האבולוציה של התודעה
ידע-חניכה. האבולוציה הרוחנית והפיזית של העולם והאנושות בעבר, בהווה ובעתיד מנקודת המבט הרוחנית של האנתרופוסופיה
רודולף שטיינר
227 GA
13 הרצאות
פנמאנמאור, וויילס
אוגוסט 1923
תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 1
פנמאנמאור, 19 באוגוסט 1923
צעדים ראשונים לידע אימגינטיבי
תקציר: קשיים בידיעה עצמית. בני אדם וכוחות הטבע. הזיכרון. בני האדם כישויות של מרחב וזמן. ידע-חניכה בעבר ובהווה. הגורו. אשליות של המיסטיקנים. נתיבי מדיטציה. הרצון בחשיבה. ידיעה עצמית. מעבר מעולם המרחב לעולם הזמן. תמונת-החיים. הזמן הופך למרחב. תחושת האושר בידע אימגינטיבי. תודעה ריקה. אין מוות ואין לידה.
*************************************************
הבנת העולם באבולוציה שלו הייתה קשורה בכל הזמנים להבנת האדם עצמו. זו עובדה ידועה שבזמנים שבהם בני האדם התמקדו, לא רק בקיום החומרי, אלא גם בקיום הרוחני, האדם נתפס תמיד כמיקרוקוסמוס, כעולם קטן. במילים אחרות, האדם ראה בעצמו, בישותו, בפעילותו ובכל תפקידו בעולם, ריכוז של כל החוקים וכל הפעילויות של הקוסמוס. בזמנים ההם, האדם עמד על כך שאת העולם ניתן להבין רק אם מבינים את האדם עצמו.
אך כאן מתעורר מייד קושי עבור כל מי שרואה את הדברים בצורה אובייקטיבית. ברגע שבו האדם רוצה להגיע למה שנקרא הכרה או ידיעה עצמית – הידיעה או ההכרה האמיתית של האדם – הוא מוצא את עצמו עומד בפני החידה הגדולה מכולן; ולאחר שהוא מתבונן בעצמו במשך פרק זמן מסוים, הוא חייב להודות בפני עצמו שישותו, כפי שהיא מופיעה בעולם החושים הסובב אותו, אינה מתגלה במלואה בפני נפשו, אפילו לא בפני הנפש שלו עצמו. עליו להודות שעבור הקליטה החושית הרגילה, חלק ממהותו נשאר לא ידוע, נסתר. אם כן, הוא ניצב בפני המשימה להכיר קודם כל את טבעו האמיתי, את מהותו האמיתית, להרחיב קודם את ההכרה העצמית הזו, לפני שהוא יכול להגיע לידיעת העולם.
התבוננות פשוטה מאוד תוכל להראות לאדם שלא ניתן למצוא את ישותו האמיתית, את פעילותו הפנימית כאישיות, כאינדיבידואליות, בעולם הנתפס באמצעות החושים. כי ברגע שבו הוא עובר דרך שער המוות, האם המת נתון, כגווייה, לחוקים ולתנאים של אותו עולם חושי? האדם המת, מבחינה פיזית, נשלט על ידי חוקי הטבע, אותם חוקי טבע אשר שולטים בעולם החושים. אך אז, המערכת שניתן לתאר אותה כאורגניזם אנושי, מתמוססת; לאחר מכן, תוך זמן קצר או ארוך יותר, בהתאם לסוג הקבורה, האדם הפיזי מתפרק.
לכן, התבוננות פשוטה מראה שהמכלול של חוקי הטבע – כפי שאנו לומדים להכיר אותם בצורה חיצונית, באמצעות התבוננות חושית – מסוגלים אך ורק לפרק את האורגניזם האנושי, ואינם מסוגלים לבנות אותו. אם כן, עלינו לחפש את אותם חוקים, את אותם כוחות פעילים, שבמשך החיים הארציים, מהלידה עד המוות, או ליתר דיוק מרגע ההתעברות עד המוות, נלחמים נגד הכוחות או החוקים של ההתפרקות. בכל רגע בחיינו, אנו נלחמים נגד המוות באמצעות ישותנו האנושית הפנימית והאמיתית שלנו.
אם אנו מתבוננים סביבנו בעולם החושים, באותו חלק מעולם החושים שרק אותו האדם מצליח להבין כיום, בעולם המינרלי חסר החיים, אנו רואים שהוא נשלט דווקא על ידי הכוחות שמשמעותם מוות עבור האדם. זו רק אשליה כאשר מדעני הטבע של ימינו מאמינים שיום אחד הם יצליחו להבין אפילו את הצמחים – שלא לדבר על בעלי החיים או על האדם הפיזי עצמו – באמצעות החוקים של העולם החושי החיצוני. זה לעולם לא יקרה. הם יתקרבו במעט לשלב שבו יבינו את הצמחים, ואולי זה האידיאל, אבל אפילו את הצמח לא ניתן לחקור באמצעות החוקים המקיפים אותנו בעולם החושים החיצוני.
כישויות ארציות, בין ההתעברות למוות, בישותנו הפנימית האמיתית, אנו נלחמים נגד חוקי הטבע. אם אנו באמת רוצים להתקדם להכרה עצמית אנושית, עלינו לחקור את הפעילות המתרחשת באדם כמאבק נגד המוות. אם אנו רוצים לחקור את הישות האנושית במלואה – וזאת הכוונה שלנו בהרצאות אלה – יהיה עלינו גם להראות כיצד, לאורך התפתחותו הארצית, האדם יכול להגיע לנקודה שבה פעילויותיו הפנימיות נכנעות בסופו של דבר למוות מבחינת קיומו הארצי, והמוות מנצח את הכוחות הנסתרים הנלחמים בו.
מה שאני אומר נועד כרגע רק להראות את הכיוון שאליו נתקדם בדיונים שלנו בימים אלה. כי האמת של מה שאני אומר כעת, תוכל להתבהר רק בהדרגה, דרך ההרצאות עצמן. לכן, קודם כול, אנו יכולים להצביע, באמצעות התבוננות אובייקטיבית בטבע האדם, לכיוון שבו עלינו לחפש את ישותו הפנימית האמיתית, את אישיותו, את האינדיבידואליות שלו. כי איננו מוצאים אותה בממלכת כוחות הטבע; עלינו לחפש אותה מחוץ לתחום כוחות הטבע.
אך יש רמז נוסף – והיום אני רוצה לתת רק רמזים – והוא זה: כאשר אנו חיים כבני אדם ארציים, אנו חיים תמיד ברגע הנוכחי. גם כאן, עלינו רק להיות מספיק אובייקטיביים כדי לתפוס את מלוא המשמעות של אמירה זו. כאשר אנו רואים, שומעים, או קולטים דברים באמצעות חושים אחרים, אנו נכנעים לרגע. מה שקשור לעבר ולעתיד אינו יכול לעשות שום רושם על אוזנינו, עינינו או על כל חוש אחר שיש לנו. אנחנו מתמסרים לרגע, ובכך גם למרחב.
אבל מה היה האדם אילו היה מתמסר רק לרגע הנוכחי ולמרחב? אם אנו מסתכלים על החיים הרגילים סביבנו, יש לנו מספיק הוכחות לכך שאם האדם שקוע רק ברגע הנוכחי ובמרחב, הוא כבר לא אדם במלוא מובן המילה. ניתן למצוא עדות לכך בתיאורים של מחלות מסוימות. אפשר לצטט מקרים – והמקרים האלה מתועדים היטב – של אנשים, שברגע מסוים בחייהם אינם זוכרים את מה שהם חוו בעבר, ומודעים רק לרגע הנוכחי. הם עושים את הדברים הכי לא סבירים. הם קונים כרטיס רכבת, בניגוד מוחלט להרגליהם הקודמים, נוסעים לתחנה מסוימת, עושים באותו רגע את כל מה שצריך לעשות בצורה רציונאלית לגמרי, בצורה אפילו יותר חכמה מהדרך שבה היו עושים זאת בחייהם הרגילים. הם אוכלים ארוחות בזמן הנכון, הם עושים בזמן הנכון את כל הפעולות של החיים. כשהם מגיעים לתחנה האחרונה לכרטיס שאותו קנו, הם קונים עוד כרטיס, אולי אפילו בכיוון נגדי לנסיעה הראשונה. הם לפעמים משוטטים בעולם בצורה כזאת במשך שנים, עד שהם פתאום עוצרים, וקולטים שאין להם מושג איפה הם נמצאים. כל מה שעשו מהרגע שקנו את כרטיס הרכבת הראשון, או יצאו מהבית, נמחק מתודעתם, והם שוב זוכרים רק את מה שהיה קודם לכן. יש כאוס בחיי הנפש שלהם, ולמעשה בכל הקיום הארצי האנושי שלהם. הם כבר לא מרגישים מחוברים לעצמם, לכל מי שהם, כמו שהרגישו בעבר. הם היו מחוברים כל הזמן לרגע הנוכחי, והם תמיד הצליחו להתמצא נכון במרחב, אבל כעת הם איבדו את תחושת הזמן הפנימית שלהם; הם איבדו את הזיכרון.
ברגע שבו האדם מאבד את תחושת הזמן הפנימית, את הקשר הפנימי האמיתי שלו עם עברו בחיים הארציים, חייו הופכים לכאוס. חוויית המרחב בלבד אינה יכולה לתמוך בבריאות ישותו השלמה.
במילים אחרות, האדם תמיד נכנע עם חושיו לרגע הנוכחי, ובמקרים מסוימים של מחלה הוא יכול להפריד את קיומו במרחב מקיומו האנושי ככלל; אבל אז הוא כבר לא בן אנוש במלוא מובן המילה.
תופעה כזו משמשת כרמז למשהו שקיים באדם ולא שייך למרחב, אלא רק לזמן. לכן עלינו לומר: חוויה אחת של האדם היא חוויית המרחב, אך ישנה חוויה אחרת שחייבת להישאר נוכחת בו תמיד: חוויית הזמן. כדי שהוא יישאר בן אנוש במלוא מובן המילה, הזיכרון חייב להפוך בו את העבר להווה – הוא חייב להפוך את העבר למשהו שנוכח באדם בהווה. הנוכחות בזמן היא משהו חיוני לאדם, משהו שהוא חייב שיהיה לו. אך הזמן שעבר, אף פעם לא נוכח בהווה. כדי לחוות אותו, האדם חייב תמיד להביא אותו לרגע הנוכחי. כלומר, חייבים להיות באדם כוחות המשמרים את העבר, כוחות שאינם נובעים מהמרחב, ולכן לא ניתן להבין אותם כחוקי טבע הפועלים במרחב, כי הם נמצאים מחוץ למרחב.
אלה הם רמזים המראים שכדי שהאדם יוכל להיות המרכז של ידע העולם, עליו להתחיל מידיעה עצמית. עליו לחפש קודם כול בתוך עצמו את מה שמרומם אותו אל מעל הקיום במרחב – מעל אותו קיום שבו הוא לומד על עצמו רק דרך החושים – ויכול להפוך אותו לישות של זמן, תוך כדי קיומו במרחב. לכן, אם האדם רוצה לקלוט את ישותו שלו עצמו, הוא חייב לפנות לכוחות ההכרה שבו, לאותם כוחות הכרה שאינם קשורים לחושים או לקליטות חושיות במרחב. בשלב הנוכחי, באבולוציה של האנושות, כאשר מדע הטבע משקיע מאמץ כל כך עצום בחקירת חוקי המרחב, כבר כמעט ולא רואים את טבעו האמיתי של האדם, מסיבות שיתבהרו במהלך הרצאות אלה. לכן, יהיה זה הכרחי במיוחד להצביע כעת על אותן חוויות פנימיות אשר, כפי שראיתם, מוציאות תחילה את האדם מהמרחב ומביאות אותו אל תוך הזמן וחוויית הזמן. מכאן, אנו נראה איך הוא ממשיך ונכנס למעשה לעולם הרוח.
אותו ידע המוביל מהעולם החושי למימד העל-חושי, נקרא לאורך ההיסטוריה ידע-חניכה – ידע על מהו האימפולס האמיתי של האדם, מהו האלמנט הפעיל של האישיות או האינדיבידואליות האנושית. בהרצאות אלה אדבר על ידע-חניכה זה, עד כמה שזה אפשרי כיום. לאור ידע-חניכה זה, אנו נבחן את האבולוציה של העולם ושל האדם בעבר, בהווה ובעתיד.
אני אדבר תחילה על הדרך שבה אפשר להגיע לידע-חניכה כזה. כבר עצם האופן שבו מדברים על הדברים האלה כיום, מבדיל באופן משמעותי בין ידע-החניכה של תקופתנו לבין ידע-החניכה של העבר. בידע-החניכה של העבר, מורים אינדיבידואליים השקיעו מאמץ רב כדי לפלס את דרכם לראייה של העל-חושי בעולם ובאדם. הודות לתכונותיו האנושיות גרידא, מורה כזה עשה רושם רגשי חזק על תלמידיו, והם קיבלו את הידע שהוא יכול היה להציע להם, לא מתוך כפייה כלשהי, אלא כתגובה לסמכותו האישית.
לכן, במשך כל האבולוציה של האנושות עד ימינו, תמיד תמצאו תיאורים של האופן שבו תלמידים אינדיבידואלים נכנעו לסמכותו של המורה, של ה"גורו".[1] אפילו בנקודה זו, כמו ברבות אחרות שנדון בהן בהרצאות אלה, ידע-החניכה של תקופתנו אינו יכול ללכת באותו נתיב כמו ידע-החניכה של העבר. הגורו לא דיבר אף פעם על הדרך שבה הוא עצמו הגיע לידע שלו. בתקופות קדומות לא היה ניתן לחשוב כלל על כך שהמורה יעביר באופן פומבי את הדרך לידע גבוה יותר. העברת הידע התרחשה אך ורק במרכזי מיסטריה, שבזמנים ההם שימשו כבתי ספר גבוהים ללימוד הנתיב לעל-חושי.
לאור התודעה הכללית שהאנושות הגיעה אליה ברגע הנוכחי בהיסטוריה, נתיב כזה כבר לא יכול להיות אפשרי כיום. לכן, מכל מי שמדבר כיום על ידע על-חושי, מצפים באופן טבעי שהוא יתאר קודם כול כיצד מגיעים לידע על-חושי כזה. בו בזמן, כל אחד צריך להישאר חופשי להחליט, בהתאם לדרכו בחיים, כיצד הוא מתייחס לתרגילים עבור הגוף, הנפש והרוח, שדרכם ניתן להגיע להתפתחות כוחות מסוימים באדם. כוחות אלה מתעלים מעבר לחוקי הטבע, ומעבר לרגע הנוכחי, כדי להגיע למהות האמיתית של העולם, ובכך גם למהותו האמיתית של האדם. לכן, הסדר הטבעי בהרצאות אלה יהיה שניתן תחילה לפחות כמה רמזים על הדרך שבה האדם של תקופתנו יכול לרכוש ידע על התחום העל-חושי.
עלינו להתחיל מהאדם כפי שהוא בקיום הארצי, ביחס למרחב וביחס לרגע הנוכחי. כישות ארצית, האדם מכיל בישותו מבחינה גופנית-נפשית – ואני אומר גופנית-נפשית בכוונה – שלושה חלקים: חשיבה, רגש ורצון. אם אנו מתבוננים בכל מה שנמצא בתחום החשיבה, בתחום הרגש ובתחום הרצון, אז אנו רואים את האדם השלם אשר משתתף בקיום הארצי.
נתבונן תחילה בחלק החשוב ביותר באדם, החלק שדרכו הוא תופס את מקומו בקיום הארצי: ללא ספק, זו החשיבה של האדם. החשיבה של האדם נותנת לו את הבהירות המלאה שהוא זקוק לה כאדם ארצי כדי להתבונן בעולם. הרגש נשאר חשוך, מעורפל, לא מוגדר, בהשוואה לחשיבה מלאת האור; והרצון נמצא עוד יותר בחושך: אותם מעמקים של ישות האדם, שמתוכם עולה הרצון, אינם נגישים להתבוננות הרגילה.
רק חישבו על מה שאתם חווים בקשר לרצון בעולם הרגיל, בחיים הרגילים. נניח שאתה מחליט לקחת כיסא, למשל, ולהניח אותו במקום אחר. עולה בך הרעיון להביא את הכיסא משם לכאן. אתה רואה זאת כרעיון, כמושג, כתמונה מנטלית (Vorstellung). ואז, מה שנמצא בדמיונך יורד לתוך הדם והשרירים שלך בדרך שאתה לא יודע כלום עליה. מה שקורה בדם, בשרירים ובמערכת העצבים, בזמן שאתה הולך לשם, מרים את הכיסא ומביא אותו לכאן, קיים בשבילך רק כתמונה מנטלית (Vorstellung), אתה מדמיין את זה. אבל הפעילות הפנימית הממשית, מה שמתרחש בפנים מתחת לעור שלך, נשארת לגמרי לא מודעת עבורך. כאשר אתה מצליח לעשות את מה שרצית, רק התוצאה עולה למודעותך.
מכל הפעילויות של האדם במצב ערות, הרצון הוא ההיבט הכי לא מודע. על פעילות האדם בזמן השינה נדבר מאוחר יותר. בזמן הערות, הרצון נשאר בחושך מוחלט. למעשה, האדם לא יודע דבר על מה שעובר מהחשיבה לרצון, בדיוק כמו שהוא לא יודע, בחיים הארציים הרגילים, על מה שקורה לו מהרגע שהוא נרדם ועד שהוא מתעורר. מבחינת הטבע הפנימי של הרצון, האדם ישן גם כאשר הוא ער. רק החשיבה, היכולת ליצור מושגים או תמונות מנטליות (Vorstellung), היא זאת שמביאה בהירות לחיים האנושיים הארציים.
הרגש עומד בין הרצון לחשיבה. כשם שהחלום עומד, בין השינה לערות, כתמונה מנטלית כאוטית, בלתי מוגדרת, במעין מצב של חצי-שינה, חצי-ערות, כך הרגש עומד בין רצון לחשיבה (Vorstellen), והוא למעשה חלום בערות של הנפש. לכן, עלינו לקחת כנקודת המוצא שלנו את בהירות החשיבה, ההיבט הנגיש ביותר בבני האדם. אך כיצד מתרחשת החשיבה בחיים הארציים הרגילים?
בכל קיומנו האנושי, החשיבה ממלאת תפקיד פסיבי לחלוטין. עלינו להיות כנים לגמרי לגבי עובדה זו כאשר אנו מתבוננים בעצמנו. מרגע ההתעוררות ועד להירדמות, האדם עסוק בענייני העולם החיצוני. הוא נותן לרשמים החושיים לזרום אליו, והתמונות המנטליות או המחשבות (Vorstellungen) מתחברות לרשמים חושיים אלה. כאשר אנו מתרחקים מהרשמים החושיים, או שהרשמים האלה מתרחקים מאיתנו, התמונות המנטליות (Vorstellungen) המחוברות לרשמים נשארות בנפש. הן הופכות בהדרגה לזיכרונות. אולם, כאמור, אם בתור בני אדם ארציים אנו כנים בהתבוננות העצמית שלנו, אז נצטרך להודות לעצמנו: התמונות המנטליות האלה, שאנו רוכשים בחיים הרגילים, אינן מכילות דבר חוץ ממה שנכנס לנפש מהעולם החיצוני, מהקליטה החושית. אם ננסה, בצורה כנה ונטולת דעות קדומות, לבחון את מה שאנו נושאים בנפשנו, אנחנו נגלה שהוא תמיד התוצאה של רושם חיצוני כלשהו.
בהקשר זה, קיימות אשליות רבות, במיוחד אצל אותם מיסטיקנים שאינם חודרים לעומק הדברים – אני אומר זאת במפורש. הם מאמינים שדרך אימון פנימי, פחות או יותר מעורפל, הם יכולים להגיע לחוויה פנימית של אלוהות עליונה, אשר נוכחת בבסיס העולם. המיסטיקנים האלה, החצי-מיסטיקנים, או הרבע-מיסטיקנים האלה, מדברים לעיתים קרובות על איך זרח בהם פתאום אור פנימי של הנפש, על איך הם חוו חיזיון רוחני כזה או אחר.
אך כל מי שעוסק באמת ובכנות בהתבוננות עצמית, יוכל לראות שחזיונות מיסטיים רבים מבוססים אך ורק על חוויות חושיות חיצוניות שעברו שינוי במהלך הזמן. זה עשוי להישמע מוזר, אך יכול לקרות, למשל, שמיסטיקן בסביבות גיל 40 חושב שהוא קיבל רושם אימגינטיבי-חזיוני ישיר – אני רוצה לתת דוגמה קונקרטית – של מיסטריית גולגותא, שהוא רואה את מיסטריית גולגותא באופן פנימי, רוחי. כתוצאה מכך, הוא מרגיש התרוממות פנימית עצומה. פסיכולוג טוב יוכל לעקוב אחר חייו הארציים של אותו המיסטיקן בן ה-40, ויגלה שכילד בן עשר, אביו של המיסטיקן לקח אותו לבקר במקום מסוים, ושם הוא ראה לרגע קצר תמונה קטנה. זאת הייתה תמונה של מיסטריית גולגותא, ובאותו זמן היא לא עשתה עליו רושם גדול. אבל הרושם הזה נשאר, עבר טרנספורמציה וירד למעמקי נפשו, ובשנת 40 לחייו הופיע כחיזיון מיסטי גדול.
יש להדגיש זאת במיוחד כאשר מישהו מעז לדבר כיום, פחות או יותר, בפומבי, על הנתיבים לידע על-חושי. כי אלה שרוצים להקל ראש בהקשר של נתיבים אלה, יוכלו לדבר עליהם רק בצורה שטחית. דווקא אלה הטוענים שיש להם זכות לדבר על דרכים מיסטיות על-חושיות, חייבים להיות מודעים לכל מה שיכול להוביל לטעויות בתחום זה. הם חייבים לדעת היטב שהידיעה העצמית הרגילה מכילה בדרך כלל רק רשמים חיצוניים שעברו שינוי, ושאת הידיעה העצמית האמיתית יש לחפש כיום באמצעות התפתחות פנימית, באמצעות פיתוח כוחות נפש שלא היו נוכחים מלכתחילה. הדבר דורש שנזהה את הפסיביות של החשיבה הרגילה. החשיבה הרגילה מעצבת את הרשמים בהתאם לחושים. הרשמים שנקלטו קודם, יבואו קודם גם בחשיבה, והרשמים המאוחרים יותר, יבואו מאוחר יותר גם בחשיבה. אלה שלמעלה יהיו למעלה בחשיבה, ולהיפך, מה שהיה למטה יהיה למטה גם בחשיבה. האדם עוקב בצורה פסיבית אחרי התהליכים המתרחשים בעולם החיצוני לא רק בחשיבה הרגילה, בחיים הרגילים, אלא גם במדע. המדע של זמננו הגיע למקום שבו הוא רואה אידיאל בגילוי כיצד מתרחשים הדברים בעולם החיצוני, מבלי שהחשיבה תפעיל עליהם השפעה כלשהי, זעירה ככל שהיא תהיה. המדע רואה אידיאל בכך שבשיטות המחקר, החשיבה תהפוך לפסיבית ככל האפשר. מבחינת הגישה הזאת, המדע צודק בתחומו. הוא משיג את ההתקדמות הגדולה ביותר בתחומו דווקא כאשר המדענים דבקים בשיטה זו. אך הוא מתרחק יותר ויותר מטבעה האמיתי של התפיסה האנושית. כי בשיטות של הכרה על-חושית, הצעד הראשון, שניתן לקרוא לו מדיטציה, או התמקדות בכוחות הנפש הפנימיים, הדרישה הראשונה היא למצוא את הדרך לעבור מחשיבה פסיבית גרידא לחשיבה שיש בה אקטיביות פנימית.
אם אני רוצה לתאר את הצעד הראשון הזה, תחילה בצורה בסיסית לגמרי, עלינו לומר: במקום להגיע למושג (Vorstellung) כלשהו, כתגובה לגירויים חיצוניים, יש להגיע למושג אך ורק מתוכנו, ולהציב אותו במרכז תודעתנו. מה שחשוב הוא לא האם המושג הזה נכון, כמו שאומרים, אלא שהמושג יילקח באופן פעיל מתוך מעמקי הנפש. לכן לא רצוי להוציא מושג כזה מהזיכרון, כי בזיכרון, כל מיני רשמים מעורפלים עלולים להיצמד לכל המושגים שלנו. אם אנו מוציאים משהו מהזיכרון, לא נוכל לוודא שאנחנו לא מאפשרים לדברים חיצוניים להתגנב פנימה, ולא נוכל להיות בטוחים גם שאנחנו באמת עושים את המדיטציה באופן אקטיבי ופנימי.
אפשר לפעול בשלוש דרכים, ויחד עם זאת, להמשיך לשמור על העצמאות שלנו. עדיף שניקח רעיון שהוא פשוט וקל להבנה ככל האפשר, רעיון שאנו יודעים עליו שהוא נוצר ממש ברגע הנוכחי, ולא קשור לשום דבר שאנחנו זוכרים. למשל, ניתן להמציא רעיון שהוא הכי פרדוקסלי שרק אפשר, רעיון שסוטה באופן מודע מכל רעיון שניתן לקבל באופן פסיבי. עלינו רק לוודא שהמדיטציה שלנו נוצרת דרך פעילותנו הפנימית.
הדרך השנייה היא לגשת למישהו שיש לו ניסיון בתחום זה ולבקש ממנו נושא למדיטציה. במקרה זה, יכול להתעורר החשש מתלות באותו אדם בעל ניסיון. אך לא יכולה להיווצר תלות, אם אנו נשארים מודעים לכך שמהרגע שבו קיבלנו את הנושא של המדיטציה, אנו ממשיכים לעשות כל צעד באופן עצמאי, דרך הפעילות הפנימית שלנו עצמנו, והדבר היחיד שלא אנחנו קבענו בעצמנו הוא הנושא של המדיטציה. העובדה שנושא זה בא ממישהו אחר, נותנת לנו את ההזדמנות לקבל משהו חדש, משהו שעדיין לא חשבנו עליו בעצמנו. הוא משהו חדש, ומאחר שהוא מגיע ממישהו אחר, עלינו לתפוס אותו דרך הפעילות הפנימית שלנו עצמנו. אם אנו נשארים מודעים לכך, אנו לא צריכים לחשוש מכל תלות, אך חשוב במיוחד שנמשיך לפעול ברוח של מודעות כזו.
הדרך השלישית היא לחפש לעצמנו מורה שנשאר בלתי נראה, אפשר לומר. התלמיד יכול לקחת כל ספר שהוא יודע עליו שהוא מעולם לא פגש אותו קודם; הוא פותח את הספר באופן אקראי, וקורא משפט אקראי. בדרך זו הוא יכול להיות בטוח שהוא קיבל משפט חדש לגמרי, ואז עליו לגשת אליו בפעילות פנימית. נושא המדיטציה שלו יהיה המשפט הזה או אולי תמונה שמצא בספר כזה – משהו שהוא מצא באופן כזה שהוא יכול להיות בטוח לגמרי שלא ראה אותו מעולם. זאת הדרך השלישית, וכך אנו יכולים ליצור לעצמנו מורה יש מאין. העובדה שחיפשנו ספר, הסתכלנו בו, ונתנו למשפט או לציור או למשהו אחר לבוא אלינו – זה המורה.
אם כן, קיימת כיום האפשרות לעלות על הנתיב לעולמות העליונים בדרך כזו שאנו יכולים להיות בטוחים ששום כוח אחר אינו מפריע, באופן בלתי מוצדק, לפעילות החשיבה שלנו. זה העיקר עבור האדם של זמננו. אנו נראה, במהלך הרצאות אלה, שמה שהכרחי במיוחד עבור האדם המודרני, במיוחד אם הוא רוצה להתקדם בדרך לעולמות גבוהים יותר, הוא הכבוד והערכה כלפי רצונו החופשי. כי אחרת, איך ניתן בכלל לפתח פעילות פנימית, אם איננו מעריכים את חופש הרצון שלנו? ברגע שאתה הופך להיות תלוי באדם אחר, רצונך מוגבל. זה מה שחשוב במדיטציה האפשרית בימינו: שהאדם יעשה אותה מתוך פעילות פנימית, מתוך הרצון בחשיבה, היבט שהכי פחות מוערך בהתבוננות החיצונית הפסיבית בחיים הרגילים, ובמיוחד במדע של ימינו.
בדרך זו, אנו יכולים לפלס את דרכנו לחשיבה פעילה. כמה זמן לוקחת ההתפתחות? זה תלוי לחלוטין בטבעו של האדם עצמו. יש אדם שיכול להשיג זאת בשלושה שבועות, אם הוא עושה את אותם התרגילים שוב ושוב. אצל אדם אחר, זה ייקח חמש שנים, ואצל אדם שלישי שבע שנים, או תשע עשרה שנים, וכן הלאה. העיקר הוא שהאדם לא יפסיק להשקיע אנרגיה במעבר לפעילות חשיבה זו. בנקודת זמן מסוימת, הוא יחווה שחשיבתו השתנתה באמת, שהוא מכיר דרך חשיבה שונה מזו שהייתה לו קודם. הוא לומד להכיר חשיבה שאינה מתרחשת בתמונות פסיביות ישנות, כמו החשיבה הרגילה, אלא היא פעילה בתוכו, דרך חשיבה שמהווה כוח. למרות שהוא חווה זאת באופן ברור, הוא יודע שזהו כוח, באותה מידה בדיוק כמו שזה כוח כאשר הוא מרים את היד או מצביע עם האצבע. הוא לומד להכיר דרך חשיבה שבה הוא מרגיש שהוא נושא את הכוח של ישותו האנושית, דרך חשיבה קונקרטית שאפשר לחוות אותה – ואני לא מדבר בצורה מטפורית, אלא אני מתאר את האמת הממשית – דרך חשיבה אשר יכולה לדחוף קיר או מחסום. אנחנו יודעים שהחשיבה הרגילה אינה יכולה לדחוף שום דבר. כשאני רץ, נתקל בקיר ומקבל מכה, גופי הפיזי קיבל מכה עקב כוח המגע. כוח המגע שלי מבוסס על יכולתי לדחוף דברים עם הגוף שלי. אני הוא זה שדוחף. החשיבה הפסיבית הרגילה אינה דוחפת, היא רק מדמיינת דחיפה, כי בחשיבה הפסיבית הרגילה אין מציאות; היא רק דימוי או תמונה. החשיבה שהאדם מגיע אליה בדרך המתוארת, היא מציאות, היא משהו שאתה חי בו. היא מסוגלת לדחוף כנגד משהו בדיוק כמו שאצבע יכולה להתנגש בקיר. כשם שאנו יודעים שהאצבע אינה יכולה לעבור דרך הקיר, כך אנו יודעים שעם החשיבה האמיתית הזאת איננו יכולים להיכנס לכל מקום. זה הצעד הראשון. אנו חייבים לעשות את הצעד הראשון הזה כדי שחשיבתנו תהיה לפעילה ותהפוך לאיבר המגע של הנפש, ונרגיש בחשיבה זו כמו שאנו מרגישים כאשר אנו הולכים, תופסים או נוגעים בדברים. אנו יודעים אז שאנו חיים בישות אמיתית, לא סתם בחשיבה הרגילה שרק מתארת ויוצרת דימויים, אלא במציאות, באיבר המגע של הנפש, שאנו עצמנו הפכנו להיות איבר זה.
זה הצעד הראשון שאנו צריכים לעשות, כדי שהחשיבה שלנו תשתנה, כך שנרגיש: עכשיו אתה עצמך הפכת להיות החושב. זה משלים את הכול. עם החשיבה הזאת, המצב שונה מאשר עם תחושת המגע הפיזי. למשל, ככל שאתה גדל, גם ידך גדלה, וכאשר אתה מגיע לגודל המלא שלך, יש יחס נכון בין חלקי הגוף שלך. אבל כאשר החשיבה נעשית פעילה, היא דומה לחילזון שיכול להאריך את המְשׁוֹשִׁים שלו ואחר כך למשוך אותם בחזרה. בחשיבה זו, אתה חי בישות מלאת עוצמה, אך זו ישות שיכולה לנוע בתוכה קדימה ואחורה, כלומר היא ישות פעילה פנימית. בעזרת "משושים" מוארכים, אתה יכול כמו לגשש בעולם הרוח – כפי שנראה בהמשך – או למשוך את ה"משושים" בחזרה אליך, אם אתה מרגיש כאב מבחינה רוחנית.
אלה הם הדברים שיש להתייחס אליהם ברצינות, כאשר מישהו רוצה להגיע למהות האמיתית של האדם; לטרנספורמציה הזאת של כל טבעו. כי לא ניתן לגלות מהו האדם באמת, אם איננו מתחילים בכך שאנו רואים בו משהו מעבר למה שמגלים החושים הארציים. כל מה שמתפתח דרך פעילות החשיבה הוא האיבר העל-חושי ראשון של האדם. בהמשך, אתאר זאת ביתר פירוט. קודם כל, יש לנו את הגוף הפיזי של האדם, שאותו ניתן לקלוט עם איברי החישה הרגילים. זהו גם הגוף שמפעיל התנגדות כאשר איברי המגע הרגילים פוגשים אותו. אחר כך יש לנו את האיבר העל-חושי הראשון של הישות האנושית –אפשר לקרוא לו גוף אתרי, או גוף הכוחות המעצבים – השם לא חשוב. מאחר שאנו זקוקים בכל זאת לטרמינולוגיה כלשהי, אקרא לו גוף אתרי או גוף הכוחות המעצבים. הגוף האתרי הוא האיבר העל-חושי הראשון של האדם. חוש המגע הגבוה יותר, אותו חוש מגע שהחשיבה הפעילה הפכה להיות, יכול לקלוט אותו בדיוק כמו שחוש המגע הפיזי יכול לקלוט את הדברים הפיזיים. החשיבה הופכת למגע על-חושי. באמצעות מגע על-חושי זה, ניתן גם לתפוס ולקלוט, במובן גבוה יותר, את הגוף האתרי או את גוף הכוחות המעצבים. אם כן, זה הצעד האמיתי הראשון אל תוך העולם העל-חושי.
מהאופן שבו ניסיתי לתאר את המעבר מחשיבה לחוויה של כוח ממשי בתוכנו, אתם יכולים להבין שבתחום ההתפתחות הרוחנית האמיתית יש מעט מאוד משמעות להערות או תגובות כמו: כל מי שרוצה להיכנס לעולם הרוח בדרך זו, עלול להתמכר לסוג של פנטזיות; או שהחוויה שלו מבוססת על אוטוסוגסטיה. כי זה מה שאנשים אומרים. כל מי שמדבר על העולמות העליונים בהקשר של התפתחות כזו, פשוט משחזר תמונות שעלו בו דרך אוטוסוגסטיה. אנשים עלולים גם להשתמש בנימוק כמו: יכול להיות שמי ששתה לעיתים קרובות לימונדה, צריך רק לחשוב על לימונדה, והוא כבר מרגיש את התופעה הפיזיולוגית המתרחשת בפה, כאילו הוא שותה לימונדה. יש כזה כוח לאוטוסוגסטיה.
זה בהחלט נכון, וכל מי שנכנס לעולם הרוח בדרך נכונה ואמיתית, כמו זו שאני מתאר כאן, חייב לדעת במדויק ולעומק את כל הדברים שהפיזיולוג או הפסיכולוג יכול להשיג בצורה אינטלקטואלית, כדי שהוא ינקוט באמצעי הזהירות הדרושים. לאלה המאמינים שהם יכולים לשתות לימונדה על ידי אוטוסוגסטיה, גם כשאין בהישג ידם לימונדה, אני יכול להשיב: כמובן שזה אפשרי; אבל עוד לא פגשתי את האדם שהרווה את צימאונו הממשי בלימונדה מדומיינת כזאת! כאן מתחיל ההבדל בין משהו שקיים רק בדמיון הפסיבי, לבין משהו שנוצר באדם כחוויה ממשית. דרך הקשר עם העולם האמיתי והפיכת חשיבתנו לפעילה, אנו מגיעים לשלב שבו אנו חיים באופן רוחני בעולם, באופן כזה שהחשיבה הופכת למעין מגע. כמובן שאיננו נוגעים אז בשולחנות או בכיסאות, אלא אנו לומדים לגעת בתוך עולם הרוח, ולהיכנס לקשר אמיתי עם עולם הרוח. בדרך זו, באמצעות החשיבה הפעילה, אנו לומדים את ההבדל בין אוטוסוגסטיה, או פנטזיה מיסטית דמיונית, לבין חוויית המציאות הרוחית.
כל ההערות הללו נובעות רק מהעובדה שהאנשים עדיין לא בחנו באמת ולעומק את הדרך שבה מדע-החניכה המודרני מתאר את הנתיב המתאים לתקופתנו. הם שופטים את הדרך רק מבחוץ, לאחר ששמעו לכל היותר כמה שמות של הדברים, או השיגו ידע לגמרי חיצוני ושטחי. כל מי שנכנס לעולם הרוח בנתיב שאותו תיארתי, כל מי שנוגע בעולם הרוח וחש אותו, יודע להבחין האם הוא רק יוצר, בדיעבד, תמונה מנטלית (vorstellt) על משהו שהוא חווה באמצעות חשיבתו הפעילה, או האם מדובר בקליטה אמיתית של דברים באמצעות חשיבתו הפעילה. גם בחיים הרגילים, אנו יכולים להבחין בין מה שאנו חווים כשאנו נוגעים בטעות עם האצבע בלהבה, לבין התמונה המנטלית הדמיונית: הנה להבה, אני נוגע בה עם האצבע. יש הבדל מובהק; במקרה הראשון, אנו חשים כאב ממשי, במקרה השני רק מדמיינים את הכאב. את ההבדל הזה אנו חווים בספירה גבוהה יותר כאשר אנו מבחינים בין סתם רעיונות שיש לנו על העולמות העליונים, לבין מה שאנו חווים בהם באופן ממשי.
הדבר הראשון שאנו חווים בדרך זו, הוא הכרה עצמית אמיתית. בדיוק כמו שבחיים הרגילים אנו קולטים ישירות את השולחן כאן, את הכיסאות, את האולם היפה הזה – עם השעון המקולקל! – כמו שכל זה עומד מולנו במרחב, ואנו קולטים את הדברים האלה בכל רגע נתון, כך בחשיבה שהפכה להיות פעילה ואמיתית, עולם הזמן מתחיל להתגלות בפנינו – בהתחלה בצורת עולם-הזמן הקשור לאדם עצמו. חוויות מהעבר, חוויות שבחיים הרגילים ניתן להעלות למודעות רק כתמונות-זיכרון, מופיעות בפנינו כתמונה גדולה הנוכחת ברגע זה עם אירועים מהעבר הרחוק. את זה מתארים גם אנשים שחוו זעזוע בגלל סכנת מוות מיידית, ברגעים שהם כמעט טבעו, למשל. גם אנשים החושבים בצורה מטריאליסטית לחלוטין – אני תמיד מוסיף זאת – אומרים שאדם שחייו נמצאים בסכנה, חווה שבנפשו מופיעה פתאום תמונה של כל חייו עד כה. זה מה שקורה בעצם גם לאלה שחשיבתם נעשתה פעילה בדרך שתיארנו; פתאום מופיעה בפניהם תמונה כזו של חייהם הארציים מהרגע שבו הם למדו לחשוב ועד לנקודת הזמן הנוכחית. הזמן הופך למרחב. העבר הופך להווה. בפני נפשם עומדת תמונה גדולה. המאפיין העיקרי של חוויה זו, מאפיין שעליו אצטרך לדבר באופן מפורט יותר מחר, הוא שמכיוון שהדבר דומה לתמונה, יש לנו עדיין סוג של תחושת מרחב, אבל זו רק תחושה; כי במרחב שאותו אנו חווים כעת, חסר המימד השלישי. המרחב מופיע בכל מקום רק בשני מימדים. אנו קולטים את הדברים כמו בציור. לכן אני קורא להכרה זו גם הכרה אימגינטיבית או ידע אימגינטיבי; זו הכרה שבהתחלה פועלת כמו ציור, בשני ממדים.
יכולה לעלות כאן השאלה: אם אני עומד שם ויש לי חוויה של שני מימדים, מה קורה כשאני ממשיך להתקדם ואני שוב חווה שני מימדים?
אין כל הבדל בין המצבים. כל חוויה של מימד שלישי נעלמת לחלוטין. אצטרך לדבר על כך מאוחר יותר, כי בזמננו, מאחר שבני האדם כבר אינם מודעים לדברים אלה, הם מחפשים את המימד הרביעי כדרך כניסה לתחום הרוח. האמת היא שברגע שבו אנו עוברים מהפיזי לרוחני, לא מופיע מימד רביעי, אלא נעלם המימד השלישי. עלינו להסתגל לעובדות האמיתיות בתחום זה, בדיוק כפי שעלינו להסתגל למציאות בקשר לדברים אחרים. בדיוק כמו שפעם בני האדם האמינו שכדור הארץ שטוח ומגיע בסוף לאזור בלתי מוגדר ששם הוא מסתיים פתאום; וכמו שהייתה התקדמות כאשר הם הבינו שאחרי שמפליגים סביב כדור הארץ כולו, חוזרים שוב לנקודת ההתחלה, כך זו תהיה התקדמות בתפיסה הפנימית של העולם כאשר בני האדם יגלו שבעולם הרוח איננו ממשיכים מהמימד הראשון, השני או השלישי למימד רביעי, אלא למעשה חוזרים לשני מימדים. למעשה, אנחנו נראה שבסופו של דבר, אנו חוזרים למימד אחד. זוהי האמת.
בהשקפת העולם החיצונית של תקופתנו, ההתבוננות היא שטחית לחלוטין, כאילו סופרים: מימד ראשון, מימד שני, מימד שלישי – אז חייב שיהיה גם מימד רביעי. אבל לא, אנו חוזרים לשני מימדים; המימד השלישי מתמוסס, ואנו מגיעים לידע אימגינטיבי אמיתי. הוא מופיע בתוכנו קודם כתמונה גדולה של חיינו, כך שברגע הנוכחי, אנו יכולים לראות בתמונות רבות עוצמה – אדבר על כך ביתר פירוט בהמשך – את מה שעברנו בחיינו הארציים, ואיך חווינו בתוכנו את החיים הארציים הללו.
קיים עוד הבדל ניכר בין תמונה זו לבין זיכרונות רגילים: תמונות הזיכרון הרגילות מופיעות באופן כזה שיש לנו את התחושה שמה שחי בהן בא מבחוץ, מתמונות מנטליות (Vorstellungen) על העולם החיצוני, ממה שאנו חווינו כהנאה וכאב, ממה שאחרים עשו לנו, מהיחס של אחרים כלפינו. זה מה שאנו חווים בעיקר בזיכרון הרגיל שלנו. אולם בתמונה שאני מדבר עליה, החוויה שונה. נניח שפגשת אדם לפני עשר שנים. בזיכרון הרגיל, אתה רואה איך האדם ניגש אליך, מה הוא עשה לך, אם התייחס אליך טוב או רע וכדומה. אך בתמונת-החיים הזאת, אתה חווה איך ראית את האדם בפעם הראשונה, מה אתה חווית, מה אתה עשית כדי לזכות באהבתו, מה אתה הרגשת. כלומר, בתמונת-החיים הזאת, אתה חווה את מה שמתפתח מבפנים החוצה, בעוד שהזיכרון הרגיל מראה את מה שמתפתח מבחוץ פנימה.
אפשר לומר שתמונת-החיים הזאת, מביאה לנו משהו כמו חוויה של הרגע הזה, שבה דבר אחד לא בא ברצף אחרי דבר אחר, כמו בזיכרון, אלא דבר אחד נמצא ליד השני במרחב דו-מימדי. מכאן שאפשר להבדיל בקלות בין תמונת-החיים הזאת לבין תמונת-זיכרון רגילה.
מה שאנחנו משיגים בדרך זו, היא שאנו מעצימים את פעילותנו הפנימית, את החוויה הפעילה של האישיות שלנו עצמנו. זה הדבר המהותי. אנו חיים בעוצמה רבה יותר ואנו מפתחים בעוצמה רבה יותר את הכוחות הקורנים מתוך האישיות שלנו עצמנו. לאחר שחווינו זאת, עלינו לעלות כעת לשלב הבא, ואת זה אף אחד לא באמת אוהב לעשות; כי צעד נוסף זה, כרוך בהתגברות פנימית חזקה ביותר. כי מה שאנחנו חווים דרך תמונת-חיים זו, דרך התמונות המופיעות בפני נפשנו, היא תחושה סובייקטיבית של אושר, אפילו במקרה של דברים שהיו כואבים כאשר חווינו אותם בעבר. לידע אימגינטיבי זה מתלווה תחושה סובייקטיבית חזקה ביותר של אושר.
מתוך תחושת אושר סובייקטיבית זו, צמחו כל אותם אידיאלים ותיאורים דתיים אשר – כמו באסלאם, למשל – מציגים את החיים העל-ארציים בתמונות של אושר. תיאורים אלה נובעים מתחושת האושר שאותה אנו חווים באימגינציה.
כדי שנוכל לעשות את הצעד הבא, עלינו לשכוח תחילה את תחושת האושר הזו. לאחר שהפכנו את החשיבה לפעילה מתוך חופש רצון מוחלט, כפי שתיארתי, באמצעות מדיטציה וריכוז בחשיבה, לאחר שעלינו דרך החשיבה הפעילה הזו לתמונת-החיים שלנו עצמנו, כעת עלינו לכבות בכל הכוח את כל זה מהתודעה שלנו.
בחיים הרגילים, הכיבוי של תוכן התודעה קורה לפעמים בקלות רבה מידי. לעיתים קרובות, אנשים הרוצים לגשת למבחנים, מתלוננים בצדק על כך שתכנים שהיו צריכים להיות נוכחים בתודעתם נכבו. גם השינה הרגילה היא, בסופו של דבר, אינה אלא כיבוי פסיבי של התוכן היומיומי של התודעה. כי מי שמתכונן למבחן, בוודאי לא היה מכבה באופן מודע את מה שהוא יודע. זה תהליך שקורה באופן פסיבי, בגלל החולשה של האדם, בגלל חולשת כוח הנוכחות שלו. אך דווקא ברגע שכוח זה התחזק כנדרש, חייב להתרחש הכיבוי הזה למען הצעד הבא לקראת הידע העל-חושי.
למעשה, מאחר שריכזנו את כל כוחות הנפש שלנו בתוכן שאותו בחרנו אנחנו בעצמנו, ומפני שאושר גדול כל כך מלווה את תמונת-החיים הזאת, קל מאוד לפתח נטייה להיאחז בתוכן זה. אבל עכשיו, עלינו לגייס את היכולת לכבות מהתודעה דווקא את מה שכל כך שאפנו להשיג דרך סוג של העצמת כוחנו. כאמור, זה הרבה יותר קשה מאשר הכיבוי של תכנים בחיים הרגילים.
אתם בוודאי יודעים שאם, בהדרגה, מונעים מהאדם קבלת רשמים חושיים, אם סביבו חושך והוא לא רואה דבר, אם יש שקט מוחלט סביבו, כך שהוא לא שומע דבר, ולבסוף שוללים ממנו אפילו רשמים של מגע, אז האדם נרדם. עלינו ליצור כעת, באופן מכוון, את התודעה הריקה הזו, שבחיים הרגילים מגיעה באופן טבעי כאשר האדם עומד להירדם. אך בזמן שיש לכבות את כל הרשמים המודעים, כולל את הרשמים המודעים שאנחנו יצרנו בעצמנו, חשוב מאוד שאנחנו נהיה ערים. חשוב שנהיה ערים, חשוב שיהיה לנו את הכוח והפעילות הפנימית להיות פשוט ערים בזמן שאנו לא קולטים שום רשמים חיצוניים מכל סוג, ולא יוצרים לעצמנו שום חוויות. עלינו ליצור תודעה ריקה, אך זו תודעה ריקה שאנו לגמרי ערים לה.
אם בדרך זו, כיבינו את כל מה שזה עתה הבאנו לתודעה, בעזרת כוחות מוגברים, ויצרנו תודעה ריקה, תודעה זו אינה נשארת ריקה, כי אז אנו נכנסים לשלב השני של הידע. בשונה מהידע האימגינטיבי, את השלב הזה ניתן לכנות ידע אינספירטיבי. כאשר הישגנו תודעה ריקה, אחרי ההכנה שתיארנו, נוצרת האפשרות שעולם הרוח יופיע בפני נפשנו, בדיוק כמו שהעולם הנראה לעין מופיע בפני עינינו, והעולם של הצלילים מופיע בפני אוזנינו. אלה כבר לא החוויות האישיות שלנו, אלא עולם הרוח החיצוני הוא זה החודר לתוכנו ומופיע כעת בפנינו. אם התחזקנו מספיק כדי שנוכל לכבות, לא רק חלקים אינדיבידואליים שעבדנו עליהם, אלא את כל תמונת-החיים בבת אחת – לתת לה להופיע, ואז שוב לכבות אותה, כך שלאחר שחווינו אותה אנו מוחקים אותה ומרוקנים את תודעתנו, בזמן שאנו ערים לגמרי – אז הרושם הראשון שנכנס לתודעה ריקה זו, הוא זה של חיינו הטרום-ארציים, החיים שהיו לנו לפני שירדנו לגוף ארצי דרך התעברות. זוהי החוויה העל-חושית האמיתית הראשונה שאנו חווים לאחר שיצרנו תודעה ריקה. אנו מתבוננים בחיינו הטרום-ארציים. מאותו רגע ואילך, אנו לומדים להכיר את אותו צד של אלמותיות האדם, שאיננו מודגש כלל כיום. אנשים מדברים כיום על אלמותיות, כשלילה של המוות. כמובן, צד זה נכון בדיוק כמו הצד השני – עוד יהיה לנו הרבה מה לומר על כך – אך כאשר אנו מתקדמים על הנתיב שאותו תיארתי בקצרה, האלמותיות שאותה אנו לומדים להכיר לראשונה, באמצעות הידע, איננה שלילת המוות, אלא "אל-לידתיות", שלילת הלידה; ורק אז אנו זוכים להכיר את המציאות כולה, כי שני הצדדים ממשיים באותה מידה. ה"אל-לידתיות" חיונית לאדם בדיוק כמו האלמותיות. כאשר בני האדם יבינו שוב שלנֵצח יש את שני הצדדים הללו, אלמותיות ואל-לידתיות, רק אז הם יוכלו להכיר שוב במהות הנצחית של האדם, במה שבאמת על-זמני באדם.
בכל השפות המודרניות, עדיין קיימת המילה "אלמותיות"; אך הן איבדו את המילה "אל-לידתיות" unbornness, למרות שככל הנראה היא הייתה קיימת בשפות העתיקות יותר. האדם איבד קודם את הצד הזה של הנצח, את ה"אל-לידתיות". עכשיו, בעידן המטריאליסטי, הידע האנושי עומד מול הרגע הטרגי שבו אנו יכולים לאבד גם את האלמותיות, מכיוון שבהשקפת העולם המטריאליסטית גרידא, בני האדם כבר אינם רוצים לדעת שום דבר על החלק הרוחי שחי באדם.
היום יכולתי לתאר בקווים כלליים רק את הצעדים הראשונים בנתיב אל העולמות העל-חושיים. נצטרך להמשיך בתיאור זה בימים הקרובים, ואז נתקדם ונדון במה שניתן ללמוד בנתיב זה על האדם ועל העולם בהווה ובעבר, ובמה שהאדם מוכרח לדעת גם עבור העתיד.
———————————————————-
- מילה הודית למורה רוחני בהקשרים תיאוסופיים. ↑