר בהקשרים אלה. אפשר לחפש לשווא את מה שמצוטט בספר כאמירות של ניטשה או טרייצ'קה, גם כי האמירות מנותקות מהקשרן, ולא רק מנותקות מהקשרן, אלא גם מצוטטות לא בשלמותן; מצוטטת התחלת משפט, חסר אמצע המשפט, ואז מצוטט סיום המשפט. רק בצורה כזו, ניתן לצטט את טרייצ'קה ואת ניטשה כמו שזה נעשה בספר.

אבל את רומן רולנד כן אפשר לצטט. הקראתי לכם רק קטעים קצרים מהרומן שלו. אך אתם לא צריכים לשפוט את הדברים על פי דוגמאות בודדות, ואת הדוגמאות שנתתי ניתן להכפיל ולמצוא באינספור קטעים אחרים. אתם יכולים לגבש דעה במיוחד לפי מה שנאמר בסוף, כאשר תראו שהרומן כולו חדור באותה רוח שנמצאת בציטוטים האלה. אני בשום פנים ואופן לא אומר זאת כגינוי של אישיות זו; אך חייבים להצביע בצורה ברורה על מה שמטפטף כמו רעל בחיינו בזמן הזה.

——————————————————————–

1. סובלים מתשישות או חולשת עצבים. ↑
2. ראו את ההרצאות מ-17 ביוני 1916 ו-14 באוקטובר 1916 ב"האימפולסים הפנימיים של אבולוציית האנושות", GA171, יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
3. הציטוט המלא חסר בתמליל של ההרצאה. ↑
4. הרצאה פתוחה לקהל הרחב, מינכן, 29 במרץ 1914. ההרצאה לא יצאה לאור בדפוס, אך ראו את ההרצאה "רוע לאור ידע הרוח", ברלין, 15 בינואר 1914, ב"מדע-הרוח כאוצר לחיים", 63GA, יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
5. ["אני מאשים, מאת גרמני", מאת ריכרד גרלינג. ↑
6. לגבי נאומו של הנציג דוד, ראו גם את ההרצאה של רודולף שטיינר ב-5 באפריל 1919, ב"אימפולסים מהעבר והעתיד באירועים חברתיים", 190GA. בספריית רודולף שטיינר ישנו גם מאמר של קורט אייזנר, מינכן 1919, שבו הוא דן בנאום הזה של דוד. ↑
7. סרגיי דמיטרייביץ' סאזונוב, 1860–1927, היה מדינאי ודיפלומט רוסי, ששימש כשר החוץ מנובמבר 1910 עד יולי 1916. (ויקיפדיה) ↑
8. "משימתן של נפשות העמים האינדיבידואליים בהקשר של המיתולוגיה הגרמנית-צפונית" 121GA, יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
9. מדובר ברומן "ז'אן כריסטוף" מאת רומן רולן (Romain Rolland), 1866–1944, סופר, מחזאי וחוקר מוזיקה צרפתי, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1915. הרומן נכתב בין השנים 1904–1912. ↑
10. הקרב של ווטרלו – 1815 שבו נפולאון הובס סופית. ↑
11. גוטהולד אפרים לסינג, 1781-1729, החשוב במחזאי תקופת הנאורות הגרמנית. מחזותיו וכתביו התיאורטיים השפיעו רבות על הספרות הגרמנית ועל הפילוסופיה. ↑
12. ראש שנשמר מפסל של האלה הרומית יונו (הערת המתרגמת). ↑
13. רוברט שומאן, 1810–1856, היה מלחין, פסנתרן ומבקר מוזיקה גרמני. שומאן היה אינטלקטואל ואסתטיקן המעורה בתחומי האמנויות השונים ובעיקר בתחום הספרות. היה אחד המייצגים הבולטים של התקופה הרומנטית במוזיקה. יצירתו האישית מאוד שאבה את יסודותיה ממקורות הבארוק והתקופה הקלאסית, אך עם זאת שברה מוסכמות מוזיקליות ופרצה רבות מן המסגרות שהיו נהוגות במוזיקה בתקופתו. ↑
14. Madame de Staël,‏ אן לואיז ז'רמן דה סטאל, 1766 – 1817, הייתה אשת-רוח, סופרת ואשת חברה ידועה; צרפתייה ממוצא שוויצרי, שבסלון שלה אירחה את טובי האינטלקטואלים של תקופתה. ↑
15. מדובר בשטפן צוויג, ב"מכתב לרומן רולן", Berliner Tageblatt, 22 בדצמבר 1912. ראה גם את ההרצאה של 25 בפברואר 1915 מתוך הסדרה "מזמנים גורליים" 64GA. ↑
16. היינריך גוטהארד פון טרייצ'קה (Heinrich Gotthard von Treitschke),‏ 1834–1896, היה היסטוריון ומדינאי גרמני-לאומני, שערך מסע תעמולה אנטישמי נגד יהודי גרמניה החל משנות ה-70 של המאה ה-19. ↑
17. פריץ קוגל (Fritz Koegel), 1860–1904. ↑