כריסטוס ועולם הרוח החיפוש אחר הגראל הקדוש – 02

כריסטוס ועולם הרוח החיפוש אחר הגראל הקדוש – 02

כריסטוס ועולם הרוח

החיפוש אחר הגראל הקדוש

רודולף שטיינר

מחזור של שש הרצאות שניתנו בלייפציג

28 בדצמבר 1913 עד ל-2 בינואר 1914

GA149

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר כולו, כולל הערות, ראו כאן

הרצאה שניה

29.12.1913

הסיביליות כסימפטום של צד אחד של חיי הנפש האנושית. הניגוד שבינן לבין הנביאים פאולוס ועץ הזית.

אם נעלה שוב בדעתנו את המחשבות של הרצאת יום אתמול, נוכל לצמצם אותן יחדיו באמירה שבתקופה של ראשית הספירה נעשו כל המאמצים האפשריים להבין את המיסטריה של גולגותא מתוך האוצר של החכמה של העת ההיא, כי אם לא נבהיר לעצמנו את אי ההבנה הבלתי נמנעת של אשר התרחש דרך המיסטריה של גולגותא לא נוכל להבין עובדה מהותית ועיקרית של המאות המאוחרות יותר: ההתגלות של אידאת הגראל, ועל כך יהיה לנו מה לומר בקשר לנושא שלנו.

כאשר אנו חוזרים אל ראשית הספירה ומתבוננים בזרמי המחשבה והחכמה המשמעותיים ביותר שבה – כאשר נתבונן אם כך, בגנוסיס – אז נראה מצד אחד, לאורה של הרצאת יום אתמול, כמה מקוריות ונשגבות היו האידאות אשר ראו לנכון למקם את בן האלוהים במרכזה של תמונת עולם נהדרת. אבל אם מצד שני אנו מתבוננים על אשר ניתן ללמוד אודות מיסטרית גולגותא מן הכרוניקה הרוחית של התקופה, אז נהיה חייבים לומר שלא נוכל למצוא אמת של ממש בקונספציות ובאידאות של הגנוסיס. וזה מוכח באופן מיוחד כאשר נתבונן בדרכים השונות שבהן הגנוסטיקנים מציירים את הגילויים של הכריסטוס בישוע מנצרת.

היו כמה גנוסטיקנים שאמרו: "אכן, הכריסטוס הוא ישות נשגבת מכל אשר הוא ארצי והוא בא ממלכות הרוח; ישות שכזו יכולה להישאר רק לזמן מוגבל בגוף אנושי, כפי שהיה גופו של ישוע מנצרת." גנוסטיקנים אלה הבינו משהו שהיום אנו חייבים להדגיש שוב ושוב: שלאמיתו של דבר ישות הכריסטוס שכנה רק שלוש שנים בגופו של ישוע מנצרת. אבל גנוסטיקנים אלה טעו בהבנת הדרך שבה שכן הכריסטוס בגופו של ישוע.

ראשית כל, המסתורין של גופו של ישוע מנצרת לא היה ברור להם. הם לא ידעו שהאגו של זרתוסטרא חי בגוף הזה; וששלושת הגופים של ישוע מייצגים בקשרים שביניהם תמצית של אנושיות שמעולם לא התגשמה לפני כן בבשר על פני האדמה. כל היחסים שבין הכריסטוס לבין נערי ישוע9 היו נסתרים מהגנוסטיקנים הללו לכן הם לעולם לא היו מסופקים – או לפחות ממשיכיהם מעולם לא היו מסופקים – באשר הם יכלו לומר אודות ההשתכנות הארעית של הכריסטוס בגופו של ישוע מנצרת.

שאלה אחרת שהגנוסטיקנים נגעו בה היתה הדרך שבה נולד הכריסטוס, המסתורין הגדול ביותר בהתפתחות האנושות. הם ידעו היטב שהופעת הכריסטוס על האדמה קשורה במעבר דרך התעברות הבשר, אבל הם לחלוטין לא יכלו לראות כיצד להביא את אמו של ישוע לידי קירבה עם הולדת הכריסטוס. והללו שניסו למצוא תשובה לכך – והיו כמה – הובנו מעט מאוד. ושוב, היו גנוסטיקנים אשר בגלל כל הקשיים הללו דחו בשלמות את האפשרות שהכריסטוס הופיע על פני האדמה בצורה גופנית. הם יצרו את האידאה שלא היה זה אלא חיזיון רפאים – אשר אנו קוראים לו גוף אסטרלי – אשר הילך על פני האדמה לפני ואחרי המוות בגולגותא; הוא הופיע פה ושם אבל לא היה זה גוף פיזי. בגלל הקשיים להבין כיצד יכול היה הכריסטוס להתאחד עם גוף פיזי, נאמר שאיחוד כזה לא קרה וכאשר האנשים חשבו שהוא מהלך בגופו הפיזי, היתה זו אשליה, מאיה. רעיון זה גם כן לא זכה לתשומת לב. כך אנו יכולים לראות בכל מקום שהגנוסטיקנים ניסו לחדור ולהבין בעזרת הקונספציות שלהם לתוך המסתורין ההיסטורי הגדול ביותר בהתפתחות האדמה; אבל האידאות שלהם היו בלתי מספיקות וחסרות אונים לנוכח זה אשר התרחש באמת.

כעת נדבר על הדרך שבה ניסה פאולוס להגיע לידי הבנת הבעיה, אבל תחילה מוטב שנבהיר לעצמנו כיצד קרה שאי הבנה שכזו היתה הכרחית. אם אנו שואלים את עצמנו בעזרת מחקר רוחי שורה של שאלות ומנסים לענות עליהם, מהלך המאורעות נעשה ברור לנו – אם אפשר לומר זאת כך – בצורה מופשטת.

לדוגמא אנו יכולים לשאול: אם תקופתו של ישוע כריסטוס היתה כה דלת כישרון להבנת טבעו, אולי לתקופה אחרת יש את הנתונים להבנתו? אם מישהו חודר כחוקר רוחי לנפשות האנשים בפרקי זמן שונים של העבר, הוא יגיע לבטח לתוצאה מוזרה, ראשית כל יכול מישהו לחדור לנפשות המורים הגדולים של התרבות ההודית העתיקה, תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה. שם, כפי שכבר הדגשנו בעבר לעתים תכופות, אנו עומדים בהערצה העמוקה ביותר לפני החכמה המקיפה וחודרת כל, החדורה בראיה גלויית עיניים, של הרישים ההודים הקדושים של הזמן העתיק. אנו יודעים שהנפשות של המורים הגדולים הללו היו פתוחות למיסטריות הקוסמיות אשר אבדו לידע ולחכמה של זמנים מאוחרים יותר. וכשמישהו מנסה לחדור במבט גלוי עיניים, ככל שיוכל לתוך הנפש של אחד מן המורים הגדולים הללו של הודו העתיקה, הוא יראה שאם היתה אפשרות לישות הכריסטוס להופיע על פני האדמה בינות לרישים הקדושים של הזמן ההוא, החכמה שלהם היתה מוכשרת במידה הגבוהה ביותר להבנת טבעו של הכריסטוס, אז לא יכלו להיווצר שום קשיים; הם ידעו הכל אודות הדבר, ואם מישהו אינו יכול לתפוס במילים מופשטות תופעה משמעותית כזו שזה עתה תיארתי הבה ואעורר זאת בתבונה.

אם הרישים הקדושים של הודו העתיקה היו רואים באדם את זוהר החכמה של הלוגוס, החכמה שפועמת דרך העולם, הם היו מקריבים ללוגוס את קורבן הלבונה המסמל את הכרת האלוהי הפועל בממלכת האנושיות. אבל ישות הכריסטוס לא יכלה למצוא גוף פיזי בזמן ההוא. הגופים של הזמן ההוא לא היו מתאימים עבורה. ולכן לא יכול היה להופיע – הסיבה לכך תינתן מאוחר יותר – בתקופה שבה כל האמצעים של ההבנה היו נוכחים.

אם נלך הלאה ונכנס לתוך הנפשות של התרבות הזרתוסטרית העתיקה, נוכל לומר: לנפשות הללו לבטח לא היו את האמצעים הרוחיים הגבוהים של התרבות ההודית אבל הן היו מבינות שרוח השמש בחרה לרדת לגוף אנושי, והן היו מסוגלות להבין את משמעות העובדה הזו בהקשר לרוח השמש אם לדבר שוב באורח ציורי. התלמידים של זרתוסטרא היו מכבדים את רוח השמש שלהם בקורבן של זהב נוצץ, סמל החכמה.

אם נמשיך קדימה אל תקופת התרבות הכלדית-מצרית, נמצא שהאפשרות של הבנת ישוע כריסטוס שוב פוחתת; אבל עדיין לא הצטמצמה עד כדי כך כפי שהיתה בתקופת התרבות הרביעית, התקופה היוונית לטינית, כאשר אפילו הגנוסיס לא היה בעל עוצמה מספקת כדי להבין את הגילוי הזה. הם היו מבינים שכוכב מגבהים רוחיים הופיע ונולד בבן אדם. קו זה של מוצא מן הרוחי האלוהי אשר בתחומים שמעבר לארצי היה מובן בבהירות; ומור היה מוגש כקורבן. ואם נכנס לתוך נפשן של הדמויות הללו שבברית החדשה שתוארו כשלושת המאגים, אשר באו מן המזרח והיו שומרי אוצר החכמה שיצאה משלוש תקופות התרבות הקודמות, נמצא את הברית החדשה בעצמה המציינת שהבנה מסוימת היתה קיימת, כאשר שלושת המאגים הופיעו לבסוף בשעת לידתו של ישוע.

דבר אחד שמעט מאוד אנשים חושבים עליו היום לבטח יפליא אותנו – שהברית החדשה נמצאת במצב מוזר ביחס לשלושת המאגים. האם אין היא אומרת שהיו אז שלושה אנשים בעלי חכמה יוצאת מגדר הרגיל שאפילו בזמן לידתו של ישוע הבינו את משמעות המאורע? יכול מישהו לשאול – היכן היו שלושת האנשים הללו מאוחר יותר? מה קרה עם חכמתם בסופו של דבר? האם אין בידינו דבר היכול להוליך אותנו לאחור להבנת גילוי הכריסטוס על ידי שלושה אנשים חכמים אלה? זו שאלה שחייבת להישאל. זוהי אחת משאלות רבות אשר צריכות להישאל על הברית החדשה, ושתהיה רבת משמעות יותר מכל ביקורת כתבי-הקודש הפדנטית של המאה ה-19.

כאשר אנו מגיעים אל תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית, אנו יכולים לומר עליה: כעת מצוי הגוף אשר הכריסטוס יכול להתגשם בו. גוף כזה לא היה בנמצא בתקופות קודמות, אבל עכשיו הוא נמצא. בתקופה הרביעית האדם איבד את האפשרות למצוא דרכו להבנה אמיתית של אשר התרחש. באמת פרדוקס מוזר, האם לא כך? משום שהעובדה שעומדת בפנינו היא כרגע זו: הכריסטוס הופיע על האדמה בתקופה שהיתה הפחות מתאימה מכולן להבנתו וכשאנו מתבוננים בכל המאמצים שנעשו על פני רצף של מאות שנים להבנת טבעו של ישוע כריסטוס, אנו מוצאים ויכוחים תאולוגים אין סופיים. ולבסוף בימי הביניים נעשתה הבחנה חדה בין דעת לאמונה – אשר כללה נטישה מוחלטת של כל ידע אודות הישות של ישוע כריסטוס… שלא לדבר על הזמנים המודרניים, אשר עד לימינו נשארו חסרי אונים כלפי ההתגלות הזו.

באמת תופעה ראויה לציון. הכריסטוס נולד דווקא בתקופה שהיתה הפחות מוכשרת להבנתו. ואם בהתפתחות האנושות הדבר העיקרי עבור הכריסטוס הינו לעבוד על ההבנה של הנפש האנושית על האדמה, אזי – יכול מישהו לומר – עבודה זו נעשתה בדרך עצובה. כדי לא להיות בלתי מובן אני רוצה לומר: כל מי שמביט מנקודת הראות של מדע הרוח על ההיסטוריה של התיאולוגיה ביחס למאורע הכריסטוס, חייב לראות שהתיאולוגיה הזו הניחה מכשול אחר מכשול בדרך להבנת ישות הכריסטוס. משום שהלמדנות התיאולוגית נכנסה למהלך אשר הוביל אותה יותר ויותר רחוק מן ההבנה הזו. דבריי בוטאו בקיצוניות אבל כל מי שמוכן לדרך זו של ראיית הדברים יהיה מסוגל לתפוס את המשמעות העמוקה של מילים אלו.

כעת כבר לא קל שלא לגלות את פתרון החידה שדיברתי עליה, ואני אגלה זאת במשך הזמן ואשתדל להתקרב אל הפתרון בדרכים השונות והרבות של מחקר רוחי. כעת אין זמן לדבר על הדרכים הללו. אבל ישנה דרך אחת מבין הרבות שאני חייב לציין. זוהי דרך המוליכה אל ראשית הספירה דרך גילוי ראוי לציון של חיים רוחיים, החיים של הסיביליות.10

הסיביליות הללו היו באמת תופעה ראויה לציון, עם כושרות הנבואה המיוחדים שלהן. לימוד חיצוני אינו יכול לומר מאיזו שפה המילה 'סיביליה' באה. כאשר אנו מגיעים לדבר בהחלט יוצא מגדר הרגיל, כבר בראשית התקופה של הסיביליות. מהמאה השמינית לפני הספירה והלאה, אנו פוגשים את המשכן הראשון של הסיביליות, באריתריאה היוונית; משם שלחו החוצה הסיביליות הראשונות את הנבואות רבות הפנים שלהן. הנבואות הללו, אפילו בצורה שבה נותרו במסורת החיצונית, מראות שהן צמחו מאזור תת-הכרתי מוזר של טבע האדם וחיי הנפש. מהכאוס של מעמקי הנפש, הסיביליות השמיעו נבואות מכל המינים אודות התפתחות העתיד של אנשים אלה או אחרים ובדרך כלל מספרות על דברים מאיימים העומדים להתרחש, אבל גם משהו מן הטוב. הרחק מכל דבר הדומה לחשיבה הרגילה, הדיבור של הסיביליות נמזג החוצה בדרך כזו – אם הן נלמדות בדרך מדע הרוח – שהוא נשמע למאזין כך כאילו כל סיביליה היא רוח פנאטית הרוצה לכפות על האנשים את דבריה. היא איננה מחכה לשאלות, כנהוג באורקל הפיתי יווני (Greek Pythian); היא צעדה קדימה לעבר האנשים שהתכנסו, ודבריה אודות אנשים, עמים ומעגלי האדמה נראו פורצים החוצה בכוח מכניע.

זה ראוי לציון, כפי שאמרתי, שהסיביליות הופיעו לראשונה ביוניה (Ionia). משום שיוניה היתה באותו הזמן גם מקום לידתה של הפילוסופיה היוונית. החכמה, אשר מתאלס11 ואריסטו12 ועד לתקופה הרומאית, היתה כה גדולה ומרוממת כביטוי לחיי נפש סדורים היטב – היתה הפוכה לחלוטין מכל דבר כאוטי. היא משכה מחיי הנפש את כל מה שאפשר לבטאו בניקיון ובבהירות, בקונספציות מוצפות אור, מיוניה נבעה הפילוסופיה של בהירות ואור, אשר עם אפלטון נעשתה לפילוסופיה שמימית. וכמו הצל שלה הופיעו הסיביליות עם המוצרים הפסיכים הפורצים מן הכאוס של הנפש, ולעיתים קרובות הפיצו אור של אמת על העתיד, אבל לעתים קרובות גם בישרו דברים אשר ההולכים בעקבותיהן היו צריכים לסלף אותם כדי להראות שהנבואה התמלאה.

ואנו יכולים לראות עוד כיצד הסיביליות מתחברות תמיד אל תקופת התרבות הרביעית כמו צל החכמה שלה, פזורות ביוון ואיטליה. אנו שומעים סיפורים על טיפוסים שונים ביותר של סיביליות, ואנו רואים את הסיביליות פזורות על פני איטליה, עד שאנו מגיעים אל הזמן של מיסטריית גולגותא. וכעת אנו רואים כיצד הסיביליות רוכשות השפעה על המשוררים הרומאים; כיצד ההשפעה הזו חודרת אפילו לשירתו של וירגיליוס13; כיצד דווקא האינטלקטואלים מנסים ליצור את חייהם על ידי הקשבה לאמרי הסיביליות. את החשיבות הרבה שייחסו לאמרות הללו אפשר לראות במה שמכונה ספרי הסיביליות, שהפכו לספרי הדרכה. ושוב בעולם החיצוני אנו רואים כיצד אינטליגנציה גדולה המעורבת בכאוטיות עם אחיזת עיניים מוחלטת קשורה באמרי הסיביליות. וכן אנו רואים כיצד הסיביליות קונות דריסת רגל בנצרות. אנו שומעים את קולן בהמנון של תומאס איש קלנו (thomas of celano's hymn):

Dies irae, Dies illa

,Solvet saeclum in favilla

[1]+.Teste David cum Sibylla

וכך ישר לתוך הזמן של התפתחות הנצרות, הרבה נפשות היו מודעות לסיביליות ולנבואה שלהן, במיוחד אלו שנלאו מהכיליון וההרס ומבואו של סדר עולם חדש. אפשר לומר אם כן שדרך מאות רבות של שנים – דרך כל התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, וההשפעה המתפשטת, גם אם קלושה, לתוך התקופה החמישית – הסיביליות מתנגשות בהיסטוריה של המין האנושי. רק מי שנשלט על ידי האידאות הרציונליסטיות של ההווה יכול להעלים עין מההשפעה מרחיקת הלכת של הסיביליזם על העולם שבו התפתחה הנצרות. כפי שאמרתי לעיתים קרובות, ההיסטוריה הניתנת לנו לקריאה היא מהרבה בחינות סיפור בדים, במיוחד כאשר משהו בעל טבע רוחי מעורב בה. כמעט עד למאות האחרונות ביותר האידאות של אנשים מכל המינים היו מושפעות הרבה יותר מאשר מקובל לחשוב מזה אשר בא מהסיביליות. הסיביליזם הוא תופעה סתומה באופן ראוי לציון, כפי שהתרחשה בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית.

מה שהתרחש באמת בנפשן של הסיביליות חייב להיות בעל עניין רב עבורנו, משום שדרך מחקר רוחי אנו חייבים לחשוף דברים הנמצאים מתחת לשכבה של התרבות החומרנית המכסה אותם כיום – במצב זה הם חסרי תועלת; הם חייבים להיחשף לאור ולהתחדש על ידי האמצעים של המחקר הרוחי אשר אפשרי בתקופתנו. אבל חייבת להינתן תשומת לב גם לעובדה שעד לזמנים מאוחרים יחסית, הטבע של הסיביליזם לא נשכח בשיעור של ימינו. יש לנו באמת עבודת אמנות חשובה אשר מצביעה על המסורת העוסקת במשמעות של הסיביליזם. ייתכן ולא תמיד אנו מביטים בעבודה הזאת במודעות לחשיבותה וערכה בהקשר זה, אבל החשיבות קיימת ונותנת לנו הזדמנות לעיון והרהור בנושא. אני מתכוון לציורים הגדולים שבקפלה הסיסטינית, שם צייר מיכאלאנג'לו13 לא רק את התפתחות האדמה והאנושות אלא גם את הנביאים והסיביליות. בהתבוננות בציורים אלה אנו צריכים להבחין בדרך שבה מיכאלאנג'לו תאר את הסיביליות, ובמיוחד כיצד הוא עורך אותן כנגד הנביאים. בניגוד זה, אם אנו מסתכלים בו ללא משוא פנים, אנו מוצאים משהו אשר דרך מחקר רוחי אנו מכירים אותו כקשור עם אספקטים נסתרים שונים של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, במשך הזמן שבו התרחשה המיסטריה של גולוגתא.

בעבודה נהדרת זו של אמנות14 אנו רואים תחילה את ציוריהם של הנביאים – זכריה, יואל, ישעיהו, יחזקאל, דניאל, ירמיהו ויונה. ובשורה איתם את הסיביליות – הפרסיות, הדלפיות האריתראיות, הלוביות והסיביליות הקומניות, כמעט כל הנביאים כאן, יש בהם במידה גדולה או פחותה משהו מן התכונה ההולמת בנו מידית בירמיהו ופורצת במשמעות מיוחדת בזכריה; הם אנשים קורני אור, רובם שקועים בספרים או במשהו דומה, כל דבר שהם לומדים הם עורכים במחשבות מסודרות. כתמיכה ועידוד לנביאים הללו אנו פוגשים את ישוב הדעת והשקט של נפשותיהם. דניאל נראה יוצא דופן במקצת אבל בפרט ברור אחד. הוא עומד לפני ספר הנשען על גבו של נער; הוא אוחז בידו כלי כתיבה כדי לכתוב בספר אחר את אשר הוא קורא . דניאל קורא את סודות העולם וכותב אותם בספר עבור האנושות. כאשר הנביאים האחרים נשארים בהתבוננות, שקטים ורגועים בנפשם, מסורים בשלמות לסודות העולם. כשאנו מביטים אנו רואים – וזה צריך להישמר בחוזקה בראשנו – שהם כולם שקועים בדברים על-ארציים; נפשותיהם נחות ברוחי והם מבקשים לחקור את צמיחת האנושות מתוך הרוחי. אנו רואים שבמחשבותיהם הם רחוקים מאוד מסביבתם המידית, הרחק מעל התשוקה האנושית והפנאטיות, בלתי נגועים על ידי האקסטזה העלולה לפרוץ מרגשות שכאלה. הם אינם רק מעבר לאופק האנושי, אלא מעבר לכל דבר שבן אנוש יכול להתנסות בתוך עצמו כל עוד הוא אדם על פני האדמה. זוהי הגדוּלה בתיאור זה של הנביאים של מיכאלאנג'לו.

כעת נפנה מבטנו אל הסיביליות שבציור. תחילה הסיביליה הפרסית, בקרבת הנביא ירמיהו, בניגוד ראוי לציון להתנהגותו המדיטטיבית. היא מרימה את ידיה כרוצה לכפות על האנושות את אשר התנסתה בו; כנואם גרוע היא מנסה להוסיף את כל ההדגשות האפשריות בעזרת ידיה; כמואצת על ידי חרון פנאטי להטיל את המסר שלה במחוות נגיד ומצווה על כל המין האנושי. כעת נפנה אל הסיביליה האריתראית. אנו רואים כיצד היא קשורה עם אשר יכול להתווסף לאדם מן הסודות של יסודות האדמה. מעל ראשה מנורה ונער ערום מדליק את המנורה בלפיד. כיצד יכלה להיות כוונת הצייר מבוטאת ביתר בהירות? כאן התשוקה האנושית מעירה מתוך כוחות הנפש הבלתי מודעים את המסר שצריך להימזג אל תוך האנושות בכל העוצמה של הנבואה.

הנביאים מסורים בכל נפשם לנצחיות הראשונית של הרוח; הסיביליות נישאות הלאה על ידי הארצי כה רחוק עד שהארצי מגלה את הפסיכו-רוחי. הסיביליה הדלפית (Delphic) מראה זאת בבהירות מיוחדת. אנו רואים כיצד פרץ רוח מעיף את שערותיה לצד אחד, ואותה הרוח חוטפת את צעיפה הכחול, כך יש לה את יסוד האוויר להודות עבור מה שניתן בחלקה. בפרץ רוח זה אנו רואים תמונה של אשר האדמה רוצה לגלות דרך שפתיה של הסיביליה, בכוח פיתוי אדיר. כעת הסיביליה הקומנית (Cumaean) היא דוברת בפה פתוח למחצה כאילו ממלמלת או מגמגמת חוצה נבואה מתוך הבלתי מודע, מתת ההכרה. הסיביליה הלובית הנמהרת, נראית כאילו היא סובבת סביב לתפוס משהו ממקום שבו סודות יכולים להיקרא – משהו מעין זה! אצל הסיביליות הללו הכל מסור ומקודש לאלמנטים הסמוכים של האדמה.

הרבה הופקד בידי דימויים מן הסוג הזה בזמנים – כפי שאנו יכולים על נקלה להבין – שבהם דברים יכולים היו לבוא לידי ביטוי באפקטיביות רבה יותר על ידי ציור וצורות אחרות של אמנות, הרבה יותר מאשר בזמננו שבו אידאות וקונספציות יותר שימושיות.

מהי אם כן התכונה המיוחדת לסיביליות? מי הן הסיביליות? מהי משמעות הנבואה שלהן? עלינו לחדור עמוק לתוך המסתורין של התפתחות האנושות אם אנו רוצים לחקור את אשר התרחש בנפשן של הסיביליות.

כשמטרה זו לנגד עינינו נשאל שוב: מדוע כה קל היה הדבר עבור הרישים ההודים הזקנים, עם חכמתם, שבקושי ניתן להעלותה על הדעת, להבין את ישוע-כריסטוס? זה נראה ברור מאליו, אבל עדיין נכון לומר – משום שהיו להם את הקונספציות הנחוצות ואת מתת החכמה והללו היו חסרים בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. היה להם כל אשר הגנוסטים והאנטי-גנוסטים, והאבות האפוסטוליים, כפי שנקראו, נכספו אליו ולשווא. היה להם את כל זה, אבל באיזו צורה? לא כאידיאות, כאידיאות של אפלטון ואריסטו, אלא כאינספירציות, כמשהו שעמד בפניהם עם העוצמה המלאה של אינספירציות קונקרטיות. הגופים האסטרליים שלהם קלטו את אשר זרם אליהם מן היקום הכביר, וכתוצאה מעבודה זו של הקוסמוס על הגופים האסטרליים שלהם באו הקונספציות אשר יכלו להעלות לפני נפשם את הישות של ישוע-כריסטוס. יכול מישהו לומר שהדבר ניתן להם. הם לא עשו זאת בעצמם; זה בא כזרימה ממעמקי הגוף האסטרלי ובבהירות נפלאה זרם על הרישים הקדושים ותלמידיהם, ועל כל התרבות ההודית של התקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה. הזרימה הזו הצטמצמה והלכה אבל בתקופה הפוסט-אטלנטית השניה עדיין היתה קיימת, ושרידיה הגיעו עד לתקופה הרביעית. אבל מה היו השרידים הללו?

אם נבין את מצב העניינים בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, נמצא לבסוף שהללו שהרימו עצמם לפסגות של תקופתם – ובאופן יחסי היו אז הרבה יותר יחידים המפותחים מבחינה רוחית מאשר היום – היו להם אידאות אודות הקשרים הפנימיים של העל-ארצי והמשמעות הסמלית של שמי הכוכבים. הם יכלו לקרוא את הכתב העולמי בתנועת הכוכבים. כמעט ודאי הדבר שאם הכריסטוס היה מופיע על פני האדמה בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית היו יודעים מכתב הכוכבים איזה קשרים הוא נושא עמו, אבל – בהתאמה לעיקרון שאנו מציינים לעתים קרובות בקשר להתפתחות של האנושות היה צורך בכך שהמתנה של הכניסה ליחסים עם הסודות של העולם דרך תמונות חיות צריכה להיסוג יותר ויותר לתוך הרקע של האסטרליות של האדם. התמונות הללו הפכו יותר ויותר כאוטיות. מה שזרם בדרך זו לתוך הנפש האנושית נהיה פחות ופחות אוטוריטטיבי – איני אומר שהוא איבד כל אוטוריטה – אבל הוא נהיה פחות ופחות אוטוריטטיבי כדרך לחקר הסודות האמיתיים של היקום.

וכך אפשר להבחין בשתי דרכי התפתחות כמעט נפרדות. מצד אחד קיים בעולם של הקונספציות של אפלטון ואריסטו; עולם של אידאות אשר אפשר לכנותו הצורה הקלושה ביותר של עולם הרוח, עולם שיש בתוכו מעט שבמעט מן הרוח, עולם הנתפס ונחקר ישירות על ידי האגו ולא עוד נחווה דרך הגוף האסטרלי. זהו הסימן המציין את הפילוסופיה היוונית; שם בפעם הראשונה הרוח דוברת דרך האגו, וכפי שהוא מסוגל בקונספציות המאירות בשלמות, אבל רחוקות מרחק רב מחיים רוחיים אמיתיים. אבל הפילוסוף היווני עדיין חש שמחשבותיו נובעות מעולם הרוח לעומת הפילוסוף המודרני שהוא בהכרח ספקני משום שאינו חש יותר שום קשר בין מחשבותיו והסודות של העולם. בזמנים המודרניים יש ניוון ביכולת לומר: כאשר אני חושב עולם הרוח חושב בי. כפי שניסיתי להראות בסף עולם הרוח[2]+. הכרחי לרכוש, דרך מדיטציה, מעט מן האמון ביצירת קונספציות ואידיאות אשר באו באופן טבעי לפילוסוף היווני משום שהיה מסוגל לקבל את מחשבותיו של עולם הרוח עצמו. רק הכיסוי החיצוני ביותר של עולם הרוח התקרב לאנושות דרך הפילוסופיה היוונית. אבל היה זה כיסוי החדור בחיים האקטואליים של עולם הרוח.

האלמנט השני אשר התקיים מן הזמנים העתיקים היה אטביסטי[3]+ מוּרש והוא התקיים בבהירות הרבה ביותר בנבואה של הסיביליות. מתוך הכאוס של החיים הפנימיים שלהן הן הביאו פעם נוספת את כוחות הנפש האנושית אשר עבדו בהרמוניה במשך התקופות הפוסט-אטלנטיות השניה והשלישית ועכשיו נתנו הבזקים מבולבלים על עולם הרוח.

הבה ונניח הנחה שיתכן והיא מותרת בהקשר הנוכחי: מה היה קורה אילו לא הכריסטוס ולא הפילוסופיה היוונית היו באים לעולם? האנושות היתה צריכה להמשיך דרכה עם מה שקיבלה בירושה מן העבר, ובתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית מורשה זו הגיעה לשלב של הסיביליזם. דמו לעצמכם התפתחות חד-צדדית שכזו של המערב, מבלי אימפולס הכריסטוס ובלי הפילוסופיה ובלי המדע שבא בעקבות הפילוסופיה – אז תקבלו תמונה של הכאוס הרוחני שהיה משתרר על המערב, צומח בהכרח מכל אשר פעיל בנפשן של הסיביליות. אבל לכוחות יש גם אפקט מאוחר, אם בעזרת מדע הרוח נבחן את הכוח היסודי הזה, אשר דרך עוצמות רוחניות מחובר עם האוויר ועם המים ועם אש ומוצא ביטוי במעגל המידי של האדמה, ואם נלמד כיצד רוחות אלו צריכות למצוא משכן בנפש האנושית – במיוחד אם נבחן את הכיוון אשר איתו הרוחות של האוויר, האש, המים והאדמה רוצות לשייך לעצמן את הנפשות האנושיות – אז נראה איזו הרמוניה וסדר קמלו עם דרך הדעת העתיקה של העולם, ששלטה במשך התקופות הפוסט-אטלנטיות הראשונה, השניה והשלישית. וכיצד הכוחות הללו היו אמורים להיוותר בנפשות אנוש.

הנפשות האנושיות היו מאבדות את היכולת לשייך עצמן באמת אל התופעות הכבירות של הקוסמוס, אבל הן היו אמורות, ללא ספק, להיות ביחסים עם הרוחות של האוויר, האש והאדמה ובמיוחד עם כל השבט של רוחות הרפאים והדמונים שאיבדו את ההקשרים הקוסמים שלהם. האדם היה נופל תחת השפעתן של רוחות האלמנטים, ומוריו מן המין של הסיביליות. וההשפעה הזו היתה כה חזקה שהיתה מתקיימת עד ימינו אלה, ובאמת עד לימיה האחרונים של האדמה. אם נשאל למה כל זה לא קרה ומי גרם לכך שהכוח שהופיע כך בסיביליות נעלם בהדרגה, אז נהיה חייבים להשיב: הכריסטוס, אשר דרך מיסטריית גולגותא החדיר את ההילה של האדמה בישותו, וכך הרס את הכוח של הסיביליות בנפשות האנושיות והדיח אותו הצידה.

וכך על הקרקע של מדע הרוח אנו מתבוננים בעובדה הראויה לציון שבני האדם עם חכמתם לא הבינו הרבה אודות אימפולס הכריסטוס. הקונספציות והאידיאות שלהם הפכו בעצם להיות חסרות-אונים ביחס לזה. אבל הדבר העיקרי אינו זה שאימפולס הכריסטוס בא לעולם בראשונה כהוראה, כלימוד, הדבר העיקרי הוא האופי של העובדות, האימפולס הישיר שזרם מהמיסטריה של גולגותא. ובזה אנו צריכים להתבונן לא רק במה שנלמד או הובן אלא במה שהושלם עבור הנפשות האנושיות. ואחד מן המעשים הללו, המאבק שנערך על ידי הכריסטוס אשר חדר להילה של האדמה כנגד הסיביליזם – זהו המעשה שאותו רציתי להביא בפניכם היום.

כך הכריסטוס מילא בעצם תפקיד של שופט. דבר זה לא הובן על ידי אלה שהביטו באופן חומרני על כך שהכריסטוס חזר מיד לאחר תחייתו. הקונספציות האנושיות של הזמן ההוא לא הגיעו לידי הבנה של דברים כאלה. אבל באידיאות הכאוטיות על השיבה המוקדמת היתה אמת זו שאכן היה כאן הגילוי המוקדם של הכריסטוס. הוא חשף על הארץ את אשר (כפי שנראה מחר) הוכן באופן חיצוני על ידי פאולוס, אבל מעל לכל הוא התגלה באזור שמאחורי עולם החושים היכן שהקונפליקט הרוחני בין הכריסטוס והסיביליות התרחש. עלינו לחדור את הצעיף שמראה לנו את התפשטות הנצרות על המישור הפיזי. עלינו להתבונן מעבר למישור הפיזי על הקונפליקט הרוחני היכן שהנפשות האנושיות משתחררות מהאלמנט הכאוטי שאם לא כן היה הולך מחיל אל חיל. ועובדה זו נראית באור כוזב על ידי כל מי שנכשל מלהבין שדרך מעשה זה שמעל לפיזי משהו בעל ערך אינסופי הושלם עבור המין האנושי על ידי הכריסטוס. אבל מי היו אלו אשר השיגו לבסוף משהו, באמת הרבה, לקראת הבנה זו? אלו היו המחברים של הבשורות ופאולוס אשר הוענקה להם אינספירציה או התגלות מעולם הרוח.

עלינו להעריך גם מנקודת ראות אחרת את ההופעה של המבשרים ושל פאולוס אבל אנו יכולים לראות כיצד פאולוס עומד במרכזו של עולם שמתרחש בו משהו שהוא מעבר למקום שאליו יכולות המילים שלו להגיע, מעבר לכל מה שהוא יכול להשפיע ולגרום דרך מילות האש רבות העוצמה לקראת ההבנה של מיסטריית גולגותא. ועדיין – במיוחד אם מישהו תופס את טבע המאבק שנערך על ידי הכריסטוס נגד הסיביליות – אזי תהיה לו הרגשה אודות פאולוס שאותה אני רוצה לסכם בכמה מילים. עם פאולוס תמיד נראה הדבר שקיים הרבה יותר בין המילים שלו מאשר אפשר להשיג בפשטות על ידי קריאתם. כאילו החיזיון מדמשק בא לידי ביטוי דרכו, כאילו חדר דרכו אל האנושות קול שהוא מנוגד לקול הנבואה של הסיביליות, כאילו פרץ דרכו שוב קולם של הנביאים הקדומים אשר אותם הציג מיכאלאנג'לו כה יפה בציוריו. כפי שאמרתי לסיביליות היה משהו שבא מהאלמנטים של האדמה, משהו שלא היה ברשותן אם רוחות האלמנטים של האדמה לא היו דוברות אליהן. עם פאולוס קרה משהו דומה, משהו שהחכמה החיצונית הצביעה עליו בדרך ראויה לציון אבל בצורה חיצונית. אם מישהו בוחן זאת מנקודת הראות של מדע הרוח, הרי זה ישאיר את הצופה באמת עומד לפני עולם של הפתעות.

גם פאולוס יצר בוודאות משהו מתוך הטבע האלמנטלי של האדמה, אבל באזור נבדל של האדמה. באופן טבעי אפשר להבין את פאולוס לא רע בדרך תיאולוגית, רציונליסטית או מופשטת אם נוציא מכלל חשבון את אשר אני עומד לומר משום שאת זה אין להסביר במונחים של מדע חיצוני. אפשר להבין את פאולוס טוב אם רוצים להבינו רק מנקודת הראות של הרציונליזם הרגיל. אבל אם רוצים לתפוס את אשר חי באופן רוחי בפאולוס בתוך ובין מילותיו, ומדוע חשים דרך מילותיו משהו הדומה לנבואות של הסיביליות, אבל איתו מתקדם אלמנט חיובי בהתפתחות האנושות, אז נגיע אל התופעה שעונה על השאלה: לאיזה מרחק מתפשטות מילותיו של פאולוס? מהן הגבולות שלהן? והתשובה הראויה לציון שנקבל היא: פאולוס הוא נשגב בתחומי העולם שבו תרבות עץ הזית מפותחת. אני יודע שאני אומר דבר מוזר, אבל נראה שמוזרות זו מסבירה את עצמה, במובן מסוים, כאשר נכנס מחר לתכונותיו של פאולוס.

גם באופן גיאוגרפי העולם מלא סודות, והאזור על פני האדמה אשר בו פורחים עצי הזית, שונה מהאזורים שבהם פורחים האלון או המילה. לאדם כישות פיזית מלוכדת יש יחסי קירבה עם רוחות האלמנטים. בעולם של עץ הזית האוושה, הרשרוש, התנועה, הלחישה והמחווה, אינן זהות לאלו של עולמו של עץ האלון או של עץ המילה או של עץ הטקסוס.16 ואם אנו רוצים לתפוס את הקשר של טבע האדמה עם הישויות האנושיות, אנו חייבים לתת תשומת לב לעובדות מוזרות כאלו – כעובדה שפאולוס נושא את המסר שלו על פני האדמה על פני התחום שבו מתפשט עץ הזית. עולמו של פאולוס הוא העולם של עץ הזית.

——————————————————————————————

  1. + יום עברה, יום אשר מוליך עידן זה אלי חורבן, לפי עדותם של דוד והסיביליה.
  2. + יצא בעברית כקובץ של שני ספרים בשם: דרך להכרה עצמית של האדם, סף עולם הרוח – הוצאת תלתן.
  3. + אטביסטי – חזרה של תכונות מתקופות קדומות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.