רודולף שטיינר

4 הרצאות שניתנו בברלין 1914

GA151

הרצאה מספר 1

20.1.1914

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

תפיסות מאובנות ומושגים שהובאו לידי תנועה בהתקדמות ממלכת רוחות הצורה לזו של רוחות התנועה

בארבע הרצאות אלה שאתן במסגרת המפגשים הכלליים שלנו, ארצה לדבר מנקודת מבט ספציפית אודות הקשר בין האדם לקוסמוס. תחילה אצביע מהי נקודת מבט זו.

האדם חווה בתוך עצמו את מה שנוכל לכנות חשיבה, ובחשיבה הוא יכול לחוש את עצמו פעיל ישירות, מסוגל לתרגל את פעילותו. כשאנו חוקרים משהו חיצוני, למשל: ורד או אבן, ומדמיינים אותם לעצמנו, מישהו יכול בצדק לומר: "לעולם לא תוכל לדעת כמה מהאבן או הוורד באמת תפסת כאשר אתה מדמיין אותם. אתה רואה את הוורד, את צבעו האדום החיצוני, את צורתו, ואיך שהוא מחולק לעלי-כותרת בודדים. אתה רואה את האבן והצבע שלה, את מספר פינותיה, אך עליך תמיד לומר לעצמך שיכול להיות משהו אחר מוחבא בתוכה שאינו מופיע מולך מבחוץ. אין אתה יודע כמה חובקת תמונת הדימוי שלך מהוורד או האבן."

אך כאשר למישהו יש מחשבה, אזי זהו הוא עצמו שיוצר את המחשבה. אפשר לומר שהוא נמצא בכל אחד מנימי מחשבתו, שותף שלם בפעילות זו. הוא יודע: "כל מה שיש בחשיבתי אני חשבתי לתוך זה, ומה שלא חשבתי עליו לא יכול להיות בתוכה. אני בוחן את החשיבה. אף אחד לא יכול לומר, כשאני מציב מחשבה לפני תודעתי, שעדיין יכול להיות משהו נוסף במחשבה, כפי שיכול להיות בוורד ובתוך האבן, כי אני עצמי יצרתי את המחשבה ונוכח בתוכה, ולכן אני יודע מה יש בתוכה."

האמת היא שהחשיבה היא באופן המושלם ביותר קנייננו. אם נוכל למצוא את היחס של המחשבה לקוסמוס, נמצא את היחס לקוסמוס של מה שהוא שלנו לגמרי. זה יכול להבטיח לנו שיש לנו כאן נקודת מבט פורייה שממנה נחקור את היחס של האדם ליקום. לכן אנו נצא לדרך זו שתוביל אותנו לגבהים מאוד משמעותיים של מחקר אנתרופוסופי.

בהרצאה הנוכחית ניצור עבודת הכנה שאולי תראה לרבים מכם כמשהו מופשט. אך יותר מאוחר אנו נצטרך עבודת הכנה זו שבלעדיה נוכל לגשת רק בשטחיות מסוימת למטרות שאליהן נחתור.

אם כן, אנו יכולים להתחיל מהקביעה שכאשר האדם אוחז בקניינו המחשבתי, הוא יכול למצוא קשר אינטימי בין ישותו לבין הקוסמוס. אבל אם נתחיל מנקודת מבט זו, אנו נתקל בקושי גדול, לא בדרך להבנה, אלא באופן פרקטי. אמנם נכון הדבר שהאדם חי בכל נים של מחשבתו ולכן אמור להיות מסוגל להכיר את מחשבתו בצורה אינטימית יותר מזו שהוא מכיר תמונה תפיסתית כלשהי, אבל – כן, לרוב האנשים אין מחשבות! והדבר אינו מובן במלואו מהסיבה הפשוטה שנדרשות מחשבות כדי להבינו. הדבר שמונע אנשים בחוגים הרחבים ביותר מלחשוב הוא שדרישות החיים הרגילות לא מחייבות אותם להרחיק לכת עד כדי מחשבה. הם יכולים להסתדר ממש לא רע עם מילים. רוב מה שמכונה 'חשיבה' בחיי היומיום זהו רק שטף של מילים: אנשים חושבים במילים, ולרוב הרבה יותר ממה שהם משערים. אנשים רבים בבקשם הסבר כלשהו למשהו, מרוצים אם התשובה כוללת מילה שצלצולה ידוע, שמזכירה להם דבר זה או אחר. את רגש ההיכרות הם מדמיינים כהבנת המחשבה.

אכן, בהתפתחות החיים האינטלקטואלים הובילה נטייה זו בזמן מסוים לנקודת מבט הרווחת עדיין בקרב אנשים רבים המכנים עצמם 'הוגים'. במהדורה החדשה של ספרי 'השקפות על העולם והחיים במאה ה-19'^[1], ניסיתי לערוך מחדש את הכתוב בצורה יסודית, ראשית על ידי הוספת מבוא שסקר את התפתחות החשיבה המערבית מהמאה ה-6 לפנה"ס ועד למאה ה-19, ולאחר הסיום המקורי, הוספתי תיאור של חיי הרוח במונחים של חשיבה עד לזמן שלנו. תוכנו של הספר נערך גם הוא מחדש בדרכים רבות, כי ניסיתי להראות כיצד מחשבה כפי שהיא מוכרת לנו באמת, הופיעה לראשונה בתקופה אחת מסוימת. היא הופיעה לראשונה במאה ה-6 או ה-8 לפנה"ס. לפני כן הנפש האנושית לא חוותה כלל את מה שניתן לכנות 'חשיבה' במשמעות האמיתית של המילה. במה התנסו נפשות אנושיות לפני כן? הן חוו תמונות. כל חוויתן את העולם החיצוני קיבלה צורה של תמונות. לעיתים קרובות דיברתי על כך מנקודות מבט מסוימות. התנסות תמונתית זו היא השלב האחרון של חווית הראייה הרוחית העתיקה. לאחר מכן, עבור נפש אנוש, 'תמונה' הפכה ל'מחשבה'.

כוונתי בספר זה היתה להביא תגלית זו של מדע הרוח על ידי מעקב אחר מהלך האבולוציה הפילוסופית. על בסיס זה בלבד הספר מראה שמחשבה נולדה ביוון העתיקה ומוצאה, כחוויה אנושית, מהדרך העתיקה של תפיסת העולם בתמונות. לאחר מכן ניסיתי להראות כיצד המחשבה המשיכה את התפתחותה אצל סוקרטס, אפלטון ואריסטו. כיצד היא לבשה צורות מסוימות, כיצד התפתחה הלאה ואיך, בימי הביניים, היא הובילה למשהו שעליו כעת אדבר.

התפתחות החשיבה הובילה לשלב של הטלת ספק בקיום של מה שמכונה מושגים 'אוניברסליים', כלליים, ולכן גם לנומינליזם. גם כיום עדיין נפוצה ההשקפה שאוניברסליים אינם יכולים להיות יותר מ'שמות', שום דבר מלבד מילים.

כדי להבהיר זאת, בואו וניקח מושג כללי שקל להתבונן בו – המושג 'משולש'. מי ששבוי עדיין בנומינליזם של המאות ה-11 ועד ה-13 יאמר משהו כמו: "שרטט לי משולש!" טוב! אשרטט לו משולש:

"נכון!" הוא יאמר, "זהו משולש ספציפי בעל שלוש זוויות חדות, אבל אני אשרטט לך עוד משולש." ואז הוא משרטט משולש ישר-זווית ומשולש נוסף עם זווית קהה:

ואז שואל אותו אדם: "ובכן, כעת יש לנו משולש חד-זווית, משולש ישר-זווית ומשולש קהה-זווית. בהחלט הם קיימים. אך הם לא משולש. משולש קולקטיבי או כללי, צריך להכיר את כל מה שמשולש יכול להכיל. אולם משולש חד-זווית לא יכול להיות בו זמנית ישר-זווית וקהה-זווית. לכן לא יכול להתקיים משולש קולקטיבי. 'קולקטיבי' הוא ביטוי שמכיל את המשולשים הספציפיים, אך מושג כללי של משולש לא קיים. זוהי רק מילה החובקת את הפרטים הייחודיים."

וכך זה ממשיך הלאה בצורה טבעית. בואו ונניח שמישהו אמר את המילה 'אריה'. כל מי שדבריו מבוססים על הנומינליזם יאמר: "בגן החיות של ברלין יש אריה. גם בגן החיות של הנובר יש אריה. ובגן החיות של מינכן יש עוד אחד. קיימים אותם אריות בודדים, אבל אין אריה כללי שקשור לאריות בברלין, הנובר ומינכן. זוהי רק מילה שמכילה אריות בודדים.

כפי שאמרתי, דעה זו עדיין נפוצה כיום על ידי לוגיקנים צלולי-חשיבה. כל מי שמנסה להסביר זאת באמת יצטרך להודות ולומר: "יש בזה משהו משונה. אין אני יכול לקבוע אם באמת קיימים 'אריה כללי' ו'משולש כללי' מבלי להתקדם איכשהו. הדברים רחוקים מלהיות ברורים." כעת הבה ונניח שמישהו בא ואומר: "ראה, חבר יקר, אינני יכול להסתפק בכך שתראה לי את האריה של ברלין או הנובר או מינכן. אם אתה מצהיר שיש אריה כללי, קח אותי למקום שהוא קיים. בזה שאתה מראה לי את האריה של ברלין, הנובר, או מינכן, לא קיימת בזה הוכחה ש'אריה כללי' קיים." אם מישהו שתומך בהשקפה זו היה מגיע, ואם הייתם צריכים להראות לו את אותו 'אריה כללי', הייתם במצב קשה. אין זה קל לומר לאן הייתם לוקחים אותו.

עדיין לא נפנה למה שאנו יכולים ללמוד ממדע-הרוח. זה יגיע לאחר מכן. לעת עתה נישאר בנקודה שניתן להגיע אליה רק על ידי חשיבה, ואז נהיה חייבים לומר לעצמנו: "על בסיס זה אין אנו יכולים להוביל אף ספקן ב'אריה הכללי'. באמת לא ניתן לעשות זאת." כאן עלינו להודות שאנו נתקלים באחד הקשיים. כי אם נסרב להודות בקושי בתחום החשיבה הרגילה, גם לא נודה בקושי שמתייצב בפני ההכרה האנושית באופן כללי.

הבה נישאר עם המשולש, מכיוון שאין זה משנה לדבר-הכללי באם אנו מבהירים את השאלה באמצעות המשולש, האריה או משהו אחר. תחילה, זה נראה חסר תקווה לחשוב על שרטוט שיכיל את כל המאפיינים, את כל המשולשים. ומכיוון שזה לא רק נראה כך, אלא אכן חסר-תקווה עבור החשיבה האנושית הרגילה, כל הפילוסופיה הקונבנציונלית נעצרת בנקודה זו, כשמשימתה צריכה להיות להכיר נכונה שהיא ניצבת על קו גבול. אבל זה רק בקשר לפילוסופיה הקונבנציונלית. ישנה אפשרות להמשיך מעבר לקו הגבול, ועם אפשרות זו נעסיק עצמנו כעת.

הבה ונניח שאין אנו רושמים את המשולש כך שפשוט נאמר: כעת שרטטתי לכם משולש, והנה הוא:

במקרה זה ניתן תמיד להעלות את ההתנגדות לכך שזהו משולש חד-זווית ואין זה משולש כללי. ניתן לשרטטו בצורה שונה. האמת היא שלא ניתן. אך אנו נתבונן מיד כיצד 'ניתן' ו'לא ניתן' אלו מתייחסים זה לזה. הבה וניקח את המשולש ששרטטנו כאן, וניתן לכל צלע לנוע בכל כיוון שהוא, ונוסף על כך נאפשר לה לנוע במהירויות משתנות, כך שברגע הבא הצלעות תתפוסנה, למשל, את המצב הבא:

בקיצור, אנו מגיעים לרעיון הלא נוח האומר: לא אסתפק בשרטוט משולש ואניח לו, אלא אציג דרישות מסוימות בפני דמיונכם. עליכם לדמיין שצלעות המשולש נמצאות בתנועה מתמדת. ואז, כאשר הן בתנועה, מתוך צורת תנועתן יכול להתהוות משולש ישר-זווית, או משולש קהה-זווית, או אחר.

בתחום זה יש ביכולתנו לעשות ולדרוש שני דברים שונים. אנו יכולים לעשות את הכל קל מאוד. משרטטים משולש ונסיים בכך. אנו יודעים את מראהו ויכולים לנוח בשלווה במחשבתנו, כי השגנו את רצוננו. אך אנו יכולים גם לקחת את המשולש כנקודת מוצא ולתת לכל צלע לנוע בכיוון שונה ובמהירות שונה. אז זה לא יהיה כה קל. עלינו לבצע תנועות במחשבתנו. אולם בדרך זו אנו באמת תופסים את ה'משולש הכללי'. לא נצליח בכך אם נסתפק במשולש אחד. אנו משיגים את המחשבה הכללית 'משולש' אם נשמור על תנועה מתמדת במחשבה, אם נעשה אותה מגוונת.

זה בדיוק מה שהפילוסופים אף פעם לא עשו. הם לא הביאו אף פעם את מחשבותיהם לידי תנועה. מסיבה זו הם נעצרו בקו גבול והם מצאו מפלט בנומינליזם.

כעת נתרגם את מה שאמרתי לשפה שאנו מכירים, שאנו מכירים זמן רב. אם עלינו לעלות מהמחשבה הספציפית למחשבה הכללית, עלינו להביא את המחשבה הספציפית לידי תנועה. בדרך זו מחשבה תנועתית נעשית 'מחשבה כללית' בזכות זה שהיא משנה את צורתה כל הזמן. כשאני אומר 'צורה' אני מתכוון שהשלם נמצא בתנועה, וכל ישות שהתנועה מייצרת היא צורה נפרדת. לפני כן שרטטתי רק צורות בודדות: משולש חד-זווית, ישר-זווית וקהה-זווית. עכשיו אני משרטט משהו – כמו שנאמר, לא באמת משרטט אותו, יש ביכולתכם לדמיין מה מתכוון הרעיון לעורר – המחשבה הכללית נמצאת בתנועה, ומביאה את הצורות הבודדות כמצבים הנייחים שלה.

אמרתי 'צורות' – מכאן אנו רואים שהפילוסופים של הנומינליזם, שניצבים בפני קו-גבול, עושים מלאכתם בתחום מסוים, בתחום של ממלכת רוחות הצורה. בממלכה זו סביבנו שולטות צורות. לכן אנו מוצאים בה צורות נפרדות, שהן שלמות לגמרי בפני עצמן. הפילוסופים שעליהם דיברתי החליטו לעולם לא לחרוג מעבר לממלכת הצורה, כך שבממלכת האוניברסליים אין הם יכולים להכיר דבר חוץ ממילים, רק מילים. אם הם ילכו מעבר לממלכת הישויות הספציפיות – כלומר, הצורות – הם ימצאו את דרכם לתמונות מחשבתיות הנמצאות בתנועה מתמדת. הם יגיעו במחשבתם להבנה של ממלכת רוחות התנועה – ההיררכיה הבאה בתור כלפי מעלה. אך אותם פילוסופים ימצאו את זה מתחת לכבודם. וכאשר איש חשיבה מערבי הסכים לא מזמן לחשוב נכון בדרך זו, דבריו לא הובנו למרות שדובר בו רבות ושטויות רבות נאמרו לגביו. ראו את מה שכתב גתה ב'מטמורפוזה של צמחים' ותראו את מה שהוא כינה 'הצמח האב טיפוסי', ולאחר מכן למה שהוא כינה 'החיה האבטיפוסית' ותראו שאתם יכולים להבין תפיסות אלו: 'צמח ארכיטיפי' ו'חיה ארכיטיפית' רק אם מחשבותיכם ניידות – כשהחשיבה שלכם מבוססת על מונחים של תנועה. אם אתם מקבלים תנועה זו שעליה גתה מדבר, אזי אין אתם תקועים עם מושג מבודד התחום על ידי צורות קבועות. אתם תגיעו לאלמנט החי שמצוי בכל ההתפתחות של ממלכת החי, או של ממלכת הצומח, ויוצר את הצורות. במשך התהליך הוא משתנה – כמו שהמשולש משתנה לחד-זווית או לקהה-זווית, ל'זאב' ל'אריה' או ל'חיפושית', בהתאם למטמורפוזה של ניידותו בשעה שהוא עובר דרך הישויות המסוימות. גתה הביא את מאובנות המושגים הצורתיים לידי תנועה. זו תרומתו החשובה ביותר לחקר הטבע בזמנו, זה היה פועלו המרכזי הגדול.

אתם רואים כאן דוגמה לכיצד אימצנו את מדע הרוח כדי להוביל את האדם אל מחוץ להנחות המקובעות שבהם אין הוא יכול שלא לדבוק כיום, אפילו אם הוא פילוסוף. ללא מושגי מדע הרוח אין זה אפשרי להודות בכנות שהקטגוריות הכלליות יכולות להיות משהו יותר מאשר 'מילים בלבד'. זו הסיבה שאמרתי שלרוב האנשים אין מחשבות אמיתיות, אלא רק שטף מילים, וכאשר מדברים איתם על מחשבות הם ידחו אותן.

מתי מדברים אנשים על 'מחשבות'? למשל, כאשר אומרים שלחיות יש נפש-קבוצתית. כיוון שמגיעים למשמעות זהה אם אומרים נפש-קבוצתית או 'מחשבה קולקטיבית' (אנו נראה במהלך הרצאות אלה מה הקשר בין השניים). אך לא ניתן להבין את הנפש-הקבוצתית, אלא על ידי חשיבה עליה כישות בתנועה, בתנועה מתמדת חיצונית ופנימית. אם לא כן לא ניתן להגיע לנפש-הקבוצתית. אך אנשים דוחים זאת. לכן הם דוחים באותה מידה את הנפש-הקבוצתית כמו את המחשבה הקולקטיבית.

כדי להכיר את העולם החיצון אין צורך במחשבות. צריך להיות לכם רק זיכרון של מה שראיתם בממלכת הצורות. זה מה שרוב האנשים יודעים, ועבורם, בהתאם, מחשבות קולקטיביות נשארות רק מילים. אם לא היה קיים כישרון הדיבור בין הרוחות השונות והרבות של ההיררכיות הגבוהות יותר– המעצב מילים כלליות לכדי מושגים כלליים – בני האדם עצמם לא היו מגיעים לכך. כך שהאידיאות הראשונות שלהם לגבי הדברים כשלעצמם, מגיעות אליהם ישירות מתוך השפה עצמה, והם יודעים מעט מאוד אודות אידיאות שכאלה, אלא אם כן השפה שומרת עליהם.

אנו יכולים לראות מכך שחייב להיות משהו מיוחד אודות חשיבה במחשבות אמיתיות. וזה לא יפתיע אותנו אם נבין כמה באמת זה קשה לאדם להשיג בהירות בתחום החשיבה. בחיים הרגילים החיצוניים, כשמישהו רוצה להתרברב מעט אזי לרוב יאמר ש'החשיבה היא דבר קל'. אך היא לא דבר קל, כי חשיבה אמיתית תמיד דורשת אימפולס די אינטימי מממלכת רוחות התנועה, אם כי במובן מסוים לא-מודע. אם החשיבה היתה כה קלה, אזי לא היו מתרחשות בתוכה טעויות כה גדולות. לכן, כבר יותר ממאה שנה, מעסיקים אנשים את עצמם במחשבה שהזכרתי לעיתים קרובות – מחשבה שנוסחה על ידי קאנט.

קאנט רצה לצאת מחוץ לתחום של מה שקרוי 'ההוכחה האונטולוגית של האל'. מקורה של ההוכחה האונטולוגית של אלוהים בזמן הנומינליזם, כשאמרו שלא קיים דבר כללי שתואם מחשבות כלליות או קולקטיביות בצורה שבה אובייקטים בודדים ייחודיים, תואמים מחשבות ייחודיות. הטיעון שאמר בקווים גסים: אם נניח מראש את קיום האל, הרי שעליו להיות הוויה מושלמת לגמרי. ואם הוא הוויה מושלמת לגמרי הרי שהוא לא נעדר 'הוויה', כלומר קיום, מפני שאחרת היתה קיימת הוויה מושלמת יותר בעלת אותן תכונות שעליהן אנו חושבים. לכן יש לחשוב שההוויה המושלמת ביותר אכן קיימת. אי אפשר לחשוב על אלוהים בדרך אחרת בלבד היותו קיים, אם חושבים עליו בתור ההוויה המושלמת ביותר. כלומר: מהמושג עצמו ניתן להסיק לפי ההוכחה האונטולוגית האלוהים חייב להיות קיים.

קאנט ניסה להפריך הוכחה זו בכך שהצביע על כך שלא ניתן להסיק את קיומו של הדבר מתוך 'המושג', ולשם כך טבע את האמרה המפורסמת שלו שלעיתים קרובות הזכרתי: מאה מטבעות לא שווים או פחות שווים יותר ממאה מטבעות אפשריים. כלומר, אם מטבע אחד שווה שלוש מאות מטבעות קטנים, יש לחשב שלוש מאות מטבעות קטנים בכל אחד ממאה המטבעות האפשריים, ובאותו אופן שלוש מאות מטבעות קטנים בכל אחד ממאה המטבעות הממשיים. בדרך זו מאה מטבעות אפשריים מכילים אותו מספר מטבעות קטנים כמו מאה מטבעות ממשיים, כלומר זה לא משנה אם אני חושב על מאה מטבעות ממשיים או על מאה מטבעות אפשריים. מכאן אין להסיק קיום רק מעצם המחשבה על הוויה מושלמת לגמרי, כיוון שלמחשבה על אלוהים אפשר שיהיו אותם מאפיינים כמו למחשבה על אלוהים ממשי.

זה נראה מאוד הגיוני. ובכל זאת כבר מעל מאה שנה מתחבטים אנשים בשאלה איך זה עובד עם מאה המטבעות האפשריים ומאה המטבעות הממשיים. אך בואו ונבחן את העניין מנקודת מבט פשוטה של חיי היומיום. מנקודת מבט זו האם אפשר לומר שמאה מטבעות ממשיים אינם מכילים יותר ממאה מטבעות אפשריים? אפשר לומר שמאה מטבעות ממשיים מכילים בדיוק מאה מטבעות יותר ממה שמכילים מאה מטבעות אפשריים! וזה ברור מאוד: תחשבו על מאה מטבעות אפשריים מצד אחד ועל מאה מטבעות ממשיים מצד שני, יש הבדל. בצד השני יש בדיוק מאה מטבעות יותר. וברוב המקרים האמיתיים השאלה נסובה רק סביב מאת המטבעות הממשיים.

אך יש לנושא עניין עמוק יותר. אפשר לשאול את השאלה: מה הטעם בהבדל בין מאה המטבעות האפשריים למאה המטבעות הממשיים? אני חושב שניתן להודות באופן כללי שלגבי כל מי שיכול רכוש את מאה המטבעות, אין ספק שיש הבדל נחרץ בין מאה מטבעות אפשריים לבין מאה מטבעות ממשיים. דמיינו לעצמכם שאתם נדרשים למאה מטבעות, ומישהו נותן לכם לבחור אם לקבל ממנו מאה מטבעות אפשריים או מממשיים. באם תקבלו את המטבעות זה ההבדל בין שני הסוגים. אבל נניח שמצבכם לא מאפשר לכם לרכוש בשום דרך את מאה המטבעות, אז אולי תהיו אדישים לגמרי לשאלה אם מישהו לא נתן לכם מאה מטבעות אפשריים או ממשיים. למאה מטבעות ממשיים ולמאה מטבעות אפשריים יש למעשה בדיוק אותו ערך כשלא ניתן להשיגם.

זוהי נקודה משמעותית. וחשיבותה היא בכך שהדרך שבה קאנט דיבר אודות אלוהים יכולה להופיע רק בזמן שהאדם לא עוד היה יכול "שיהיה לו אלוהים" דרך התנסות-נפשו. כיוון שלא ניתן היה להגיע אליו כממשות, הרי שההבדל בתפיסת אלוהים אפשרי ואלוהים ממשי היה חסר חשיבות, בדיוק כשם שזה חסר חשיבות כשלא מקבלים מאה מטבעות ממשיים או מאה מטבעות אפשריים. אם אין לנפש שום נתיב אל האלוהים האמיתי, אז וודאי שהתפתחות המחשבה בדרכו של קאנט אינה יכולה להובילה לכך.

לכן אנו רואים שיש לעניין גם צד עמוק יותר. אך הצגתי זאת רק בגלל שרציתי להבהיר שכאשר השאלה נהיית כזו של "חשיבה", אזי אנו חייבים איכשהו ללכת עמוק יותר. טעויות בחשיבה מתגנבות אפילו לאנשי החשיבה המבריקים ביותר, ולמשך זמן רב לא ראו היכן נחה הנקודה החלשה של הוויכוח –לדוגמה, כמו במחשבה הקנטיאנית על מאה המטבעות הממשיים ומאה המטבעות האפשריים. בחשיבה חייבים לקחת בחשבון תמיד את הנסיבות שבהן מנסים לתפוס את החשיבה.

על ידי הדיון בהתחלה אודות הטבע של תפיסות כלליות, ולאחר מכן בקיומם של טעויות כאלה בחשיבה כמו זו של קאנט, ניסיתי להראות לכם שאי אפשר לשקף כראוי את דרכי החשיבה מבלי להיכנס לעומק המציאות. עכשיו אגש לעניין מצד אחר, צד שלישי.

בואו ונניח שיש לנו כאן הר או גבעה, ולידו מדרון תלול. במדרון נובע מעיין שזרימתו מאוד תלולה, מפל אמיתי. במעלה אותו מדרון יש מעיין נוסף. גם מימיו היו רוצים לזרום באותו אופן, אך הם אינם יכולים לעשות זאת. אין הם יכולים להתנהג כמו מפל, אלא הם נאלצים לזרום בנחת כנחל או פלג. האם בשני המקרים המים ניחנו בכוחות שונים? ברור שלא. הנחל השני היה זורם כמו הראשון לולא צורת ההר שחוסמת אותו. גם הנחל השני היה נופל כמו הראשון אם כוחו החוסם של ההר לא היה נוכח. לכן עלינו לקחת בחשבון שני כוחות: כוחו החוסם של ההר וכוח-הכובד של האדמה, שהופכת את הנחל הראשון למפל. גם על הנחל השני משפיע כוח-הכובד – רואים שהנחל זורם כלפי מטה, אך אדם ספקן היה אומר שבמקרה של הנחל השני זה לא כה ברור, בעוד שבנחל הראשון כל טיפת מים עפה למטה. במקרהו של הנחל השני עלינו להתחשב בכל נקודה בכוח החוסם של ההר הפועל בניגוד לכוח-הכובד.

הבה ונניח כעת שמישהו מגיע ואומר: "אני כלל לא מאמין במה שאתה אומר לי אודות כוח-הכובד, וגם לא מאמין בכוח החוסם. האם ההר הוא הסיבה לכך שהנחל זורם בנתיב מסוים? אני לא מאמין לזה?" ואז אפשר לשאול: אם כן, במה אתה מאמין?" והוא יענה: "אני מאמין שחלק מהמים שם למטה, מעליהם יש עוד מים, ומעליהם שוב עוד מים, וכן הלאה. אני מאמין שהמים הנמוכים נדחפים למטה על ידי המים מעליהם, ומים אלה על ידי המים מעליהם. כל חלק של מים דוחף את המים מתחתיו." זוהי הבחנה שראויה לתשומת לב. האיש הראשון אומר: "כוח הכובד מושך את המים כלפי מטה". האיש השני אומר: "מסות של מים כל הזמן לוחצות על המים שמתחתיהן. כך זורמים המים מלמעלה למטה."

כמובן שכל מי שמדבר על 'דחיפה' שכזו הוא ממש טיפש. אך תניחו שהשאלה לא מתייחסת לנחל, אלא להיסטוריה של המין האנושי, ונאמר שמישהו כמו זה שתיארתי זה עתה היה אומר: "הדבר היחידי שאני מאמין בו ממה שאתה אומר לי הוא הדבר הבא: אנו חיים במאה ה-20, ובמהלכה התרחשו אירועים מסוימים. הם נגרמו על ידי אירועים דומים במהלך השליש האחרון של המאה ה-19. אלה שוב נגרמו על ידי אירועים בשליש השני של המאה ה-19, ואלה שוב על ידי אירועים בשליש הראשון." זה מכונה 'היסטוריה פרגמטית', שבה מדברים תמיד על 'סיבות ותוצאות', כך שאירועים מאוחרים תמיד מוסברים על ידי אירועים קודמים. הכחשת כוח-הכובד ואמירה שמסות המים כל הזמן דוחפות זו את זו קדימה, הרי זה כמו ללכת בדרך ההיסטוריה הפרגמטית ולהסביר את המצב במאה ה-19 כתוצאה של המהפכה הצרפתית.

בתשובה להיסטוריון הפרגמטי אנו כמובן נאמר: "לא, כוחות אחרים פעילים ליד אלו הדוחפים מאחורה – שבעצם כלל לא נמצאים שם. במידה שקיימים כוחות מעטים שדוחפים את הנחל מאחור, באותה מידה מועטה דוחפים האירועים הקודמים מאחור את ההיסטוריה האנושית. כל הזמן מגיעות השפעות חדשות מעולם הרוח – כשם שכוח-הכובד פועל כל הזמן על הנחל – והשפעות אלה מצטלבות עם כוחות אחרים, בדיוק כשם שכוח-הכובד מצטלב עם הכוח החוסם של ההר. אם היה קיים רק כוח אחד, תראה את התקדמות ההיסטוריה לגמרי בנתיב שונה. אבל אתה לא רואה את הכוחות האינדיבידואליים הפועלים בהיסטוריה. אתה רואה רק את הסדר הפיזי בעולם: את מה שניתן לכנות התוצאות של העידנים: שבתאי, ירח ושמש באבולוציה של האדמה. אתה לא רואה את כל המתרחש כל הזמן בנפשות בני האדם כשהן חיות בעולם הרוחי ולאחר מכן כאשר הן חוזרות ויורדות לאדמה. אתה פשוט מכחיש את כל זה."

כיום ישנה תפיסה של ההיסטוריה שהיא בדיוק מה שנצפה לו ממישהו שמגיע עם רעיונות כמו אלו שתיארתי, וזה כלל לא נדיר. אכן במאה ה-19 התייחסו אליה כחכמה להפליא. אולם מה נוכל לומר עליה מנקודת המבט שאליה הגענו? אם היה עולה בדעתו של מישהו להסביר את נחל ההרים בדרך 'פרגמטית' זו, הוא היה מדבר לגמרי שטויות. אם כן, מדוע הוא מחזיק באותן שטויות בכל הנוגע להיסטוריה? זה בגלל שהוא כלל אינו מבחין בכך! ההיסטוריה כה מסובכת שכמעט בכל מקום מסבירים אותה כ'היסטוריה פרגמטית', ואף אחד לא מבחין בכך.

אנו בהחלט רואים מזה שלמדע הרוח, שצריך לפתח עקרונות להבנת החיים, יש עבודה לעשות ברוב התחומים המגוונים של החיים. וזה נחוץ לפני הכל ללמוד איך לחשוב, ולהגיע לידיעה של האימפולסים והחוקים הפנימיים של החשיבה. אזי לא יעלו כל מיני דברים מעוותים בחלקו של האדם. כך למשל, חי היום אדם ששוב ושוב דן בסוגיה של 'מחשבה ושפה'. זהו פריץ מאוטנר, מבקר-השפה המפורסם, שגם כתב לאחרונה מילון פילוסופי גדול. ספרו העבה לגבי ביקורת השפה יצא כבר בשלוש מהדורות, כלומר, בעיני בני זמננו זוהי יצירה מפורסמת.

בספר זה ישנם דברים שנונים מאוד אך גם איומים מאוד. אפשר למצוא בו דוגמה מוזרה לחשיבה לקויה – אפשר להיתקל בזאת בכל שורה חמישית – שמובילה את מאוטנר המפורסם להטיל ספק בצורך בלוגיקה. 'חשיבה' עבורו זה רק דיבור, לכן אין טעם בלימוד הלוגיקה. דקדוק זה כל מה שצריך. הוא גם אמר שמאחר שאין, למען האמת, היגיון, הלוגיקנים הם טיפשים. ואז הוא אמר: בחיים הרגילים, דעות הן תוצאה של מסקנות, ואידיאות באות מתוך דעות. כך אנשים נוהגים! מדוע צריך לוגיקה כשנאמר לנו שדעות צומחות מתוך מסקנות ואידיאות מתוך דעות? באותה מידה היה זה מחוכם אם מישהו היה אומר: מדוע דרושה לכם בוטניקה? בשנה שעברה וגם בשנה לפניה צמחו צמחים. אבל זה סוג ההיגיון שמוצאים אצל אדם הפוסל היגיון. ואכן ניתן להבין בבירור שהוא פסל זאת. יש עוד הרבה דברים לא רגילים בספר זה – ספר שבכל הנוגע לקשר בין חשיבה ושפה, לא מוביל לבהירות אלא לבלבול.

אמרתי שדרושה לנו תשתית עבור הדברים שאמורים להוביל אותנו לגבהיי ההתבוננות הרוחנית. תשתית שכזו כפי שהוצבה כאן תוכל להיראות לרבים כמשהו מופשט. אך אם זאת, אנו נצטרך אותה. וחושבני שניסיתי להציג זאת בצורה קלה, כך שמה שאמרתי מספיק ברור. ברצוני להדגיש במיוחד שדרך שיקולים פשוטים שכאלה ניתן לקבל מושג על המיקום של הגבול בין ממלכת רוחות הצורה וממלכת רוחות התנועה. אך אם מישהו מגיע לרעיון שכזה הקשור בצורה הדוקה בנכונות להודות במחשבות של דברים כלליים, או אם הוא מוכן להודות רק באידיאות או מושגים של דברים אינדיבידואליים – אני במפורש אומר 'הוא מוכן להודות'.

על הבהרות אלה – המופשטים במקצת, שלא אוסיף עליהם דבר – אנו נבנה הלאה בהרצאה הבאה.

—————————————————————-

1. לאחר מכן שונה שם הספר ל- חידות הפילוסופיה – GA18. ↑