הקדמה מאת מרי שטיינר למהדורה מ-1927

דורנאך, דצמבר 1926

227 GA

תרגום מגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

לספר האבולוציה של התודעה ראו כאן

רודולף שטיינר דיבר לעיתים קרובות ובשמחה על מדע-הרוח באנגליה.

בנכונותם של האנשים באנגליה, לקבל את האמיתות של מדע-הרוח, שולטת נדיבות מסוימת. בני האדם פתוחים יותר לאפשרויות בלתי מוגבלות. יש פחות חשש מלהתעלות מעל הידע האינטלקטואלי שאותו רכשו במאמץ רב; פחות מושרשת בהם העקשנות לדחות את החדש והלא-נודע; האנשים פחות מקובעים ביהירותם המלומדת. קיימת יותר "תעוזה", והם מוכנים לצעוד באומץ רב יותר לקראת הכיבוש של עולמות לא מוכרים.

מה שאיחד את אנגליה של ימינו לאומה אחת, הם השבטים הצמאים לכיבוש של עמים שונים. לאחר הפלישה הרומית, היו אלה האנגלו-סקסונים הגרמאנים שדחפו את האוכלוסייה הקלטית, הילידים של הבריטים והגאלים, עד לחוף הצפון-מערבי של צרפת; היו הפריזים והדנים הפולשים; והיו הנורמנים הצרפתים הכובשים. בריטניה נכבשה פעמים רבות, והעמים בה הותכו יחד לאחר מאבק קשה זה בזה. אך מה שנוצר מכך היה אחדות חזקה ומלאת ביטחון עצמי, תחושת עצמיות גאה שחדרה לתוך השלם הזה, כוח לשאת את מהותך לתוך מרכיבים לאומיים אחרים. כוחות הנפש, שנבעו מהתכונות הייחודיות של העמים האינדיבידואלים השונים, איזנו זה את זה. התודעה האינדיבידואלית, שהועלתה לתודעת מדינה, חדרה לתוכם ושמרה על איזון הכוחות. כך, האחדות הלאומית רבת-הפנים הצליחה, למרות כל ההתקפות מבחוץ, להתפתח במרץ רב ולהשיג עצמאות בעלת ביטחון-עצמי באי שלה המוקף בים, ולצאת לכבוש את העולם.

האצילות מחייבת. יהיה זה לא ראוי לעם, כה בטוח בכוחו, לדכא את חופש המחשבה, לחנוק את חופש המצפון, לעכב את חופש הפעולה, הן בעניינים רוחניים והן בענייני מדינה ואנושות. לפיכך, אנגליה היא גם המדינה שבה החיפוש אחר הרוח יכול היה להתפתח באין מפריע. כוח המדינה והכפייה של הכנסייה לא הצליחו לכבות אותו; וגם לא ארגונים אוקולטיים עם בתי המשפט הסודיים שלהם.

אילו לרודולף שטיינר היה מתאפשר לפעול במדינות דוברות אנגלית, כפי שהוא פעל במרכז אירופה, שמו היה כעת על שפתי כולם. לא היו משתיקים או מתקיפים אותו; לא היו מאיימים על כבודו ועל חייו כדי לנטרל אותו. אך הוא נאלץ לדבר בשפה זרה לקהל שלו, בתקופה של שנאה עזה ביותר כלפי הגרמנים; אף תרגום, לא משנה עד כמה הוא היה מדויק, לא היה יכול לעשות צדק עם הלהט האמנותי של דבריו.

אך למרות זאת עבודתו הטביעה את חותמה. מעגל נאמן של תלמידים התאסף סביבו והסב את תשומת ליבם של אלה שהיו רחוקים, אל החוקר הרוחי היחיד במינו. אך אז, כמו בכל מקום אחר, המלחמה איימה לחנוק את זרעי ההשראה שכבר החלו להתעורר; אף על פי כן, זרעים אלה נאבקו לצאת לאט לאט לחיים חדשים.

כבר שלוש שנים לאחר תום המלחמה, הייתה לרודולף שטיינר האפשרות לשוחח עם הקהל האנגלי אודות שאלות פדגוגיות, בתחילה בגתהאנום בדורנאך. גברת מיליסנט מקנזי, הפדגוגית האנגליה הידועה, עמדה בראש קבוצת האנשים המתעניינים שהגיעו מאנגליה לשווייץ כדי להאיר בעיות חינוכיות ממקורות רוחניים חדשים. האימפולסים שניתנו באותה הזדמנות המשיכו להשפיע. רודולף שטיינר קיבל הזמנה לדבר על נושאים אמנותיים וחינוכיים באפריל 1922 בחגיגות יום ההולדת של שייקספיר בסטרטפורד-און-אייבון. "דרמה ביחסה לחינוך" היה הנושא של שתי הרצאות, ו"שייקספיר והאידיאלים החדשים" היה הנושא של הרצאה נוספת. היה זה סימן מבשר טובות, הקשור לרוחו של שייקספיר, להתעלות אל מעבר לשנאה לאומית ולמצוא מכנה משותף במאמץ רוחני משותף. מתוך הידע הרוחי שלו, האיש שבנה את הגתהאנום הצליח להאיר את שייקספיר, שגתה גילה מחדש עבור העולם, באותו אור המקיף אותו מעולם הרוח, והציג אותו כבעיה עבור עידן מטריאליסטי שבו כל מיני השערות מחפשות ומנסות לתפוס אותו ללא הצלחה. החגיגות לאחר הטקס בסטרטפורד, שבהן משתתפים בתהלוכה הנציגים של מדינות שונות, משקפות את הגאווה וההכרה כלפי בנה הגדול והמפורסם ביותר של אנגליה. לגרמניה עדיין לא היו נציגים רשמיים, אבל מבחינה רוחנית, נוכחותה הייתה ממשית יותר דרך רודולף שטיינר. הקשר נוצר מחדש, וכבר באוגוסט 1922 רודולף שטיינר יכול היה לדון מול קהל רחב בנושאי חינוך באוקספורד, העיר האוניברסיטאית היפהפייה והקסומה שעדיין שמרה בין כְּתָליה על צביון ימי הביניים.

שמונה ההרצאות על פדגוגיה, והדיונים שבאו בעקבותיהן, הובילו להקמת "האיגוד החינוכי" בראשות הגב' מיליסנט מקנזי. מטרת האגודה הזאת הייתה להביא את רעיונותיו של רודולף שטיינר בנושא החינוך למעגלים רחבים יותר, במיוחד באגודות חינוך אנגליות ואמריקאיות.

יחד עם אירועים כאלה, התקיימו תמיד הרצאות על מדע-הרוח בלונדון, או במקומות אחרים שבהם התקיימו הרצאות, מלוות גם במופעים של אוריתמיה שבהם השתתפו אמנים מהגתהאנום. אוריתמיה – אמנות תנועה המבוססות על הרטטים של המילה המדוברת שניתן לקלוט אותם באופן רוחני ועל הצליל המהדהד באוויר וממשיך לרטוט באתר – היא מקור בעל ערך אינסופי לתחייה בכל האומנויות, וגורם חינוכי עבור האנושות שכה זקוקה לרוח. רודולף שטיינר קלט את האוריתמיה מעולם הרוח והביא אותה ברגע שבו התבקש להבהיר דברים מסוימים, וכך קמה אמנות חדשה, על בסיס ידע תיאורטי מקורי, שתלמידים חרוצים תרגמו למשהו מעשי, ולשם כך ביקשו עוד ועוד עצות, שהפכו לאחר מכן לגילויים, לאמנות חדשה שנכנסה באופן ממשי לחיי התרבות של זמננו.

ההתלהבות שעוררה האמנות הצעירה הזאת בקרב חבריו של רודולף שטיינר בלונדון הובילה לתוצאה נפלאה. כבר ביוני 1926 נפתח אולם הרצאות ותיאטרון באחד מאזורי התחבורה הטובים ביותר בלונדון (33 Park Road NW), הנושא את השם "אולם רודולף שטיינר". האדריכל, מר וילר, שילב בצורה מוצלחת את דרישות הבנייה על פי תנאי הרחוב של לונדון יחד עם השראה שאותה קיבל מרעיונות הבנייה של רודולף שטיינר בדורנאך. האולם משמש בראש ובראשונה להפצת דבריו וכוונותיו האמנותיות של רודולף שטיינר.

האימפולסים הפדגוגיים הובילו גם הם לתוצאות מעשיות. בתחילה, המנהלת של פנימייה כפרית, שכבר הייתה קיימת ליד לונדון, במבנה יפיפה שהיה פעם מנזר דומיניקני, בשם קינגס לנגלי פריורי, הסכימה לשנות בהדרגה את שיטת החינוך שלהם בהתאם לרעיונותיו החינוכיים של רודולף שטיינר. מיס קרוס, מנהלת בית הספר קינגס לנגלי פריורי, נאלצה לקחת בחשבון פרק זמן מסוים כדי להתאים את המוסדות הקיימים לשיטות חינוך חדשות; היא חתרה באומץ ובנאמנות למטרה זו, לא חסכה שום מאמץ ולא נרתעה משום אכזבה. כבר לאחר הקורס הפדגוגי של חג המולד בדורנאך, מיס קרוס החלה ליישם את החלטתה. אלה שלחצו שהדברים יקרו מהר יותר, ורצו להקים בפרברי לונדון בית ספר מבוסס ישירות על העקרונות החינוכיים של רודולף שטיינר, הצליחו להוציא לפועל את האידיאל שלהם בזמן קצר יחסית. ב-1923, לאחר מחזור הרצאות פדגוגיות של רודולף שטיינר אשר נמשכו שבועיים באילקלי, החלטתם כבר הבשילה. ביוני 1926 כבר יכולנו לבקר בבית ספר המתפקד באופן מצוין בסטריטהאם, פרבר ידידותי של לונדון, עם פנימייה צמודה. בית הספר פועל במרץ ובשמחה וכבר משך עניין רב דרך כנס פדגוגי בשם "בית הספר החדש".

המסורת היפה של "בתי ספר קיץ" אנגליים הביאה לכך שרודולף שטיינר ביקר לא רק במקומות עם שמות מוכרים, כמו לונדון, אוקספורד וסטרטפורד, אלא גם באזורים מרוחקים, שבהם ניתן לקבל תובנות מעניינות על האופי הרבגוני של החיים האנגליים. המבקרים הזרים נדהמים במיוחד מהניגוד הבולט בין הפעילות המסחרית-תעשייתית המודרנית ביותר לבין הבידוד העמוק במקומות אלה. עולם המכוניות, המנועים, הגרמופונים, מכשירי הרדיו, הרעש והקצב המסחרר של התנועה, השטחיות של חיי התרבות המודרניים גובלים ישירות בהסתגרות עמוקה מהעולם, בזיכרונות תרבותיים שמקורם עוד לפני ימי הביניים, בתצורות גיאולוגיות שכמעט מחזירות אותך לאותם זמנים שבהם היבשות עלו מן המים. אתה יכול לקבל רשמים כאלה כשאתה משוטט בשממה של דארטמור בדבונשייר, ואז חווה את ההסתערות השוצפת של גלי האוקיינוס על חופי קורנוול מול חורבות הסלע של טירת ארתור בטינטאג'ל. ימי הביניים, שנשתמרו בצורה כה נפלאה בבניינים באנגליה, יוצרים מעבר נפלא ההופך ניגודים כאלה לנסבלים כחוויה עוצמתית. אפשר להבין היטב שמבחינת האנגלים חובה לשמר את ימי הביניים, אפילו בתלבושות ומנהגים מסוימים, ואפילו בחיי הגילדות שלהם. זה מחזק בהם את תחושת העצמיות, את תודעתם הלאומית ותומך בהם נגד הנטייה לסוציאליזציה המנסה להתקיף את המערכת האימפריאליסטית. זה גם בונה עבור התודעה האסתטית גשר אל העבר הקדום, המתבונן בהם בחזרה בבהירות יוצאת דופן מהביצות ומפסגות ההרים, מתצורות האדמה, מהרשת האתרית הלוחשת וזורמת דרכם.

רושם ראשוני על ניגודים כאלה קיבלנו באוגוסט 1923 בביקור באילקלי. נוסעים דרך האזורים התעשייתיים השחורים ביותר: לידס, ברדפורד, בתים שחורים מפלצתיים, מפלצות הראויות לגיהינום של סטרינדברג. אילקלי הוא מקום ידידותי למרגלות אדמות ביצתיות של יורקשייר. יש כאן עבר עתיק המדבר אלינו; גבוה על הגבעות אנו מוצאים אבנים דרואידיות, דולמנים וסימנים חרוטים המדברים את השפה של אותה פנימיות שחיברה את התרבות של אותה תקופה עם הרוח.

אבל את כל זה חווים ביתר שאת בוויילס, בארץ האגדית של מרלין, שבגד הקסם האהוב עליו היה ברשרוש היער ובקצף הים. מאילקלי, הרכבת נוסעת דרך אזור תעשייה צפוף, שחור ומלא מסילות ברזל, חולפת על פני המוני המפעלים של מנצ'סטר ומגיעה לשטח בהיר וידידותי למראה. המבצר מימי הביניים של צ'סטר קורץ, המפרצים הכחולים של הים האירי המתקרב מנצנצים. שחפים ועופות ים אחרים, מסודרים בקבוצות כמו במחנות צבאיים גדולים, מכריזים שתופיע בקרוב הממלכה שלהם. מבצרים אדירים, מפוארים בתנועת הקווים שלהם, כובשים את העמקים ומתמזגים עם הסלעים. ממלכת הברונים, ששום מלך או כנסייה לא הצליחו לכבוש, כופה את עצמה בצורה מרשימה על הנפש. כעת הכל הפך לשירה, שירת הטבע שזורה באבן ובקיסוס. למעלה על הסלעים, האפוס ההירואי; למטה, האידיליה עם עדרי הכבשים הרכּות על המרעה הירוק: ברטט גבם, המזכיר את גלי הים העדינים, פועם הדופק של ריתמוס העולם.

דופק הזמן שנלכד בארץ זו, מוביל אותנו דרך ימי הביניים אל העת העתיקה הנורדית שנשארה כאן. היא הייתה – אך היא עדיין כאן. נוכחותה כה חזקה ביופיו הפראי של הטבע, בעוצמת האלמנטים, בצחוק השמש מבעד העננים הפזורים, עד שהמודרניות אינה יכולה להזיק לה הרבה. היא נעלמת בסביבה זו.

למרות שלמטה, על החוף ליד המפרץ, המכוניות עוברות במהירות בשורות ארוכות, כמעט כמו בפיקדילי, הן חסרות חשיבות בתמונה זו. המבט שואף כלפי מעלה, ושם, כמובן, התעשייה מושכת את תשומת הלב לעצמה. פצעים אדירים נחתכו ברכס; המחצבות. הכפרים המשרתים אותן שחורים וקודרים, ללא כל קשר מבחינת סגנונם לטבע שמסביב. מסילות, עגלות קיטור ומטעני נפץ קדחו בסלע הבראשיתי וקרעו את עורקיו. אך הסלע חזק מהם, מתריס נגדם, צוחק עליהם, בהתאם לאטמוספירה המשחררת או מקשיחה את ההר. מרחב האוויר והאור שולט כאן; העננים הרצים, הרוח המעופפת, הגשם הכבד שאינו מפסיק לרדת, או המטרים העליזים, השמש הנוצצת, שבעליזותה מנצחת את סערת האלמנטים, ומסתתרת מייד שוב. הכול מתבדח ומשחק יחד, זועם ומאיים, מתכופף ושמח ורודף וסוחף: נער מופלא ומשוויץ בין עדים מעוררי יראת כבוד של העת העתיקה האפורה. אבל שם, מאחורי ההרים חי העבר, עומד שם בדימויים עוצמתיים ושורדים לעד; גם היום, האדם המחפש נמשך אליו. הוא עולה לרגל אליו, במעלה המדרונות התלולים, לא נרתע מהקרב עם הרוחות השורקות מתוך הנקיקים. עד מהרה הוא מקבל את גמולו המפואר. חוף המפרץ נעלם מהעין; הוא מוקף בצהוב זוהר, סגול עמוק, בכרי דשא נרחבים, בשיחי אברש. הכול בוער ונח, מזמין ולוהט, מוצף בצבע. אבל הטבע קשוח מידי כדי שהאדם יתעכב בו בהנאה. המאבק ברוח נעשה מייגע יותר; יש להילחם על כל צעד. עד מהרה אנו מוקפים רק בסלעים, דשא יבש וטחב. אתה חייב להתכונן ולהתגונן כדי לא להתמוטט; אתה מתאמץ ומתקדם, ושואף כוחות חדשים מקווי האופק ומצבעיו.

הדרואידים לא הקלו על עולי הרגל שלהם.

אולם איזה חג עילאי זה היה בוודאי, איזו נדיבות בתהלוכה החגיגית, כאשר יצאו מכל עבר אנשי הכפרים, עלו אל ראש הגבעה, מהמדרונות והעמקים. איזו נשימה של בדידות, איזה רחישות של הלל, של עומק, של מרחבים. שם למעלה, היית רחוק מחיי היומיום, קרוב לאלוהות. כאן דיברו הרוחות דרך האלמנטים, כאן כתבה השמש את דבריה בצללים הממתינים; האבנים ציפו לסימנים הללו, שהוצבו במעגל על פי גלגל המזלות; כשהשמש עברה דרך סימן בגלגל המזלות, היא הטביעה את חותמה על צל האבן, והמקודש הדרואידי קרא את הסוד.

עם הפנים מזרחה עמדה אבן שקיבלה את החץ הזוהר של האל כשזרחה השמש. על ידי הנחת אבנים בצורה אופקית מעל אבנים אנכיות, נוצרו חללים מוצלים, שבהם השמש שוב כתבה את דבריה. כך הכהן, שהכיר את האור והצל, תקשר עם עולם הרוח, וקרא את הציוויים שקבעו את סדרי השנה, העבודה והחגים, ואת החוקים והמנהגים. בדרך זו, חוכמת האלים התקבלה והפכה לחוכמה אנושית.

כמה חי כל זה נראה עדיין בארץ זו, שבה ניתן היה ללמד מחדש את החוכמה הקדומה במטמורפוזה שלה ובהתפתחותה העכשווית, בהתאם לדרישות תקופתנו.

אפשר היה ללמד אותה כאן בדרך אחרת מאשר בגרמניה, כי שם היה צריך ליצור קודם כול את הבסיס האפיסטמולוגי, את הבסיס המדעי. כאן, מול קהל אנגלי, אפשר לגשת לרוח באופן בלתי אמצעי וישיר יותר ויותר. את האווירה, את הלך הרוח ואת האומץ לעשות זאת, יכלה להעניק סביבה כמו זו של פנמאנמאור עם האימגינציות השמורות בה.

אלו פירות ההרצאות של רודולף שטיינר באנגליה. הם נותנים אפשרות לגשת להבנת ההיסטוריה של האבולוציה הרוחנית של העולם ושל האנושות מזווית אחרת.

פנמאנמאור: רחש מוזר בצליל הלאוטה, מגע מוזר של אוויר, אך נצחית יותר והרוח יכולה לחדור אותה יותר; לא נצמדת, לא חוסמת, כמו התוצאה של התערובת בין הניב הקלטי עם האנגלו-סכסי; השפה נוצצת באופן מסתורי ברבים מצליליה הנישאים בנשימות הרוחות.

רודולף שטיינר קרא ברגש את השפה של עולם אטמוספרי ואתרי זה, אשר ארג בעבר והפך את החוכמה של התקופה ההיא לחוכמה של היום, יצק לתוכה את כוח ה"אני", המוביל את האדם בחזרה לאלוהים, ובכך סוגר את המעגל המתקרב והמתרחק, וחוצה אותו עבור האנושות. כאשר העבר והעתיד מוצאים את המוקד הרוחני שלהם בתודעתו של האדם, ובכך חובקים את הנצח, ניתנת לאנושות ולעולם החוויה של האבולוציה הרוחנית של העולם ושל האנושות.