רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה שבין 27 במרץ ל- 8 במאי 1917

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

הרצאה מס' 1

ברלין, 27.3.1917

במהלך הרצאות אלה יהיה עליי שוב להפנות את תשומת לבכם למאפיין מסוים של החקירה שלנו, מאפיין שחייב לחדור לכל היבט של מדע הרוח. עלינו להשתדל לוודא שהמושגים, הרעיונות והדימויים שאותם אנו יוצרים לעצמנו ושאנו חיים איתם, יהיו נטועים עמוק לא רק במה שלעיתים קרובות נקרא היגיון, אלא גם במציאות. עלינו לשאוף לרעיונות שספוגים במציאות. לגבי החקירות שלנו בעלות המטרה הספציפית – אני אצביע עליה עוד מעט – אולי אין זה מיותר שאזכיר לכם שרעיון יכול להיות אמיתי במובן מסוים, ולמרות זאת הוא לא יצליח לרדת אל המציאות. כמובן, המשמעות שאנו מתכוונים אליה כשאנו אומרים רעיונות ספוגים במציאות תתברר רק בהדרגה, אך אפשר להגיע להבנה של רעיונות כאלה בעזרת אנלוגיות פשוטות. לכן אני מציע שבתור הקדמה נשתמש באנלוגיה כדי להמחיש את כוונתי.

 מה שאני עומד לומר ייראה אולי לא קשור לחקירה שנעסוק בה לאחר מכן, כי הוא רק הסבר מקדים לנושא. מהמאה ה-16 ועד לשנת 1839, כל הקרדינלים הקתוליים היו חייבים להישבע שבועה חשובה. בזמן כהונתו של האפיפיור סיקסטוס החמישי (1585-90), הופקד סכום של חמישה מיליון סקודי בארמון סנט'אנג'לו כאוצר שיש להשתמש בו רק בשעת צורך. ומאחר שהכנסייה ייחסה לכך חשיבות רבה, הקרדינלים היו חייבים להישבע שישמרו על אוצר זה בשלמותו בקפדנות רבה. בשנת 1839, תחת כהונתו של האפיפיור גרגוריוס ה-16, הקרדינל אקטון[1] התנגד לשבועה זו. הוא רצה שהקרדינלים יהיו משוחררים משבועתם לשמור על כסף זה.

אלמלא היינו שומעים פרטים נוספים על הסיפור, אפשר היה להעלות כל מיני השערות שיסבירו מדוע מנהיג כנסייה דגול זה ניסה למנוע מהקרדינלים להבטיח תחת שבועה, שעדיין נדרשה מהם בתקופה ההיא, שהם ישמרו את הכסף שככל הנראה היה כל כך חשוב לכס הקדוש. וכל ההשערות הסבירות הללו יכלו להיות לגמרי הגיוניות, אך הן מתמוטטות כולן לאור עובדות רלוונטיות מסוימות, שהיו ידועות רק לקרדינל אקטון: הוא ידע שמאז שנת 1797 הכסף כבר לא קיים, מפני שכבר השתמשו בו. אם כן, הקרדינלים נשבעו לשמור על אוצר שכבר לא היה קיים, ואקטון פשוט סירב להיות שותף לרמאות. אם כן, כך היו מתמוטטים כל הנימוקים החכמים של אנשים שלא היו מודעים לעובדה שהכסף כבר אינו קיים.

אם אנו מתבוננים בדוגמה מסוג זה – לעתים קרובות נראה לנו מיותר להגות במקרים כל כך ברורים, אבל אנו כן צריכים לחשוב עליהם ולהשוות אותם עם מצבים אחרים בחיים – אם אנו מתבוננים בדוגמה כמו זו, אנו יכולים לתפוס את ההבדל בין מושגים שנטועים במציאות לבין מושגים שאינם נטועים במציאות. עלי לציין את חוסר המציאות ברעיונות של ימינו מפני שהדבר קשור מאוד, שכפי שתראו מאוחר יותר, לנושא של הרצאות אלו, נושא שעלינו לדון בו שוב מנקודת המבט של מדע הרוח. אם כן, אני אשתדל לקשור תוצאות של חקירות קודמות שלנו עם דיון בהיבט מסוים של מיסטריית הכריסטוס. מה שאמרתי בפעם האחרונה על נושא זה יעזור להבהיר בדיוק את אותו היבט של מיסטריית הכריסטוס שברצוני לבחון כעת. אבל קודם הייתי רוצה להציג בפניכם מספר דברים שנראים לא קשורים לנושא העיקרי שלנו, אך ישמשו בסיס ונקודת מוצא להתבוננות שלנו.

בספרי הכריסטיאניות כעובדה מיסטית,[2] שפורסם לפני מספר שנים, ניסיתי להצביע, בזהירות, על דרך מסוימת בה ניתן לגשת למיסטריה של כריסטוס. ספר זה (שבמהדורה החדשה שלו היה אחד מהספרים האחרונים המוחרמים על ידי המשטר הישן ברוסיה), היה ניסיון ראשון לפרש את הכריסטיאניות מנקודת מבט רוחנית, מנקודת מבט שהכריסטיאניות פחות או יותר איבדה במהלך התפתחותה במערב. כעת הייתי רוצה להדגיש במיוחד פרט אחד, כי הוא יכול לקבוע האם יש תוקף לנימוקים שאני מציג בספרי או לא. בספר זה אימצתי גישה ספציפית לגבי הבשורות. איני רוצה להיכנס לפרטים נוספים כרגע, כי נקודת המבט שלי מוצגת בצורה מפורטת בספר. אבל אם נקודת המבט שלי מוצדקת, נצטרך להניח שהמקור של הבשורות איננו כל כך מאוחר כמו שהתיאולוגיה הכריסטיאנית בת-ימינו משערת, אלא שכנראה יש להסיק שהבשורות הופיעו במועד מוקדם יותר. אתם יודעים שמנקודת המבט של מדע הרוח, היסודות של מה שמלמדות הבשורות נעוצים בתורות המיסטריה הקדומות. עלינו לראות את המיסטריה של גולגותא כהגשמה של תורות קדומות אלה. תפיסה רוחנית כזו בוודאי סותרת את הפרשנויות של ההיסטוריונים והתיאולוגים המודרניים, שללא ספק יראו אותה כלא מבוססת מבחינה היסטורית. די ברור שהבשורות לא הפעילו שום השפעה משמעותית במהלך המאה הראשונה, או לפחות בשני השלישים הראשונים של המאה הראשונה. ישנם למעשה תיאולוגים כריסטיאנים היום שמטילים ספק אם ניתן להוכיח שבמאה הראשונה של העידן הכריסטיאני היו אנשים שחשבו על האדם ישוע כריסטוס, או אפילו האמינו בקיומו.

יהיה זה יותר ויותר ברור שאם החקירה של ימינו תהיה מעמיקה יותר, תרחיב את היקפיה ותהיה הן בעלת אופקים פתוחים והן יסודית, אז יהיה פחות מקום לספקות. כמובן, אפשר להסיק כל מיני מסקנות מסתירות מסוימות שקיימות בין התיעוד הכריסטיאני והתיעוד היהודי. אך כנגד המסקנות הללו עומדת העובדה שהבשורות השייכות לספרים החיצוניים, כלומר לספרים שהכנסייה אינה מכירה בהם רשמית, אינן מוכרות כיום על ידי רבים וכמעט ואינן נלקחות בחשבון, במיוחד על ידי התיאולוגים הנוצרים. הסיבה העיקרית לחוסר הכרה זה היא שלרוב הכריסטיאניות, ובייחוד המיסטריה של גולגותא, אינן מובנות באופן מספיק רוחני. לא הייתה הבנה אמיתית לגבי ההבחנה של פאולוס בין האדם הנפשי לאדם הרוחי. (האיגרת אל הקורינתיים 1, פרק 15, 44, 45.) חישבו לרגע על האופן בו אנו מחלקים את האדם לגוף, נפש ורוח, כאחת התפיסות הבסיסיות של האנתרופוסופיה. למעשה, פאולוס, שהכיר את האופי האטוויסטי של האמיתות במיסטריות הקדומות, התכוון אל אותו הדבר שאנו מתכוונים אליו היום כשאנו מדברים על נפש ורוח כשני חלקים של טבע האדם. הבחנה זו בין הנפש לרוח כמעט ונעלמה במערב. אך לא נוכל להבין את טבעה האמיתי של המיסטריה של גולגותא אם לא נרכוש הבנה ברורה לגבי ההבחנה בין האדם הנפשי והאדם הרוחי.

קודם כול הייתי רוצה להביא דוגמה (שהתייחסתי אליה גם לפני מספר שנים), כדי להראות לכם שלעיתים קרובות העובדות של ההיסטוריה החיצונית מקבלות פרשנויות לא נכונות, במיוחד בהקשר של המחקר החדש בחייו של ישוע. אני מתכוון לתפיסה המקובלת שלפיה מקור הבשורות הופיעו מאוחר.[3] ניתן להעלות התנגדויות רבות לדעה זו אפילו על בסיס היסטורי בלבד. למשל, אפשר להראות שבשנת 70 לספירה, רבן גמליאל השני היה מעורב במשפט עם אחותו בגלל נושא של ירושה. רבן גמליאל היה בנו של רבן שמעון שהיה בנו של אותו גמליאל שפאולוס היה תלמידו. המקרה הגיע בפני שופט, והיה קשה לקבוע האם השופט הוא רומאי אוהד לכריסטיאניות, או אולי יהודי אוהד כריסטיאניות. גמליאל טען שהוא היורש היחידי, מאחר ועל פי החוק היהודי, אין לבנות זכות לרשת. השופט התנגד וענה: "מאז שאתם היהודים איבדתם את המדינה שלכם, תורת משה אינה בתוקף עוד. רק הבשורות בתוקף, ועל פי הבשורות, גם אחות יכולה לרשת." ולא נמצא פתרון פשוט. אז בכל זאת, מה קרה? רבן גמליאל השני היה לא רק חמדן, אלא גם ערמומי. הוא ביקש דחייה בהליכים. הוא קיבל אותה, ובזמן הזה הוא שיחד את השופט. במשפט השני, הוא הופיע בפני אותו השופט, שהפך את פסק הדין. השופט הודה בכך שבמשפט הראשון הוא טעה, שהבשורה אכן תקפה במקרים כאלה, אך אינה מבטלת את התורה של משה. וכדי לאמת זאת, הוא ציטט מהבשורה על פי מתי, פרק 5, פסוק 17, בגרסה שיש לנו גם היום, אבל עם השינויים שעולים מהטקסט היווני והאֲרַמִּי של הבשורה, טקסט שהיה קיים בתקופה בה ניתן פסק הדין בשנת 70 לספירה. בהחלטתו, השופט ציטט את הבשורה על פי מתי, והתלמוד שמספר את הסיפור לוקח כמובן מאליו את קיומה של הבשורה על פי מתי.

היה אפשר להוסיף עדויות נוספות רבות כדי להראות שלא קיימות ראיות היסטוריות אמינות אשר תומכות במקור מאוחר יותר של הבשורות. יום אחד, המחקר ההיסטורי החיצוני יצדיק ויאמת לגמרי את הראיות הנובעות אך ורק ממחקר רוחי, ממקורות רוחיים שעומדים בבסיס הספר שלי "כריסטיאניות כעובדה מיסטית".

כול הקשור למיסטריה של גולגותא עדיין מסתיר בתוכו, אפילו בעידן הנוכחי, סודות עמוקים ביותר. סודות אלה ייחשפו בהדרגה עם המשך ההתקדמות של השקפת העולם המדעית-רוחית. יש רמזים רבים המצביעים על העובדה שסוגיות אלו אינן פשוטות כפי שאנשים אוהבים להאמין בימינו. למשל, אנשים לרוב מתעלמים מהיחס בין היהדות לכריסטיאניות הקדומה של המאה הראשונה לספירה. ישנם תיאולוגים שחוקרים כתבים יהודיים מסוימים כדי למצוא ראיות לתיאוריות השונות שלהם. אך ניתן להוכיח בקלות רבה שכתבים יהודיים אלה, שהתיאולוגים מסתמכים עליהם לעיתים קרובות, עדיין לא היו קיימים במאה הראשונה. נראה שאפשר להוכיח מבחינה היסטורית דבר אחד: בשליש השני של המאה הראשונה, הייתה מערכת יחסים הרמונית יחסית בין היהדות והכריסטיאניות – עד כמה שניתן לדבר על כריסטיאניות בתקופה ההיא. באופן כללי, כאשר יהודים נאורים דנו בשאלות מסוימות עם החסידים של ישוע כריסטוס, הם הגיעו בקלות להסכמה. אפשר להזכיר, למשל, את המקרה של רבי אליעזר המפורסם שהכיר אדם בשם יעקב (כפי שהוא קורא לו) לקראת המחצית של המאה הראשונה. יעקב הודה בכך שהוא תלמידו של ישוע ושהוא ריפא חולים בשמו. רבי אליעזר שוחח עם יעקב ובמהלך השיחה הצהיר: מה שיעקב אמר, ובמיוחד העובדה שהוא ריפא חולים בשם ישוע, אינו סותר כלל את רוח היהדות.

ההרמוניה בין הכריסטיאנים ליהודים שאפיינה את התקופות המוקדמות התפוגגה לקראת סוף המאה הראשונה. מאותה תקופה, גם היהודים הנאורים הפכו להיות אויבים מושבעים של כל דבר השייך לכריסטיאניות. הטקסטים היהודים שהיום נחשבים לחשובים באים מהמאה השנייה, ומעידים על סכסוך הולך וגובר בין הכריסטיאנים לבין היהודים. כשאנו עוקבים אחרי ההתדרדרות של מערכת יחסים זו, אנו רואים איך הופיעה לראשונה, בייחוד ביהדות, מעין שנאה כלפי הכריסטיאניות. במקביל, חלו שינויים בקרב היהדות עצמה. אפשר לומר שלמרות שהמלומדים היהודים של ימינו מומחים כמובן בתנ"ך מנקודת מבטם, הם אינם מודעים לכוחות הנוספים שהיו פעילים ביהדות בתקופת המיסטריה של גולגותא, ולכן לעתים קרובות אינם מצליחים להבין את מהות העובדות מנקודת המבט של מחקר היסטורי רציני של תקופה זו. עלינו להבין שבמאה הראשונה הרבנים היהודים המלומדים נתנו לתנ"ך פירוש שונה לחלוטין מהפירוש שניתן היום. במיוחד מאז המאה ה-19, אבדה במידה מסוימת היכולת לפרש טקסטים עתיקים. כי מבחינת האדם של המאה ה-19 כבר לא הייתה כל משמעות לאמיתות מסוימות, שאותן היה עדיין אפשר להבין אפילו במאה ה-18, על בסיס המסורת הקדושה של חוכמה קדומה, שנבעה מראייה רוחית אטוויסטית. והאדם של ימינו איבד כל חוש והבנה לגבי דברים אלה במידה כזו שכל מי שמדבר עליהם, אפילו כשמדובר בתקופות הרבה יותר קדומות, נחשב לאדם רפה שכל!

בהרצאתי האחרונה הבאתי לתשומת לבכם את הספר החשוב "על טעויות ועל האמת" מאת סנט-מרטין.[4] ספר זה הוא ללא ספק יצירה אחרונה מסוגה, מאחר והוא נכתב בהשראת מסורות עתיקות שכעת כבר יצאו מהאופנה; אך למרות זאת, הוא עדיין מדבר מתוך תובנות מסורתיות אלו. לא מזמן ציטטתי בפניכם מספר קטעים מספר זה, שלאדם המודרני אין כלים להבין אותם. אך אם נקבל את נקודת המבט של סנט-מרטין, נגלה שספרו מציג רעיונות מסוימים, הנראים אבסורדיים לאדם המודרני, אלא אם כן אנו מוכנים לראות בהם סתם פנטזיה פואטית – והיום כמעט כל דבר מסוג זה נחשב כפנטזיה. סנט-מרטין מציע את הרעיון שהגזע האנושי, כפי שהוא כיום, נפל מגבהים רוחיים לעולם של קיום ארצי. היום, אנשים רבים שאינם מטריאליסטים מושבעים עדיין מוכנים לקבל באופן תיאורטי את הרעיון שאת מקורות הגזע האנושי הנוכחי ניתן למצוא בעבר רחוק מאוד כאשר האדם עמד, עם חלק מסוים מישותו, ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר בזמן הנוכחי. למרות האופי המטריאליסטי של הדרוויניזם שטוען שהאדם הוא הצאצא של ממלכת בעלי החיים, ישנם גם אחרים, שמאמינים במקורו האלוהי של האדם, שהאדם ירד ממקום גבוה שבו הוא היה עדיין בקשר עם מסורות אלוהיות בראשיתיות. אבל כשעוברים ממושגים מופשטים אלה לאמירות הקונקרטיות של סנט-מרטין, אמירות שנמצאות אצלו רק מפני שהן קשורות למסורות בראשיתיות מהתקופה של ראייה רוחית קדומה, אז אנו מגלים שהאדם המודרני אובד עצות מולן ואינו מסוגל להבין אותן כלל.

כי מה יכול האדם של היום, שיש לו ידע רחב בכימיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, פיזיולוגיה וכו', ושגם הפנים את התערובת המשונה הזאת שנקראת היום פילוסופיה – מה יכול לחשוב אדם כזה כשהוא קורא אצל סנט-מרטין: "המצב של האדם כיום הוא התוצאה של ה"נפילה"; במקור, הוא היה בנוי שונה לחלוטין. האדם, על פי סנט-מרטין, היה מצויד בשריון בלתי חדיר. הודות לשריון הזה, הוא היה מסוגל להוכיח את עצמו במאבק הקשה שהיה חלק מגורלו. הוא כעת איבד את השריון שהיה במקור חלק מהאורגניזם שלו. הוא היה מצויד גם ברומח העשוי מארד שהיה מסוגל לגרום לפצעים כמו אש. עם הרומח הזה הוא היה יכול להתגבר על ישויות אלמנטריות במאבק רוחני. ובמקום בו הוא חי בהתחלה, היו ברשותו שבעה עצים. לכל אחד מעצים אלו היו 16 שורשים ו-490 ענפים. האדם עזב את משכנו הקודם. הוא נפל מהנכס הנשגב שלו לעולם שלמטה."

אילו מישהו היה טוען, כמו סנט-מרטין, שלהשקפה זו יש את אותו התוקף ואת אותה המציאות כמו לתיאוריות של הגיאולוג אודות העידנים הקדומים, ספק אם הוא היה נחשב כשפוי בדעתו. אדם רק צריך לבוא עם כל מיני סימבולים מופשטים ואלגוריות, ואז כולם מרוצים. אבל סנט-מרטין לא דיבר באופן סימבולי. הוא דיבר על מציאויות עליהן האמין שהן באמת היו קיימות. כמובן, כאשר הוא תיאר דברים מסוימים שהיו קיימים כשכדור הארץ במצבו המקורי היה יותר רוחי מאשר בעידנים המאוחרים יותר, הוא נאלץ להשתמש "באימגינציות". אך "האימגינציות" מייצגות מציאויות; אין לפרש אותן כסמלים, אלא את התוכן האימגינטיבי שלהם יש לקבל כפשוטו. אני נותן דוגמא זו כדרך אגב, מפני שאינני יכול ברגע זה להיכנס לכל הפרטים. אני רק רוצה להצביע על ההבדל הרדיקלי בין השפה של המאה ה-18 שבה נכתב ספר כמו "על טעויות ועל האמת" והשפה והמושגים שהם לבד נחשבים כמקובלים כיום. הסגנון ואופן הביטוי של סנט-מרטין חלפו מן העולם לחלוטין.

היות ואת התנ"ך, למשל, ניתן להבין לעומק רק אם אנחנו עדיין מכירים – או לומדים להכיר מחדש – דברים מסוימים שקשורים למושגים אימגינטיביים, ברור שבייחוד מהמאה ה-19 נעלמה היכולת לקרוא ולהבין את התנ"ך. אך ככל שחוזרים בזמן לעבר רחוק יותר, נגלה שבתקופת המיסטריה של גולגותא, בנוסף לכתבי הקודש המקראיים המוכרים, האקזוטריים, החיצוניים, הייתה קיימת ביהדות דוקטרינה אזוטרית אמיתית הקשורה במיסטריות. לדוקטרינה אזוטרית זו יש לייחס במידה רבה את היכולת לפרש את התנ"ך באופן הנכון. אי אפשר לפרש את התנ"ך באופן הנכון, אלא אם כן בוחנים אותו, את מה שנאמר בו, לאור הרקע של עובדות רוחניות.

בתקופת המיסטריה של גולגותא, העולם הרומי היה זה שהפגין את ההתנגדות הנחרצת ביותר כלפי היבט זה של האוקולטיזם היהודי. אפשר לומר שבכל האבולוציה הארצית מעולם לא הייתה עוינות עמוקה יותר מאשר זה שבין הרוח של רומא לבין מסורת המיסטריות שנשמרה על ידי המקודשים בארץ ישראל. כמובן, איננו צריכים לחשוב שמסורת המיסטריות שהייתה קיימת בארץ ישראל הייתה כריסטיאנית, אלא רק צורה מוקדמת נבואית של הכריסטיאניות. אך מצד שני, אנו יכולים להבין את התסיסה שפעלה בתוך הכריסטיאניות רק כאשר רואים אותה מול הרקע ההיסטורי של תורת המיסטריה הקיימת בארץ ישראל. תורת מיסטריה זו הייתה מלאה בידע נסתר על "האדם הרוחי", הייתה מלאה ברמזים לגבי האופן בו ההכרה האנושית יכולה למצוא דרך לעולם הרוח. במידה מסוימת היה אפשר למצוא ענפים של תורת מיסטריה זו גם במיסטריות היווניות, אך במידה מעטה יותר במיסטריות הרומיות. המהות העיקרית של המיסטריות של ארץ ישראל לא יכלה למצוא מקום בהשקפה הרומית. כי ברומא התפתחה צורה ייחודית של חיי חברה שהיו אפשריים רק אם הייתה התעלמות מהאדם הרוחי, אם לא הייתה כל מחשבה המתייחסת לאדם הרוחי. זה למעשה המפתח להיסטוריה של רומא: חיי החברה ברומא התקיימו כך שאדם הרוח לא היה חלק מן התמונה. בחברה מסוג זה לא הייתה שום משמעות בהתייחסות לאדם כמורכב משלושה היבטים: הגוף הנפש והרוח. ככל שחוזרים בזמן לעבר רחוק יותר, אנו רואים יותר שהבנת המיסטריה של גולגותא בזמנים הקדומים הייתה תלויה בחלוקה זו לשלושה מרכיבים: הגוף, הנפש והרוח, כפי שפאולוס עדיין דיבר על האדם הנפשי והאדם הרוחי. אך ברור שדבר זה פגע ללא ספק ברגישויות של רומא, וזה מסביר הרבה מההתרחשויות שקרו לאחר מכן.

ידוע לכם שבמאות הראשונות אחרי הספירה, הגנוסטיציזם[5] היה הדוקטרינה, שהיום כבר חלפה מן העולם, שניסתה לשמר את המושג של החלוקה המשולשת של האדם ושל הקוסמוס. יותר מאוחר באבולוציה, הגנוסטיציזם נאסר על פי החוק ודוכא, כך שבסופו של דבר נעלם לגמרי. אינני אומר שהוא היה צריך להמשיך להתקיים. אני רק רוצה לציין את העובדה ההיסטורית שהגנוסטיציזם עדיין איפשר תפיסה רוחנית אודות המיסטריה של גולגותא, אך בסופו של דבר דוכא. כעת התרחשה תפנית מוזרה באירועים. רומא הושפעה יותר ויותר מהכריסטיאניות, וככל שהשפעה זו חדרה רחוק יותר, רומא הבינה פחות ופחות את הקשר שלה לאדם הרוחי, והייתה מצד רומא התנגדות נחרצת לאותם כריסטיאנים גנוסטיים ש"חטאו" יותר ויותר בכך שהם המשיכו לדבר על הגוף, הנפש והרוח. בחוגים בהם הכריסטיאניות הקתולית הרומית הפכה להיות הדת הרשמית, היה ניסיון הולך וגובר לדכא את רעיון הרוח. הייתה תחושה שיש להתעלם מכל התייחסות לרוח, כי אחרת הרעיונות הישנים של חלוקת האדם לשלושה מרכיבים עלולים שוב להתעורר.

וכך המשיכה האבולוציה. כאשר אנו לומדים לעומק את המאות הכריסטיאניות הראשונות, וכאשר אנו מבינים שככל שהכריסטיאניות נפלה יותר ויותר תחת השפעתה של רומא, ושהמטרה המוצהרת של רומא הייתה להעלים לחלוטין את רעיון הרוח, אז אנו מגלים שאנו יכולים לראות באור הנכון שלהן בעיות רבות, שעל פי רוב מוסברות בדרכים אחרות. כאשר אנו מכירים בעובדה שהכריסטיאניות המערבית הייתה חייבת לגרש את הרוח, נפתרות אין ספור שאלות של מצפון וידע. והתפתחות זו בסופו של דבר הובילה לוועידה האקומנית משנת.869[6] בוועידה זו נוסדה הדוֹגמה שעל פיה היה זה בניגוד לכריסטיאניות לדבר על גוף, נפש ורוח, בעוד שההצהרה שהאדם מורכב מגוף ונפש בלבד היא בהתאם לכריסטיאניות האמיתית. הניסוח אולי לא היה עד כדי כך מפורש, אבל זאת הפרשנות שניתנה לו מאוחר יותר. בהתחלה, הוועידה פשוט הצהירה שלאדם יש נפש שכלית ונפש רוחנית. נוסח זה נוצר כדי להימנע מכל התייחסות לרוח כישות מיוחדת, כי המטרה המוצהרת של הוועידה הייתה לדכא כל ידע אודות הרוח, לגרש את הרוח מתפיסת העולם.

לגזרה זו היו השלכות בלתי צפויות. פילוסופים בני זמננו מתבוננים בגוף ובנפש כאילו שהיו ישויות עצמאיות. אילו הייתם שואלים אדם כמו וונדט (Wundt), למשל, איזה בסיס יש לכך שהוא מוכן לקבל רק את הדיכוטומיה של האדם, הוא היה עונה בתום לב שיש לכך בסיס עובדתי במציאות, משום שמתוך הראיות של התבוננות ישירה, אין כל טעם לדבר על גוף, נפש ורוח, אלא רק על הגוף המסתכל כלפי חוץ, והנפש המסתכלת פנימה. זה ברור מאליו, הוא היה עונה. לא היה לו מושג שזו תוצאה של הגזֵרה של הוועידה האקומנית השמינית. הפילוסופים בימינו עדיין אינם מזכירים את הרוח. הם מצייתים לדוגמה שנקבעה בוועידה האקומנית השמינית. מדוע בדיוק הם מכחישים את הרוח – אם כי הם אינם עושים זאת באופן מפורש – הם אינם יודעים, כפי שגם הקרדינלים הקתוליים לא ידעו על מה הם נשבעים כשהם נשבעו לשמור כספים שכבר לא היו קיימים. אנשים לוקחים בחשבון את הכוחות היוצרים האמיתיים של ההיסטוריה רק לעתים רחוקות מאוד. כיום, כל מי שדוחה את המסקנה של "המדע נטול הדעות הקדומות", כפי שזה נקרא, שטוען שהאדם מורכב אך ורק מגוף ונפש, זוכה לגינוי, ונחשב לבור ועם הארץ, פשוט מפני שהמדענים עצמם אינם מודעים לכך שהנחותיהם מבוססות על ההחלטות של הוועידה האקומנית משנת 869. וכך זה קורה גם עם דברים רבים אחרים. הוועידה האקומנית הזאת חשובה מפני שהיא מפיצה אור גדול על האבולוציה של החשיבה המערבית.

אתם יודעים שבכריסטיאניות המערבית היה פיצול עמוק, עקב הקרע בין הכנסייה המזרחית לבין הכנסייה הרומית, בנושא שאלות של דוקטרינה שבימינו עדיין גורמות לפילוג. מבחינת הדוגמה בלבד, המחלוקת – אשר כמובן נובעת מסיבות אחרות, הרבה יותר עמוקות – נבעה מהסוגיה המפורסמת של ה"filioque".[7] בוועידה מאוחרת יותר (הכנסייה האורתודוקסית מכירה רק בשבע הוועידות הראשונות), הכנסייה הקתולית-רומית הכירה בנוסח של המקור הכפול, כלומר בכך שרוח הקודש נובעת "הן מהאב והן מהבן". הכנסייה המזרחית קבעה שזו כפירה, מאחר ועל פי טענתה רוח הקודש נובעת רק מהאב. כפי שאמרתי, קיימים אימפולסים הרבה יותר עמוקים מאחורי קביעה זו, אך כרגע לא נתייחס אליהם. הבלבול הגדול סביב דוגמה זו יכול היה להיווצר רק מפני שהתפיסה של הרוח הלכה והפכה למעורפלת, ובהדרגה אבדה כל הבנה לגבי מושג הרוח. וזה ללא ספק קשור בעובדה שבתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית היה הכרחי למנוע מהאדם כל אפשרות לתפיסה של הרוח. מול אמת זו, האירועים שתיארתי הם רק הקצה של הקרחון, רק השתקפות, כביכול, המופיעה על פני השטח. עלינו לחדור מעבר להשתקפות זו, להתבונן מתחת לפני השטח, כדי להגיע לראייה נכונה הנעוצה במציאות.

העידן באבולוציה ששיחק תפקיד חשוב בייסוד הדוקטרינה של הדיכוטומיה באדם עדיין לא הסתיים. לתיאולוגים הכריסטיאנים של ימי הביניים שעדיין חיו באטמוספירה של המסורות הרוחניות הקיימות – כי רק הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה טענה שהאדם מורכב מגוף ונפש, בעוד שהאלכימאים ואחרים שעדיין הכירו היטב את המסורות העתיקות ידעו כמובן שהאדם מהווה טריכוטומיה[8] – לתיאולוגים אלה היה קשה מאוד למצוא דרך בה יוכלו להיות נאמנים לכנסייה הרשמית ולהחזיק בדוגמה הרשמית, ובו-זמנית להכיר בכך שבמושג הכופר של הטריכוטומיה של האדם כן קיים גרעין של אמת. אנו רואים את הניסיונות הנואשים של תיאולוגים אלו להתחמק מהסוגיה. אם לא נכיר בדילמה זו, אנו לא נצליח כלל להבין את התיאולוגיה של ימי הביניים.

כאמור, תקופה זו באבולוציה עדיין רחוקה מלהסתיים, כי היא חופפת לאימפולס חשוב במיוחד בהתפתחות התרבות המערבית. ומאחר שבמהלך המאה ה-20 יתרחשו שינויים רבים שאנו צריכים להיות מודעים להם, אם ברצוננו להבין את תקופתנו הנוכחית, עלי להתייחס שוב לדברים אלה. בהתחלה – אם ניתן להשתמש במילה זו כאשר מדובר במשהו שהופיע בעבר הלא כל כך רחוק – ישות האדם נתפסה כמורכבת מגוף, נפש ורוח. האבולוציה התקדמה כך שבמאה התשיעית נוצרה האפשרות לבטל את הרוח. אך העניינים לא הסתיימו בכך. רק שאנשים פשוט מתעלמים משינויים חשובים כאלה, כמו למשל, הטרנספורמציה המוחלטת של החשיבה מאז סנט-מרטין ועד היום. לאחר הביטול של הרוח, העניינים לא נגמרו בכך. כעת ישנה נטייה הולכת וגוברת לבטל את הנפש. בינתיים נעשו רק הצעדים הראשונים בכיוון זה; אך היום הזמן בשל לביטולה של הנפש. אך האדם אינו מצליח לזהות נטיות עכשוויות בעלות חשיבות מכרעת. כבר היום פועלים אימפולסים אבולוציוניים רבי עוצמה שמתכוננים לבטל את הנפש.[9] כמובן, כיום אין צורך לכנס וועידות אקומניות כמו במאה התשיעית. הדברים נעשים היום בצורה שונה. עלי להזכיר לכם שוב שאין בכוונתי להעביר ביקורת, אלא אני פשוט מעמיד בפניכם את העובדות.

כבר יש התקדמות ניכרת לקראת הביטול של הנפש בתחומי חיים רבים. למשל, במאה ה-19, היינו עדים לעלייה של המטריאליזם הדיאלקטי, שעומד ביסודות של הדמוקרטיה החברתית היום. אם אנו רואים באנגלס ובמרקס "נביאים" חשובים של המטריאליזם הדיאלקטי – אולי המונח המקראי "נביאים" אינו במקום בהקשר זה, אבל נרשה לעצמנו להשתמש בו כאן – הם גם הצאצאים הישירים, מבחינה היסטורית, של אבות הכנסייה של הוועידה האקומנית השמינית. אנו רואים כאן קו התפתחות רציף. בניסיונם המקיף לבטל את הנפש, מרקס ואנגלס התקדמו בעוד שלב מהצעדים שאותם עשו אבות הכנסייה לכיוון ביטול הרוח. על פי התיאוריה המטריאליסטית של ההיסטוריה, אין כל חשיבות לאימפולסים רוחניים, כי הכוחות שמניעים את ההיסטוריה הם כוחות חומריים או כלכליים – המאבק לרווחה חומרית. מה ששייך לנפש הוא פשוט מבנה-על שעומד על היסודות המוצקים של תהליכים חומריים. חשוב להכיר בקתוליות האמיתית של מרקס ואנגלס, ולזהות בשאיפות אלה של המאה ה-19 את ההשלכה האמיתית של ביטול הרוח.

התפתחות ההשקפה המדעית המודרנית היא גורם נוסף באימפולס החדש לקראת ביטול הנפש. השקפת עולם זו – אינני מדבר על ההישגים החיוביים של מדעי הטבע, שמקבלים רק את מציאות המימד הגשמי ורואה בכל דבר השייך לנפש תופעת לוואי, מבנה-על העומד על מה שחומרי – השקפה מדעית זו היא השלכה ישירה של ההתפתחות שאותה ראינו באימפולסים המכריעים של הוועידה האקומנית השמינית. אך סביר להניח שרוב האנושות לא תאמין באפשרות זו עד שהביטול של הנפש יקבל תוקף פחות או יותר חוקי, דבר שיתרחש מתוך מרכזים מסוימים של האבולוציה של העולם. לא יעבור זמן רב עד שבמדינות רבות יתקבלו החלטות שיקבעו שמי שלוקח ברצינות את קיום הנפש אינו בעל שכל שפוי, וייחשבו לשפויים רק אלה שמכירים ב"אמת", כלומר בכך שהחשיבה, הרגש והרצון הם תוצר לוואי הכרחי של תהליכים פיזיולוגיים מסוימים. כבר נעשו צעדים שונים לכיוון זה, אך כל עוד הם מוגבלים לתחום התיאוריה, לא יכולה להיות להם השפעה או משמעות עמוקה או ממושכת. רק כאשר הם יתורגמו למעשה בסדר החברתי, תהיה להם השפעה עמוקה וממושכת. המחצית הראשונה של המאה הזאת לא תחלוף לפני שאנשים בעלי הבנה ברורה יצטרכו לעמוד מול מצב מבהיל עקב ביטול הנפש, בדומה לביטול הרוח שהתרחש במאה התשיעית.

 אי אפשר לחזור פעמים רבות מספיק על כך שמה שחשוב הוא שנבין דברים אלה, שנבין את האימפולסים שקבעו את גורלו של האדם במהלך האבולוציה ההיסטורית. זה נכון שהחינוך המטריאליסטי של היום מביא למצב בו בני האדם פחות או יותר רדומים. החינוך של היום מעכב את החשיבה הברורה, מונע תפיסה בריאה של המציאות והופך את האדם לעיוור מול הגורמים החשובים באמת באבולוציה ההיסטורית. אם כן, היום, אפילו לאלו שהיו רוצים לספק את הכמיהה שלהם לידע רוחי, חסר כוח הרצון שיצית ערנות לגבי אימפולסים מסוימים הקיימים באבולוציה שלנו, ורצון להשקיע מאמצים רציניים כדי לראות את הדברים כפי שהם במציאות.

בארץ ישראל היו תורות מיסטריה מסוימות שהכינו את המיסטריה של גולגותא, והמיסטריה של גולגותא הייתה מעין הגשמה לגביהן. התייחסתי לכך כשאמרתי שבמיסטריה של גולגותא התרחש מחזה המיסטריה הגדול ביותר מכל הזמנים על בימת ההיסטוריה העולמית. אם כך, ניתן לשאול, מדוע התרבות הרומית פיתחה אנטיפתיה כל כך חזקה כלפי הכריסטיאניות בהקשר של המיסטריה של גולגותא, ואיך זה קרה שהאנטיפתיה הזאת הובילה בייחוד לביטול הרוח?

דברים כאלה תמיד קשורים אחד בשני יותר ממה שחושב מי שלומד אותם באופן שטחי. היום רק מעטים מוכנים להודות באמת שמרקס ואנגלס הם יורשים ישירים של אבות הכנסייה. אמת זו איננה כל כך חשובה, אבל אנו נגיע לאמת יותר עמוקה ומשמעותית אם נהיה מודעים לעובדה שבמשפט בפני הסנהדרין, שהרשיע את ישוע כריסטוס, הצדוקים שיחקו תפקיד חשוב. מי היו הצדוקים (אלה שנשאו את השם הזה בצדק) בתקופת המיסטריה של גולגותא? הם היו כת שרצו לחסל, לדכא את כל מה שנבע מהמיסטריות הקדומות.[10] הם חשו אימה גדולה, פחד עצום, מכל צורה של פולחן מיסטריה. בתי המשפט והמנהלה היו בידיהם. הם היו לגמרי תחת ההשפעה של הממשל הרומי. למעשה, הם היו משרתים נאמנים של רומא. יש עדות מפורשת לכך שהם קנו יחס מועדף בעבור סכומי כסף גדולים, ואז השיגו כסף זה בחזרה על ידי ניצול האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. הם היו אלה שהבינו – והודות לתפיסתם האהרימנית המטריאליסטית החדה, הם הבינו מהר – שתהיה זו סכנה גדולה עבור רומא אם אירוע הכריסטוס יקבל משמעות שקשורה בתורות העיקריות של המיסטריות. הם חשו באופן אינסטינקטיבי שהכריסטיאניות תוליד משהו שיהפוך ויהרוס בהדרגה את הסמכות של רומא. וזה מה שמסביר את אותן מלחמות חורמה אכזריות שרומא ניהלה נגד היהדות בארץ ישראל במהלך המאה הראשונה והמאות הבאות. מלחמות נוראיות אלו של השמדה התרחשו עם המטרה המוצהרת להשמיד לא רק את היהודים, אלא גם את כל מי שידע משהו על המציאות והמסורות של המיסטריות הקדומות. כל דבר שהיה לו קשר כלשהו עם תורות המיסטריה, בייחוד בארץ ישראל, היה אמור להיכרת עם כל שורשיו וענפיו.

כתוצאה מהרס זה של תורות המיסטריה, אבדה היכולת לקלוט את הרוח באדם. אפשר לומר שהשביל אל הרוח בתוך האדם נחסם כאילו נבנתה שם חומה. עבור אלה שמאוחר יותר ניסו לבטל ולגרש את הרוח תחת השפעתה של רומא, תחת השפעתה של הכריסטיאניות שהפכה לרומית, היה זה מסוכן אילו היו שורדים רבים מאלו שעברו חניכה בבתי הספר הקדומים למיסטריה בארץ ישראל, אילו היה שורד מי שעדיין שמר על הזיכרון של הרוח והיה יכול להעיד על העובדה שהאדם מורכב מגוף, נפש ורוח. המדיניות של רומא הייתה להקים סדר חברתי בו אין מקום לרוח, לעודד זרם אבולוציוני שאין בו כל אימפולס רוחני. אי אפשר היה לבצע זאת, אילו יותר מידי אנשים היו יודעים את הפירוש של אירוע גולגותא כפי שהוא נמסר במיסטריות. באופן אינסטינקטיבי, התחושה הייתה שהממשלה הרומית לא יכולה לאפשר את הקיום של שום דבר בעל אופי רוחני. הכנסייה והממשלה הרומית כרתו ברית, ומברית זו נולדה תורת המשפט. בתורת המשפט לא היה מקום לרוח. חשוב מאוד לזכור זאת.

באותה המידה חשוב להבין שכעת אנו חיים בעידן בו עלינו לעורר שוב את הרוח, כדי שהיא תוכל להשתתף בעניינים של בני האדם. אתם יכולים לדמיין כמה קשה משימה זו, היות והמטריאליזם מושרש כה עמוק. אני מאמין שיעבור הרבה זמן עד שכלל האנשים יזהו שהמטריאליזם הדיאלקטי הוא ההמשך האמיתי של הוועידה האקומנית השמינית, לפני שאנשים יבינו את ההשלכות האמיתיות של המושג filioque שהיה אחראי לקרע בין הכנסייה המערבית והכנסייה המזרחית, בין רומא לבין בִּיזַנְטְיוֹן. כיום אנשים מסתפקים בדיונים שטחיים בעניינים אלו, ברעיונות שטחיים. כי ההבנה של דברים רבים תצטרך לפנות לרגש, ואת הרגש אפשר לכוון בחוכמה אם זוכרים דבר אחד באופן ברור. אני אתייחס כעת לרגש שעליו אני מדבר ושאיתו אסיים את ההרצאה הזאת של היום.

כשאנו בוחנים את ההיסטוריה של אירופה מהעלייה של הכריסטיאניות והלאה, איננו מסתפקים עוד באותה "[11]"fable convenue שנחשבת לרוב להיסטוריה, ושמהווה בסתר סיבה לכל כך הרבה אסונות היום. כשיהיה לנו מספיק אומץ כדי לדחות את הפרודיה הזאת של ההיסטוריה, אנו נפתח חוש שישמש כעקרון מנחה בחקירות שלנו אודות האבולוציה של הכריסטיאניות היום. אנו נגלה ששום דבר לא פגש בכל כך הרבה מכשולים, בכל כך הרבה חוסר הבנה וסילופים כמו האבולוציה של הכריסטיאניות, ושום דבר לא היה קשה כמו ההפצה של הכריסטיאניות. ומהרגש הזה, נולד רגש נוסף: כשמדברים על ניסים, אין נס גדול מזה שהכריסטיאניות שרדה, שהכריסטיאניות קיימת. אך הכריסטיאניות אינה קיימת סתם, אלא אנחנו חיים בתקופה בה היא צריכה לנצח לא רק מול אלה שרוצים לבטל את הרוח, אלא גם מול אלה שרוצים לבטל את הנפש. והיא כן תנצח, כי הכריסטיאניות תפתֵח את עוצמתה הגדולה ביותר דווקא מול ההתנגדות הכי חריפה. על ידי התנגדות פעילה לביטול הנפש, אנו נפתח את הכוח לראות שוב את הרוח. כשתחת השפעתו של הלך הרוח השולט כיום (תסלחו לי על השימוש במילה "רוח" בהקשר זה), יועברו חוקים שיקבעו שמי שמחשיב את הרוח כמציאות אינו שפוי בדעתו – כמובן, החוקים לא יהיו כתובים במונחים מפורשים, אך הם ייכנסו לתוך ספרי החוקים בהשפעתה הברוטלית של ההשקפה המדעית – כאשר תופיע הגרסה המודרנית הזאת של החלטת הוועידה האקומנית השמינית, אז יגיע הזמן להשיב את הרוח למקומה הנכון.

אז ניאלץ להודות בכך שמושגים מעורפלים, מעומעמים אינם מועילים. עלינו להיות מודעים למקורם העמוק, לרגשות המושרשים עמוק שנמצאים ביסודות מושגים מעורפלים אלו, כי לעיתים קרובות הם מסתירים את המטריאליזם שהאדם המודרני נכנע לו, אך מסרב להודות בכך מול עצמו. ומפני שהוא מסרב להודות בכך מול עצמו, מפני שהוא אינו מוכן להכיר בכך באופן גלוי, הוא משלם את המחיר: המטריאליזם משחית את חשיבתו. אבל סנט-מרטין אומר בקטעים החשובים יותר של ספרו: "אין לדבר על דברים אלו." אין ספק שיעבור זמן רב עד שיהיה ניתן לדבר על דברים מסוימים באופן גלוי. אך למרות זאת, דברים רבים יצטרכו להיאמר בקול רם וברור כדי להעיר את האנושות למצב האמיתי. בעתיד הלא יותר מדי רחוק, אזהרה זו תשמש כדי לחשוף את אותן נטיות חבויות מאחורי תורת האבולוציה של דרווין, את המקור שממנו נבעו הנטיות החושניות הסוטות של הדרוויניזם המטריאליסטי של היום.

אך עם זאת, לא הייתי רוצה לסיים הרצאה זאת בנימה מלנכולית. לכן אני לא ממשיך לדבר על כך, אלא פשוט מפנה את תשומת לבכם לשאלות אלה. בהרצאה הבאה ננסה להציב מול הנפשות שלנו את אבני היסוד להתבוננות מיוחדת במיסטריה של גולגותא.

—————————————————————————————

[1] הקרדינל אקטון – Charles Januarius Acton (1847-1803). דודו של ההיסטוריון המפורסם, לורד אקטון (1904-1834).

[2] יצא בעברית בהוצאת תלתן.

[3] התאריכים אותם מייחסים תיאולוגים פרוטסטנטים לבשורות הסינופטיות הן כדלקמן: מתי, 75-70 לספירה; מרקוס, 65 לספירה לערך; לוקס, 55-50 לספירה; ויוחנן, אחרי שנת 100 לספירה. תיאולוגים קתוליים נותנים את התאריכים הבאים: מתי, לאחר שנת 70 לספירה; מרקוס, 65-75 לספירה; לוקס, 70-80 לספירה; יוחנן, 100 לספירה.

[4] (1803-1743) Louis Claude de Saint-Martin. תחת השם הספרותי "הפילוסוף הלא נודע" הוא כתב על אוקולטיזם ומיסטיציזם. התנגד למטריאליזם השולט בימיו והדגיש את הצורך באמונה ומעשים טובים.

[5] גנוסטיציזם. מקור המילה הוא המילה היוונית גנוסיס – ידע. השם "גנוסטיקאים" מתייחס לכתות ששגשגו במאה השניה והשלישית. בהרצאה השביעית והשמינית ב- Zeitgeschichtliche Betrachtungen רודולף שטיינר אומר לנו שהגנוסיס היה ידע חוכמה: "שריד של החוכמה הקדומה שמקורה בראייה הרוחית הקדומה לתוך עולם הרוח. הכריסטיאניות הדוגמטית דיכאה אותו מסיבות של עוינות כלפי חוכמת המיסטריות, כי הגנוסיס אמר שכריסטוס ירד אל האדמה דרך הממלכות של ההיררכיות הרוחיות והתגשם בגוף הפיזי של ישוע שהוכן במשך 30 שנה כדי לקבל את ישות הכריסטוס."

[6] הוועידה האקומנית השמינית או הוועידה הרביעית בקונסטנטינופוליס, 869, גינתה את פוטיוס שהיה אחראי על הקרע היווני (ראה filioque). הערה במהדורה הגרמנית אומרת שהיה זה השימוש לרעה בהבחנה של פאולוס בין האדם "הנפשי" והאדם "הרוחי" שגרם לכנסייה של רומא לדחות את רעיון הטריכוטומיה.

[7] המחלוקת filioque. filioque ("והבן") הייתה תוספת על ידי הכנסייה המערבית לדוגמה של קונסטנטינופוליס, האומרת שרוח הקודש נובעת מהאב והבן. זה היה המקור של הקרע היווני והסיבה העיקרית להתקפת הכנסייה האורתודוקסית על הכנסייה של רומא. פוטיוס סירב לכלול את התוספת של filioque, ולבסוף ניצח בכנסייה האורתודוקסית.

[8] הוא בעל שלושה היבטים, להבדיל מדיכוטומיה, בעל שני היבטים – הערת המתרגמת.

[9] מעניין לראות בהקשר זה שבשנת 1926 פבלוב הצהיר שעלינו לנטוש את המונח המטעה "נפש." הוא טען: "הלימוד האמיתי של הפסיכולוגיה הוא הפיזיולוגיה".

[10] הצדוקים דבקו במשמעות המילולית של החוק. הם היו המפלגה הדומיננטית ושרתו את הפרוקורטורים הרומאים ביהודה.

[11] בצרפתית, אגדה שכולם מסכימים עליה – הערת המתרגמת.