רודולף שטיינר

5 הרצאות שניתנו בהאג

13-18 לנובמבר 1923 GA231

מגרמנית: אלישע אבשלום

יצא לאור ב-1997 בהוצאת תלתן

תודה לאלישע אבשלום מייסד הוצאת תלתן,

שתרם את התרגום לארכיב החינמי העברי לכתבי רודולף שטיינר

הרצאה שלישית – 17.11.1923 אחה"צ

הדרך של האדם לאחר המוות דרך ספירות כוכבי הלכת עד לשמש,

והשפעתן על התרבות הפוסט-אטלנטית

בהרצאה הראשונה ניסינו ליצור לעצמנו דימוי, כיצד בעומדו על האדמה יש לאדם קשרים עם ישויות וכוחות חוץ-ארציים. בהרצאה השניה ניסינו ליצור דימוי, כיצד נראה מנקודת מבט מסוימת מעברו של האדם דרך העולם העל-חושי בזמן שבין מוות ללידה מחדש. ברצוני להוסיף בהרצאה זו מספר דברים למה שנאמר כבר, כדי להרחיב את הדברים. אז נגיע לכך שנעגל את העניין כולו ונקבל תמונה הרמונית במהלך ההרצאות.

ראינו שכאשר עובר האדם את סף המוות, כשהוא מגיע לעולם העל-חושי, נפתחת בפניו הראיה האימגינטיבית כמו דמות רוחית. כמובן שחייב להיות ברור לכם, שראיה זו של האלמנט הרוחי שונה מראיית האלמנט הפיסי. כל מי שברשותו ראיה של האלמנט הרוחי, יאמר לכם למשל: "אכן, ראיתי זאת, אך אין ביכולתי לומר מה היה 'גודלה' של התופעה" – ודברים דומים. הדברים אינם מרחביים באותה מידה כמו בתמונת העין החושית. אך למרות זאת, אם ברצונכם לתאר אותם, עליכם לתארם באופן כזה שהעניין ייראה לחלוטין כתמונת-עין חושית או כמו הדברים שבהם משתמש האדם כדי לתאר אותה. במובן זה אני מבקשכם לתפוס גם את התיאורים שאתן על הדברים הללו.

כשעובר האדם את סף המוות, נמוג בהדרגה הראש מתמונה זו של הצורה הרוחית. לעומת זאת הופכת כל יתר דמות האדם לפיסיונומיה אנושית, ולמעשה, כפי שתיארתי כבר, היא הופכת לפיסיונומיה עד כדי כך, שהיא מהוה ביטוי למידה בה היה האדם בחיים הארציים שהתנהלו עד למעבר דרך סף המוות טוב או רע יותר, חכם או שוטה וכדומה. כל מה שיכול האדם להסתיר בעולם החושים, בו הוא יכול להיות נבל עם פנים נטולות אשמה, אינו אפשרי בעברו את סף המוות. דבר זה אינו יכול להיעשות עם הפנים, משום שהן נמוגות, ובאמצעות יתר הצורה, המקבלת יותר ויותר ביטוי פיסיונומי, לא ניתן להתכחש לדברים.

אך הדברים אמורים בכך, שכאשר נכנס האדם אל עולם הרוח, משתנים כל יחסיו לעולם. עליכם לתפוס, כי מה שמוערך על האדמה במידה הגדולה ביותר – החשיבה, כלומר החשיבה המופשטת – הוא חסר ערך מן העבר השני, בעולם הרוח. המשימה שהראש מהוה את המכשיר שלה, היא חסרת כל ערך בעולם הרוח ולא ניתן להשתמש בה. חשיבה גאה זו, באמצעותה אנו יוצרים דימויים על הדברים הניתנים לתפיסת החושים על האדמה, אנו חייבים להשאיר מאחורינו. פילוסופים קיימים רק על האדמה, שכן דווקא הפילוסופיה, המתבססת על חשיבה מופשטת, חייבים להשאיר מאחור על האדמה. ככל שאנו נכנסים יותר ויותר לעולם הרוחי העל-חושי, הופכים כל חיי הנפש לדימוי תמונתי, לראִיה, ולמעשה ראיה כזו, שעם הראיה באות המחשבות המצויות בתוך הדברים. כאן על האדמה אנו יוצרים לעצמנו את המחשבות. שם, מן העבר השני, מתגלות לנו המחשבות באמצעות הדברים עצמם, הן באות אלינו. המחשבות מושגות שם באמצעות ראיה. בעולם הרוח נכנס לתוך הראיה גם כל מה שצריך האדם לעבור כעת.

והנה, גם עבור ראיית-החושים יש לנו נקודת אחיזה מסוימת אליה ביכולתנו להתקשר, כשאנו מבקשים לתאר את עולם הרוח שדרכו עובר האדם בין מוות ללידה מחדש. אנו רואים בעולם החושים את הכוכבים. הכוכבים – גם כוכבי הלכת וגם כוכבי השבת – מראים לנו עבור ראיית החושים על האדמה רק את צדם החיצוני. מבפנים הם מהווים משהו שונה לגמרי. מבפנים הם מהווים מקבץ של ישויות רוחיות, ישויות רוחיות שנקבצו בדרכים השונות ביותר במקומות בהם מצויים הכוכבים. כאשר אנו מסתכלים במקום כלשהו לעבר כוכב מסוים עם העין הפיסית בלבד, משמעות הדבר היא שבכיוון זה יש מושבה של ישויות רוחיות ביקום, ומה שאני רואה שם ככוכב פיסי, נותן במובן מסוים רק את הכיוון, אין הוא אלא סימן היכר, תרשים. מה שמתאר המדע הרגיל על הכוכבים הוא בעל משמעות מועטה בלבד, שכן אין הוא מדבר אלא על סימני היכר, על תרשימים של מקום וכיוון. העובדה שאנו רואים כוכב במקום כלשהו, אין משמעותה אלא זו – שבכיוון זה מצוי משכנן של ישויות רוחיות.

התחום הראשון אליו מגיע האדם בעברו את סף המוות, הוא תחום הירח, כלומר, הוא מגיע לתחומן של אותן ישויות שקבעו את מקום משכנן על הירח. אילו מין ישויות הן אלה?

מתיאורי ב"מדע הנסתר" אתם יודעים, שהירח לא היה קיים תמיד במקום בו הוא נמצא עתה. בירח באה לביטוי תכונה מעניינת. מוזר ביותר, למשל, שבספרי הלימוד על הירח אין מדובר כלל על כך, שהוא נמצא כיום במצב בו הוא מתקרב אלינו במידת מה בכל שנה. רוב האנשים אינם שמים לב לכך, משום שאין מוצאים זאת בספרים, אך הדבר אכן כך. הירח גם לא היה תמיד כפי שהוא כעת, בחוץ ביקום. הוא היה פעם אפילו – תוכלו לקרוא זאת בספרי "מדע הנסתר" – בתוך האדמה עם הסובסטנציה שלו, הוא נפלט מהאדמה ויצא ליקום, כך שרק במהלך התפתחות האדמה הוא פיתח עצמו למקום משכן עבור ישויות רוחיות. אלו מין ישויות רוחיות הן אלה?

בספריי ובהרצאותיי תיארתי לעיתים קרובות, כיצד בזמנים קדומים מאוד של התפתחות האדמה עמד האדם מול המורים הגדולים הקדומים של קיום האדמה. אם ברצוננו להתבונן לאחור מתוך הבנה על התפתחות האדמה, עלינו להיות חדורים באופן פנימי ביראת כבוד עצומה בפני אותה חכמה עצומה, שניתנה פעם לבני האדם באמצעות מורים גדולים, על-אנושיים. המורים הראשונים של המין האנושי על האדמה לא היו בני אדם, אלא ישויות העומדות גבוה מהאדם, שהופיעו במקדשי המסתורין לא בגוף פיסי, אלא בגוף אתרי, שאף אותו הן נטשו מאז בחלקו הגדול, כך שהן מצויות בגוף אסטרלי. מורים קדומים אלה יצאו לאחר מכן את האדמה ועברו בעקבות הירח לקוסמוס. כך מהוה היום הגוף השמימי שאנו מדברים עליו בתור ירח, את המושבה של מורי האנושות הקדומים בחוץ ביקום. הם נמצאים בו. כשאנו רואים את צדו החיצוני של הירח, הוא משקף לנו עבור ההתבוננות הגסה רק את אור השמש, אך עבור ההתבוננות העדינה יותר הוא משקף לנו מספר גדול ועצום של כוחות של היקום בכללותו. אך כוחות היקום שאנו מקבלים מהירח אל האדמה, קשורים עם כל מה שמהוה באדם אלמנט תת-אנושי, הקיים באדם כיום במשותף עם טבע בעלי החיים. כך מאחד הירח בצורה מעניינת ישויות רוחיות גבוהות אלו, שהיו פעם מורי האנושות הגדולים, עם הכוחות החייתיים של טבע האדם.

כשעובר האדם את סף המוות, הוא מגיע קודם כל לממלכה זו. כאן הוא עובר את התנסויותיו הראשונות. תארו לעצמכם בצורה חיה, כיצד מגיע האדם עם הפיסיונומיה המוסרית – או גם הבלתי מוסרית – שלו אל הממלכה של קרינת הירח הפיסית והרוחית, ותארו לעצמכם, כיצד רואה האדם קודם כל את עצמו ואחר כך את בני האדם האחרים עם פיסיונומיה זו. העיניים שבהן הוא מסתכל, שבהן הוא חש את הישויות המגיעות לתחומו, אינן עיניים פיסיות-חושיות, אלא זוהי תחושה, מישוש כביכול, אך מישוש מרחוק. אם ארצה לתאר לכם כיצד מתרחש הדבר, אתאר זאת בדרך הבאה. נתאר לעצמנו שהאדם מגיע בסביבה זו לישות אחרת. יש לו כעת הפיסיונומיה שלו, התנועתית בתוך עצמה, היא רכה כביכול. בהתקרבו לישות אחרת הוא מנסה לשווֹת לעצמו פיסיונומיה הדומה לזו שמראה הישות האחרת. כאשר אדם שהיה נבל אמיתי בחיים הארציים עובר את סף המוות, מגיע לשם ומנסה לבצע תהליך זה ביחס לאדם טוב כדי לחוש מה מהוה האדם הטוב בפיסיונומיה שלו, אין ביכולתו לעשות זאת. הוא יכול לשוות לעצמו רק פיסיונומיה של נבל. אין הוא מצליח לקבל את זו של השני.

מכאן אתם רואים, שזמן מסוים לאחר המוות יכול האדם לראות רק את אותן ישויות אנושיות, שעברו כבר את סף המוות והיו בהקשריהן המוסריים כמו שהיה הוא עצמו כאן על האדמה. זהו הרושם המכוּוָן הראשון אותו חווה האדם. השפעה זו מפעילה חריצת-דין חדה, שכן האדם עומד כל הזמן תחת הרושם: "כמו אדם זה, כך היית אתה! אתה יכול לנוע רק בין אנשים שהם כמוך!" את האחרים אין הוא רואה ואינו חש בהם.

אולם סביבה זו של הירח אינה שולחת מיד לקרבת בני האדם, בין הכוחות המיוחדים המצויים ברשותה, את המלאכים בצורתם היפה. הירח הוא זה שממנו השתחררה האדמה. הוא אותו גוף קוסמי שהוציאה מתוכה האדמה אל הקוסמוס – כמובן שאיתו יחד יצאו המורים והחכמים הקדושים הגדולים של האנושות – אך באופן בו עומד כעת הירח לבדו בחוץ ביקום, מצויים בקרבתו גם הצורות האהרימניות. ניתן לראות שם צורות אהרימניות. ופני הדברים שם הם כאלה, שכאשר אדם רואה אדם אחר עם פיסיונומיה שאינה טובה, הוא מקבל את הרושם המהותי, שהוא רואה עצמו עם אלה הנראים, למרבה הייאוש, דומים לכל הצורות האהרימניות המופיעות שם. את המלאכים אין ביכולתו לראות עדיין, משום שאין הוא יכול להתרגל לצורותיהם. כך רואה האדם את האנשים האחרים בצורות מסוימות של רוע, והוא יכול אז להשוות עד כמה דומות צורות אלו לצורות האהרימניות. זהו הרושם השני אותו מקבל האדם בספֵרת הירח: אתה דומה כל כך לצורות האהרימניות! גם כאן יש חריצת דין פעילה ביותר לאחר המוות.

והדבר השלישי הוא, שהאדם לא יכול להימלט עתה מהרושם המדויק: באזור הראשון בו עלי לעבור נמצאים המורים הקדומים הטובים של האנושות. הוא חייב לקבל רושם זה, שכן נוצר קשר מהותי בין הישויות האהרימניות, הבאות לקראתו בדרך שתוארה, לבין מורים קדומים אלה של האנושות.

מנקודת מבט אנושית מובן ביותר שבני האדם שופטים את הדברים הללו כמו אותו מלך ספרדי שהובא בפניו פעם שרטוט של תנועות הכוכבים ושל כל עמדת מערכת השמש. דבר זה היה עבורו קשה לתפיסה, והוא אמר: "אילו היה אלוהים מניח לי את בריאת העולם, הייתי עושה אותו פשוט הרבה יותר." הוא מצא זאת מסובך מידי. אין להתפלא שאנשים רבים מבטאים משהו דומה בשיפוטם. הם היו מוכנים בחפץ לב לתקן במשהו את תכנית העולם האלוהית. האנשים בוטחים מידי בתבונתם. היה אף פילוסוף שהטביע את האמרה: "תנו לי חומר, ואצור ממנו יקום!" – היה זה קאנט. יהיה טוב אם לא יינתן לו כל חומר, שכן הוא היה יוצר ממנו משהו מחריד.

כך גם, כאשר שומעים בני האדם על ישויות וצורות אהרימניות, אין הם מסוגלים לתפוס כיצד דמויות אהרימניות אלה לא איבדו כל תקווה שיוכלו לנצח במובן שלהן את רוח האדמה. שכן בני האדם יודעים טוב מאוד שהישויות האהרימניות לא ינצחו – אך אהרימן אינו יודע זאת. הוא שואף ללא הפוגה לניצחונו. ומתוך מאמצים אלה לניצחון, נוצר קשר מהותי בין אותן ישויות אהרימניות השייכות בעיקר לספֵרת הירח, לבין המורים הקדומים החכמים של האנושות. הן רוצות להעביר אותם לצדן. שכן למה שואפות הישויות האהרימניות הללו? הן מבקשות לעצור את האדמה בנקודה מסוימת בהתפתחותה, לא להניח לה להמשיך להתפתח. אהרימן אומר תמיד: בני האדם הובאו עד לכאן בהתפתחותם, כעת עליהם להישאר בנקודה זו ולא להתקדם יותר. אני רוצה שהם יתקשו בנקודה זו וימשיכו במסעם הקוסמי כמשהו נוקשה, ולא כאנשים המפתחים עצמם. זהו מה שלוחשות הישויות האהרימניות באוזנם של בני האדם בכל לילה. וזהו גם מה שרוצות הישויות האהרימניות עם האדמה בכללותה. הן מבקשות לעצור אותה בנקודה בהתפתחותה.

ועתה, חישבו בנקודה זו על המורים הגדולים הקדומים של האנושות. מורים קדומים אלה השאירו מאחוריהם על האדמה את מה שאנו מכירים כחכמה הקדומה, שדעכה במשך הזמן, אך נלמדה פעם באתרי המסתורין. אילו היו בני האדם מקבלים חכמה זו כל הזמן, לא היו מתקדמים – וקודם כל לא היו מגיעים לעצמאות, לא היו מקבלים את הרצון החופשי. חכמה זו יכלה לדבר רק לאינסטינקטים של בני האדם, אך לא לשיקול הדעת של התודעה העצמית המלאה. לכן נסוגו מורים אלה בנקודת זמן מסוימת מבני האדם, לטובת בני האדם. אלמלא היו קיימים מורים קדומים אלה, לא יכול היה האדם למצוא נקודת מוצא והתחלה להתפתחותו. אך לאחר שנתנו את האימפולס ההתחלתי, ובני האדם יכלו להשתמש באימפולס זה כדי להמשיך ולהתקדם אחר כך באופן עצמאי, הם נסוגו מהאדמה ועברו למושבת הירח. ולאחר שהישויות האהרימניות הקדישו פעם את כל מאמציהן – כאשר היו עדיין המורים הקדומים על האדמה – להשאירם על האדמה ולהותיר אותה עם החכמה האינסטינקטיבית, הן עדיין מאמינות כיום, שביכולתן לעשות משהו כאשר עובר האדם את סף המוות ומגיע לספרת הירח, וכך הן מנסות באמצעות החנופה להניע את המורים הקדומים של האנושות להגיע אל בני האדם שנפטרו. את זאת לא ניתן להשיג, במיוחד לא בבני האדם שהפיסיונומיה שלהם נושאת על עצמה את הרוע. אך הישויות האהרימניות נטפלות לבני האדם ומנסות להסית אותם כשהן אומרות להם: "זה היה קיים פעם!" וכך נוצר כדבר שלישי עבור בני אדם רעים אלה, שהדמויות האהרימניות מתארות להם את המורים הגדולים, אך אין הם יכולים לראותם. הם מסתכלים אל תוך ריקנות.

גם זה דבר משמעותי ביותר, רושם מכוּוָן אותו מקבלים בני האדם. אז מעיקה על נפש האדם התחושה: איני רואה את אלה שמהם קיבלה האנושות את נקודת המוצא שלה, נעשיתי דחוי! זוהי תחושה חזקה מאוד ומלאת חיים, שמקבלים אותם אנשים שאינם מראים את הפיסיונומיה של הטוב.

אלו הם שלושת הרשמים שיש לו לאדם כשהוא עובר עם הפיסיונומיה של הרוע אל העולם, אליו הוא נכנס בעברו את סף המוות.

כאן חייבים לומר, שבהקשר מסוים אין בבני האדם טוב טהור. אפילו באנשים הארציים הטובים ביותר קיים רוע רב, כך שאנשים רבים מקבלים לפחות באופן חלקי את הרשמים עליהם דיברתי. אך ככל שהאדם עצמו נושא את הפיסיונומיה של הטוב, כך יראה לאחר המוות את אלה שהוא נעשה דומה להם באמצעות הטוב, ויוכל לעשות כך יותר ויותר ככל שהוא מגיע לשם עם הפיסיונומיה של הטוב, וככל שיש לו פחות משמעות עבור הצורות האהרימניות. בכך חדל להתקיים כל מה שתיארתי, הנובע מהצורות האהרימניות, והאדם מקבל יותר משמעות עבור צורות המלאכים, הנכנסים אז לתחומו. דבר זה מכניס אל האדם את הכוחות שעליו להחדיר לתוכו כעת – והמדובר קודם כל בכוחות הרצון. לאחר המוות אין האדם משתמש בחשיבה, אלא ברצון. הרצון הופך לתחושה, לעולם חיים שלם. האדם חייב לרצות אם הוא מבקש לחוש בכלל. אם מבקשים לראות דבר מעין זה, חייבים להיות מעוצבים בצורה המתאימה. חייבים לרצות. האדם חייב להיעשות דומה לאובייקט שברצונו לחוש. הרצון בעיקר הוא זה המתפתח כשהאדם עובר את סף המוות, וגם הרשמים של הטוב והרע אותם תיארתי בתחומו של האדם, פועלים על הרצון.

התחום הבא אליו נכנס האדם, הוא תחום מרקורי. בתחום מרקורי התאים כבר האדם את הפיסיונומיה שלו לכוחות העולם העל-חושי עד כדי כך, שהוא נטש, לעיתים תוך כאבים עזים, את פיסיונומיית הרוע שלו ונעשה בהדרגה דומה – למרות שאצל אנשים רבים אין הדבר מתרחש מהר – לצורת המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי. אך בכל מקרה מגיע כעת האדם לתחום מרקורי ואיתו לממלכה של ישויות ההירארכיה השלישית, כשהוא חייב לחיות ביניהן ולעבור את מה שתיארתי. זהו אותו תחום בו רוכש האדם בהדרגה את ההבנה למה שהיה לפני כן בגדר ראיה עיוורת פחות או יותר, אך ראיה עיוורת שפעלה בעוצמה רבה דווקא על ספֵרת הרצון האנושי. בתחום מרקורי רוכש לעצמו האדם את ההבנה לכך.

אדם המסתכל על דברים אלה בתקופתנו בראיה אימגינטיבית, מקבל תחושות טראגיות. שכן האופן בו מוצא עצמו האדם בתור מת בספֵרת מרקורי, תלוי במידה רבה בשאלה אם כמטריאליסט דחה כל דבר על-חושי במחשבותיו ובמעשיו, או אם רכש כאן הבנה לעל-חושי. האדם ניצב לנוכח ישויות ספֵרת מרקורי במידה ניכרת של חוסר הבנה, אם כאן על האדמה דחה כל מה שמשתרע מעבר לאלמנט החומרי. גם ביחס לישויות המצויות בתחום הבא, השייכות עדיין גם הן לקטגוריה של המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי, אלא שהן התפתחו מעט יותר, גם ביחס אליהן הוא ניצב בחוסר הבנה אם היה מטריאליסט על האדמה, והמדובר עתה בתחום וונוס. שכן כאן קורנים אל האדם כוחות האהבה הקוסמית. אם לא רכש לעצמו האדם על האדמה את כוח יכולת האהבה, הוא מגיע כאן לתחום זר לו. ומה שאלמלא כן – כאשר רכש לו האדם על האדמה יכולת אהבה – היה זורח עליו בתחום וונוס עם כוחות אהבה, משתנה באדם שחי בשנאה רבה או בלתי מודעת, לכוחות כעס. זהו הסוד של תכולת-וונוס, שמי שמביא עימו מהאדמה שאריות רבות של כוחות שנאה השולטים בו, ימצא עצמו בתחום וונוס באופן בו היו עולים כאילו מתוך כוחות הרצון שלו כוחות האהבה שעברו טרנספורמציה לכוחות כעס וחימה. הוא רואה עצמו במה שעליו הוא חייב לומר לעצמו, שהכל חייב להתרכך, להיות מובא להרמוניה עם היקום. לאמיתו של דבר הרצון הוא זה המקבל בתחום זה, ניתן לומר, טיפוח מיוחד – אותו רצון שגם באדם הארצי נמצא במערכת חילוף החומרים והגפיים, באדם הנמוך. הם בדיוק אלה ההופכים לאחר המוות לפיסיונומיה כללית, וכך בא שם לביטוי גם הרצון.

אולם בינתיים ממשיך האדם להתפתח – כל מה שתיארתי כבר מצטרף לכך ומתקבלת שוב נקודת מבט חדשה שיהיה צורך לדון בה אחר כך – הוא ממשיך להתפתח בדרך זו, שהוא הופך בהדרגה דומה לישויות המצויות בקוסמוס הרוחי, ומגיע לתחום השמש. בתחום השמש פועלים הכוחות בעיקר על כל מה שקיים ברשותנו על האדמה בנצנוץ הרגשות. השמש כפי שהיא נראית לנו כשאנו מתבוננים בה בראיה פיסית, אינה כזו אלא על פי חיצוניותה בלבד. באופן פנימי השמש היא מקום התאספות הקוסמי הגדול של כל הישויות המנחות ומובילות מתוך מרכז זה את גורלם של האדמה ושל בני האדם הארציים, על כל מה ששייך להם. השמש היא קודם כל המושבה של ישויות ההירארכיה השניה, של רוחות הצורה, רוחות החכמה ורוחות התנועה. כשנכנס האדם לתחום השמש, הוא פוגש בכל מה שתיארתי בפעם האחרונה. בעוד שלפני כן היה הוא רק עם אותן ישויות הקשורות עימו בקשרי גורל, הוא פוגש כעת גם ישויות אחרות. "חוג ההיכרויות העל-חושי" שלו, אם ניתן להתבטא כך, מתרחב והולך. כל זה מתרחש כעת בתחום השמש.

תחום השמש הוא גם המקום בו מופיעה באדם חוויה פנימית חזקה במיוחד. כאן למטה מצוי עולם אחר, האדמה אותה עזב, אך הוא חייב להיכנס אליה שוב. בתחום השמש נוצר מה שתיארתי כעיבוד מחדש של האדם: טבעו הנמוך של האדם מעובד מחדש עבור החיים הארציים הבאים לטבע הגבוה, וכך מעובדות מחדש הרגליים לצורה הרוחית של הלסת התחתונה, הזרועות לצורת ללסת העליונה עם עצמות הלחיים וכן הלאה. דבר זה משמעותו בממלכת הרוח עבודה מופלאה, שלעומתה כל מה שפועלים בני האדם במישורים השונים על האדמה, הוא במידה רבה מאוד בלתי משמעותי. העבודה המתבצעת שם על סוד האדם בשיתוף עם הישויות הרוחיות הגבוהות, היא גדולה ורבת הוד. כל זה מתרחש בתוך תחום השמש במובן הרחב של המילה.

אך האדם מקבל בתחום השמש חוויה פנימית נוספת. כשאנו חיים כאן על האדמה חייבת לעלות בנו התחושה – אם אנו אנשים בריאים ושלמים בפנימיותנו מבחינה נפשית ורוחנית: קיים עולם נוסף, עולם רוחי, גם אם אין ביכולתנו לחדור אליו בצורה הכרתית. אנו מניחים את קיומו של עולם הרוח, אנו מדברים על כך שמחוץ לעולם אותו אנו חווים בחושינו, קיים עולם על-חושי. כעת, במשך קיום השמש בין מוות ללידה מחדש, מתרחש הדבר ההפוך. בדיוק בזמן קיום השמש לומד האדם לדבר על עולם שמהעבר השני. זוהי האדמה. ושם מופיעה באדם לראשונה התחושה החיה ביותר – לא כל כך עבור גורלו שלו, אלא עבור מכלול תכונתו המהותית של האלמנט הארצי. ובמכלול זה קיימת תכונה מהותית מסוימת אליה ביכולתכם להגיע. עליכם רק לנסות זאת פעם. בדרך כלל לא יקרה הדבר מעצמו באדם בן זמננו.

אם תעקבו לאחור בהיסטוריה, תוכלו להגיע תמיד לחוויה הבאה. אתם חיים כיום בשנת 1923. אתם עוברים כעת לאחור דרך ההיסטוריה, עוברים את מלחמת העולם וכל מה שהיה לפניה. כשאתם לומדים היסטוריה, תוכלו למצוא במקום כלשהו, הבה ונאמר בשנת 1500 או 1550 או משהו דומה, סיפור היסטורי שלגביו יש לכם ההרגשה, שהוא מוכר לכם.

1923 1550

הבה ונתבונן בהכרה אנושית אינטימית כזו. מגיע אליכם משהו מוכר מן העבר, שהתרחש לפני מאות מעטות או רבות של שנים. באופן שטחי מדברים מיד על כך, שבדיוק בשנה זו הייתם בחיים ארציים קודמים. לרוב אין זה נכון, אלא בדרך כלל זוהי אותה שנה שבה, בין מוות ללידה מחדש בקיום השמש, היה לאדם הקשר החי עם קיום האדמה, השנה בה הופיעו בפניו החיים הארציים מן העבר השני, כפי שעל האדמה מופיעים בפני האדם באופן הפוך החיים העל-חושיים כחיים-שמהעבר-השני.

אם נשאר לרגע בהתפתחות זו, נוכל לומר שהאדם מסיים את קיום הירח לאחר שעזב את האדמה ומגיע לקיום מרקורי, לקיום וונוס, לקיום השמש, ואז נמשך הדבר הלאה. כל הדברים הללו אינם מהווים לאמיתו של דבר בעולם הרוח דברים ותהליכים מבודדים, אלא שגם שם הכל קשור עם מה שמתרחש על האדמה הפיסית. וכאן מתקבל קשר מיוחד במינו. קיום הירח חדור לחלוטין במורים הקדומים הגדולים של האנושות שהוזכרו היום. הם יצאו מקיום האדמה בנקודת זמן מסוימת, הנמצאת הרחק מאחורינו, אל העולמות הקוסמיים, אל המושבה הקוסמית של הירח. אך לאנשים בודדים, למתקדשים במקדשי המסתורין, היתה עדיין גם לאחר מכן יראת כבוד ותחושת גדוּלה, כלפי מה שהתקיים פעם על האדמה באמצעות מתקדשים קדומים אלה. כך היה עדיין בתקופה ההודית הקדומה ידע חי במקדשי המסתורין, על חכמת מתקדשי הירח. דווקא מה שעשוי היום לעורר פליאה בהדים של התרבות ההודית הקדומה, נוצר באופן זה.

אז התרחשו שני דברים. בתקופות התרבות השונות היו עדיין השפעות של אלמנט על-ארצי זה, אותו עובר האדם בין מוות ללידה מחדש, אלא שההשפעות הללו הלכו ופחתו, כלומר האדם נעשה פחות ופחות מודע להן. השפעות מרקורי למשל, היו חזקות במיוחד בתקופה הפרסית הקדומה, אך בני האדם היו פחות מודעים להן ולעומת זאת יצרו אחר כך את המיתוס של אהוּרָא מַזְדָאוּ, שהיה עדיין בגדר ידע עמום על השפעותיו של מרקורי על האדמה. במשך התרבות המצרית-כשדית היו פעילות במיוחד השפעות וונוס. ואז באה התרבות היוונית המופלאה, שהמשכה היה בתרבות הלטינית. התרבות היוונית-לטינית, בה היתה ההשפעה החזקה ביותר – אך זו שבני האדם שמו לב אליה במידה הפחותה ביותר – השפעת השמש מהעולם העל-חושי אל האדמה. תקופה זו היתה גם התקופה בה התרחשו בו-זמנית שני דברים: האחד, שהאדם, בעברו את הקיום שבין מוות ללידה מחדש ובהגיעו לספֵרת השמש, חש צורך גדול להרגיש את האדמה מתוך קיום השמש, ומצד שני יצר אלמנט השמש רושם חזק על היוונים. מה שנתנו כוחות האלמנט השמשי לאדמה, היה משמעותי במידה בלתי רגילה עבור היוונים, במיוחד עבור היוונים האתונאים – האתונאים כניגוד לספרטנים – אך באופן כללי פעל ביוון מתוך הקוסמוס האלמנט השמשי בהשפעה עמוקה באורח יוצא דופן, גם בתור אלמנט רוחי, על כל עיצובה של הציוויליזציה היוונית. במשך כל ההתפתחות הזו, היה חזק במיוחד על האדמה הכישרון לחוש את הרוחי הטהור של שמי הכוכבים. תחושת האלמנט החומרי יותר של הכוכבים החלה למעשה רק בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו. תקופת התרבות החמישית שלנו החלה במאה החמש-עשרה, והיא בת כמה מאות שנים בלבד. אך עם ההשפעות הללו יצאנו כבר אל מחוץ לתחום בו חשים בני האדם על האדמה קשר עם רגשות אלה בתוך קיום השמש בין מוות ללידה מחדש. אנו חשים כיום הרבה יותר את מה שבא לאחר מכן. למעשה מגיע האדם, לאחר שעבר זמן מה בקיום השמש, לתחום של קיום מארס, ומה שמשפיע את ההשפעה הגדולה ביותר מן הקיום על האנושות בת-זמננו, הוא האימפולס של מארס. ביכולתנו ללמוד להכיר את השפעות מארס כבר בהתקרבנו לקיום האדמה, לאחר שעברנו את שעת הצהרים של הקיום בין מוות ללידה מחדש. אך השפעות השמש אינן חדלות להתקיים עבור האדם בהיכנסו עתה בין מוות ללידה מחדש לקיום מארס. ספֵרת פעילותה של השמש מתרחבת גם על המצבים הפלנטריים הבאים. היא נשארת, אך לקיום מארס יש משמעות מיוחדת למה שמתרחש כעת על האדמה.

אמשיך ואתאר את מעברו של האדם דרך קיום מארס, אך ברצוני להתקדם עתה במה שלמדנו על עולמות הרוח, למה שפועל בדיוק בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו.

מארס שמש וונוס מרקורי ירח

(ברזל) התקופה התקופה התקופה התקופה

היוונית- המצרית- הפרסית ההודית אדמה

רומית כשדית הקדומה הקדומה

האדם למד להכיר מהי מלחמת עולם. הוא חש זאת. רוב האנשים אינם מסוגלים לגלות עובדה זו, אך בקיום העולם מתרחשת מלחמת עולם בין מינים שונים של רוחות טובות למינים שונים של רוחות רעות. מה שתיארנו כקיום השמש הוא בעל משמעות מיוחדת עבור תקופה זו. כיום קשה כל כך לצאת עם הבנות רוחיות כנגד המדע החיצוני המטריאליסטי. הבריות כה גאות בכך שהשמש הפיסיקאלית נחקרת. בספרי המדע מתארים את השמש, אך התיאורים הללו לא נועדו לכך שניתן יהיה לקבל דימוי נכון על מה שמהווה השמש, אלא דווקא כדי להסיט את האנשים מהדימוי הנכון. כיצד פועלת השמש כיום באופן מיוחד בכל הנוגע לאדמה? ברצוני לציין בפניכם רק אחת מדרכי ההשפעה הללו. אני נכנס בכך לכאורה לתחום מטריאלי ביותר, המהווה יוצא מן הכלל מוזר באלמנט הספיריטואלי-רוחי אותו תיארתי, אך דבר זה חשוב עבורנו בהמשך התקדמות עיונינו.

ידועה לכם תופעת כתמי השמש, המופיעים על השמש בסדירות מסוימת. השמש מקבלת כתמים כהים. במדע המטריאלי החיצוני ייאבקו רבות אודות כתמי השמש הללו ומשמעותם. אך אילו היו עוקבים בצורה מדויקת אחר משמעותם של כתמי השמש, היו מגלים שמתוך פנים השמש נוצרת כל הזמן ההמרצה, שסובסטנציית-שמש תושלך החוצה אל היקום דרך פתחים אפלים אלה. ומה שמושלך החוצה מהשמש אל היקום בתור סובסטנציית-שמש, נראה אחר כך במערכת השמש שלנו ככוכבי שביט ומטאורים, וגם כ"כוכבים הנופלים" המוּכּרים. הישויות השולטות על העולם מתוך השמש, משליכות, במיוחד בתקופתנו, דברים אלה. הן עשו זאת כבר לפני כן – הדבר לא החל כיום – אך עתה הוא מקבל משמעות שונה מזו שהיתה לו לפני כן. משום כך אמרתי: בתקופות קודמות פעל במיוחד האימפולס הרוחי הקיים במערכת הכוכבים. כעת מתחיל האימפולס המצוי בברזל המושלך החוצה, להיות בעל משמעות מיוחדת עבור בני האדם. זהו האימפולס בו משתמשת בקוסמוס רוח מיוחדת, שכאן יש לה משמעות מיוחדת – הרוח לה אנו קוראים רוח-מיכאל – בשירות האלמנט הרוחי בקוסמוס. כך מופיע בקוסמוס בתקופתנו מה שלא היה מצוי באותה דרגה בתקופות קודמות: העובדה שהברזל הקוסמי נותן במשמעותו הרוחית לרוח-מיכאל את האפשרות לתווך בין העל-חושי לאלמנט החושי של האדמה. כך בפנינו מצד אחד מעין רוח לוחמת בעולם, אליה נכנס האדם כשהוא מגיע בתקופתנו אל מאחורי קיום החושים. כאשר מגיע האדם בתקופתנו לראיה על-חושית, כשהוא עובר את הסף ומכוון את מבטו לא לדברים המגיעים אליו קודם כל בצורה אנושית-אישית, אלא לאירועים העולמיים הגדולים העומדים בבסיס כל התרבות שלנו, חודר מבטו אל תוך עולם זה, והוא רואה שם מלחמה, מאבק. מלחמה רוחית. מאחורי מסך הקיום, באלמנט הרוחי, מתרחשת מלחמה. ומה שמושלך על ידי רוחות השמש אל הקוסמוס כברזל עד להגדרה הפיסית שלו, הופך במובן מקיף לכלי הנשק הקוסמי של מיכאל – שיש לו משימתו שלו במלחמה קוסמית זו – כדי שיוכל לסייע באופן הנכון כנגד כוחות אלה במאבק ובמלחמה המתרחשים מאחורי מסך הציוויליזציה האנושית. כך מופיעים בפני האדם מצד אחד מאבק ומלחמה, ומצד שני מאמציו של מיכאל.

כל זה קשור גם הוא עם התפתחות החירות האנושית. שכן, אתם רואים, בתור בני אדם ארציים יש לנו ברזל בדמנו. אילו היינו ישויות שאין להן ברזל בדמן, היו יכולים תחושת החירות ואימפולס החירות לעלות בנו בדיוק באותה מידה, אך לא היה לנו גוף בו יכולנו להשתמש כדי להביא אימפולס חירות זה להגשמה. העובדה שאנו לא רק יכולים לתפוס את רעיון החירות, את אימפולס החירות, אלא שאנו גם חשים בגופניותנו את הכוח להפוך גופניות זו לנושאת אימפולס החירות, נובעת מכך שאנו יכולים ללמוד בתקופתנו כיצד מסוגל מיכאל להעמיד לשירותו את הברזל הקוסמי, שגם לפני כן נזרק החוצה. ומכך שאנו יכולים ללמוד – כשאנו מבינים יותר ויותר את אימפולס-מיכאל – להציב את הברזל הפנימי שבתוכנו לשירות אימפולס החירות. האלמנט החיצוני-מטריאלי מקבל משמעות רק כאשר אנו לומדים להבינו כביטוי של הרוחי בעולם. ועלינו ללמוד להשתמש בתקופה זו בדרך הנכונה בברזל שבדמנו, שכן בכל מקום בו מופיע הברזל, ניתן האימפולס מתוך הקוסמוס, מתוך האדם, לפיתוח החירות. משום כך ייחסו המתקדשים הקדומים מתוך אינסטינקט עמוק את הברזל למארס, כאשר עם קבלת חשיבותו בדם הוא מקבל בו-בזמן את חשיבותו בקוסמוס.

כיום ניתן לתאר בדרכים שונות, מה עובר האדם בעולם העל-חושי. בהרצאה קודמת תיארתי לכם זאת בדרך שונה, ועתה אני מתאר זאת בפניכם בקשר עם עולם הכוכבים, וגם בקשר עם התקופות הבאות בזו אחר זו על האדמה. יש לתפוס את כל הדברים הללו במשותף. לא יכול לבוא מישהו ולומר: "אם כן, הוא תיאר לנו את מעברו של האדם בזמן שבין מוות ללידה מחדש פעם אחת בצורה זו, ובפעם השניה בצורה אחרת!" כשמישהו נוסע בעיר פעם אחת, פעם שניה וכן הלאה, הוא לומד גם, ככל שהוא לומד להכיר את העיר, להבחין בין הדברים. לאחר מכן יש לתפוס את כל הפרטים במשותף. מדובר בכך שהתיאורים השונים של חוויות האדם בעולם העל-חושי ייתפסו יחד, ייראו יחד ויחשבו עליהם יחד. רק אז ניתן לקבל רושם על מה שמהווה העולם העל-חושי, ומה שחווה האדם בעולם על-חושי זה.

לכך רציתי להגיע בתיאורי עתה. בהרצאה הנוספת היום אתאר ואקשור את מה שחווה האדם בהמשך דרכו, כשהוא עובר בקיום שבין מוות ללידה מחדש.