רודולף שטיינר

GA173

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 4

דורנאך, 11 בדצמבר 1916

תקציר: "נרודנה אודבראנה". מיכאל אוברנוביץ'. השפעות רוסיות בסרביה. "אחוות העשרה". הרצח כנשק פוליטי. היריבות בין משפחת אוברנוביץ' לבין משפחת קרג'ורג'ביץ. דראגה משין. האימפריאליזם האנגלי והצרפתי. על פרוץ המלחמה.

**************************************************************************

כדי להימנע מאי הבנות, בהמשך לדברים שהתחלנו לדון בהם לפני שמונה ימים, הייתי רוצה להדגיש שוב שבשום אופן אין לייחס את השיפוטים המבוססים על עובדות לאומה שלמה או לעם כלשהו כשלעצמו. תהיה זו אי הבנה מוחלטת אם נגיע להכללות כך שנייחס לעמים את מה שנאמר על גורמים מסוימים הפועלים במציאות, כמו למשל על אישיויות מסוימות. רוב האנשים בכלל לא יודעים על מה הם מדברים כשהם מזדהים עם אישיות זו או אחרת, המייצגת, או נראית כמייצגת עם זה או אחר, ואומרים: גם אני שייך לעם הזה! הם מדברים באפלה מוחלטת. מה גורלם של שיפוטים של אנשים אם הם שופטים על בסיס פראזות ריקות מתוכן מבלי להיות מסוגלים להצביע על משהו מעשי? כי בעצם השיפוטים מן הסוג הזה אינם נוגעים בשום צורה במציאות האמיתית, הממשית.

אני רוצה לכוון את עיני נפשכם, עד כמה שזה ניתן, לשלושה דברים. ראשית, לתרום להבנה מסוימת – כמובן שזו יכולה להיות רק הבנה מסוימת – של הזרמים הרוחניים הגדולים העומדים מאחורי אירועי תקופתנו; שנית, לאופן שבו זרמים אלה פועלים במקום זה או אחר, לאופן שבו הם פועלים באמצעות אנשים, בין אם בעזרת חברות, אחוות וכדומה, או באמצעות בני אדם אינדיבידואלים בצורה פחות או יותר מודעת; ולבסוף, הייתי רוצה להראות איך עלינו להסתכל על הדברים האופייניים, על הדברים החשובים, אם אנו רוצים להבין כיצד ניתן להסביר את מה שקורה במישור הפיזי בהקשרים רחבים יותר.

אם נאמץ נקודת מבט גבוהה יותר, ונסתכל על ההקשר הרחב יותר, דברים רבים ייראו אחרת מאשר אם נסתכל רק על עובדות אינדיבידואליות המופיעות באקראי זו לצד זו. כי ההיסטוריה של האנושות, אפילו באירועים הכואבים ביותר שלה, מכוונת ומובלת על ידי אימפולסים רוחיים. אך האימפולסים הרוחיים האלה פועלים גם אלה נגד אלה, ובני האדם נתפסים בזרמים שלעיתים קרובות מנוגדים זה לזה. קל מידי להאמין שהסדר העולמי המלא בחוכמה יפתור את הכול. אילו זה היה נכון, לא היה קיים בעולם הפיזי כולו משהו שלמעשה כן קיים עכשיו: חירות האדם. אך מצד שני, קיימים בהחלט אימפולסים של כורח, אימפולסים קארמתיים גדולים, אשר פועלים בכל דבר, ובהרצאות האלה אנחנו רוצים לבחון את האופן שבו הם פועלים. אך יחד עם זאת, עלינו לעסוק גם בפרטים, ולשים לב לאופן שבו מתפתחים הדברים כאשר מופיעה סתירה גדולה במיוחד, סתירה כזו שיש לה משמעות לאורך האבולוציה של האנושות. אחת הסתירות מסוג זה היא זו שקיימת בין המערב למזרח בתרבות האירופית, וכבר תיארתי את מה שהתפתח במערב וגם את מה שחי במזרח כאלמנט לאומי לעתיד. אלה כוחות אמיתיים שפועלים. כמובן, רוב האנשים לא יודעים דבר עליהם, אך אינדיבידואלים מסוימים היו תמיד מסוגלים ללמוד משהו לגביהם.

יש שתי אפשרויות: אחת מהן היא שאנשים לא יודעים דבר על הכוחות האמיתיים האלה; במקרה זה, יכול לקרות בקלות שמתוך חוסר ערנות, מבלי שיוכל לעשות משהו בעניין באמצעים הרגילים, האדם נותן לעצמו להפוך לכלי שמשתמשים בו אחרים, שגם הם נסחפים פחות או יותר בזרם, ופעולתם היא מעין מיזוג בין הזרמים הרגילים לבין האגואיזם והאמביציות שלהם. לאנשים אלה יש את היכולת להשפיע דרך סוגסטיה על אלה שחסרה להם יכולת הבחנה.

האפשרות השנייה קשורה למשהו חשוב ומשמעותי במיוחד בעשורים האחרונים של החיים האירופיים: ישנם אינדיבידואלים אשר באמצעים כאלה או אחרים לומדים דרך האחוות האוקולטיות על הכוחות הרוחיים הקיימים, ובאופן מודע משתמשים לרעה בידע זה. הם מנצלים את הידע באופן מודע, בצורה זו או אחרת. גם במקרה שאולי לא ניתן לשפוט את מטרתם כשלילית מבחינה מוסרית, זה עדיין כמו לשחק באש כאשר אנשים שלא יודעים כיצד להתייחס לאימפולסים רוחיים פועלים כדי לתת לאימפולסים כאלה כיוון מסוים. מצב כזה עלה, למשל, כאשר במחצית השנייה של המאה ה-19, נוצרו במרכז אירופה אחוות פחות או יותר סודיות, אשר הופעלה עליהן השפעה רבת עוצמה מהפריפריה של אירופה. אחוות אלה פעלו במידה רבה דרך אמצעים אוקולטיים. אחת מהן הייתה "אומלדינה", שהשיגה דברים רבים מאוד באמצעות האימפולסים שחיו בתוכה.

"אומלדינה" הייתה אחווה שפעלה בקרב חבריה עם טקסים מסוימים, טקסים כמו אלה שאחוות סודיות מסוג זה משתמשות בהם בדרגות שונות. "אומלדינה" יצרה מספר אחוות סודיות מאוד במרכז אירופה, מפוזרות בעיקר באזורים הסלאביים השונים, כולל בארצות הבלקן, והן פעלו באמצעים אוקולטיים בטקסים ובריטואלים שלהן. הייתה להן השפעה רבה, והן השיגו הרבה, עד שכל העניין התגלה במקרה, כמו שאומרים, אך כמובן שלא היה מדובר במקריות בלבד. העניין התגלה דרך משפט שהתקיים בבוהמיה. האחוות האלה, שכולן שמרו על קשרים זו עם זו, חיפשו בין הדברים הרבים שמתרחשים מתחת לקרקע, והמשיכו את פעולתן תחת מסכות שונות. מסכה אחת כזו הייתה "נרודנה אודברנה" (Narodna Odbrana) בסרביה,^[1] שהוזכרה פעמים כה רבות בתחילת האירועים הקשים של ימינו. הזרם הזה, אשר כבר נכח דרך משהו שפעל באמצעים אוקולטיים, ואשר כלל בתחומו גם אנשים שידעו על העניין וגם כאלה שלא ידעו עליו דבר, נתן תנופה רבה להרבה מהדברים שהתרחשו בדרום-מזרח אירופה בעשורים האחרונים. כאשר בעשורים האחרונים של המאה ה-19, האחוות המערביות, ובמיוחד האחוות האנגליות, דיברו על מלחמת העולם הגדולה המתקרבת – וכפי שאמרתי לכם, הן דיברו הרבה על כך – הן הצביעו תמיד על חשיבותם של האירועים שעתידים להתרחש במדינות הבלקן.

הרשו לי לומר על כך משהו בדברי הקדמה אלה. כי אם אנו מסתכלים רק על האלמנט הרוחי שנמצא בדברים, אין לנו את הבסיס הנכון כדי לנסח את השאלות הנכונות, ואנו לא יודעים כיצד מה שקורה מבחינה רוחנית משתקף למטה, במישור הפיזי. זו בדיוק השאלה החשובה שאני רוצה לפתח עבורכם בהרצאות אלה לאחר שאתמול ביקשתי מכם להרהר בסתירה הגדולה של מיסטריית גולגותא. בהקדמה זו עליי לתת תיאורים שישמשו כבסיס לדברים רבים, ולכן אני רוצה שוב להדגיש כאן במיוחד שאני מבקש מכם לא להאמין שמה שאני אומר מתייחס לעם כלשהו ככזה. אף אחד לא יכול לחוש יותר סימפטיה ממני כלפי העם הסרבי האומלל; לא רק משום שהם חוו כאב כה רב בתקופה האחרונה, אלא בעיקר משום שהעם הזה היה במשך עשרות שנים כלי משחק בידי גורמים מגוונים ביותר שעשו שימוש במה שחי בעם הזה למטרות שבוודאי אפשר לומר עליהן: מטרות אלה עומדות בבסיס הניסיון הפסול להפנות לכיוון מסוים את האימפולסים האבולוציוניים האמיתיים באנושות שקיימים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית.

אני לא רוצה לחזור אחורה לעבר יותר רחוק מהמחצית השנייה של המאה ה-19. בימינו נאמרים מעט מאוד דברים שביכולתם להטיל אור על הנושאים האלה. התיאור שאני נותן הוא רק מעין סקיצה, ובסקיצה אפשר, כמובן, להציג את הדברים רק בקווים כלליים. אני יודע שכמעט ולא קיימת כיום נטייה להעמיק בעובדות האמיתיות, אך בכל זאת חייבים להיות מודעים לפחות לחלק מעובדות אלה. לכן אני רוצה לחזור לעבר רק עד למיכאל אוברנוביץ',^[2] שמילא תפקיד חשוב כשליט סרביה במחצית השנייה של המאה ה-19. הוא היה אישיות אהודה, ובאמת אי אפשר לומר עליו שהוא כיוון באיזושהי דרך שלילית את האימפולסים שאותם רואה קודם כול, כמובן, מי ששייך לעם מסוים. את האימפולסים של עם מסוים ניתן לכוון באופן כזה שהם יפעלו באופן מוגזם מתוך אגואיזם לאומי או אינדיבידואלי, במקום שיהיו בהרמוניה עם האימפולסים של האנושות כולה. מבחינה זו, קשה מאוד למצוא את המידה הנכונה ואת האיזון הנכון. במקרה של מיכאל אוברנוביץ', רעיונותיו היו לרוב בתאום עם רוח האימפולסים הטובים של אירופה – אם תרשו לי להשתמש בביטוי זה גם אם הוא אולי קצת שטחי. אך הוא היה זקוק לאימפולסים האירופאים הטובים האלה רק במידה שבה הוא יכול היה להישאר פטריוט סרבי אמיתי. כדי להבין חד-צדדיות מסוימת אצל מיכאל אוברנוביץ', עלינו להיות מסוגלים לראות את הדברים מנקודת המבט הסרבית, אך זה לא באמת העיקר. ניתן לומר שאם אדם כמו מיכאל אוברנוביץ' פועל בצורה כזו מתוך הפטריוטיות שלו, אז את הגישה שלו יכול בהחלט להבין כל מי שפועל מתוך פטריוטיות דומה, אך כלפי עם אחר, עקב מקום לידתו, מוצאו והשכלתו. אספר לכם בכמה מילים את מה שאמר על האידיאל של מיכאל אוברנוביץ' מישהו שהכיר אותו היטב. מילאן פירוצנץ (Milan Pirotsanatz) כותב:

"מטרתו הפוליטית הסופית לא הייתה הקמתה של סרביה הגדולה, אלא הקמת קונפדרציה דרום סלאבית תחת ההגמוניה של סרביה".

אם כן, מיכאל אוברנוביץ' חשב על קונפדרציה בלקנית. האוקולטיסטים של מערב אירופה, שהיו מעודכנים ופעלו במובן הטוב ביותר של המילה, גם דיברו על הקונפדרציה הזאת בתקופות הטובות של האוקולטיזם במערב אירופה. למרות שהיו כאלה שהתנגדו לאידיאל זה, יש לומר שהוא היה אידיאל הקשור לאימפולסים מסוימים אמיתיים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. נגד האידיאל הזה של מיכאל אוברנוביץ', קם גם חלק גדול ממה שנקרא האינטליגנציה הסרבית, במיוחד תחת הנהגתו של יובאן ריסטיץ'.^[3] האינטליגנציה הסרבית הזאת אפשרה שיזרום מתוכה אלמנט שונה מזה שזרם ממיכאל אוברנוביץ'. בעוד שמיכאל אוברנוביץ' רצה ליצור פדרציה בלקנית מתוך הכוח הסלאבי של הבלקן ללא כל עזרה מצד אוסטריה ורוסיה, הקבוצה שאחד ממנהיגיה היה יובאן ריסטיץ', רצתה להעמיד את סרביה בכל מחיר לשירות מה שנבע מרוסיה, כדי ליצור מסגרת בשביל הרוסיות באמצעות סוגסטיה שתחדור למוח הסלאבי בעזרת הצוואה של פיוטר הגדול.

מתוך הקבוצה שהושפעה מ"אומלדינה" יצאה אז הסיסמה הטוענת שיש להביא לעולם תנועה שתנטרל את מאמציו של מיכאל, ושרוסיה חייבת בכל הנסיבות למלא עבור סרביה את אותו תפקיד שצרפת מילאה עבור פיימונטה ביצירת איטליה החדשה. כפי שצרפת עזרה בהפיכת פיימונטה לאיטליה המודרנית, כך רוסיה צריכה לשרת את סרביה כדי שסרביה תהפוך למשהו משמעותי בבלקן בצד השני של הים האדריאטי, אך רק תחת ההנהגה של מה שאמור היה להיכלל באימפולסים המסתוריים בצוואתו של פיוטר הגדול.

בסך הכול, יש כשישה מיליון סרבים. מתוכם, רק שלושה וחצי מיליון חיים בסרביה ובמונטנגרו; שניים וחצי מיליון היגרו בעבר לאוסטריה. סביבם ובתוכם חיים ארבעה מיליון סלאבים קתוליים וחצי מיליון מוסלמים מהדרום. מובן מאליו שכתוצאה מכך נוצרות באופן בלתי נמנע התנגשויות. רק תארו לעצמכם את התוהו ובוהו הרוחני שחי שם, ומה זה אומר כאשר בתוך התוהו ובוהו הזה מתערבת תנועה מסוימת כמו "אומלדינה". ניתן לעשות כל מיני דברים אם משתמשים בצורה הנכונה בתנאים הקיימים. ואלה שמשתמשים באמצעים כאלה, כמו "אומלדינה", תמיד משתמשים בזרם אחד נגד השני, כדי שייצא מזה משהו אחר.

כך קרה שמיכאל אוברנוביץ' נתקל באופוזיציה קשה ביותר, ולאופוזיציה הזו הייתה הזדמנות טובה לפעול נגדו ביעילות דרך הקמת תנועה מנוגדת, עם עיתונות עוינת מחוץ לסרביה, בהונגריה. אם תבינו ש"אומלדינה" לא פעלה רק בסרביה, אלא היו לה קשרים בכל המדינות של מרכז אירופה, תבינו בקלות גם שבמקרה הצורך אפשר היה להשתיק אותה בסרביה, ובמקום זאת לארגן כל מיני דברים מבחוץ. כך נשארה פתוחה גם האפשרות שבמקרה והעניין ייחשף בצורה כלשהי, יהיה ניתן לומר: המדינה הזרה ארגנה זאת. אפשרות זו הייתה צריכה להישאר תמיד פתוחה.

בנוסף לכל זה, מיכאל אוברנוביץ' היה פופולרי מאוד בקרב העם, וזו הייתה באמת אהבה שהיה בה כוח אלמנטרי עז. כוח כזה הוא גם כוח אוקולטי. כדי להתנגד לכך, מול אהבה זו של העם, היה צריך להציב או אהבה שווה בעוצמתה בכיוון הפוך – אך כמובן שזה לא כל כך קל – או משהו שיחולל מהפך. כך קרה שביוזמות השונות של "אומלדינה" השתלבה היריבות בין השושלות אוברנוביץ' וקרג'ורג'ביץ'.^[4] בני משפחת קרג'ורג'ביץ' ישבו בז'נבה, היו להם חובות בחלקים שונים של אירופה, והם שאפו לקחת את הכתר הסרבי לעצמם. הייתה להם הזדמנות להכיר כל מיני אגודות באירופה – והיו הרבה כאלה – וגם לגלות את האימפולסים הפועלים באגודות אלה. כאשר פועלים יד ביד, במיוחד אם עומדים לרשותך אמצעים כפי שציינתי, אתה יכול להשיג הרבה. אתה מארגן אז את התנאים באופן כזה שתוכל לגרום להתרחשות אירועים מגוונים ביותר ממקומות שונים, וחובה שמקומות שונים אלה יהיו במדינות שונות. אם כן, אלכסנדר קרג'ורג'ביץ' העסיק מנהל נכסים בעיר סגד (Szeged) בהונגריה. למעשה, מנהל הנכסים הזה היה בנקאי, ולא היה לו מה לנהל, אך יום אחד הוא הפעיל השפעה על מספר אסירים – את הדברים האלה עושים בעזרת אסירים או גורמים דומים – והאסירים האלה רצחו את מיכאל אוברנוביץ' ב-10 ביוני 1868. זה היה השלב הראשון בהתפתחויות בכיוון מסוים. מיכאל אוברנוביץ' נרצח ב-10 ביוני 1868.

היורש היחיד של מיכאל, אחיינו, היה בחור אומלל, עדיין צעיר מידי, וכל ההשפעה הגיעה עכשיו לידיו של יובאן ריסטיץ', שהזכרתי אותו קודם, איש באמת טיפוסי כסוג מאוד מסוים של פוליטיקאי, פוליטיקאי גדול מנקודת מבט מסוימת. מאחר שריסטיץ' תיאר את כל הדברים הללו בכתביו, ניתן להתחקות אחר הדרכים החיצוניות שבהן רצה להוציא לפועל את כוונותיו הפנימיות. מעל לכול, הוא הציג כעיקרון עליון את הרעיון שסרביה צריכה תמיד לפעול רק על פי אימפולסים שנובעים מרוסיה, אבל אין תמיד צורך לעשות זאת בגלוי. אם אפשר לשרת את האימפולסים הרוסיים טוב יותר על ידי כמה ויתורים ופשרות למען הידידות והשכנות הטובה עם המלוכה ההבסבורגית, אז יכול להיות שמידי פעם יש גם לעשות דבר זה או אחר יחד עם אוסטריה נגד רוסיה. העיקר היה לעשות הכול כדי לשרת את רוסיה, וזה אומר שהיית צריך לתת לפעמים את הרושם שאתה הולך עם האחרים, רק לשם מראית עין. עבור ריסטיץ' זה היה העיקרון העליון.

הדאגה העיקרית של ריסטיץ' הייתה כעת לבסס את עצמו ולהשיג תומכים. זה היה קשה, כי הסרבים לא אהבו את מילאן אוברנוביץ', וכמובן שאסור היה שמישהו יחשוד אפילו שקיימים חוטים סודיים המחברים את ריסטיץ' עצמו לרצח מיכאל אוברנוביץ'. אדם יכול לשים מרחק גדול בינו לבין דברים כאלה ובכל זאת להיות קרוב אליהם. עליו לטשטש אז את החוטים. הוא הצליח לעשות זאת כך שגרם לכך שבסרביה תופץ שמועה שיוזמת הרצח של מיכאל אוברנוביץ' התחילה בהונגריה, ושההונגרים הם אלה שאשמים ברצח זה. האנשים בחוגים החשובים לו האמינו לגמרי בסיפור הזה.

לתוך הזרם שעליו אני מדבר כאן נכנסה כעת תנועה אחרת שאותה ייסדו בשנת 1880 עשרה אנשים. כוונתם הייתה שהיא תעבוד בהרמוניה עם זרמים אירופיים אחרים, ולכן היא נוסדה בציריך. אחד מהעשרה ניסח את התוכנית של "אחוות העשרה" הזו, שאליה השתייך גם ניקולה פשיטש.^[5] תוכנית זו קבעה:

"האיחוד של כל הסרבים מחייב את פירוקה של טורקיה ושל אוסטרו-הונגריה, את ביטולה של מדינת מונטנגרו ואת חירות העם בסרביה".

אם כן, התוכנית שהעשרה פיתחו ב-1880 הייתה מאוד מדויקת. הכוונה הייתה לקרב אותה יותר ויותר לתנועה הרדיקלית של ריסטיץ', שהיה עכשיו האדם הנכון במקום הנכון: מאחר שמילאן היה קטין, הוא, ריסטיץ', החזיק בשלטון. השניים עבדו מצוין ביחד. עבור זרמים מסוימים, מה שחשוב תמיד זה להציב את האדם הנכון במקום הנכון כדי להשיג באמצעותו כמה שאפשר יותר.

הפרופסור האוניברסיטאי יובאן סקרליטש, שהיה קשור גם הוא לתנועה רדיקלית זו, כתב, למשל: "חירותו של העם הסרבי וקיומה של אוסטרו-הונגריה סותרים זה את זה ואינם יכולים להתקיים בו זמנית". אני רק מציין את העובדות, ואני לא מנסה להכחיש בשום אופן שעבור סרבי, מנקודת מבטו, תוכנית כזו היא בהחלט אפשרית. כאשר מילאן אוברנוביץ' הגיע לגיל הנכון, הנסיבות גרמו לכך שהוא רצה להשתחרר מהתנועה הרדיקלית הזו. הוא רצה להמשיך לפעול בהתאם לפטריוטיות הסרבית, אך להיות בהסכמה עם אוסטרו-הונגריה. בשנים שלאחר מכן, המשיכה האינטראקציה בין שני הכיוונים האלה: מצד אחד, האימפולסים החלשים אך בהחלט נוכחים שנבעו ממילאן אוברנוביץ', ומצד שני, כל מה שהיה קשור לטענות לכתר של משפחת קראג'ורג'ביץ'. ראוי לציין שאף אחד משושלת אוברנוביץ' לא הוזמן לטקס ההכתרה של אלכסנדר השלישי של רוסיה,^[6] אך כן הוזמן פיטר קרג'ורג'ביץ', הטוען לכתר שהגיע מאוחר יותר לכס המלוכה הסרבי.

הקשרים בין רוסיה לבלקן היו אמורים להתהדק עוד יותר דרך הנישואים של פיטר קרג'ורג'ביץ' לבתו הבכורה של ניקיטה ממונטנגרו, דבר שלניקיטה ממונטנגרו לא היה נעים כלל, כי הוא עצמו רצה לעלות על כס המלוכה הסרבי אחרי אוברנוביץ'. אך הרוסים נתנו מיליון כנדוניה, סכום כסף שכמובן ניקיטה הזקן שלשל לכיסו; הייתה לו הבנה מסוימת לעניינים כאלה. לא אטריד אתכם עם עוד פרטים של ההיסטוריה החיצונית, אך כן אזכיר – זה היה הזמן שבו התרחשה המלחמה האומללה של סרביה נגד בולגריה (בשנת 1885) – שלאחר שסרביה הפסידה במלחמה זו, התאפשר לה לשמור את הטריטוריה שלה רק בזכות התמיכה הנחרצת של אוסטרו-הונגריה. אך כל זה לא הטריד בכלל את מפלגת "אומלדינה"; מטרתה היחידה הייתה לתמוך בתנועה שפעלה למען הכנסת האלמנט הסלאבי לתוך הרוסיות. המפלגה הזו הצליחה לעבוד טוב מאוד. הסרבים עצמם, לא הזרים, אספו סטטיסטיקה מעניינת. כמובן, זו הייתה רק "סטטיסטיקה", ואפשר לא להתייחס ברצינות לכל הנתונים בה; אך גם אם רק מחצית מהנתונים בסטטיסטיקה זו נכונים, זה עדיין מספיק משמעותי. הטענה הייתה שמפלגה רדיקלית זו של "אומלדינה" הצליחה להתפשט בעוצמה רבה בין השנים 1883-1887 מכיוון שהיא ביצעה 364 רציחות פוליטיות בתקופה זו, כדי להיפטר מאלה שהיו עושים צרות אילו היו נשארים במישור הפיזי כאשר המפלגה המשיכה להתפשט הלאה. כאמור, זה לא נאמר על ידי זרים, אלא על ידי הסרבים עצמם: 364 רציחות פוליטיות בין 1883 ל-1887! "אם אפילו חצי מזה נכון, זה בוודאי מספיק.

מפלגה זו חוותה תנופה גדולה נוספת בשנות התשעים (של המאה ה-19). לאחר תקופה ארוכה של עבודה שיטתית, חלה עוד התקדמות גדולה כאשר יום אחד בשנים אלה כל הערים הסרביות קושטו בדגלים. הדבר עורר דאגה גדולה באוסטריה. מה קרה? זה היה היום שבו נחתמה הברית בין רוסיה לצרפת! באותו שבוע, מאחורי גבה של שושלת אוברנוביץ', הוזמנו מאה אלף רובים מצרפת עבור המפלגה הרדיקלית.

זה היה גם הזמן שבו הופיעה בזירה אישיות שהייתה לה השפעה גדולה על דברים רבים, אך היה קשה מאוד לגרום לחוגים בעלי ההשפעה לאשר את מעמדה. רוסיה סימנה אישיות זו למטרות מסוימות. לעומת זאת, המפלגה הממשיכה את "אומלדינה" חשה לא בנוח להפוך אישיות כזו לכלי חשוב במעמד כזה. זה היה כבר צעד אחד יותר מדי רחוק עבור הסרבים. מדובר בדראגה מאשין.^[7] אלכסנדר אוברנוביץ' קיבל לראשונה אישור להפוך אותה לפילגש שלו בשנת 1886. אם כן, אישיות זו נכנסה אז לזירת האירועים, וידיד של שושלת אוברנוביץ', ולאדן ג'ורג'ביץ', כתב ספר יפה וחשוב מאוד, שממנו ניתן ללמוד הרבה: "הקץ של משפחת אוברנוביץ".^[8] אני ממליץ לכם לקרוא במיוחד את אחד הפרקים בספר, שבו רואים היטב עד כמה מוזרים חוטי ההיסטוריה העולמית, גם אם ג'ורג'ביץ' מרמז על כך בצורה לא לגמרי מודעת ובזהירות רבה. ג'ורג'ביץ' מדבר על הביקור הבלתי רגיל שהיה עליו לערוך אצל דראגה מאשין, שהייתה, כמובן, אישיות חשובה. הוא מספר איך הקסם שהיא הפעילה על אלה שהיא הייתה צריכה לשבות בקסמיה נבע מתערובת בשמים מאוד מיוחדת, תערובת שהייתה מותאמת לאינדיבידואליות של האדם שהיה אמור להיות מושפע דרך סוגסטיה. תוכלו לקבל רמזים רבים, חשובים גם מבחינה אוקולטית, על הסוגים הנמוכים יותר של אמנות המאגיה, אם תקראו עם הבנה את תיאורו המרומז של ולאדאן ג'אורג'יביץ' בפרק זה של ספרו עב הכרס. תהיו מופתעים לגלות את כמות הדברים שניתן להשיג כאשר אלה שרוצים להשיג משהו נשארים ברקע, וקודם סומכים על יכולות הפיתוי של אישה שלמדה לשלוט באמנות של ערבוב בשמים. יכולת זו כבר שיחקה תפקיד משמעותי בפוליטיקה בחצרות מלוכה רבים במאה ה-17, ואי אפשר לכתוב באמת את ההיסטוריה של תקופות מסוימות, אלא אם כן אתה מומחה גם בידע של השפעות מסוימות של בשמים בהיסטוריה של תקופות וזמנים שונים.

ואז התרחש אירוע שמטיל קצת אור על מספר קשרים קארמתיים מוזרים. המפלגה שאותה תיארתי המשיכה לעבוד. לבסוף, באמצעות מזימה מהסוג שהזכרנו קודם, היה ניסיון התנקשות במילאן, שכבר פרש מזמן אך עדיין שיחק תפקיד מסוים, ודרכו גם אנשים אחרים עדיין שיחקו מספר תפקידים. כתוצאה מניסיון ההתנקשות, אחד מהאנשים שנידונו למוות היה ניקולה פשיץ' – השם הזה מוכר לכם. הוא נשאר בחיים רק הודות להתערבותו של הקיסר פרנץ יוזף אשר התנגד להוצאתו להורג. אתם זוכרים שפשיץ' הוא שמו של האיש שהיה ראש ממשלת סרביה כשפרצה המלחמה.

כל הדברים האלה התרחשו כי היה הכרחי שיקרה משהו. לא היה ניתן להשיג את המטרות הרצויות כל עוד משפחת אוברנוביץ' נשארה בשלטון. לכן קרג'ורג'ביץ' היה חייב להגיע למלוכה בתמיכתה של רוסיה. אך דראגה מאשין, שבינתיים נישאה לאלכסנדר, הייתה גם היא תחת חסותה של רוסיה. רק שבינתיים דראגה מאשין הפכה להיות מקור לאי-נוחות רבה עבור המפלגה הרדיקלית; חברי מפלגה זו ראו בה סיבה למבוכה גדולה. אך כל זה היה צפוי, שכן מטרת אלה שהביאו אותה לשלטון לא הייתה להביא לכס המלוכה של סרביה את האישיות הנעימה הזו עם הכישרון שלה באמנות הבשמים, אלא לפסול את שושלת אוברנוביץ' בגלל נציגה, אלכסנדר. לכן היה צורך לגרום להם להיראות מגוחכים, ולהפוך את דראגה מאשין למלכה כדי שיוכלו לרצוח אותה אחר כך. העיקר היה לשרת את אלה שכלפי חוץ היה להם מאוד לא נוח עם דראגה מאשין. כדי להיפטר ממנה היו צריכים לשחק את כל הקומדיה, ודראגה מאשין הייתה צריכה לשחק בה את תפקידה. לא אכנס לכל הפרטים – שכללו אפילו טיפוח הציפייה שעוד מעט אמור להיוולד היורש העתידי לכס המלוכה, ציפייה שלעולם לא הייתה אמורה להתממש. אציין רק את העובדה שנעשה שימוש באנשים משונים ביותר, שמשימתם הייתה ליצור קשרים בין ז'נבה, המקום שבו שהו בני משפחת קרג'ורג'ביץ', לבין הבלקן, ועוד קשרים שונים אחרים.

פטר קרג'ורג'ביץ' קיבל הוראה להישאר בשקט בז'נבה ולא לזוז. מצד שני, שורה שלמה של מתווכים נשלחו למקומות שונים, כאשר משימתם הייתה לכוון את כל הפעולה בהתאם לאינטרסים של רוסיה, וגם לספק לפעולה זו פנים. אני רוצה להסב את תשומת ליבכם כאן לעובדה שלעיתים קרובות אין חשיבות מיוחדת לאותם אנשים שעושים משהו בהקשרים כאלה. במקרה זה, למשל, היה מתווך חשוב, איש ממונטנגרו, שמילא תפקיד משמעותי בפעולות המשותפות של רוסיה ומשפחת קרג'ורג'ביץ'. אך הוא עצמו לא היה מעוניין בכלל לשרת את המפלגה הסרבית הקיצונית או למעשה כל גורם אחר. מאוחר יותר הוא הוכיח זאת כאשר הציע למכירה בווינה בשנת 1907 את המכתבים הרבים מהתכתבותו עם פטר קרג'ורג'ביץ' בקשר לפרשה גורלית זו. כך שקרג'ורג'ביץ' המסכן היה צריך להזיע ולשלם בעצמו מאה וחמישים אלף פרנק כדי לקנות את המכתבים האלה בחזרה.

אני רק נוגע בדברים אלה בקצרה, אבל כאשר תיכתב ההיסטוריה של אירועים אלה – והיא אכן תיכתב – יהיה זה פרק שיטיל אור על דברים רבים. יהיה אפשר להבין אז את מה שקרה בווינה במסעדת הופנר, בלינץ ב-22 בינואר 1903, ובאפריל במלון ביגלר שבמודלינג (Mödling), ואיך נוצר אותו מסמך שבו קרג'ורג'ביץ' התחייב שלא לעשות שום דבר נגד הרוצחים של אלכסנדר אוברנוביץ' ושל דראגה מאשין אם יעלה לכס המלוכה. תהיה חשיבות מיוחדת מאוד למה שחתם פטר קרג'ורג'ביץ' בלינץ ב-22 בינואר 1903, ולשיחה שהתקיימה בפונדק קולארץ בבלגרד בין קצינים מסוימים ששירתו את אותה המטרה.

לאחר כל ההקדמות הללו, ביולי 1903 בוצע בבלגרד הרצח שנודע בעולם בדרך אחרת. קצין בדרגת סגן (lieutenant) בשם וויה טנקוסיץ' (Voja Tankosic) מילא תפקיד חשוב ברצח זה. יש חשיבות לא מבוטלת לעובדה שהמנהיג של אחת הקבוצות שנשלחו למקומות שונים כדי לרצוח את התומכים הרבים של אלכסנדר אוברנוביץ' ודראגה מאשין היה הסגן וויה טנקוסיץ'; כי אולי אתם יודעים שעל פי החקירה שנערכה באוסטריה, קצין מסוים, רב סרן בשם טנקוסיץ' הוזכר בין אלה שארגנו את רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו. זהו אותו וויה טנקוסיץ', שבינתיים קודם לדרגת רב סרן (major), שהוטלה עליו המשימה לרצוח את שני האחים לונייביצה (Lunjevitza), אחיה של דראגה מאשין, ואז, לאחר שקודם בינתיים לדרגת רב סרן, היה לו תפקיד ברצח פרנץ פרדיננד, שכל העולם שמע עליו. חשוב לראות בדרך זו, דרך דוגמאות אמיתיות, איך האירועים קשורים זה לזה, ולהצביע על האופן שבו הם ממשיכים להשפיע על אירועים מאוחרים יותר.

ברגע ששושלת אוברנוביץ' חוסלה, עלתה השאלה כיצד יש לגרום לכך שקרג'ורג'ביץ' יגיע לכס המלוכה הסרבי. פשיץ', למשל, למרות היותו מעורב בכול, עדיין לא הגיע לנקודה שבה הסכים מייד לעלייתו של קרג'ורג'ביץ' לכס המלוכה; באותו זמן, פשיץ' רצה לקדם אנגלי לכס המלוכה הסרבי. אך אפילו במזרח אירופה לא כולם היו באותה דעה. לדוגמה, ניתן להוכיח היסטורית כי לאחר שאנשים שמעו על הרצח של אוברנוביץ' האחרון, הדוכסית הגדולה מיליצה הרשתה לעצמה לומר: הבה נשתה לבריאותו של ניקיטה מלך סרביה. כלומר, בחוגים האלה הייתה גם נטייה להביא את ניקיטה ממונטנגרו לכס המלוכה הסרבי. אך כשהגיע הזמן לקבל את ההחלטה הסופית, צ'ריקוף (Tcharikoff), הנספח הרוסי בבלגרד, אמר מילה במילה: "באתי להודיע לכם שממשלתי תיתן את הסכמתה רק אם הנסיך קרג'ורג'ביץ' ייבחר מחר בבחירות פה אחד כמלך סרביה".

ציינתי בפניכם מספר עובדות כדי להראות כיצד הדברים עובדים כאשר הם מתועלים לתוך זרמים מסוימים. חייבים לקבל מושג קונקרטי על מה שקורה בעולם. אני רוצה להמשיך כעת דרך מה שנקרא שיטה סימפטומטית. הדברים יכולים להתאחד וליצור תמונה אחת מלאה, ולאפשר לנו להתקדם בעוד צעד לקראת האמיתות הבסיסיות, רק כשאנו מתבוננים בכל מיני דברים ומנסים להבין אותם. בהקשר זה, אני חייב להדגיש שוב ושוב: יכולות להיות לך נקודות מבט, ואפשר להבין כל נקודת מבט; אך אתה חייב להיות מודע לכך שיש לך נקודת מבט זו או אחרת, ולא להתנהג כאילו שאתה שופט את הדברים מפרספקטיבה גבוהה יותר.

לאחרונה, נאלצתי לשאול את עצמי לעיתים קרובות מה יכול להיות המקור שממנו מגיעות שוב ושוב דעות או שיפוטים מסוימים. כשהתחלתי את ההרצאות האלה, אמרתי כמה כאב לי לחוות שמכיוון מסוים פוגשים רק שיפוטים עוינים, או לפחות שיפוטים המבוססים על חוסר הבנה, ושדווקא אותם אנשים ששופטים את הדברים בצורה שלילית, עוינת, הם אלה שטוענים שיש להם את היכולת לשפוט דברים באופן אובייקטיבי. אין צורך ללכת רחוק כדי למצוא את השיפוטים העוינים שאני מדבר עליהם. אני רוצה להדגיש שוב ושוב שאני יכול להבין כל נקודת מבט; אך אני לא יכול להבין כאשר אנשים טוענים ששיפוטים מסוימים נעשים על בסיס אובייקטיבי, כשבעצם אפשר לומר עליהם הכול, רק לא שהם אובייקטיביים.

אם, למשל, קוראים: בשאלת האשמה בפרוץ המלחמה, יש ערך מכריע למסמכים הדיפלומטיים הידועים – זו אמירה שאין סיבה להתנגד לה; אך כן יש סיבה להתנגד למסקנות שנגזרות לעיתים קרובות ממסמכים אלה. אם רוצים להגיע לשיפוט בר-תוקף, יש צורך לבחון את המסמכים האלה הרבה יותר לעומק מאשר בדרך כלל. אני יכול לומר שאני אישית קראתי לעומק ובפרטי פרטים את כל הספרים הכחולים, האדומים והלבנים יותר מעשר פעמים,^[9] ועדיין הייתי מוכן לקבל כל כיוון של שיפוט אם הוא היה עולה בקנה אחד עם העובדות האמיתיות! אבל כשאני לוקח בחשבון את הכול, אני חייב לומר: השיפוטים שאני שומע מזכירים לי דיונים ארוכים שבסופו של דבר כולם מסתיימים במילים: זה לֹא יועיל לו! היהודי יישרף!^[10] – בין אם מדובר באנשים אינטליגנטים או פחות אינטליגנטים, אתה שומע בקול חזק ביותר את אותו הלך הרוח שוב ושוב: זה לֹא יועיל לו! הגרמני יישרף! ומכיוון שלעולם לא ניתן למצוא בסיס אובייקטיבי לטענות כל כך חמורות, חייבים להבין שעלינו להתמודד עם שאלה חשובה ביותר: איך זה שחלק כה גדול מבני האדם שופטים את הדברים כך שניתן לסכם את דעתם, אם לא בדיוק באותן מילים, לפחות מבחינת המשמעות: זה לֹא יועיל לו! הגרמני יישרף?

אלמנטים רבים זורמים ביחד בשיפוט הזה, במיוחד מפני שאין טעם לציין היבט זה או אחר כאשר הסיבות המובילות לשיפוט זה מדברות בעד עצמן. ובכל זאת, השאלה שאני מעלה כאן היא שאלה של לב ונפש, במובן העמוק ביותר של הדבר. אני מודע למה שאנשים חשבו כשכתבתי מתוך צורך מסוים את החוברת הדקה: "מחשבות בזמן המלחמה", הפונה, כפי שכתוב בכותרת המשנה, "לגרמנים ולאלה שאינם מאמינים שהם מוכרחים לשנוא אותם". אני יודע שאני מבטא כאן מחשבות – ואל תאמינו שאני לא צנוע כי אני אומר זאת – שיום אחד, ולא משנה כמה הוא יהיה רחוק בעתיד, ההיסטוריה תזהה שהן מחשבות שיש לקחת בחשבון. אך אני יודע גם שמנקודת מבט רוחנית פנימית, דברים מסוימים לא יתאפשרו כל עוד לא יתפתח, לפחות במקומות מסוימים, חוש לאמת שבמחשבות אלה. אלה שאינם רוצים להשתכנע בזכות המשקל הפנימי של מחשבות כאלה, יצטרכו עוד להתמודד עם שיעורים רבים מכל מיני צדדים.

העולם כולו ילמד שיעור חשוב אם יתממשו תוכניות כמו זו של לויד ג'ורג';^[11] ויכול להיות שעדיין יהיה צורך בשיעורים רבים נוספים. אך גם אנשים מסוימים בפריפריה יצטרכו להתמודד עם שיעורים כאלה. הרבה דברים היו יכולים להיעשות אחרת, אילו אנשים לא היו נותנים לשיפוטים שאותם תיארתי להמם ולהרדים אותם. כי מה שאני אומר לכם הוא כבר נכון. יהיה אפשר למצוא פתרונות רבים כאשר במקומות מסוימים השיפוטים יכוונו לפי הקווים שדיברתי עליהם. מה זה מועיל אם אנגלי תומך באישיות זו או אחרת שדרכה משיגים דבר זה או אחר, ואז אותו אנגלי נעלב אישית כאשר אישיות זו מתוארת באופן אובייקטיבי? דווקא משום שבתרבות האנגלית נוצרה אותה צורת חשיבה פוליטית שתיארתי שלשום, ניתן להסתיר מאחוריה דברים רבים שמשרתים מטרות ספציפיות. הדבר המוזר הוא שעבור אימפולסים מסוימים, הנובעים ממערב אירופה, יש להבין שהחשיבה הפוליטית של התרבות האנגלית היא הכלי הכי פחות מתאים.

זה נכון שמצד אחד ישנה המטרה שהאנגלים אמורים להגשים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, אך צד אחר מכשיל כל הזמן את המטרה הזו מכיוון אחר. גם אם ישנם בתזמורת קולות יפים ביותר, כפי שתיארתי שלשום, חייבים להקשיב גם לקולות רבים אחרים. לכן הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבכם לאמירה של לורד רוזברי^[12] משנת 1893 לא משום שהאמירה הזאת חשובה במיוחד, אלא מפני שהיא ביטוי סימפטומטי של משהו שקיים בפועל. לורד רוזברי אמר:

"אומרים שהאימפריה שלנו גדולה מספיק, ושיש לנו מספיק שטחים… אך אנחנו חייבים להסתכל לא רק על מה שאנחנו צריכים היום, אלא גם על מה שנצטרך בעתיד. אסור לנו לשכוח שזה חלק מהחובה ומהירושה שלנו להבטיח שהעולם נושא את חותמו של עמנו ולא של אף עם אחר…"

חשוב לדעת שגם קולות כאלה מתערבבים בתזמורת העולמית. לורד רוזברי כשלעצמו לא היה אישיות משמעותית מבחינה זו. אך הנימה שבה הוא דיבר היא דוגמה טובה למה שרציתי לציין. חשוב שהדרישה שהחותם של האנגלים יהיה על כל העולם לא באה מתוך העם, אלא מאדם שמאחוריו הסתתרו כל מיני קבוצות. אין זה אלא הד של מה שלימדו תמיד אחוות אוקולטיות מסוימות במילים כמו למשל: המהות הלטינית נמצאת בירידה, בהתדרדרות, וצריך רק לא להתערב והיא כבר לא תפריע לנו. התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שייכת אך ורק לעמים דוברי האנגלית. הם אלה שצריכים להפוך את כדור הארץ למשהו שאמור להתפתח מתוכם.

באמירתו של לורד רוזברי חייבים לשמוע את ההד של מה שהפך להיות דוקטרינה איתנה באחוות האוקולטיות; כי עלינו ללמוד להסתכל במקומות הנכונים. מה שקורה כלפי חוץ יכול להיות קומדיה, אך צריך לראות את האמת מאחורי הקומדיה, ולא להתייחס אליה כאל אירוע שיכול להביא שמחה או ברכה לעולם.

אם מישהו מגן על נקודת מבטו של לורד רוזברי, אין צורך להתווכח איתו, כי כל דיון מיותר לחלוטין בעניינים כאלה. גם אי אפשר לומר שלאדם אין זכות לאמץ נקודת מבט כזו. לכל אחד יש את הזכות לאמץ את ההשקפה הזו על לורד רוזברי. אך אז, עליו לומר: המטרה הסופית שלי היא להפוך את העולם לאנגלי – ולא: אני נלחם למען החופש והזכויות של העמים הקטנים. זה העיקר. ניתן להבין היטב את לורד רוזברי מנקודת מבטו; אך אם אתה לא מסכים עם נקודת המבט שלו, אין לך ברירה אלא לאמץ עמדה אחרת; ואז לא יכולה להיות הסכמה בין שתי העמדות האלה, אלא יש ליישב את העניין עם האמצעים שיש לעולם בשביל מצבים כאלה. בנסיבות מסוימות, נקודות מבט כאלה חייבות להוביל לפרוץ מלחמה. זה מובן מאליו, כי אחרת היה אפשר לדרוש מהצד השני שייכנע מרצונו לנקודת המבט שלך. אך אם העמדה של הצד השני מונעת ממנו לעשות זאת, מתעוררים כמובן קונפליקטים.

אני רוצה לתאר כאן רק נקודות מבט, כי הרי לא מדובר כאן בשיפוטים אובייקטיביים, אלא פשוט בבחירה בין שתי אפשרויות. אני יכול להבין היטב, למשל, נקודת מבט כמו זו של השר הצרפתי הנוטו (Gabriel Hanotaux), שהוא נותן לה ביטוי בשנת 1909 בספרו על פאשודה (Faschoda) וחלוקת אפריקה. הוא אומר שם:

"עברו עשר שנים מאז שהעבודה כבר הושלמה; צרפת שומרת על מעמדה בין ארבע המעצמות של העולם. היא נמצאת בבית בכל אזורי העולם. מדברים ותמיד ידברו צרפתית באפריקה, באסיה, באמריקה, באוקיאניה… זרעי הכוח נזרעו בכל חלקי כדור הארץ. הם ישגשגו תחת חסות השמיים".

כמובן, אפשר להבין נקודת מבט זו, אך יש להכיר בכך שגם במקרה הזה יכולות להיווצר התנגשויות עם נקודות מבט אחרות.

כעת נתבונן בנקודה אובייקטיבית נוספת. כוונתו של ביסמרק אף פעם לא הייתה לקדם מדיניות של קולוניאליזם. היה צורך לשכנע את גרמניה לקדם מדיניות כזו. היא לא עשתה זאת מיוזמתה, אלא הובילו אותה מצד אחר לגמרי, ובצורה מוזרה מאוד. נוכל להיכנס לפרטים האלה בהמשך. בכל מקרה, לא התאים לאופיו של העם הגרמני ליצור התנגשויות מבחינה זו, ובנאומיו המפורסמים של פיכטה לאומה הגרמנית ניתן למצוא במפורש: גרמניה לעולם לא תיכנס לקונפליקט עם מדינה שמדברת על חופש הימים בזמן שלמעשה מתכוונת לשלוט בים נגד כל האחרים.^[13] בעיקר, היה ידוע בצרפת שהנטייה של גרמניה הייתה לא לסכל את המטרה שאותה הביע הנוטו, אלא לתת לצרפת להמשיך בשקט בדרכה כעם קולוניאלי.

אך בספרו של השר הנוטו יש גם את הקטע הבא:

"יהיה זה תפקידה של ההיסטוריה לקבוע מה היה הרעיון המנחה של גרמניה וממשלתה בזמן המחלוקות הסבוכות שהובילו לחלוקת אפריקה ולשלב האחרון של המדיניות הקולוניאלית הצרפתית. ניתן להניח כי בהתחלה, ביסמרק והמדינאים שלו עקבו בסיפוק אחרי צרפת העסוקה במשימות רחוקות וקשות, שבוודאי יתפסו במשך שנים רבות את מלוא תשומת הלב של המדינה וממשלתה. אך לא בטוח שהחישוב הזה הוכיח את עצמו כנכון בטווח הארוך, שכן גרמניה הלכה לבסוף באותה דרך – אם כי די באיחור – וניסתה להחזיר את הזמן האבוד. אם מדינה זו, על פי שיקול דעתה ומרצונה החופשי" –

שימו לב בבקשה שהוא אומר "על פי שיקול דעתה ומרצונה החופשי"

"מרצונה החופשי השאירה את היוזמה הקולוניאלית למדינות אחרות, היא לא צריכה להיות מופתעת כעת אם אותן מדינות לקחו את החלקים הטובים ביותר לעצמן".

כמובן, אפשר להבין גם את נקודת המבט הזו, אך הנוטו גם מודה כאן בכך שגרמניה, מבחירתה החופשית, השאירה את החלקים הטובים ביותר למדיניות הקולוניאלית של צרפת.

אני מבקש מכם עדיין לא לשפוט את הדברים לפי הפרטים שאני נותן לכם, כי רק אחרי שאאסוף את כולם יחד, תתקבל תמונה שלמה.

כעת ניתן לשאול כיצד אפשר בכלל לפרש את הקשר בין אירועי 24 ו-25 ביולי 1914 לבין אירועי הימים שלאחר מכן בכזו קלות דעת ובחוסר אחריות כמו שזה נעשה לעיתים קרובות. לא תאמינו עד כמה זה חסר אחריות ושטחי לחפש רק רצף פשוט באירועים אלה, ולהאמין שמלחמת העולם הגדולה פרצה, או אפילו הייתה אמורה לפרוץ, פשוט וישירות כתוצאה מהאולטימטום של אוסטריה לסרביה. עוד דברים רבים היו צריכים להתווסף לתמונה; עוד הרבה דברים אחרים היו אמורים לעבור תהליך הכנה במשך עשרות שנים. חייבים לפתח יכולת לראות כל מיני דברים שקרו, ולשים לב אליהם. הייתי רוצה לייעץ לכל אלה ששופטים כל כך בקלות את הספרים הרבים, כמו בדוגמה שהבאתי לכם, שיקראו לא כפי שנהוג כיום, אלא כך שיבינו איזה דברים פעלו באמת במציאות. כפי שאתם בוודאי יודעים, חייבים לדעת להסתכל על מספר דברים בתשומת לב מיוחדת. בינתיים, אני מוכן להיחשף לכל מיני אי הבנות ולהאשמה שאני מדבר על כל מיני דברים שאי אפשר להוכיח בקלות. אך אני כן יכול להוכיח היטב את כל הדברים האלה.

תוכלו לקרוא את הדיווחים הזמינים על השיחות שהתקיימו ביולי 1914 ולשים לב לאופן שבו הן התנהלו. לפעמים בחיים, מהבעת הפנים של אנשים ניתן להבין משהו שהוא מעבר למילים שהם אומרים. במקרה של פוליטיקאים, הבעות הפנים ותנועות הידיים שלהם לפעמים מגלות לנו הרבה יותר על כוונתם האמיתית מאשר המילים שאותן הם אומרים; למעשה, לעיתים קרובות המילים נועדו דווקא להסתיר את מה שנאמר באמת. יתר על כן, פעמים רבות הדיווחים הרבה יותר מדויקים לגבי הדברים האלה שאי אפשר להגדיר מאשר לגבי המילים עצמן.

אני רוצה לשאול: מדוע אישיות כמו ססונוב^[14] משחק בצורה כה בולטת שני תפקידים במשא ומתן עם הצדדים השונים? במשא ומתן עם נציגי מעצמות המרכז, ססונוב משחק את התפקיד של אדם נסער במיוחד, אדם שחייב להתאמץ בכל יכולתו כדי לשמור על שלוותו, כך שהוא נותן את הרושם שהוא עשה חזרות כדי להתאמן לתפקיד הזה. מדוע הוא משחק את התפקיד של מישהו שנראה כלא מקשיב, שאומר רק את מה שהוא הכין מראש, ואף פעם לא נותן תשובות לשאלות המופנות אליו?

מדוע הוא משחק את התפקיד הזה במשא ומתן עם הנציגים של אוסטריה, ומדוע הוא מתנהג בצורה שונה לגמרי כאשר הוא דן עם נציגי מדינות ההסכמה? מדוע הוא מקשיב להם? מדוע אנו מוצאים בדיווחים על דבריו משפטים ששגרירי מדינות ההסכמה אמרו כבר קודם לכן? אנחנו צריכים רק להשוות את המשפטים אלה עם אלה! מדוע הוא מקשיב לנציגי מדינות ההסכמה, ומדוע הוא כבר יודע מראש מה הוא הולך להגיד כשהוא מדבר, למשל, עם שגריר אוסטריה, ומרחיק לכת עד כדי כך שהוא אפילו אומר דברים מנוגדים לאופי שלו? כי כאשר השגריר האוסטרי התחיל לומר את דבריו בביקורו ב-24 ביולי, ססונוב אמר לו: אין צורך שתגיד לי זאת, אני כבר יודע את כל זה! – הוא היה נבוך ממה שהשגריר רצה לומר, כי הוא כבר הכין את תשובתו מראש. ומדוע, בנאום הזה שהוא הכין מראש הוא ייחס חשיבות מיוחדת לכך שאוסטריה לא תדרוש בשום פנים ואופן את פירוקה של ה"נרודנה אודברנה", הארגון שהמשיך את הפעילות של "אומלדינה"? אני רק מעלה את השאלות; לעיתים קרובות חייבים לשאול שאלות שליליות!

דוגמה נוספת: האשמה על פרוץ המלחמה מיוחסת לממשלת גרמניה. אך נשאלת השאלה: מה היה קורה אילו היה קורה מה שממשלת גרמניה רצתה: שהמלחמה תהיה בין אוסטריה לסרביה בלבד? שכן כל ילד יכול לראות מהמשא ומתן שזו הייתה מטרתה של ממשלת גרמניה: לתחם את המלחמה כך שהיא תהיה בין אוסטריה לסרביה, למנוע מהמלחמה להתפשט אל מעבר לקונפליקט בין אוסטריה לסרביה. אז אפשר להעלות את השאלה: מה היה המצב אילו הדברים היו קורים על פי כוונותיה של ממשלת גרמניה. כולנו צריכים לענות על שאלה זו באופן יסודי ומעמיק.

ישנה שאלה נוספת שדורשת תשובה יסודית ומעמיקה. כדי לתחם את המלחמה למקום אחד, היה צריך לקרות דבר מסוים: רוסיה הייתה צריכה להישאר בשקט ולהימנע מלהתערב. אילו רוסיה לא הייתה מתערבת, המלחמה לא הייתה מתפשטת. כמובן שלגבי כל צד יש לקחת בחשבון צרכים מסוימים; אבל צרכים אלה לא קשורים בכלל לרצון העם, וגם לא לשאלת האשמה. מדוע, אם כן, בדיונים בין סר אדוארד גריי לבין כל האחרים, נקודת המבט הזאת של תחום המלחמה לא מופיע אף פעם, לפחות לא בצורה רצינית? מדוע, במקום זאת, כבר ב-23 ביולי, בולטת נקודת המבט שחייבים לרצות את רוסיה? לא שומעים אף פעם את נקודת המבט שיש להשאיר את אוסטריה לבדה עם סרביה; במקום זאת נאמר תמיד שאי אפשר לצפות שרוסיה תניח לסרביה. העמדה בעד תיחום המלחמה לא הופיעה אפילו כאשר אוסטריה התחייבה לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של סרביה. האם אפשר לומר שהם לא האמינו בזה? אבל גם אז היה אפשר לחכות! כי זה כבר קרה בעבר – רק תחשבו על אירועים קודמים – שנתנו למדינות לנהל את המלחמה ביניהן, ואז אורגנה ועידה. מדוע זה הופך להיות מייד תפקידם של אלה שסר אדוארד גריי מדבר איתם להגדיר את הבעיה כעניין רוסי? זו גם שאלה שעליה חייב לענות כל מי שרוצה לשקול את העניין באופן רציני באמת.

וזה מביא אותנו לנקודה החשובה של היחסים בין מרכז אירופה, אנגליה, אמריקה, וכו', או במילים אחרות, לכל מה שקשור לדברי הלורד רוזברי, ולכל מה שנמצא מאחוריהם. ואז, אנו מגיעים גם לפחד שהיה לעמים זה מזה, כפי שתיארתי זאת אתמול.

ייקח יותר מדי זמן להסביר זאת היום בפרטי פרטים; אך אצטרך להתייחס לפרטים אלה לפני שנגיע למטרה של הדיון הזה. הרשו לי רק להדגיש שקרו דברים שהמסקנה ההגיונית היחידה שהיה אפשר להגיע אליה בעקבותיהם היא זו שהוכיחה את עצמה כנכונה מאוחר יותר: שמאחורי אלה שתפקדו כמו בובות על חוט, עמדה באנגליה קבוצה חזקה ובעלת השפעה של אנשים שדחפו בנחישות לכיוון מלחמה עם גרמניה וסללו את הדרך למלחמת העולם שנבואות מסוימות תמיד דיברו עליה. כי אפשר, כמובן, לכוון את מה שאמור לקרות לערוצים מסוימים. אם כן, בקרב מספר אנשים במרכז אירופה, במיוחד בגרמניה, התפתחה האמונה החזקה, המלווה בפחד גדול, כי אין ספק שקבוצה מסוימת באנגליה תגרום ברגע המתאים למלחמה שבה גרמניה ואנגליה יעמדו זו מול זו כאויבות. לא היה לכך כל קשר לרצון לפתוח במלחמה עם אנגליה; מנקודת המבט של גרמניה, מלחמה כזו הייתה חסרת טעם לחלוטין. אך בעקבות כל מיני אירועים, גם אלה שהסתכלו על הדברים בצורה שטחית בלבד נעשו מודעים לכך שעומדת לפרוץ מלחמה.^[15]

לכן, הייתי רוצה להסב את תשומת ליבכם למשהו חשוב כאשר רוצים לשפוט את האירועים: אולי עד שנת 1908, ואפילו 1909, היו באנגליה חוגים רחבים שהיו מקורבים למלך אדוארד השביעי,^[16] או ליתר דיוק לא היו רחוקים מאלה שהיו מקורבים למלך, שחשבו שלא סביר שיתאפשר אי פעם לרוסיה להתקרב לקונסטנטינופול או שרוסיה תוכל להשיג מעבר חופשי דרך הדרדנלים כפי שהיא רצתה. אך אז התרחש אירוע שהביא לשינויים רבים תוך מספר חודשים בלבד. שני אנשים דיברו זה עם זה, כאשר אחד מהם הבין היטב כיצד צריך לפרש את הדברים.^[17] היה מדובר בהשגת הסכמתה של אוסטריה למעבר חופשי דרך הדרדנלים עבור רוסיה כפיצוי על סיפוח בוסניה והרצגובינה. זאת הייתה מטרתה של רוסיה, ואיזבולסקי,^[18] שהוא אדם חכם, אבל האמין שהוא אף יותר חכם ממה שהוא באמת, חשב שכבר יש בידו את הסכמתה של אוסטריה לדרישה זו של רוסיה, בניגוד למאמציה של בריטניה. אך זה לא היה נכון, ולכן היה צריך לנקוט בדרך אחרת.^[19]

זה היה אחד האירועים החשובים, והיו עוד אירועים רבים כאלה. בשנים האחרונות, כל מה שקורה מלא במניפולציות ותחבולות. לעיתים קרובות ניתן למצוא אותן בפריפריה. אין כל דרך לברוח מעובדה זו; וכאשר יש לך את הספרים שדיברנו עליהם, אשר כמובן מתארים רק את השלב האחרון של הטרגדיה, ואתה מתאמץ ביושר ובכנות להבין אותם כמו שאני התאמצתי כשקראתי אותם 12, 15, או אפילו 20 פעם, אתה פשוט לא יכול שלא להבין עד כמה חזקה הייתה הקבוצה שעמדה כמו מעין מעוז של אימפולסים רבי-עוצמה מאחורי אותן בובות על חוט שהופיעו בפני העולם החיצוני. בובות אלה הן, כמובן, אנשים ישרים, אך הן בובות, וכעת הם מתפוגגים באלמוניות כדי שאירופה תוכל לשכנע את עצמה במה שעתיד לבוא.

למעשה, במרכז אירופה נוצר המצב שאנשים היו צריכים לשאול את עצמם: האם תהיה או לא תהיה אפשרות שדרך בחירות יעלו לפני השטח מספיק אנשים ישרים כדי להתגבר על הקבוצה החזקה הזו? אנשים רבים היו מודאגים כי הם חזו שאם תפרוץ מלחמה, תיווצר קואליציה בין רוסיה, צרפת ואנגליה. אני לא בטוח שזה מפתיע שאנשים דאגו. צריכים להיות מופתעים מדברים רבים, אך הדבר הספציפי הזה אינו באמת מפתיע. נדמה לי שהאנשים החכמים שלומדים את כל המסמכים הרשמיים היו יכולים לגלות לפחות דבר אחד שאותו גילה אפילו זה שחיבר את המאמר שזכה בפרס מאוניברסיטת ברן: העובדה שמצד אנגליה המלחמה הפכה מזמן לבלתי נמנעת לחלוטין ברגע הפרת הניטרליות של בלגיה. (לורד מורלי מאשר זאת בממורנדום שאותו הזכרנו. על פי דבריו של מורלי, אפילו רוב הפרלמנט האנגלי היה בעד ניטרליות בימים הראשונים של חודש אוגוסט.) הכול, אבל באמת הכול, מצביע על כך שלא הייתה קיימת שום סיבה מוצדקת שניתן היה להציג באופן גלוי בפני העם האנגלי. כי את הסיבות שכן היו קיימות אי אפשר היה בשום פנים ואופן לומר בגלוי! אילו שר בממשלת אנגליה היה מופיע בפני הפרלמנט ומציג את הסיבות האמיתיות, דעת הקהל הייתה פשוט מסלקת אותו. זו הסיבה לכך שסר אדוארד גריי, למשל, נאלץ לשאת נאומים מוזרים כל כך.

קל והגיוני לומר שהעם האנגלי לא רצה מלחמה. בעצם אין בכלל צורך לומר את זה, כי זה מובן מאליו, וכולם יודעים זאת. אף אחד שמצביע על העובדות האמיתיות לא יכול לטעון שהעם האנגלי רצה מלחמה. להיפך, דעת הקהל באנגליה הייתה מתנגדת בעוצמה לכל מי שהיה מציג להם את הסיבות האמיתיות. לכן היה צורך במשהו שונה לגמרי שאיתו יהיה אפשר להופיע בפני העם האנגלי, סיבה שהאנגלים יוכלו לקבל אותה, והיא הייתה הפרת הניטרליות הבלגית. אך קודם היה צריך לגרום לזה לקרות. בעצם, האמת היא שסר אדוארד גריי היה יכול למנוע זאת עם משפט אחד בלבד. יום אחד ההיסטוריה תראה שהניטרליות של בלגיה לעולם לא הייתה מופרת אילו סר אדוארד גריי היה יוצא עם הצהרה מסוימת, דבר שהיה לו קל לעשות אילו הוא יכול היה לפעול על פי רצונו. אך מכיוון שלא פעל על פי רצונו, אלא היה עליו לציית לאימפולס שהגיע ממקור אחר, הוא נאלץ להצהיר את ההצהרה שהביאה לצורך להפר את הניטרליות של בלגיה. גאורג ברנדס הצביע על כך. כך נוצרה הסיבה שאנגליה יכלה להשתמש בה; ולשם כך נוצרה סיבה כזו! שום דבר לא היה פחות נוח מבחינת האנשים החשובים באמת מאשר האפשרות שלא תופר הניטרליות הבלגית! כמובן, זה לא נכון מבחינת העם, אפילו לא מבחינת הרוב בפרלמנט – אך בסופו של דבר, פרלמנטים הם רק פרלמנטים!

כל זה עבר הכנה כבר במשך זמן רב, וחלק ממנו דלף החוצה. היו אנשים שחוו דברים יוצאים מן הכלל, כמו למשל גרמני שניהל באפריל 1914 באנגליה שיחה,^[20] שבה נמסר לו מידע מוזר. אני עוד אזכיר זאת בהקשר אחר. בכל הנסיבות האלה, אפשר להבין שהיו אנשים שאמרו לעצמם: אנחנו חייבים להיות מוכנים לכך שהגרוע מכל עבור גרמניה יגיע מאנגליה.

כמובן, אנשים אלה החלו לדון בשאלות אלה גם בפומבי בגרמניה, במיוחד לאחר תחילת המאה החדשה. אני אצטט כעת את אחד הקולות האלה. סילחו לי בבקשה על כך שאני מצטט דווקא את הקול הזה, אך יש לבקש סליחה על כל כך הרבה דברים בזמן הזה ובתקופה הזאת, כי יש כל כך הרבה דברים מוזרים שמהדהדים בעולם, שאם רוצים להביע את האמת, הדברים הנאמרים נשמעים לעיתים קרובות כפרדוקסליים. אצטט לכם קטע מספר מוכר, שנכתב בשנת 1911, ועוסק במה שעלול לאיים על גרמניה מצד אנגליה:

"אחרי הכול, הפוליטיקה האנגלית יכולה ללכת גם בכיוון אחר, ובמקום מלחמה אנגליה יכולה לחפש פשרה עם גרמניה. בכל מקרה, מבחינתנו הפיתרון הזה יהיה בהחלט עדיף".

משפט זה לקוח מספר שהפך להיות מפורסם מאת ברנהרדי, "גרמניה והמלחמה הבאה". אתם יודעים שברנהרדי, יחד עם טרייצ'קה, השיגו תהילה מסוימת בחו"ל. בגרמניה, לעומת זאת, הוא לא נהנה מהתהילה הזו, אבל זה המצב. אני רוצה להקריא לכם קטע נוסף מספרו:

"השאיפה להרחבת כוח כזה על ידי רכישת שטחים באירופה עצמה היא כמעט בלתי אפשרית עבור גרמניה בנסיבות הנוכחיות. את האדמה הקולוניאלית שגרמניה איבדה לטובת רוסיה במזרח נוכל להחזיר רק כתוצאה ממלחמה גדולה שבה אנו ננצח, ואז זה יילד, קרוב לוודאי, סיבה בלתי פוסקת למלחמות נוספות".

במילים אחרות, נאמר שלכבוש שטחים ברוסיה הוא הדבר הכי לא רצוי!

"החזרתה לגרמניה של פרוסיה הדרומית לשעבר, שהייתה מאוחדת עם פרוסיה בזמן החלוקה השנייה של פולין, תעורר הסתייגויות רציניות גם מצד האוכלוסייה הפולנית".

זה קטע מתוך אותו ספר שנכתב בשנת 1911, שבו נאמר כי בין הדברים הרבים שגרמניה צריכה לעשות, ישנה גם העובדה שאסור לה להרשות לעצמה לנהל כל מלחמת כיבוש באירופה. קטע זה לקוח גם הוא מספרו של ברנהרדי, ואולי יהיה זה חכם יותר מצד אנשי הפריפריה המדברים על ברנהרדי אם הם יסתכלו בצורה קצת יותר אובייקטיבית על מה שבאמת כתוב בספרו, ומעל לכול, ינסו להבין באיזה הקשר הוא אומר את דבריו. גם אם חלק מהדברים בספר מתוארים בצורה די מגושמת, אם מישהו היה בוחן אותם יותר מקרוב, הוא לפחות היה רואה שיהיה חכם יותר לקחת את הדברים כפי שהם, ולא כפי שהם נתפסים היום.

—————————————————————————————————

1. המידע הקשור לסרביה שמופיע בהרצאה זו בא מהמאמר של לאופולד מנדל "רצח ככלי פוליטי בסרביה", שהופיע באוסטריה ב-1915. לגבי "אומלדינה" ו"נרודנה אודברנה", ראו גם לנהוף (Lennhoff), "חברות פוליטיות סודיות ביחסים בינלאומיים", ברלין 1930. ↑
2. Michael Obrenovich, 1823-1868, נסיך סרביה משנת 1839, גורש ב-1842, חזר למלוך ב-1860, נרצח ב-1868. ↑
3. Jovan Ristitsch, 1831-1899, פוליטיקאי בעל השפעה רחבה, המחבר של כרכים רבים העוסקים ביחסי החוץ של סרביה וההיסטוריה הדיפלומטית של מדינה זו במחצית השנייה של המאה ה-19. ↑
4. Alexander Karageorgewitsch, 1806-1885, נסיך סרביה. היורש של מיכאל, מילאן אוברנוביץ' 1854-1901 ויתר ב-1889 על כס המלוכה לטובת בנו אלכסנדר, וחי בעיקר בווינה. ↑
5. Nikola Paschitsch, 1846-1926, משנת 1903 ועד מותו מדינאי מוביל בסרביה. ↑
6. אלכסנדר III של רוסיה, 1845-1894, עלה לכס המלוכה ב-1881. ↑
7. Draga Maschin, 1867-1903, אלמנתו של מהנדס, בת לווייתה של אימו של המלך, המלכה נטליה של סרביה, והמאהבת של אלכסנדר הראשון. אלכסנדר התחתן עם דרגה מאשין ב-1900, והפך אותה למלכת סרביה. אלכסנדר ודראגה מאשין נרצחו ב11 ביוני 1903. ↑
8. 'הקץ למשפחת אוברנוביץ'. עובדות נוספות בהיסטוריה של סרביה 1897-1900'. יצא לאור בלייפציג ב-1905. ↑
9. לפי הויקיפדיה: מקור הביטוי "ספר לבן" הוא בממשלת בריטניה. יש הרואים בספר הלבן של צ'רצ'יל, שפורסם בחודש יוני 1922 על ידי שר המושבות של בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ותיאר את הכוונות המדיניות של בריטניה בנוגע לעתידה של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, את הדוגמה המפורסמת הראשונה למסמך מסוג זה. מקור השם הוא בכריכת המסמך; בממשלה הבריטית ידועים גם מסמכים הנקראים "ספר כחול", המהווים תקציר למסמכי ספר לבן וגם שמם נגזר מצבע הכריכה. קיים גם "ספר ירוק", המהווה מסמך ממשלתי טנטטיבי, המועלה לדיון פרלמנטרי וציבורי. מסמך כזה מהווה אמירה לגבי כוונות הממשלה ורצונה, אך גם מאפשר לממשלה לסגת מהן על פי הדיון שייווצר. ↑
10. מתוך "נתן החכם" מאת אפרים לסינג, המערכה הרביעית, המחזה השני. ↑
11. 8631-David Lloyd George, 1945, מדינאי בריטי, שר משנת 1905ראש ממשלת בריטניה בין 1916 ו-1922. ↑
12. Lord Archibald Rosebery, 1847-1929, שר החוץ בשנים 1886 ו-1892, ראש ממשלה ב-1894. ↑
13. Fichte, "נאום לאומה הגרמנית", טובינגן, 1859: המושג חופש הימים, שמטיפים עליו כל כך הרבה בימינו, זר לגרמנים; בין אם הכוונה לחופש אמיתי, או בעצם ליכולת להרחיק את כל האחרים מהים. ↑
14. Sergey Sasonov , 1861-1927, שר החוץ של רוסיה בין 1910-1916. ↑
15. מתוך הערה בגרמנית: כדי לאמת ולהמחיש את מה שנאמר על אנגליה, ניתן לקבל מידע רב מתוך המאמר Memorandum on Resignation ("ממורנדום על התפטרות") – לונדון 1928 – שאותו כתב השר האנגלי לורד מורלי, שפרש עם פרוץ המלחמה. ↑
16. Eduard VII, 1841-1910, מלך אנגליה בשנים 1901-1910. ↑
17. שיחה בין שר החוץ הרוסי איזבולסקי לבין השר האוסטרי הברון ארנתאל Baron Aehrenthal בבוכלאו Buchlau. ↑
18. Alexander Petrowitsch Iswolskij, 1856-1919, שר החוץ של רוסיה בין 1906-1910, ולאחר מכן שגריר בפריז. ↑
19. פאול הרה Paul Herre ב"פוליטיקה עולמית וקטסטרופה עולמית", ברלין 1916, טוען שאיזבולסקי קיבל את הסכמתה של אוסטריה לפתוח את הדרדנלים. הנסיך בולו Bülow מציין בזיכרונותיו שהוא קיבל דו"ח על הדיונים שהתקיימו בבוכלאו גם מארנטאל וגם מאיזבולסקי. איזבולסקי חש שארנטאל הערים עליו, ומכאן שנאתו כלפיו. ראוי לציון שז'ורה Jaures אמר את הדברים הבאים בנאום שנתן מספר ימים לפני מותו: מר וון ארנטאל עשה תנועת יד שאיזבולסקי פירש כ"כן", וכתוצאה נתן לאוסטריה לספח את בוסניה והרצגובינה. כאשר רוסיה ביקשה מאוסטריה פיצוי על כך, כלומר את הסכמתה לפתוח את הדרדנלים, ארנטאל ענה: איך אתה מעז, אני לא אמרתי דבר כזה! ראה את המגזין Demain, ג'נבה, 1916, מספר 4. לזה יש להוסיף את העובדה שבספר שיצא בפריז בזמן מלחמת העולם הראשונה, Jacques Prolo, "Une politique .. . Un crime! Le meurtre de Jean Jaures" נאמר שז'ורה טען זמן קצר לפני פרוץ המלחמה שצרפת נכנסת למלחמה מפני שהשגריר הרוסי בפריז, מר איזבולסקי לא קיבל את ה-40 מיליון שהברון ארנטאל הבטיח לו כשהוא היה שר החוץ של רוסיה בתמורה להסכמתה של רוסיה לסיפוח של בוסניה על ידי אוסטריה. ↑
20. אין פרטים נוספים ידועים לגבי שיחה זו. ↑