רודולף שטיינר

GA173

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

דורנאך, 10 בדצמבר 1916

תקציר: אירועי הזמן ועולם הרוח. "עלייה לשמיים" של הרמן באהר. הארכידוכס פרנץ פרדיננד. ההתנקשות בסרייבו. הארכידוכס רודולף. ה"נרודנה אודברנה". סתירות בחיים. הבגידה של יהודה איש קריות כתנאי מוקדם לאירוע גולגותא.

***********************************

אם אנו רוצים לשקול מנקודת מבטנו דברים כמו אלה שאנו דנים בהם כעת, אסור לנו לשכוח את החשיבות של ההתבוננות המדעית-רוחית עבור האבולוציה של האנושות בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית ועבור הכנת התקופה השישית. כי אם לא נשים לב למה שהאנושות המטריאליסטית של ימינו מתעלמת ממנו מבחינת ההתבוננות המדעית-רוחית בעולם, לא נוכל להתקדם להבנת הסיבות העומדות בבסיס האירועים הנוכחיים. כנקודת התחלה להמשך הדיון שלנו, אני רוצה להצביע על האופן שבו בני אדם מסוימים מתחילים לשאת את עיניהם, כאילו מתוך דחף המאלץ אותם לעשות זאת, אל העולמות שעליהם מדבר מדע-הרוח שלנו. חשוב לראות שההתקרבות הזו של האנשים האלה להשקפת עולם מסוימת מופיעה כיום בצורה אקראית בלבד; אך דווקא בעובדה זו ניתן לראות משהו אופייני במיוחד.

לאחרונה הזכרתי בפניכם את העובדה שיצאה לאור דרמה של הרמן באהר,^[1] "הקול" (Die Stimme), שבה יש ניסיון, אם כי בכיוון קתולי, לחבר בין העולם הסובב אותנו כעולם פיזי-חושי לבין אירועים ותהליכים רוחיים. זמן לא רב לפני הדרמה הזאת, הרמן באהר כתב את הרומן "העלייה לשמיים",^[2] ובמובן מסוים הרומן הזה מהווה באמת מסמך של זמננו. אני לא רוצה להגזים בערכו האמנותי והספרותי, אך רומן זה הוא באמת מסמך עכשווי. כמו שזו דרכה של הקארמה, אני מכיר את הרמן באהר כבר הרבה מאוד זמן, מאז שהיה תלמיד צעיר מאוד. הרומן "העלייה לשמיים" מתאר גיבור רומנטי, כפי שהיו מגדירים אותו המבקרים, בשם פרנץ, שנראה לי כמו מעין דימוי – לא ממש דיוקן עצמי, אלא סוג של דימוי – של הרמן באהר עצמו. ברומן הזה מתרחשים כל מיני דברים מעניינים. הוא נכתב במהלך המלחמה, וככל הנראה, זו הזדמנות עבור הרמן באהר האוסטרי לבחון את אירועי תקופתנו.

דמיינו שגיבור הרומן הוא מעין דימוי של אדם החי בזמננו, אדם בן 52 או 53. הוא חווה את אירועי הזמן, והתחיל מוקדם מאוד בחייו להיות מעורב בהתלהבות רבה בכל מיני זרמים. כסטודנט הוא אפילו הורחק משתי אוניברסיטאות בגלל מעורבותו בזרמים השונים של התקופה, והוא היה תמיד מוכן ולהוט להתחבר נפשית לכל מיני זרמים אינטלקטואליים ואמנותיים. אין זה דיוקן עצמי, ואין ברומן שום פרטים ביוגרפיים על הרמן באהר; אך הגיבור הזה, פרנץ, משקף משהו שבאהר פגש בחייו. אנו רואים בגיבור זה אדם המנסה להתמודד עם כל השאיפות הרוחניות שניתן למצוא בימים אלה בעולם בחוץ ובזמן הזה, כדי לקבל בהירות מסוימת לגבי הקשרים בעולם. כבר בהתחלה מספרים לנו באיזה מקומות הסתובב פרנץ כדי לקבל תמונה ברורה על מה שקורה בעולם.

קודם כול, הוא היה בוטניקאי אצל ויזנר,^[3] פרופסור מפורסם לבוטניקה באוניברסיטת וינה. לאחר מכן למד כימיה אצל אוסטוולד,^[4] שהפך ליושב הראש של הליגה המוניסטית אחרי הקל; הוא למד בסמינר של שמולר,^[5] בקליניקה של רישה,^[6] ואצל פרויד^[7] בווינה. כמובן, כל מי שרצה לחוות את הזרמים האינטלקטואליים הנוכחיים היה חייב להכיר את הפסיכואנליזה. הוא הלך גם לתיאוסופים בלונדון, והוא נפגש עם ציירים ותחריטאים, עם שחקני טניס וכן הלאה. כלומר, הוא אינו חד-צדדי, כי הוא היה במעבדה של רישה כמו גם אצל התיאוסופים בלונדון. הוא מנסה לפלס את דרכו לכל מקום. הגורל שלו, הקארמה שלו, דוחף אותו עוד ועוד לכל מיני מקומות בעולם, ויש סיפורים שונים על איך פה ושם הוא נהייה מודע לכך שקיימים דברים מסוימים מאחורי הקלעים, ברקע של האבולוציה האנושית, ומגלה שיש לשים לב לרקע הזה. אתמול דיברתי איתכם על רקע כזה, ועכשיו אני רוצה להראות לכם איך מישהו אחר נאלץ לזהות רקע כזה. אני אקריא לכם עכשיו קטע מהרומן. פרנץ פגש דמות נשית, קלרה, אישה דתייה מאוד – בדרך מאוד מיוחדת משלה – אבל אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, אלא רק לציין שזה היה אירוע חשוב עבורו.

"אך כעת הייתה לו חשובה יותר השאלה האם הוא צריך לענות לה ומה עליו לומר. להודות לה בנימוס, ואז לחכות בשלווה עד לרגע שבו המקריות תביא אותה קרוב אליו? או אולי לשמוע לעצתה, לפנות לאחד האנשים הדתיים, ואז לתפוס זאת כהזדמנות כדי לכתוב לה על כך?"

בהקשר של הספר, האנשים הדתיים הם אנשי דת קתולים, שאיתם פרנץ מנסה לבדוק האם מה שהם יודעים יכול לעזור לו למצוא את דרכו בנסיבות רחבות יותר. ואז הספר ממשיך:

"אך קודם כול, היה עליו לברר לעצמו מה הוא בעצם רוצה. האם הוא פשוט מאוהב, ולכן נטייתו להפוך לדתי היא רק משאלה מוסוות למצוא חן בעיניה? הוא בוודאי לא שיקר באופן מודע, אבל ייתכן שרגשותיו העוצמתיים כלפיה גרמו לו לרצות לאמץ את כל תכונותיה והרגליה. מבלי שנתכוון לכך, אנחנו רוצים להיות דומים לאדם האהוב, ומה שיקר ובעל ערך בשביל האהוב או האהובה הופך להיות כזה גם בשביל האוהב. אבל במקרה הזה, זה לא היה נכון בכלל! הרי הוא כבר היה בדרך לאמונה עוד לפני שהכיר אותה. ייתכן והוא לא היה מכיר אותה אילולא אותו דחף פנימי מוזר, שהוא עצמו לא ידע להסביר, שמשך אותו בעדינות אל תוך הכנסייה שבה מצא אותה בפני הקדושים, היא עצמה כמעט כמו קדושה. אחרת לא היה מבחין בה כלל… ואולי הוא לא אהב אותה כלל, אלא רק ראה בה התגלמות של הגעגועים שלו עצמו? ואולי זאת לא הייתה אהבה, לא מה שהוא כינה אהבה עד כה, אלא למעשה הוא הרגיש את האושר העילאי בהיותו דתי מאמין? אך האם הוא באמת היה דתי מאמין? הוא רק ידע שהוא מייחל לכך, אבל הוא עדיין לא העז, אולי מהחשש שהוא משלה את עצמו שוב, שכן כל משאלה בגדה בו עד כה שוב ושוב, ואם יתאכזב שוב עכשיו, כבר לא יישאר לו למה לשאוף! הוא היה רוצה להיות דתי מאמין אדוק, אך השאלה הייתה, כמובן, אם הוא מסוגל לכך. האם הוא היה יכול להיות אדוק כמו אותם קבצנים שהוא קינא בהם כל כך על האושר העיקש של מסירותם העמומה? בוודאי שלא. הוא כבר טעם יותר מדי פרי מעץ הדעת בשביל זה. דתי אדוק כמו קלרה? הוא כבר לא היה במצב של תמימות רוחנית. אך אולי קיים סוג של תמימות אחרת, התמימות שהאדם יכול להשיב לעצמו? האם לא קיימת דתיות או אדיקות של הנפש הצנועה המכירה במגבלותיה, אמונה של אדם אשר יודע, תקווה הנולדת מתוך ייאוש? האם לא חיו בכל הדורות אנשים חכמים, חבויים, בודדים, מנותקים מן העולם, מחוברים זה לזה בסימנים סודיים, פועלים בשקט, מחוללים נפלאות, בעזרת כוח כמעט מאגי, חיים בספירה גבוהה מעל בני האדם, מעל האמונות השונות, במרחב ללא גבולות של אנושות טהורה יותר וקרובה יותר לאלוהים? האם לא קיים עדיין, גם כיום, מפוזר ומוסתר בכל רחבי העולם, מסדר של אבירי הגביע הקדוש? האם לא קיימים תלמידים של מסדר לבן, אולי בלתי נראה, שלא ניתן להיכנס אליו, אלא רק לחוש אותו, אך הוא פעיל בכל מקום, שולט בכול, וקובע את הגורל? האם לא הייתה תמיד על פני האדמה מעין קהילה אנונימית של קדושים, שאינם מכירים זה את זה, אינם יודעים דבר זה על זה, ובכל זאת משפיעים זה על זה, או בעצם זה עם זה, רק דרך קרני תפילותיהם? אפילו בתקופה התיאוסופית שלו, מחשבות כאלה העסיקו אותו מאוד, אך, כמובן, הוא פגש רק תיאוסופים מזויפים; ואולי את האמיתיים בכלל לא ניתן לפגוש."

הוא פגש פעם קאנון,^[8] וראה בו אדם חופשי מדעות קדומות במובנים רבים.

"ופתאום עלה בדעתו שאולי הקאנון הזה הוא אחד המאסטרים האמיתיים האלה, אחד השליטים הרוחניים הנסתרים של העולם, אחד השומרים הסודיים של הגביע הקדוש? רק עכשיו קלט שהוא נמשך תמיד לקאנון, אשר נראה לו כמי שמבטיח גילויים גדולים, כאילו שמורות בו מילות החיים. המוניטין שהקאנון זכה לו, הביישנות, אפילו היראה, שבה אנשים דיברו עליו, הציות שאפילו המתנגדים הפגינו כלפיו, הבדידות העמוקה שאפפה אותו, הכוח המסתורי של יכולתו לעזור לחברים ולפגוע באויבים, שאנשים ייחסו לו, למרות שהוא חייך ואמר שהוא מצטער שהוא לא ראוי לא לתודה של חבריו ולא לכעס של אויביו. כל זה היה הרבה מעבר לחשיבות, לכוח, לכבוד של תפקידו בכנסייה, ולמעמדו החיצוני. אם היו כאלה שהסבירו זאת בכך שיש לו קשרים טובים, ואחרים חזרו על השמועה שהוא צאצא של בעל עמדה גבוהה מאוד, הכוח המאגי של מבטו, נוכחותו, ואפילו שמו עצמו, נותרו עדיין בלתי מוסברים. בעיר היו תריסר קאנונים, אבל הוא היה הקאנון. כל מי שדיבר על הקאנון התכוון אליו. מי שביקש את הוד מעלתו לא הובן מיד. אנשים עדיין לא הצליחו להתרגל לקרוא לו כך, אלא עבורם הוא נשאר הקאנון. הוא צעד בצניעות בתהלוכה מאחורי הקרדינל הלבוש באדום, אך כולם הסתכלו רק עליו." – על הקאנון, לא על הקרדינל! – "אם הוא לא יצא להליכה הרגילה שלו בשעה הידועה, נאמר מיד בעיר: 'הקאנון נסע מחוץ לעיר!' וכשאמרו שוב, 'הקאנון חזר', עובדה זו נראתה כבעלת החשיבות הגדולה ביותר עבור העיר כולה. פרנץ נזכר בשיחה שהייתה לו לפני שנים ברומא,"

סילחו לי שאני מקריא לכם זאת עכשיו, אך הרמן באהר כתב כך:

"עם אנגלי, שלאחר שטייל בכל העולם התיישב בעיר הקודש [רומא] כי לטענתו לא מצא דבר מסתורי יותר מ'המונסינורי'. כל מי שיוכל להבין אותם יחזיק בידו את המפתח לגורל האנושות. האנגלי היה איש חריף, בוגר בשנים, ממשפחה טובה, עשיר, עצמאי, רווק וג'נטלמן אנגלי אמיתי, נבון, מעשי, לא סנטימנטלי, בלי כל חוש מוזיקלי או אמנותי, איש חושני עליז, דייג, חותר בסירה, מפליג ביאכטה, אוהב לשתות ולאכול טוב, איש ייצרי, נהנתן. הדבר היחיד שהפריע לו בכל זה היה יצר הסקרנות, התשוקה לראות הכול, לדעת הכול, להיות בכול מקום לפחות פעם אחת, בלי שום מטרה אחרת חוץ מהסיפוק ביכולת לומר, לא משנה על איזה מקום מדובר: הו כן! אני מכיר את המלון ההוא, קוק התארח שם והמליץ לי עליו, ביקרתי במקומות שבהם הוא ביקר, פגשתי איש חשוב זה או אחר שהוא התרועע עימו… כדי לנסוע בצורה נוחה יותר וכדי לקבל גישה לכל מקום, יעצו לו להפוך לחבר ב'הבונים החופשיים'. הוא שיבח את התועלת של הקשר הזה, עד שהגיע למסקנה שבוודאי קיים ארגון דומה, אך מנוהל טוב יותר, עוצמתי יותר, מסוג גבוה יותר, שאליו הוא החליט להצטרף כעת, בדיוק כשם שאילו היה יכול למצוא קוק אחר, טוב יותר, הוא היה באופן טבעי פונה אליו. אי אפשר היה להניא אותו מהאמונה שהעולם נשלט על ידי קבוצה קטנה מאוד של מנהיגים חשאיים, שמה שנקרא היסטוריה נעשית על ידי האנשים הנסתרים האלה, שלא היו ידועים אפילו למשרתיהם האישיים ביותר, כפי שגם הם לא היו ידועים אפילו לאנשים הכי קרובים אליהם. הוא טען שאחרי שהתחקה אחרי העקבות של ממשלה עולמית סודית זו, הבונים החופשיים האמיתיים – בעוד שהמסדר המוכר אינו אלא העתק של הדבר האמיתי, העתק מטופש ביותר ובעל אמצעים דלים – הוא הצליח לאתר את מקומם ברומא, דווקא בקרב ה'מונסינורי', למרות שרובם היו שוב, כמובן, רק ניצבים תמימים, אך בין שורותיהם הסתתרו ארבעת או חמשת המאסטרים האמיתיים של העולם. פרנץ עדיין צוחק היום כשנזכר בייאוש הקומי של האנגלי הזה, שאף פעם לא התמזל מזלו למצוא את המונסיניור האמיתי. שוב ושוב הוא הגיע רק לניצבים, אך לא נתן לזה לבלבל אותו. הכישלון הזה רק העצים את הכבוד שהוא רחש כלפי ארגון מוגן כל כך טוב שלא ניתן לחדור לתוכו. הוא היה בטוח שבסופו של דבר הוא יתקבל לתוכו, גם אם יהיה עליו להישאר ברומא עד סוף ימיו, או ללבוש גלימה של נזיר או אפילו להיות נימול, כי לאחר שהוא הצליח לגלות את החוטים הבלתי נראים של כוח שמשתרע על פני העולם כולו, הוא לא נרתע מלהעריך במידה רבה את היהודים. מדי פעם, הוא הביע במלוא הרצינות את החשד שאולי במעגל הפנימי ביותר של רשת עולמית נסתרת זו יושבים ביחד בהרמוניה מושלמת רבנים ומונסיניורי. דרך אגב, זה לא היה משנה לו בכלל אילו רק היו נותנים לו להצטרף לעשייתם הקסומה."

אז אתם מבינים, יש מישהו שמחפש! הרמן באהר מצביע על כך שיש מישהו שמחפש. למרות שזאת לא אוטוביוגרפיה, אתם יכולים להיות בטוחים לגמרי שהרמן באהר פגש את האנגלי הזה! הוא מספר את הכול מהחיים האמיתיים.

"פרנץ תהה לפעמים האם לא יכולה להסתתר אמת כלשהי בשיגעונו של האנגלי? במבט ראשון ומקרוב, החיים גם של יחידים וגם של אומות נראים חסרי משמעות וכיוון, לא יותר מערבוביה של צירופי מקרים, אך כאשר רואים אותם מרחוק מלמעלה, אפשר לגלות שהם מתוכננים היטב ומכוונים בחוזקה. אם איננו רוצים להניח שאלוהים עצמו מתערב ישירות כדי להשתמש במו ידיו בשטויות ובטירוף של הגחמות האנושיות כדי לשרת את מטרותיו, אנו נאלצים לדמיין סוג של ממלכת ביניים, שרצונו מְתֻוָּוךְ דרכה. כלומר, קיים אולי מעגל של אנשים השולטים בשקט, אשר באמצעותם אלוהים משפיע על העולם – מעין תחנות של כוח וחוכמה אלוהיים, שמתוכן מגיעות קרניים אל תוך האנושות החשוכה, ולבסוף משליטות שוב סדר בכול. אותם מארגנים סודיים, אותם מלכים נסתרים, הם כמו עדשות של אור אלוהי, האוספות את רוח הבריאה ומפזרות אותה בכל העולם. הם אלה שדרכם בסופו של דבר כל הטירוף חוזר תמיד להיגיון, הרגשות העזים נרגעים, המקריות הופכת להכרח, התוהו ובוהו לובש צורה, ולתוך החושך מגיע אור. מי לא פגש בחייו אנשים שיש להם באמת גדולה והוד יוצאי דופן, אנשים אשר עומדים במרחק מבני אדם אחרים, ומוכרים כמי שמסוגלים לקלל אדם או להפוך אותו למאושר במבט אחד בלבד, ולמרות שהם שומרים על שתיקה, נראה שיש להם השפעה מרחיקת לכת? הם לרוב אנשים שחיים בפשטות רבה. אולי הם רועי צאן, רופאים בכפרים, כמרים כפריים, לעיתים קרובות גם נשים זקנות או אפילו ילדים הרבה יותר חכמים מגילם אשר מתים צעירים. לכולם יש משהו שהופך אותם למוזרים או מפחידים בעיני אחרים וזה נותן להם כוח רב על אנשים ובעלי חיים, ואפילו, כמו שאנו שומעים שוב ושוב, על כל הטבע, על מעיינות, מתכות באדמה, מזג אוויר, שמש וגשם, ברד ובצורת. כאשר דרכנו מצטלבות, יש לנו את התחושה, לעיתים קרובות באותו רגע, או לפעמים רק לאחר שנים, שזאת הייתה הפגישה המכריעה בחיינו. נראה שהם עצמם מרגישים את כוחם יותר כנטל, אולי כמעט כקללה, אך בכל מקרה כמחויבות. הם חיים בבדידות ומאושרים כשעוזבים אותם לנפשם. לא קשה לדמיין שכולם מחוברים זה לזה בכל העולם הרחב, מתקשרים ביניהם בסימנים, או אולי מעבירים הלאה את הסימנים שהם מקבלים מנסיכים נסתרים חזקים עוד יותר. אולי באופן לגמרי לא מודע, או רק חצי מודע, הם נכנעים לפקודות פנימיות, מצייתים באופן אינסטינקטיבי לדחף פנימי יותר מאשר מחליטים בעצמם, מכיוון שהם אינם שולטים בכוחם, אלא יותר נכנעים לו. כל היכולות הללו מופיעות כמעט תמיד כאשר תודעתם מעורפלת או מקוטעת מפעם לפעם. פרנץ הכיר אנשים כאלה כשהוא היה צעיר, הם לא נדירים באזורי ההרים. הוא נזכר בהם שוב כשהוא פגש את המוזרויות של האנגלי. רק הרבה יותר מאוחר עלה בו הרעיון שאולי מישהו שלא נולד עם יכולות כאלה יכול לרכוש אותן, שאולי ניתן ללמוד אותן דרך התאמנות. אך התרגילים התיאוסופיים אכזבו אותו מהר מאוד, והוא נזכר בהם שוב רק כשראה את המתפללים האקסטטיים בכנסייה החשוכה. אנשים אלה הצליחו להגיע באמצעות תרגול למצב שבו הסבל, המצוקה והקנאה שקטו; הם חזרו מהתפילות רגועים, מנוחמים ומחוזקים."

כפי שאתם רואים, פרנץ לא רצה להתמיד בתרגילים התיאוסופיים; הוא לא רצה למצוא את המעבר לידע של עולמות הרוח בדרך זו. אך משהו מתחיל להתברר לנו לגבי הדברים שדיברנו עליהם אתמול. אנשים מתחילים להשתכנע שרצוי לזהות כיצד מתחברים החוטים, אפשר לומר, ומתחילים לשים לב לכך שבני אדם מסוימים משתמשים בחוטים כאלה. היינו רוצים לקוות שאנשים כמו הרמן באהר ייגשו לעניין בצורה רצינית יותר. אפילו הקאנון שפרנץ פגש פעל ברצינות גדולה יותר. פרנץ הוזמן פעם לביתו של הקאנון הזה עם קבוצה מוזרה של אנשים, כפי שמתואר בספר. אנו לומדים שהקאנון מתרועע עם כל מיני אנשים, גם נזירים אדוקים וגם ציניקנים ואנשי העולם הגדול, אנשים קלי דעת, ומזמין את כולם לשולחנו. פרנץ שם לב לכל מיני דברים. הקאנון הוביל אותו לחדר העבודה שלו, בעוד האחרים משוחחים על כל מיני דברים. כידוע, אחרי שהארוחה מסתיימת, תמיד יש עוד משהו אחריה. ואז הקאנון הוביל אותו לחדר העבודה שלו:

"האחיינית פרשה, אך אורח הכבוד, הדוד ארהרד והוד מעלתו ישבו בכיסאות נוחים, מתמסרים לתהליך העיכול, ועדיין לא סיימו לספר את סיפוריהם. הסיפורים נעשו כל פעם מפוקפקים יותר, הלעג נועז יותר, הרמזים שקופים יותר. כל העולם, החצר, האצולה והמטה הכללי, נחשפו דרך אנקדוטות, ולא נשאר דבר שאסור לגעת בו. נראה היה שהכול מסתכם רק באנקדוטות. פרנץ פנה בסלידה לעבר הספרייה. למרות שהיא לא הייתה גדולה, המבחר בה היה משובח. בתחום התיאולוגיה היה שם רק המינימום ההכרחי",

הרי הם היו בביתו של קאנון, אשר הכי פחות זקוק לתיאולוגיה בשביל עצמו.

"הבולנדיסטים, חומרים רבים מאת סופרים פרנציסקאנים, מייסטר אקהרט (Meister Eckhart), התרגילים הרוחניים, קתרינה מגנואה, המיסטיקה של גורס (Görres) והסימבוליזם של מוהלר (Möhler). בפילוסופיה היו יותר ספרים: כל קאנט, כולל כתבי החברה הקאנטיינית, האופנישדות של דויסן (Deussen) ותולדות הפילוסופיה שלו, הפילוסופיה של "כאילו" (Philosophie des Als Ob) מאת וייהינגר (Vaihinger), ועבודות רבות של ביקורת על תורת הידע. הייתה שם הקלאסיקה היוונית והלטינית, שייקספיר, קלדרון, סרוונטס, דנטה, מקיאוולי ובלזק במקור; מהסופרים הגרמנים היו רק נובאליס וגתה – גתה במהדורות שונות, עם כתביו המדעיים במהדורת ויימאר. פרנץ הוציא ספר אחד, ומצא בו הערות שוליים רבות בכתב ידו של הקאנון, שבאותו רגע עזב את הנזיר הצעיר ואת הישועי והצטרף לפרנץ. הוא אמר: 'כן, את כתביו המדעיים של גתה אף אחד לא מכיר. כמה חבל! הכופר הזקן, כפי שמתארים אותו, נראה פתאום באור אחר, ואז אתה מבין גם את הסיום של פאוסט. מעולם לא הצלחתי להאמין שגתה רק התנהג פתאום כקתולי,"

חייבים לסלוח לקאנון על כך שהוא רוצה שהכול יהיה "קתולי"; עבורנו, הדבר החשוב ביותר הוא שהוא פנה לכתבים המדעיים של גתה.

"שגתה רק העמיד פנים פתאום שהוא קתולי, למען האפקט הציורי בלבד. הכבוד שלי כלפי המשורר, ובעצם כלפי כל משורר, גדול מדי כדי שאחשוב שמישהו צריך ללבוש תחפושת דווקא כשהוא אומר את דבריו האחרונים. אבל בכתבים המדעיים של גתה, כל עמוד מצביע על כך שגתה היה קתולי"

כאמור, נסלח לקאנון על כך.

"אולי מבלי שיידע זאת, ובכל מקרה בלי האומץ הנדרש בשביל זה. כשקוראים את הכתבים, נראה כאילו מישהו, שלא מכיר את האמיתות הקתוליות, גילה אותן לבד באופן בלתי צפוי בעצמו, כביכול. כמובן, זה לא קורה בלי לפגוע בחלק מאמיתות אלה ובלי כמה מוזרויות נפלאות, אבל בסך הכול לא חסר שום דבר מכריע, הכרחי וחיוני, אפילו לא קצת אמונות טפלות, מאגיה, או איך שתרצו לקרוא לזה, שגורם לפרוטסטנטים האמיתיים להיות תמיד חשדניים כלפי הדוקטרינה הקדושה שלנו! לעיתים קרובות כמעט ולא האמנתי למראה עיניי! אבל ברגע שמגלים את הקתולי הסודי בגתה, מהר מאוד כבר רואים אותו בכל מקום. אתה רואה את אמונתו ברוח הקודש, למרות שהוא כמובן מעדיף לכנות אותה 'Genius'^[9]."

יש לגתה סיבה טובה לכך, כמובן!

"אתה רואה את הרגש העמוק שלו כלפי הסקרמנטים [הטקסים בנצרות הקתולית] ואת החוש שלו לנסתר שלדעתו מעטים מדי. אתה רואה את יכולתו לחוות יראת כבוד, אך יותר מכך, העובדה שבצורה לגמרי לא אופיינית לפרוטסטנטי, הוא אף פעם לא הסתפק באמונה, אלא תמיד התעקש על הכרת אלוהים דרך מעשים חיים, דרך עבודת התמסרות. אתה רואה אצלו את ההבנה הנדירה, הנעלה והקשה ביותר, שאלוהים לא יכול לקחת אליו את האדם אם האדם לא לוקח קודם את אלוהים בעצמו, ההבנה של החופש האנושי הנורא הזה, החופש לבחור לקבל את החסד שמציעים לך, אבל גם להיות מסוגל לדחות אותו, החופש שרק באמצעותו החסד של אלוהים הופך לזכות אישית עבור האדם שבוחר לקבל אותו. למרות כל ההגזמות והעיוותים שאתה רואה אצלו, כל זה קתולי כל כך, שאני כפי שאתה רואה שאני."

הקאנון פונה לפרנץ כמו אל חבר, בצורה לא פורמלית [עםdu בגרמנית, הפנייה הרגילה בין חברים קרובים, במקום Sie]

"לעיתים די קרובות יכולתי לכתוב בשוליים קטעים מתוך הטרידנטינום,^[10] שבהם נאמר לפעמים אותו דבר כמעט באותן מילים. כאשר זכריאס ורנר (Zacharias Werner) מספר שהוא הפך לקתולי בזכות משפט ברומן Die Wahlverwandtschaften,^[11] אני מאמין לו עד הסוף. אני כמובן לא רוצה להכחיש שיש גם גתה פגאני, פרוטסטנטי, אפילו גתה כמעט יהודי, ואני בוודאי לא הייתי טוען שהוא קתולי למופת, למרות שהוא כן היה הרבה יותר מאשר אותו מוניסט שליו ושמח של יערות ושדות שהמורים הגרמנים החדשים מציגים לתלמידיהם כשהם מלמדים את גתה."

כפי שאנו רואים, אפילו בחוגים האלה מחפשים גתה אחר, גתה שיכול לצעוד בדרך לעולם הרוח, גתה שונה מאותו "מוניסט שליו ושמח של יערות ושדות" שמתואר על ידי הביוגרפים של גתה ומוצג כיום לעולם. אז אתם מבינים שהנתיבים שאותו פרנץ הולך בהם אינם שונים כל כך מאלה שמשולבים במה שאנו מכנים מדע-הרוח שלנו, וייתכן שיש באמת צורך בכך.

אני מבקש מכם לזכור כעת – ציינתי זאת לעיתים קרובות – שמותו של הארכידוכס פרנץ פרדיננד^[12] מאוסטריה הוא אחד מאותם אירועים נסתרים של זמננו, שלא נזכיר את כל האירועים במישור הפיזי החיצוני. הדגשתי במיוחד שאם ניקח את העולם הפיזי והרוחני יחד כמכלול, בעולם כולו היה משהו שונה לפני הרצח של פרנץ פרדיננד ואחריו. במקרים כאלה, לא משנה איך הדברים נראים חיצונית, במאיה! מה שחשוב הוא איך הדברים מתנהלים מבפנים. ואז אמרתי: הנפש של פרנץ פרדיננד שעלתה לעולמות הרוח הפכה למרכז להשפעות חזקות ועוצמתיות מאוד, והרבה ממה שקורה כעת קשור בדיוק לעובדה שהתרחש מעבר מיוחד במינו בין החיים לבין מה שמכונה מוות, שהנפש הזו הפכה למשהו שונה לחלוטין מנפשות אחרות.

אמרתי שעבור אלה שחיו בעשורים האחרונים באופן מודע מבחינה רוחנית, אחת הסיבות העיקריות לאירועים הכואבים הנוכחיים נעוצה בפחד המציף את העולם כולו, הפחד שבני אדם חשו זה מול זה, גם אם לא היו מודעים לכך, אך מעל לכול, הפחד שהעמים האינדיבידואלים חשו זה מול זה. אם לאנשים היו עיניים לראות את הסיבה לפחד, הם לא היו אומרים כל כך הרבה שטויות כמו שהם אומרים כיום על הסיבות למלחמה. הפחד הזה יכול להיות כה משמעותי משום שהוא שזור לתוך המצב הרגשי שתיארתי לכם אתמול באמצעות דוגמאות. בבקשה, ראו בכל זה מעין סקיצה. אבל עכשיו ההילה של פחד חודרת לכל דבר. אותה נפש הייתה מחוברת להילה זו של פחד בדרך מיוחדת מאוד. לכן, המוות האלים הזה לא היה בשום פנים ואופן משהו חיצוני בלבד. אמרתי זאת מפני שהייתה לי האפשרות להתבונן בזה, כי עבורי זה היה אירוע משמעותי במיוחד, שקשור להרבה דברים שקורים בתקופה זו.

אני לא יודע על כך, ואני לא רוצה להאמין שאנשים מדברים מחוץ למעגל שלנו על דברים כאלה, שכמובן אמורים להישמר בתוך החוגים שלנו. אך העובדה היא שכבר מתחילת המלחמה אני מדבר על עניינים אלה בענפים השונים של החברה שלנו. יש מי שיכול להעיד על כך.^[13]

ספרו של הרמן באהר ראה אור הרבה יותר מאוחר, הוא פורסם רק לאחרונה. אף על פי כן, אני מוצא בו את הקטע הבא, ואני מבקש מכם לשים לב לעובדה הבאה: בחוגים של מדע-הרוח האנתרופוסופי שלנו, ישנה התייחסות לאירוע שהוא כה משמעותי מבחינה רוחנית, וברומן שנכתב לאחר מכן, מופיעה דמות, אדם שלמעשה עושה תמיד רושם של טיפש. למעשה, הוא נסיך בתחפושת, אך הוא מופיע כשוטה שמוכן לעבוד בכל מיני עבודות כפיים מזדמנות. רק כאשר נודע לו במקרה – הוא נמצא באזור כפרי – שמישהו התנקש בארכידוכס פרנץ פרדיננד, הוא יוצא עם הצהרה שכתוצאה ממנה כמעט עושים בו לינץ' והוא נשלח לכלא; שכן, כמובן, כל המשטרה צריכה להאמין שאם מישהו יוצא בהצהרה כזו מיד לאחר ניסיון התנקשות, הוא ללא ספק חלק מהמזימה. למרות שיש מרחק של קילומטרים רבים ביניהם, ההתנקשות הייתה בסרייבו וההצהרה בזלצבורג, לפי המשטרה, בחוכמתה הרבה, אין כל ספק שהאיש הוא חלק מהקונספירציה.

מתברר שהאיש הזה הוא נסיך בתחפושת, אשר מנהל יומן מיסטי בעל משמעות עמוקה. אך מתברר גם מדוע הוא בעצם אמר את מה שאמר. הוא היה באמת נסיך, וכל המעמד הזה נהיה אווילי מדי בשבילו. לכן הוא התחפש לבלזל (Blasl) הזקן, שהיה מוכן לעבוד בעבודות כפיים, התנהג כמו טיפש, ואפילו הרשה לאדונים שלו להכות אותו, ובדרך כלל כמעט ולא דיבר; רק במקרים מסוימים הוא דיבר, אך לרוב הוא שתק. במהלך החקירה נמצא אצלו כתב יד מיסטי, שאותו הוא כתב בעצמו, וזה קטע ממנו:

"הנסיך המכושף, כעת כבר ירד ממנו הכישוף, עדיין בבגדיו הישנים ודומה לאותה דמות מקודם, אך יחד עם זאת אדם שונה מאז שפרנץ יודע שזו תחפושת, אמר בחיוך: 'סלח לי על ההונאה, שלדעתי לא הייתה באמת הונאה. אני מזמן כבר לא האינפנטה דון טדאו (Infante Don Tadeo). אם הנסיבות יאלצו אותי להחזיר את דמותו שוב לזמן מה, התפקיד הזה יהיה הרבה יותר קשה לי. מבחינתי, הייתי באמת בלזל זקן, ואם בכלל שיקרתי, שיקרתי לעצמי, לא לך. לא יכולתי לדעת שאגרום לך לאי נוחות כלשהי. אני באמת מצטער על כך. כמובן, זו הייתה אי הבנה מטופשת ביותר. למרות שמעולם לא פגשתי את יורש העצר, הכרתי אותו היטב. הוא היה יקר לי מאוד, היינו בקשר, אם כי לא מבחינת המקום, בדרך הרגילה כאן.'"

הכוונה ב"מבחינת המקום" היא קשר פיזי: היינו בקשר, אם כי לא בדרך שאנשים רגילים להיות בקשר במישור הפיזי.

"'הוא כבר מזמן עבר את הגבולות של פעילות ארצית, ועמד עם רגל אחת בספירה האחרת של פעילות רוחנית טהורה. ידעתי שהגיע הזמן שעליו לעבור לגמרי: הוא כבר לא יכול היה להישאר כאן כדי להגשים את עצמו. הפעילות שלו תתרחש משם. הופתעתי רק שגורלו התעכב זמן כה רב. כשיצאתי באותו יום ראשון מהכנסייה, לאחר שמצאתי שם שוב נחמה בתפילה, ופגשתי את ההמון הלא רגוע, ידעתי מייד שהוא סוף סוף שוחרר. את מה שחייב לקרות דרכו, הוא יכול לעשות רק משם. כאן הוא יכול היה רק להבטיח, חייו רק בישרו על הבאות. זה יכול לקרות רק עכשיו. מעולם לא יכולתי לדמיין אותו כמלך במונרכיה חוקתית, עם פרלמנטריות וכל שאר ההבלים האלה. הוא היה גדול מידי בשביל זה. אך כעת הוא תפס את היוזמה במכה אחת. האיש המת הזה יתחיל עכשיו לחיות באמת. זה מה שהרגשתי כששמעתי את החדשות, וזאת המשמעות של המילים שלי. אך תבין שהיה רק סיכוי קלוש שאיכרים סביבי יבינו אותי. העדפתי לשתוק ולתת להם לעצור אותי, ואני רק מופתע שלא הרגו אותי. הייתי מוכן לזה, ואז הכול היה כבר מסתיים. כנראה, יש עדיין משהו שעלי לעשות. שיהיה!' הוא אמר את כל זה באותו טון כל הזמן, ורק לעיתים רחוקות הביט בפרנץ בעיניים חסרות חיים. אחר כך ביקש ממנו שלא יאמר דבר על מחברותיו וישכח אותן גם הוא בעצמו.

'הן מכילות את האמת, אך רק בשבילי: כדי להבין אותן, חייבים להבין את שפת הסימנים שלי. מה שכתוב בהן נכון, רק שהמילים אינן תקפות.' פרנץ לא יכול היה להימנע מלתאר לו את הרושם שעשו עליו המחברות".

פרנץ היה האדם היחיד בעיר הזאת שהבין ספרדית, ומאחר שהמחברות נכתבו בספרדית, הוא התבקש לעזור. אני מזכיר לכם שיש בזה קצת אירוניה: באוסטריה אומרים על כל דבר לא מובן שהוא "בספרדית". מכיוון שהיה חשד שבלזל, או ליתר דיוק האינפנטה, הוא חלק מהמזימה, היה צורך לקרוא את המחברות הללו, ומכיוון שפרנץ היה פעם בספרד, הוא היה צריך לקרוא אותן. גם הרמן באהר ביקר בספרד.

אם כן, מאחר שעלינו להניח שהעניין לא הובא לידיעתו של הרמן באהר, אתם מבינים שיש כאן דוגמה מעניינת לאופן שבו אדם מתחיל להתחבר לדברים כאלה ולזהות אותם, לצורך פנימי ההולך ומתפתח להתמודד עם הדברים האלה. אני חושב שמוצדק להיות מופתעים במידת מה מכך שדברים כאלה מופיעים כיום ברומנים, כי זה משהו שקשור לזרם הפנימי של זמננו. עם זאת, בהתחלה מושפעים רק אנשים כמו הרמן באהר או כאלה שהיו להם חיים דומים להרמן באהר, אנשים שחוו כל מיני חוויות במהלך הזמן. עכשיו, כשהוא מבוגר יותר, לאחר שהיה אימפרסיוניסט במשך זמן רב, הוא מנסה להבין גם את האקספרסיוניזם וכל דבר אחר שנמצא בחוץ בעולם. הוא אדם שהצליח באמת להתחבר בנפשו, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, עם זרמים מגוונים ביותר. הוא אדם שלמד את המחשבות של אוסטוולד, של רישה ושל התיאוסופים בלונדון וניסה איתם את הדברים, ורק בסוף, כשלא הייתה לו מספיק התמדה, הוא הגיע לקאנון זינגרל (Zingerl) שבו הוא רואה כעת מאסטר. כן, הוא באמת חווה זרמים פנימיים וחיצוניים שונים.

כשפגשתי אותו לראשונה, הוא בדיוק סיים לכתוב את הדרמה שלו "האנשים החדשים",^[14] שעכשיו הוא מתבייש בה מאוד; היא נכתבה ברוח סוציאל-דמוקרטית מובהקת, ובאותו זמן לא היה קיים סוציאל-דמוקרט נלהב יותר מהרמן באהר. הוא כתב אחר כך מחזה קצר במערכה אחת, מחזה פחות משמעותי.^[15] אבל אז הוא הצטרף לתנועה הלאומית הגרמנית וכתב את "החטא הגדול"^[16] מנקודת המבט של אותה תנועה. שוב, לא היה לאומן גרמני קיצוני יותר מהרמן באהר. בינתיים הגיע לגיל 19 ונאלץ להתגייס לצבא; הוא התנדב לשירות של שנה אחת, ואז לא היה אדם מיליטריסטי קיצוני כמו הרמן באהר, חדור לחלוטין ברוח וגאווה צבאית.

אתם מבינים שהוא ידע להתחבר בנפשו גם עם זרמים חיצוניים, אך הוא אף פעם לא הפסיק לנסות להכיר בצורה רצינית גם את הזרמים הפנימיים. לאחר שירותו הצבאי, נסע לברלין לזמן קצר וערך שם שבועון מודרני, "הבמה החופשית" (Die freie Bühne). אך הוא יכול היה להפוך לכל דבר, רק לא לברלינאי! אחר כך נסע לפריז. הוא בקושי הגיע, הוא לא ידע אפילו להטות פועל עם "être", אלא השתמש רק ב-"avoir", כשהוא כבר כתב מכתבים נלהבים על איש-השמש בולנז'ה,^[17] שבוודאי יראה לאירופה מהי תרבות אמיתית. ואז הוא נסע לספרד והפך למתנגד נלהב של סולטן מרוקו, שנגדו הוא כתב מאמרים בספרדית. לבסוף הוא חזר, לא בדיוק העתק של דודה,^[18] אבל מאוד דומה לו מבחוץ.

הוא סיפר לנו את כל זה בבית הקפה גרינשטיידל (Cafe Griensteidl) הישן והמפורסם, שבו התארחו כל מיני אנשים חשובים מאז שנת 1848, כאשר לנאו,^[19] אנסטסיוס גרין^[20] ואחרים ביקרו בו לעיתים קרובות. בבית הקפה הזה אפילו המלצרים היו מפורסמים; מי בווינה לא הכיר את פרנץ המפורסם ומאוחר יותר את היינריך מגרינשטיידל? בית הקפה כבר לא קיים, אך דווקא מפני שהרמן באהר דיבר שם כל כך הרבה על הדרך שבה נפשו הפכה לצרפתית ועל איש-השמש בולנז'ה, מישהו אחר הפך למרדן, וכשבית הקפה גרינשטיידל נהרס, קרל קראוס^[21] כתב עלון וקרא לו "הספרות ההרוסה". אני עדיין זוכר היטב כיצד הרמן באהר סיפר לנו על התרשמויותיו הגדולות, ועל כך שלו, לאדם מלינץ, יש את ראש האמן היפה ביותר בכל פריז. הוא לא הפסיק לדבר בהתלהבות על מוריס בארה^[22] והתייחס בצורה נלהבת לכל מה שהופיע באותה תקופה כתרבות צרפתית צעירה, כך שיכולנו לחוות תנועה ספרותית שלמה, עם כל התשוקות שבה, דרך מה שהתפרץ מתוך ליבו הנלהב. לאחר מכן, הוא ייסד בווינה יחד עם כמה אחרים מגזין שבועי, שבו כתב מאמרים באמת חשובים. בסופו של דבר הוא העמיק בדברים יותר ויותר, אך שטחיות והעמקה תמיד הלכו אצלו יד ביד. הוא השתנה כל הזמן: מסוציאל-דמוקרט ללאומן גרמני, מאדם בעל תודעה צבאית לבולנז'יסט נלהב וחסיד של מוריס בארה ואחרים, ואז הוא הפך למעריץ של האמנות האימפרסיוניסטית. הוא חזר מדי פעם לברלין, אבל תמיד עזב מהר מאוד; זה היה המקום היחיד שהוא לא סבל. מצד שני, הוא אהב מאוד את וינה, וביטא את האהבה הזו בצורות רבות.

בשנים האחרונות חבריו האהובים בדנציג הזמינו אותו מספר פעמים כדי לתת שם הרצאות על האקספרסיוניזם, זרם שאותו אמורים היו להבין היטב. ההרצאות הופיעו גם בספרו על האקספרסיוניזם.^[23] הוא מדבר בהתלהבות גם על כתביו המדעיים של גתה, ומראה שהוא התקרב עוד קצת למה שאנו מכירים כאנתרופוסופיה; אך במקרה שלו זו רק התחלה. כבדרך אגב, הייתי מוסיף רק שבספרו האחרון על האקספרסיוניזם הוא אומר רק דברים יפים על חבריו בדנציג, כמובן כדי להבליט את יתרונותיהם הגדולים על פני הברלינאים.

לאחרונה נאמר כי הרמן באהר הפך לקתולי. ובכן, הוא כנראה לא הפך לגמרי לקתולי. הוא הפך לקתולי באותה מידה שבה הוא היה פעם בולנז'יסט. אבל הוא בן אדם! ראיתם גם ברומן החדש שלו שדווקא הודות להיותו אדם של העולם הגדול, דרך הכמיהה שלו ללמוד את הכול בדרכו שלו, נגע בו כעת הצורך לגלות משהו על עליית האדם לעולם הרוח, ועל הֶקשרים אנושיים שונים מהחיבורים הפיזיים הרגילים; במילים אחרות, על קשרים מהסוג שתיארנו גם אתמול.

אתם יכולים להבין מדוע נראה לי שיש חשיבות מסוימת לכך שברומן כזה אין רק רמזים כלליים, אלא שהדברים מגיעים לנקודה קונקרטית כמו מותו של הארכידוכס פרנץ פרדיננד. מכאן אתם רואים שהדברים הרבה יותר ממשיים ויש להתייחס אליהם בצורה הרבה יותר קונקרטית ממה שנוהגים לחשוב. זה בדיוק מה שצריך להראות לנו שמה שקורה במישור הפיזי הוא לעיתים קרובות רק סמל למה שמתרחש באמת "מאחורי הקלעים של הקיום". כי אם אתה לא פונה למימד הרוחני כאשר אתה קורא על מה שקרה בהקשר של האירועים האלה, בהקשר של ההתנקשות הזאת, אתה לא יכול אפילו לדמיין שיש לייחס לעניין משמעות כזו. אך היום עדיין אי אפשר לדבר על הדברים האלה בצורה אובייקטיבית לחלוטין ולומר את כל מה שקשור אליהם. על חלקם אפשר אולי רק לרמוז, בהתחלה באופן חיצוני יותר.

בואו נזכור את מה שאמרנו אתמול על העולם של הסלאבים, על הנפש הסלאבית. צוואתו של פטר הגדול, הופיעה בערך בשנת 1813 או אולי קצת קודם לכן, ומופצת מסיבה טובה כצוואתו של פטר הגדול עצמו. במסמך נעשה שימוש כדי לתפוס זרם טבעי, כמו הזרם של הנפש הסלאבית, ולכוון ולהוביל אותו באופן סוגסטיבי. לאן להוביל אותו? לדרכים של הרוסיוּת, באופן כזה שהזרם הסלאבי הישן יופיע כנושא את הרעיון של מדינה רוסית! מכיוון שזה כך, יש להבחין באופן מובהק בין הזרם הרוחני של הסלאביות, זה שקיים כזרם הנושא את המסורת הסלאבית הישנה, לבין זה שרוצה להפוך לכלי חיצוני כדי לספוג את כל הזרם הסלאבי הזה: הרוסיוּת.

אסור לשכוח כי מספר גדול של עמים סלאביים, או לפחות חלקים מעמים אלה, חיים בין הגבולות של המונרכיה האוסטרו-הונגרית. במונרכיה האוסטרו-הונגרית – הרשו לי להיעזר באצבעותיי כדי לספור – חיים גרמנים, צ'כים, סלאבונים,^[24] סלובקים, סרבו-קרואטים, קרואטים, פולנים, רומנים, רותנים, הונגרים, איטלקים וסרבים. כפי שאתם מבינים, חיים שם הרבה יותר עמים מאשר בשווייץ. יכול להבין את מה שחי שם רק מי שחווה באמת את כל האירועים בתוך העמים האלה במשך זמן רב, והבין את הזרמים השונים שפעלו בתוך מה שנקרא אוסטרו-הונגריה. בקשר לעמים הסלאביים, בעשורים האחרונים של המאה ה-19 היה מאמץ נרחב למצוא את הדרך שבה העמים הסלאביים השונים יוכלו לחיות ביחד בשלום ובחופש. את כל ההיסטוריה של אוסטרו-הונגריה בעשורים האחרונים, עם כל המאבקים החריפים, ניתן להבין רק אם רואים בה ניסיון לממש את עיקרון האינדיבידואליזציה של כל אחד מהעמים. זה כמובן קשה, כי הם לא חיים בצורה נוחה זה ליד זה, אלא לעיתים קרובות הם חיים אחד בתוך השני. בקרב הגרמנים של אוסטריה יש רבים מאוד שרואים שגם הם עצמם יגיעו לישועה דרך האינדיבידואליזציה של העמים הסלאביים באוסטריה עד כמה שרק אפשר, כלומר, אם תימצא דרך שבה העמים הסלאביים האלה יוכלו להתפתח באופן אינדיבידואלי, עצמאי וחופשי. מובן מאליו שאי אפשר להגיע לדברים כאלה מהר – זה לוקח זמן; אבל תנועה כזו בהחלט קיימת.

בנוסף לעמים הסלאביים האלה שמאוחדים במסגרת אוסטרו-הונגריה, יש גם את הסלאבים הבלקנים, שהיו תחת שלטון טורקי במשך זמן רב, אך השתחררו מהם בעשורים האחרונים כדי לייסד מדינות אינדיבידואליות: בולגריה, סרביה, מונטנגרו וכן הלאה. הזכרתי אתמול שחוץ מאלה, יש גם את העם הפולני-סלאבי, שהוא המתקדם ביותר מבחינת החיים הרוחניים שלהם. אני מציין כעת רק את ההתפלגויות החשובות ביותר, כי גם אני יכול לעבד את הדברים האלה רק בהדרגה. בכל העמים והשבטים הסלאביים האלה חי אלמנט שתיארתי אתמול כיסוד אתני אלמנטרי מאוחד, משהו שהוא למעשה הכנה לעתיד.

מדוע היה פרנץ פרדיננד בעל חשיבות מסוימת, אם רואים אותו בהתחלה מנקודת מבט חיצונית? הסיבה לכך היא שעם הטבע שלו, עם כל נטיותיו, הוא היה הביטוי החיצוני של זרמים מסוימים – אך עליכם להבין את ההיבט החיצוני כמסמל משהו שחי באופן פנימי. אילו מה שחי בישותו היה יכול להשתחרר לחלוטין, הוא היה יכול לפתח הבנה יוצאת דופן כלפי ההתפתחות האינדיבידואלית של הסלאבים. אפשר באמת לקרוא לו ידיד נלהב של הסלאבים, והייתה לו הבנה – אולי ליתר דיוק יש לומר שחיה בו הבנה, למרות שהוא עצמו לא היה לגמרי מודע לה – של הצורות שחייבות להיבנות בקיום ביחד של הסלאבים כדי שהם יוכלו להתפתח כעמים אינדיבידואליים.

יש לזכור שהקארמה קבעה שמסלול הקארמה הזאת יהיה מיוחד במינו. אסור לנו לשכוח שהיה פעם יורש עצר, הארכידוכס רודולף,^[25] שכולם תלו בו תקוות גדולות, במיוחד באותו כיוון שבו נוטים לחשוב בימינו הרבה אנשים ליברלים ובעלי חשיבה חופשית. לאלה שהכירו את הנסיבות ואת האיש, היה ברור שפועל בנפשו משהו שהיה מכניס לתוך התנאים האוסטריים את מה שתיארתי אתמול כמחשבה פוליטית אנגלית, צורות חשיבה אנגליות ביחס לאופן שבו יש לנהל מדינות. זה מה שאנשים ציפו ממנו, וגם נטיותיו שלו עצמו היו מתאימות לכך. אבל אתם יודעים איך הקארמה פעלה, ואיך מה שהיה אמור לקרות נעשה בלתי אפשרי. במקום זאת עלתה אפשרות אחרת. אדם שני, אשר נע לכיוון שונה לגמרי, יכול היה להפוך כעת למשמעותי. וזה באמת לא חסר משמעות כאשר מפנים את תשומת הלב לכך: "כאן הוא יכול היה רק להבטיח, חייו רק בישרו על הבאות. זה יכול לקרות רק עכשיו. מעולם לא יכולתי לדמיין אותו כמלך במונרכיה חוקתית, עם פרלמנטריות וכל שאר ההבלים האלה".

אך את האדם השני היה עלינו לדמיין בדיוק כך! אתם מבינים, הקארמה פועלת, ועלינו לראות איך הקארמה הזו פועלת כדי שנוכל לעלות לרמות הבנה גבוהות עוד יותר. הנסיבות שהיו אמורות להיווצר, וגם יכלו להיווצר – לא בגלל רצונו של אדם זה או אחר, אלא על פי כוונות האבולוציה של העולם – דרך היוזמה של נפש זו שידעה להתבונן בסלאבים עם הבנה – לעת עתה אתאר זאת רק באופן מופשט – היו יכולות לפעול כהשפעה משחררת על הסלאבים. אך בו בזמן הן היו הורסות את מה שהרוסיוּת רוצה לעשות עם האלמנט הסלאבי. כי הרוסיוּת רוצה לבלוע את הסלאבים לתוך המסגרת שלה ולהשתמש בהם ככלי שלה. היא רוצה להכניס אותם לתוך הגבולות של צוואתו של פטר הגדול. באיזו מהירות מתממשים דברים כאלה תלוי, כמובן, בנסיבות משניות ובזרמים צדדיים שונים. אבל חשוב לדעת לראות בצורה נכונה את מה שצובר תאוצה בכיוון מסוים. לכן ברור מאליו שרק אלה שראו את האלמנט הסלאבי יותר לעומק היו מסוגלים להבין מה בעצם קורה שם, ושאלֶה שרצו להרוס את האלמנט הסלאבי דרך הרוסיוּת היו צריכים לפעול נגד מאמצים בריאים יותר.

הדברים נעשים רגישים ובעייתיים במיוחד אם הם מתחילים להפריע לזרמים ולסמוך על שיטות הקשורות באופן כלשהו לזרמים האוקולטיים, ולהשתמש באחוות האוקולטיות הקיימות בכל רחבי כדור הארץ. חלקן פועלות עמוק יותר, כמו אלה שנלמד להכיר מחר. יש חברות אחרות, אשר רק נוגעות בדברים אלה, אך למרות שהן רק נוגעות, ואולי דווקא מסיבה זו, יש להבין שהן משמשות בתור כלים שדרכם עוברים זרמים אוקולטיים. החברה שנאלצה להתפרק לאחר מותו של הארכידוכס פרנץ פרדיננד, החברה "נרודנה אודברנה" (Narodna Odbrana) הסרבית, הייתה ההמשך המדויק של חברה אוקולטית קודמת,^[26] ושינתה רק במעט את שיטותיה. אני מציין אך ורק את העובדות.

בדרך זו נוצר חיבור בין שאיפות פוליטיות לבין חברה אוקולטית שהיו לה קשרים בכל מקום שבו היו סלאבים, למרות שמרכז פעולתה היה בסרביה, חברה אוקולטית קשורה למגוון רחב של חברות אחרות, אך בעיקר היה לה קשר פנימי עם חברות מערביות. בחברה מסוג זה אפשר ללמד דברים שקשורים להשפעות האוקולטיות הפועלות בכל העולם.

מדוע עלינו להתקדם בדרך כל כך עקיפה כדי להגיע אפילו להבנה חלקית של העניינים שאנו חייבים להבין? זה לא צריך להפתיע, משום שקל מאוד להגיע לשיפוטים שטחיים, לרעיונות שקריים ואי הבנות כשרוצים לחבר את התובנות שלנו לתהליכים עכשוויים שבהם אנו מעורבים עם סימפתיות ואנטיפתיות. זה קורה לנו לעיתים קרובות מאוד. יש לכל אחד בנפשו את הסימפטיות והאנטיפתיות שלו, וכמובן לכל אחד יש זכות מלאה לכך; אך לעיתים קרובות יש לאדם סיבה מדוע לא להודות בכך בפני עצמו, אלא במקום זאת להשלות את עצמו, כדי לא לומר לרמות את עצמו, לעשות לעצמו אוטוסוגסטיה עד שהוא מאמין שהוא שופט באופן אובייקטיבי. אילו האדם היה מודה בשלווה בפני עצמו שיש לו סימפטיות כאלה או אחרות, הוא היה מודה באמת; אך על ידי הניסיון לשפוט "באופן אובייקטיבי", האדם אינו מודה באמת בפני עצמו, אלא במידה מסוימת אוטם את עצמו מול האמת.

מדוע יש לאדם נטייה כזאת? פשוט מפני שהוא נתקל בסתירות מוזרות כשהוא מנסה להבין את המציאות; וכאשר האדם נתקל בסתירות, הוא מנסה להתגבר עליהן בכך שהוא מקבל את אחד מהצדדים הסותרים ודוחה את השני. אך לעיתים קרובות מאוד משמעות הדבר היא שאין לו רצון להבין את המציאות בכלל.

אתן לכם דוגמה לאופן שבו ניתן להסתבך בסתירה חמורה אם לא מבינים את הקשר החיוני בין הסתירה למציאות כולה. במדע-הרוח האנתרופוסופי שלנו, אנו קוראים כריסטיאניות למשהו שמלא במשמעותה של מיסטריית גולגותא, בעובדה שכריסטוס נדון למוות, מת, נקבר, אך לאחר מכן קם לתחייה במובן האמיתי של הדבר, וממשיך לחיות כמי שקם לתחייה. לזה אנו קוראים מיסטריית גולגולתא, ואיננו יכולים להעניק לאף אחד את הזכות לקרוא לעצמו כריסטיאני אם הוא אינו מכיר בכך. אך מה היה צריך לקרות כדי שכריסטוס יוכל לחוות, למען האבולוציה האנושית, את מה שתיארתי כרגע? לשם כך היה הכרחי שיהודה איש קריות יבגוד בו ושידונו את כריסטוס למות על הצלב, ואילו אלה שצלבו אותו לא היו עושים זאת, מיסטריית גולגולתא לא הייתה מתרחשת למען גאולת האנושות.

יש כאן סתירה נוראית, אמיתית, סתירה מהענקיות ביותר שיכולות להיות! האם ניתן לדמיין שמישהו יוכל לומר: אתם הכריסטיאנים חייבים להודות ליהודה איש קריות על כך שמיסטריית גולגותא שלכם התרחשה בכלל? אתם הכריסטיאנים חייבים להודות לתליינים שצלבו את ישוע על כך שהתרחשה מיסטריית גולגותא שלכם! האם יהיה זה מוצדק להגן על מעשיהם של יהודה והתליינים, אפילו אם עקב אותם מעשים ההיסטוריה הארצית קיבלה משמעות? האם ניתן לענות בקלות על שאלה כזו? האם איננו פוגשים כאן סתירות שפשוט קיימות ומצביעות על גורל נורא?

חישבו על הדברים האלה! נמשיך מחר להתבונן בנושאים אלה. את הדבר האחרון אמרתי רק כדי שתוכלו להרהר בעובדה שלא כל כך פשוט לומר על שני דברים שסותרים זה את זה, שאתה מקבל אחד מהם ודוחה את השני. לעיתים קרובות המציאות עמוקה יותר ממה שהאדם מוכן לתפוס בחשיבתו, ולא בכדי טבע ניטשה, שהיה קרוב מאוד לאי שפיות, את המילים: " עמוק העולם, עמוק מאשר חשב היום".^[27]

לאחר שניסיתי להצביע בפניכם מבחינה חיצונית על מהותה של סתירה אמיתית, מחר ננסה לחדור עוד יותר עמוק לתוך העניין שכעת רק נגענו בו לצורך הכנה.

———————————————————————————-

1. Hermann Bahr, 1934-1863, סופר, מחזאי, במאי ומבקר אוסטרי. ↑
2. Himmelfahrt – יצא לאור בברלין ב-1916. ↑
3. Julius Wiesner, 1838-1916 בוטניקאי אוסטרי. ↑
4. Wilhelm Ostwald, 1857-1932 כימאי בלייפציג, זכה בפרס נובל ב-1913. ↑
5. Gustav von Schmoller, 1838-1917, כלכלן. ↑
6. Charles Richet, 1850-1935, פיזיולוג צרפתי, זכה בפרס נובל ב-1913. ↑
7. Sigmund Freud, 1856-1939 , נוירולוג וינאי, יוצר הפסיכואנליזה. ↑
8. מתוך הויקיפדיה: קאנון הוא חבר בגופים כנסייתיים. התואר מותנה בתפקיד, וכאשר כהן הדת אינו משרת בתפקיד, הוא לא ממשיך לשאת בתואר. עם זאת קיים תואר של קאנון כבוד הניתן ללא צורך ממשי לכהן בתפקיד. ↑
9. הערת המתרגמת: חוץ מהמשמעות המוכרת, גאון, יש למילה genius משמעויות נוספות: רוח התקופה, הרוח השומרת על אדם, קבוצת אנשים או תקופה מסוימת, המהות או הרוח אשר מאפיינת אומה, תקופה, שפה וכו'. ↑
10. Tridentinum, מיסה מסורתית לטינית בכנסייה הקתולית. ↑
11. רומן מאת גתה שתורגם לאנגלית עם הכותרת Elective Affinities. ↑
12. נולד ב-1863, נרצח בסרייבו ב-28 ביוני 1914. ↑
13. GA157, גורלות של אינדיבידואלים ושל עמים, הרצאות מספר 2 ו-5; GA169 "ישויות עולם והאני" הרצאה מספר 3; הרצאה בענף בשטוטגרט ב-30 בספטמבר 1914; GA174 "הרקע הרוחי למלחמת העולם הראשונה". ↑
14. Die neuen Menschen ציריך 1887. ↑
15. La Marquesa d'Amaegui , ציריך 1888. ↑
16. Die große Sünde, ציריך 1889 ↑
17. George Boulanger, 1837-1891, גנרל ומדינאי לאומני. ↑
18. 1840-1897 ,Alphonse Daudet ↑
19. Nikolaus Lenau, 1802-1850 ↑
20. Anastasius Grün, 1806-1876 ↑
21. Karl Kraus, 1874-1936, מוציא לאור של העיתון "הלפיד",Die Fackel. ↑
22. Maurice Barrès, 1862-1923, סופר לאומני. ↑
23. Expressionismus, מינכן 1916. ↑
24. הערה בגרמנית: לא מוזכרים כאן הסלובנים. ↑
25. Erzherzog Rudolf, 1858-1889, שהתעלומה של מותו מעולם לא פוענחה. ↑
26. החברה האוקולטית Omladina – ראה הרצאה הבאה. ↑
27. מתוך "כה אמר זרתוסטרא" ↑