התבוננויות במיסתורין מגולגותא

רודולף שטיינר

הרצאה זו הופיעה כמספר 8 מתוך 12 בסדרת ההרצאות בשם:

מסתורין השמש… מוות, תחייה.

האג, 13.4.1922 GA211

תרגמה: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה זו מופיעה בספר: עמנואל וסודות נוספים – שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

היום הייתי רוצה לדבר על היבט מסוים של המיסתורין מגולגותא שעליו דיברתי בהזדמנויות רבות באספות אנתרופוסופיות אינטימיות יותר. מה שניתן לומר אודות המיסתורין מגולגותא הוא כה רחב, כה עשיר בתוכן וכה משמעותי, שבכדי לגשת באמת לסוד הגדול ביותר הזה מכל הסודות באבולוציה של הארץ ושל האנושות, עלינו כל פעם להבהיר ולהאיר בו היבטים חדשים.

נוכל להעריך נכונה את חשיבות המיסתורין מגולגותא רק כאשר נרשה לנפשנו להתבונן בשני זרמים של אבולוציה בקיום הארצי של האדם: הזרם שקדם למיסתורין מגולגותא, והזרם שבא אחריו וימשיך לפעול לאורך כל תקופת הקיום של כדור הארץ.

כאשר אנו מדברים על תחילת הקיום הארצי, על התקופות הראשונות של האבולוציה הארצית של האנושות, בהן כבר הייתה פעילה חשיבה מסוג מסוים – חשיבה כמו בחלום, חשיבה אימגינטיבית, אך עם זאת סוג של חשיבה – עלינו להבין בבהירות שלבני האדם מאותם זמנים היו יכולות שאפשרו להם לתקשר עם ישויות מסדר קוסמי גבוה יותר. מהספר מדע הנסתר ומתיאורים אחרים שלי, אתם יודעים משהו על טבען של ישויות אלה השייכות להיררכיות גבוהות יותר.

כיום, עם התודעה הרגילה שלו, האדם אינו יודע הרבה על ישויות אלה של ההיררכיות הגבוהות. התקשורת שלנו איתן נותקה, כביכול. זה לא היה כך בתקופות העתיקות ביותר של האבולוציה האנושית. כמובן, נגיע למסקנה לא נכונה אם נדמיין שהמפגש עם ישות מההיררכיות הגבוהות בזמנים ההם היה דומה באופן כלשהו למפגש של היום בין שני אנשים מודרניים שהתגשמו בגוף פיזי. זאת הייתה תקשורת מסוג שונה לחלוטין. את מה שישויות אלה מסרו לאדם באמצעות השפה הארצית הקדמונית, המקורית, היה ניתן להבין דרך איברים רוחיים בלבד. ישויות אלה מסרו לאדם של אותה תקופה סודות גדולים של הקיום, סודות שזרמו לתוך לב האדם ועוררו בו מודעות לכך שמעלינו ומכל הצדדים – במקום בו אנו רואים כיום רק עננים וכוכבים – הקיום הארצי מחובר לעולמות אלוהיים. ישויות על-ארציות השוכנות בעולמות אלה ירדו באופן רוחי אל בני האדם הארציים, והתגלו כך שהאדם הארצי קיבל דרכן את מה שניתן לכנות חוכמה קדמונית. ההתגלויות שנבעו מישויות אלה הכילו חוכמה וידע אינסופי, שבני האדם, במהלך חייהם הארציים, לא היו מסוגלים להגיע אליו לבד. כי בתחילת הקיום הארצי – בתקופה אותה אני מתאר כאן – בני האדם היו מסוגלים לדעת מעט מאד באמצעות היכולות שלהם בלבד. כל מה שהתעורר בהם כתפיסה, כידע, הם קיבלו ממוריהם האלוהיים. מה שהמורים האלוהיים לימדו אותם הכיל ידע רב ועשיר, אך היה חסר בו דבר אחד בעל חשיבות מיוחדת – דבר שלמעשה לא היה נחוץ לאנושות באותה תקופה, אולם הוא חיוני ביותר בעבור האנושות של ימינו. המורים האלוהיים העבירו לאנושות היבטים רבים ומגוונים ביותר של אמת וידע, אך הם אף פעם לא דיברו על שני הגבולות של החיים הארציים של האדם: הם לא דיברו אף פעם על הלידה ועל המוות.

מובן מאליו שאינני יכול בשעה קצרה זו לדבר על כל הדברים שמורים אלוהיים אלה לימדו את האנושות בזמנים העתיקים ההם. אתם כבר יודעים הרבה מהדברים הללו. אך כעת אני רוצה להדגיש שוב את העובדה שבכל הידע שהם העבירו לא היה דבר אודות הלידה והמוות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שלאדם של הזמנים העתיקים ההם – וגם לאורך זמן רב בתקופות שלאחר מכן – לא היה צורך בידע הקשור ללידה ולמוות. כל התודעה של האנושות השתנתה במהלך האבולוציה הארצית. לעולם אין להשוות את התודעה של בעלי החיים של היום, אפילו של בעלי החיים הגבוהים, עם התודעה האנושית, אפילו כמו שהיא הייתה בזמנים העתיקים, הפרימיטיביים. אך עם זאת, נוכל אולי לגשת לנושא בעזרת התבוננות בחיים של בעלי החיים כיום. החיים של בעלי החיים נמצאים מתחת לרמה של החיים האנושיים, בעוד שהצורה הקדומה ביותר של חיי האדם הפרימיטיבי הייתה, במובן מסוים, מעל הרמה הנוכחית של חיי האדם, למרות שבהשוואה לאדם המודרני היו לאדם הפרימיטיבי תכונות מסוימות הדומות לאלה של חיה. אם אנו מתבוננים ללא דעות קדומות בחיה של היום, אנו נסכים שהחיה אינה מעוניינת בלידה ובמוות, מפני שקיומה מתרחש כולו בין הלידה למוות. אם אנו נתעלם מהלידה – למרות שגם שם העניין הוא ברור למדי – עלינו רק לחשוב על חוסר העניין וחוסר תשומת הלב בו החיה מתקרבת למוות. היא פשוט נכנעת למוות, ומקבלת את השינוי הזה בקיומה, את המעבר מקיום אינדיבידואלי לקיום של נפש קבוצתית. החיה אינה חווה את המוות כמו האדם, כשבר כל כך עמוק בקיומה.

כפי שכבר ראינו, האדם הארצי הקדמוני, למרות צורתו הדומה לחיה, עמד ברמה גבוהה מזו של החיה. הייתה לו ראייה רוחית אינסטינקטיבית, שאפשרה לו להיות בתקשורת עם המורים האלוהיים שלו. אך בדומה לחיה של היום, הוא לא היה מוטרד מהתקרבות המוות. אם תרשו לי להביע זאת כך, לא עלה בדעתו לשים לב למוות בכלל. מדוע? כתוצאה מהראייה הרוחית האינסטינקטיבית שלו, עדיין הייתה לאדם הקדמוני חוויה ברורה לגבי טבעו ומהותו גם לאחר שהוא ירד דרך הלידה מעולם הרוח לעולם הפיזי. הוא ידע שמהותו האמיתית חדרה לגוף פיזי. ומפני שהוא היה בטוח שחיה בו ישות אלמותית, נצחית, לא עניינה ולא הטרידה אותו הטרנספורמציה המתרחשת עם המוות. עבורו, התהליך היה דומה לחוויה של הנחש כאשר הוא משיל את עורו, ומחליף אותו בעור חדש. הרושם של לידה ומוות היה משהו הרבה יותר מובן מאליו, ולא שבר כל כך קיצוני בקיומו של האדם. לאדם עדיין הייתה תפיסה חיה לגבי חיי הנפש. כיום אין לו תפיסה כזו.

כיום, אפילו בחלומות, המעבר ממצב השינה לערות בקושי מורגש, והחלום עם תמונותיו נחשב כשייך כולו למצב השינה, הוא עדיין חצי-שינה. אולם תמונות-החלום שהגיעו לאדם הקדמוני היו שייכות, למעשה, למצב של ערות. היה זה מצב ערות שעדיין לא התפתח במלואו. האדם הקדמוני ידע שמה שהוא מקבל מתמונות-חלום אלה הינו אמיתי. כך הוא הרגיש וחווה את חיי הנפש שלו. לכן שאלות אודות הלידה והמוות לא יכלו להתעורר בו באותה עוצמה כמו שזה קורה באופן בלתי נמנע בזמננו.

בתקופות הקדומות ביותר של האבולוציה האנושית הארצית, מצב זה הגיע למלוא עוצמתו. אך הוא הלך ונחלש בהדרגה. אולי אוכל לתאר זאת כך: בהדרגה, ככול שבני האדם נהיו יותר ויותר מודעים לכך שהמוות מהווה שבר גדול לא רק בחיים הארציים הפיזיים, אלא גם בחיי הנפש, תשומת ליבם נמשכה באופן בלתי נמנע לעובדת הלידה. כתוצאה משינוי זה בתודעה האנושית, החיים הארציים הפכו ליותר ויותר משמעותיים עבור האדם הארצי. כי בו-זמנית, החוויה של קיום הנפש נעשתה יותר ויותר חיוורת, והאדם הרגיש יותר ויותר מופרד מהקיום הנפשי-רוחי בזמן מסעו על האדמה. מצב זה התעצם יותר ויותר, במיוחד עבור אלא שחיו קרוב לתקופת המיסתורין מגולגותא. אפילו אצל היוונים, חוויה זו הפכה לכה עוצמתית עד שהם הרגישו שהחיים מחוץ לגוף הפיזי הינם רק מעין חיי-צל, והם ראו את המוות כאירוע טרגי. אך הידע שבני האדם קיבלו ממוריהם האלוהיים הקדומים לא עסק בעובדות של הלידה והמוות. לפיכך, לפני המיסתורין מגולגותא, האדם חי חשוף לסכנה המתמדת שהוא יצטרך לפגוש בחיים הארציים חוויות שיהיו בלתי מוכרות ובלתי מובנות לתודעתו הארצית – החוויות של המוות והלידה.

כעת נדמיין שלפני המיסתורין מגולגותא המורים האלוהיים הקדומים של האנושות נכחו כבר בספרה הארצית. אולי הם יכלו להתגלות למספר תלמידים או אנשי ידע שעברו הכנות מיוחדות באמצעות המיסטריות, כדי למסור לכוהנים שעברו חניכה במיסטריות שפע של חוכמה אלוהית עתיקה. אולם בכל הידע הזה לא היה בנמצא דבר אודות הלידה והמוות. חידת המוות לא נמסרה לאנושות באמצעות חוכמה אלוהית זו, אפילו בתוך המיסטריות. ובחיים החיצוניים, הארציים, בני האדם שמו לב למשהו – העובדות של הלידה והמוות – שהיה משמעותי ביותר עבורם, אך האלים לא סיפרו להם דבר על זה. מה הייתה הסיבה לכך?

עליכם להתבונן בסוגיה זו ללא דעות קדומות, ולשים בצד רבים מהמושגים שהיום מהווים חלק מן המסורות הדתיות המקובלות. עליכם להבין באופן ברור שהישויות של ההיררכיות הגבוהות שהיו המורים של בני האדם הקדמוניים מעולם לא חוו לידה ומוות בעולמותיהם. כי הלידה והמוות בצורה בה אנו חווים אותם על כדור הארץ, נחווים אך ורק על כדור הארץ, ועל כדור הארץ הם נחווים אך ורק על ידי בני האדם. המוות אצל בעלי חיים וצמחים הינו משהו לגמרי שונה מהמוות של האדם. ובעולמות האלוהיים שבהם חיו המורים הגדולים הראשונים באבולוציה האנושית, אין לידה, ואין מוות. יש רק התמרה, מטמורפוזה ממצב קיום אחד לשני. לכן למורים האלוהיים הללו לא הייתה הבנה פנימית של עובדות המוות והלידה.

המורים האלוהיים הללו כוללים את כל הישויות הקשורות ליהוה, לבודהיסטוות, לכל הישויות הקדומות שפירשו את העולם עבור בני האדם. נחשוב על האופן בו בתנ"ך, למשל, הסוד של המוות פוגש את האדם בהלך נפש טרגי הולך ומתעצם. אף אחת מההדרכות שנמסרו בתנ"ך אינה נותנת לאדם מידע מניח את הדעת ופנימי בנושא המוות. לכן, אילו בתקופת המיסתורין מגולגותא לא היה קורה שום דבר שונה ממה שכבר קרה לפני המיסתורין מגולגותא בספרה של האדמה ושל עולמות-העל הקשורות בה, אילו המיסתורין מגולגותא לא היה מתרחש, אזי בני האדם היו מוצאים את עצמם במצוקה נוראה באבולוציה הארצית שלהם. על האדמה הם היו עוברים את החוויות של הלידה והמוות, שבזמן ההוא כבר לא נחוו כמטמורפוזות בלבד, אלא כמעברים דרסטיים בקיום האנושי כולו, והם לא יכלו ללמוד דבר על משמעותם של המוות והלידה בחיים הארציים האנושיים. כדי לאפשר לידע אודות הלידה והמוות לחדור בהדרגה להבנה של האנושות, הישות שאנו מכנים כריסטוס הייתה צריכה לרדת אל תוך החיים הארציים. כריסטוס אכן שייך לעולמות שמתוכם באו גם המורים הגדולים העתיקים. אך בהתאם להחלטה של אותם עולמות אלוהיים, הוא קיבל על עצמו גורל אחר משאר הישויות של ההיררכיות האלוהיות הקשורות לארץ. הוא נכנע, ניתן לומר, להחלטה האלוהית שהתקבלה בעולמות העליונים שהוא יתגשם בגוף ארצי ויעבור עם נפשו האלוהית דרך לידה ארצית ומוות ארצי.

על כן, אתם רואים שמה שאירע דרך המיסתורין מגולגותא אינו אך ורק עניין פנימי אנושי או עניין פנימי ארצי, אלא הוא בו זמנית עניין שקשור באלים. רק באמצעות האירועים בגולגותא רכשו האלים ידע פנימי אודות הסוד של המוות והלידה על כדור הארץ, כי מקודם לא היה להם חלק בהם. לכן, העובדה רבת-החשיבות הזו עומדת בפנינו: ישות אלוהית החליטה לעבור דרך קיום אנושי כאן, כדי שיהיו לו את אותן החוויות הארציות, את אותו הגורל כמו לאדם.

בני האדם למדו הרבה על המיסתורין מגולגותא. קיימת המסורת, קיימות הבשורות, והברית החדשה כולה, ובני האדם של היום מעדיפים לגשת למסתורין מגולגותא לרוב על ידי קריאה בברית החדשה וקבלת הסברים אודותיה עד כמה שאפשר בימינו. אך מתוך הפרשנויות של הברית החדשה כפי שהן מופיעות היום אנו מקבלים תובנות אמיתיות מעטות מאד על המיסתורין מגולגותא. האנשים של היום צריכים לעבור דרך השלב של רכישת ידע באופן חיצוני, אך ידע זה הוא חיצוני בלבד. היום בכלל איננו מבינים עד כמה שונה היה האופן בו הסתכלו לאחור על המיסתורין מגולגותא בני האדם שחיו במאות הראשונות לספירה. עד כמה שונה היה האופן בו התייחסו אליו אלה שהבינו את חשיבותו, לעומת בני האדם שחיו מאוחר יותר, כשאותו אופן התייחסות לא התאפשר עוד. הסיבה לכך היא שלמרות שהשינוי שתיארתי התחיל להתרחש, בזמן המיסתורין מגולגותא לבני אדם מסוימים עדיין היו שרידים מהראייה הרוחית האינסטינקטיבית העתיקה. זה נכון שאלה היו לא יותר משרידים, אך עד למאה הרביעית לספירה, הם אפשרו לאנשים להתבונן לאחור במסתורין מגולגותא בצורה שונה לחלוטין מזו של התקופות המאוחרות יותר. ואין זה חסר משמעות שהמורים שבתקופה ההיא – וניתן למצוא אישור לכך, גם אם במידה לא לגמרי מספקת, בהיסטוריה של אבות הכנסייה והמורים הכריסטיאניים הראשונים – המורים שהופיעו אז יחסו ערך גדול ביותר לאו דווקא למסורות הכתובות, אלא לעובדה שהם קיבלו ידע אודות החיים של ישוע כריסטוס מעדים שראו אותו פנים אל פנים, או מאלה שהיו התלמידים של השליחים עצמם בזמנים הקדומים, או מהתלמידים של התלמידים של השליחים, וכולי. זה נמשך עד למאה הרביעית לספירה, והמורים של התקופה ההיא דיברו על הקשר החי הזה. כפי שנאמר קודם, המסמכים ההיסטוריים נהרסו רובם, ורק לימוד קפדני יכול לגלות, בעזרת אמצעים חיצוניים, איזה ערך רב היה לעדות: היה לי מורה, וגם לו היה מורה…, ובסוף השורה עומד אחד השליחים שראה את האדון עצמו פנים אל פנים.

אפילו מהמסורת הזאת, חלק גדול הלך לאיבוד. אך עוד יותר הלך לאיבוד מהחוכמה האזוטרית האמיתית שעדיין הייתה קיימת בארבע מאות השנים הראשונות לספירה הודות לשרידים של ראייה רוחית עתיקה. מהמסורת החיצונית, הלך לאיבוד כל הידע של הזמן ההוא אודות כריסטוס שקם לתחיה, כריסטוס שעבר את המיסתורין מגולגותא, ואז בגוף רוחי, כמו המורים העתיקים של האנושות הקדמונית, לימד כמה מתלמידיו הנבחרים לאחר תחייתו. למשל, בסיפור על כריסטוס הפוגש את התלמידים שיצאו לחפש אותו, יש רמזים בברית החדשה – אך גם שם הם רק רמזים דקים – לגבי המשמעות של מה שלימד את תלמידיו כריסטוס שקם לתחייה. ופאולוס עצמו מבין את החוויה שלו בדמשק כידע שכריסטוס שקם לתחייה לימד אותו, ידע שבאמצעותו שאול הפך לפאולוס.

בזמנים ההם, אנשים היו מודעים לעובדה שישוע כריסטוס שקם לתחייה היה אמור למסור לבני אדם סודות מסוג מאד מיוחד. האבולוציה של בני האדם עצמם הייתה הסיבה היחידה לכך שהם לא היו מסוגלים לקבל ידע זה בתקופות מאוחרות יותר. כי היה עליהם לפתח את אותם כוחות נפש שמאוחר יותר היו אמורים להוביל אותם לממש את החופש האנושי ואת האינטלקט האנושי. יש עדות ברורה לכך מאז המאה ה-15, אך ההכנות התחילו כבר מהמאה הרביעית לספירה.

כעת חייבת לעלות השאלה: מה היה התוכן של הידע שכריסטוס שקם לתחייה יכל למסור לתלמידיו הנבחרים? הוא הופיעה בפניהם באותו אופן בו המורים האלוהיים הופיעו בפני האנושות הקדומה. אך כעת, הוא יכול לדבר איתם מתוך חוכמה אלוהית על מה שהוא חווה והישויות השמיימיות האחרות לא חוו. הוא יכול להסביר להם, מנקודת המבט האלוהית שלו, את מיסתורין הלידה והמוות. הוא יכול למסור להם את הידע שבעתיד, תיוולד באדם הארצי תודעה של ערות-יום שלא תהיה מסוגלת לקלוט ישירות את האלמנט האלמותי בחיים האנושיים. תודעה זו תיכבה בזמן השינה, כך שגם בשינה האלמנט האלמותי יהיה בלתי נראה אפילו לעיני הנפש.

אך הוא יכול גם לגרום להם לדעת שניתן להביא את המסתורין מגולגותא בטווח ההבנה האנושית. אשתדל להביע במילים הבאות את מה שהוא הבהיר להם. המילים שלי יהיו חלשות, מגמגמות, מפני שהשפה האנושית אינה מאפשרת עושר ביטוי גדול יותר, אך אנסה בכל זאת להביע זאת במילים אלה: "גוף האדם," כך לימד כריסטוס, "הפך בהדרגה לכל כך צפוף, כוחות המוות בתוכו נהיו כל כך חזקים, שלמרות שהאדם יהיה מסוגל כעת לפתח את האינטלקט ואת החופש הפנימי שלו, הוא יכול לעשות זאת רק במהלך חיים שעוברים דרך מוות, חיים שבהם המוות מהווה שבר חד, חיים שבהם הקליטה של הנפש האלמותית נמחקת בזמן תודעת הערות. אך אתם," כך לימד כריסטוס את תלמידיו המקודשים, "יכולים לקבל לנפשכם חוכמה מסוימת. זוהי החוכמה שישותי אפשרה לכם באמצעות המיסתורין מגולגותא, חוכמה שתוכלו למלא בה את ישותכם לו רק תוכלו להגיע לתובנה שכריסטוס ירד מספרות מעבר לאדמה אל בני האדם הארציים. לו רק תוכלו להבין שכאן על האדמה יש משהו שלא ניתן לקלוט באמצעים ארציים, אלא רק באמצעים גבוהים יותר. לו רק תוכלו לראות במיסתורין מגולגותא אירוע אלוהי שנכנס לחיים הארציים. לו רק תוכלו לתפוס שאֵל עָבָר את המיסתורין מגולגותא.

באמצעות כל דבר אחר שמתרחש על האדמה אתם יכולים לרכוש חוכמה ארצית. אך לא ניתן להשתמש בה כדי לזכות בהבנה של משמעות המוות עבור האנושות. החוכמה הארצית הייתה מועילה לכם אילו, כמו האנושות העתיקה, לא הייתם חשים עניין עמוק במוות. אך מאחר שאתם נאלצים להתעניין במוות, עליכם לחזק את יכולת התפיסה שלכם כך שתביאו לתוכה כוח חזק יותר מכל כוחות הקליטה הארציים, כוח כה עוצמתי שתוכלו להבין שבמיסתורין מגולגותא אירע משהו שהפר את כל חוקי הטבע הארציים. אם תהיו מסוגלים לספוג לתוך אמונותיכם רק את חוקי הטבע הארציים, אכן תוכלו לראות את המוות, אך לעולם לא תגלו את משמעותו עבור חיי האדם. אך אם תוכלו ליצור בתוככם את ההבנה שכדור הארץ קיבל כעת בפעם הראשונה את משמעותו וייעודו האמיתיים, שבנקודת אמצע זו של האבולוציה הארצית, התרחש אירוע אלוהי במיסתורין מגולגותא, אירוע מעבר ליכולות התפיסה הארציות, אזי תכינו בעצמכם כוח מיוחד של חוכמה."

כוח חוכמה זה הינו זהה לכוח האמונה. הוא כוח מיוחד של חוכמת-רוח, pneumasophia, כוח של אמונה הנולדת מחוכמה. מתגלה עוצמת נפש גדולה כשאדם אומר: "אני מאמין! אני יודע דרך אמונה את מה שלעולם לא אוכל לדעת דרך אמצעים ארציים! זהו כוח הרבה יותר חזק בתוכי מזה שמתבטא כשאני טוען שיש לי ידע לגבי דברים שניתן להבינם באמצעים ארציים בלבד." אדם לוקה בחסר, אפילו אם הוא שולט בכל המדע המוכר עלי אדמות, אם חוכמתו מסוגלת לחבוק רק את מה שניתן לתפוס באמצעים ארציים. כדי לקלוט את המציאות של העל-ארצי בתוך הארצי, יש לפתח פעילות פנימית הרבה יותר גדולה.

התבוננות במיסתורין מגולגותא מעניקה אימפולס לפתח פעילות פנימית שכזו. כריסטוס שקם לתחייה העביר לתלמידיו שוב ושוב ובצורות שונות את הידע שאֵל חווה גורל אנושי ובכך איחד עצמו עם גורלה של האדמה – חוויה בלתי מוכרת עד כה לאלים בספרות שלהם. וזה פעל בכוח אדיר. נסו להבין את עוצמת הכוח הזה כשאתם חושבים על המצב של היום. נדרש פחות מאדם שמסוגל לתפוס את כל מה שחשיבתו אספה ממושגים ארציים, וגם מהמושגים הדתיים המסורתיים, שמקובלים על רוב בני האדם, מאשר מאדם שעליו להגיע להבנת העובדה שהיו ישויות אלוהיות שעד למסתורין מגולגותא לא הייתה להן כל ידיעה לגבי המוות והלידה, ושרק אז, באותו רגע משמעותי בהיסטוריה, הן קיבלו חוכמה זו למען הישועה של האנושות. נדרש כוח מאד מסוים כדי לחדור לתחום החוכמה האלוהית. אין צורך בחוכמה מיוחדת כדי לחזור על איזה טקסט דתי מסורתי האומר ש"האל כֹּל יָכוֹל, יודע הכל", וכולי. רק צריך לצרף את המילה הקטנה "כל" ליד כל תכונה, וההגדרה של האלוהות מוכנה, אך זאת הגדרה מעורפלת ביותר. כיום בני האדם אינם מעיזים לחדור אל החוכמה האלוהית. אך זה חייב להתרחש. הישויות האלוהיות עצמן הוסיפו חוכמה זו אותה רכשו האלים דרך העובדה שאחד מהם עבר דרך לידה אנושית ומוות אנושי.

הייתה זו עובדה בעלת חשיבות עצומה ועליונה שסוד זה יימסר לתלמידיו הראשונים של כריסטוס לאחר תחייתו, והייתה חשיבות עצומה גם להמשך לכך, שבאמצעות ידע זה הם הגיעו להבנה הברורה שלאדם הייתה פעם יכולת לראות ולהבין את הטבע הנצחי של נפשו. את ההבנה הזו, את התובנה הזו לגבי הטבע הנצחי של הנפש האנושית לא ניתן לעולם לרכוש דרך ידע של המוח, כלומר דרך ידע אינטלקטואלי, מחושב, שמשתמש במוח בתור הכלי שלו. לעולם לא ניתן לרכוש אותו בכל מובן אמיתי, אלא אם כן, כמו בעידנים העתיקים יותר, הטבע בא לעזרתו של האדם, דרך אותו סוג של ידע שעדיין ניתן להשיגו באמצעות אימון מיוחד של המערכת הריתמית של האדם. היוגה הגיע להישגים רבים כל עוד הראיה הרוחית העתיקה עדיין יכלה לעזור לה, כשהאנשים האחרונים בעלי ראייה רוחית אינסטינקטיבית עדיין התאמנו ביוגה. אך עבר זמן רב מאז אנשי המזרח המודרני, אנשי הודו של היום – שלגביהם אנשים רבים במערב בונים לעצמם תמונות כל כך דמיוניות – הצליחו תוך כדי ביצוע תרגיליהם להגיע לראייה אמיתית של המהות הנצחית של נפש האדם. לרוב הם חיים באשליות – יש להם חוויה קצרה וחולפת השייכת לאיזושהי מציאות אלמנטלית של החיים הארציים, ואז הם מפרשים את החוויה הזאת בעזרת מה שנמצא בספריהם הקדושים. ידע אמיתי, ידע יסודי של טבעה האלוהי של הנפש האנושית ניתן להשיג בשתי דרכים בלבד: או בדרך של האנושות העתיקה, או כפי שהאדם של היום יכול שוב להגיע אליו, בדרך הרבה יותר רוחנית, באמצעות קוֹגְנִיצְיָה אינטואיטיבית, כלומר באמצעות קוגניציה העולה והופכת לידע אימגינטיבי, ולאחר מכן לידע דרך אינספירציה, ולבסוף הופך לאינטואיציה.

במהלך החיים הארציים, החלק החושב של הנפש זרם וחדר למערכת העצבים של האדם. הוא עיצב את המבנה הפלסטי הזה, ואין לו עוד קיום מופרד בתוכו. במערכת הריתמית הוא נספג באופן חלקי בלבד. נוכל לומר על כך שנשארת כאן אפשרות מסוימת לפעילות חשיבתית עצמאית. אולם האלמנט הנצחי של נפש האדם חבוי במערכת המטבולית, במערכת שיש לה את התפקיד החומרי ביותר מכולן מבחינת החיים הארציים. כלפי חוץ, היא אכן החלק החומרי ביותר, אך דווקא מהסיבה הזו, הרובד הרוחי נשאר מופרד ממנה. החלקים החומריים האחרים של הגוף – המוח והמערכת הריתמית – מושכים וסופגים את ההיבט הרוחי. הוא אינו נוכח שם עוד באופן עצמאי. בחומריות הגסה, ההיבט הרוחי נוכח כשלעצמו. אך כדי להשתמש בו, האדם חייב להיות מסוגל לראות, לקלוט, באמצעות החומריות החיצונית הגסה. אפשרות זו הייתה קיימת עבור האנושות הקדמונית, ובעידן שלנו, למרות שאין זה מצב רצוי, ניתן למצוא אותה במקרים חריגים פתולוגיים. מעט מאד אנשים יודעים, למשל, שהסוד של הסגנון של כך דיבר זרתוסטרא של ניטשה טמון בעובדה שהוא נטל חומרים רעילים מסוימים שעוררו בו ריתמוס מסוים, שהוא הסגנון המיוחד של יצירתו. במקרה של ניטשה, סובסטנציה לגמרי חומרית הייתה זו שלמעשה חשבה בתוכו. זה ודאי מצב פתולוגי, למרות שבמובן מסוים הייתה בו איזושהי גדולה. אם ברצוננו להבין דברים אלה, איננו יכולים להרשות לעצמנו לחיות עם אשליות לגביהם, כשם שאיננו יכולים לחיות עם אשליות לגבי מה שנמצא בקוטב השני, האינטואיציה וכדומה. עלינו להבין מה זה אומר שניטשה נטל רעלים מסוימים – שיטה שאין לחקות אותה – חומרים שעובדים באופן כזה שהם מובילים לאתריזציה, למצב של חוויה מסוג אתרי באורגניזם האנושי. מצב זה מקרין על החשיבה ויוצר את מה שאנו פוגשים בכך דיבר זרתוסטרא. מצד שני, האינטואיציה מסוגלת לקלוט את הרוח והנפש כשלעצמן, מופרדות מהחומר. באינטואיציה, כפי שהיא מתוארת בספרים כיצד קונים דעת העולמות העליונים או מדע הנסתר בקוויו העיקריים, אינו פועל שום דבר בעל טבע חומרי. יש לנו כאן שני קטבים הפוכים של ידע רוחני.

אולם במיסטריות שדרכן כריסטוס שלח את המסר שלו, היה עדיין דבר ידוע שלאנשים היה פעם ידע נשגב הנולד מפעולתן של סובסטנציות חומריות, הנולד מהמטבוליזם. באותן מיסטריות לא נעשה כל ניסיון להעיר את הידע העתיק לגבי מציאות הרוח באופן בו זה נעשה בזמנים הקדומים, וגם לא בדרך המנוונת שבה הלכו מאוחר יותר אוכלי החשיש ואחרים עם הרגלים דומים, כדי לרכוש, באמצעות פעולת החומר, ידע שאחרת לא היה זמין. נעשה ניסיון בדרך שונה לחלוטין כדי להעיר את הידע הנולד מהחומר: בכך שהלבישו את המיסתורין מגולגותא בטקסים, בנוסחאות של מנטרות, ובעיקר בכל המבנה של המיסתורין כהתגלות, קורבן, טרנסובסטנציה (הפיכת הלחם והיין לגופו ולדמו של המשיח), אכילת לחם הקודש, בסקרמנט של טקס האוכריסטיה של הלחם והיין. כלומר, לא היו אלה רעלים, אלא סעודת האדון, עטוף במה שעולה מהנוסחאות המנטריות של המיסה, ומארבעה ההיבטים שלה: הבשורה, הקורבן, הטרנסובסטנציה ואכילת לחם הקודש. כי הכוונה הייתה שלאחר החלק הרביעי של המיסה, אכילת לחם הקודש, תיווצר אחווה אמיתית בקרב המאמינים, כדי שיהיה לפחות רמז לכך שיש לרכוש מחדש ידע שיוביל למה שפעם נרכש באופן אינסטינקטיבי דרך הידע העתיק שנולד מהמטבוליזם.

כיום, קשה לאנשים להגיע לאיזושהי הבנה לגבי ידע זה שנובע מהמטבוליזם, מפני שאין להם שום מושג עד כמה ציפור יודעת יותר מאשר אדם – למרות שלא במובן האינטלקטואלי, המופשט – כמה אפילו גמל, חיה שמתמסרת כולה לתהליך המטבוליזם, יודע יותר מאשר האדם. זהו כמובן ידע מעורפל, ידע-חלום, מפני שכיום נכנסה התנוונות למה שהיה פעם חלק מהתהליך המטבולי של האדם הקדמון. אך לפי הידע הכריסטיאני הראשוני ביותר, הסקרמנט במזבח נועד להצביע לצורך לרכוש מחדש ידע אודות טבעה הנצחי של נפש האדם.

בתקופה בה כריסטוס שקם לתחיה לימד את תלמידיו המקודשים, היה זה מעבר ליכולתם של בני האדם לרכוש ידע כזה בעצמם. הם למדו ידע זה מכריסטוס. ועד למאה הרביעית של הכריסטיאניות, ידע זה היה עדיין חי במובן מסוים. לאחר מכן הוא התאבן בכנסיה הקתולית המערבית, מפני שלמרות שהמיסה נשמרה, הכנסיה כבר לא ידעה לפרש אותה. אם רואים במיסה רק המשך של סעודת האדון כפי שהיא מתוארת בבשורות, אין בה כמובן כל משמעות אם איננו מחדירים בה משמעות. המיסה עם הריטואל הנפלא שלה, עם החזרה על ארבעת השלבים של המיסטריות, נובעת מהעובדה שכריסטוס שקם לתחייה היה גם המורה של אלה שהיה ביכולתם לקבל את הידע הזה במובן אזוטרי, גבוה יותר. במאות השנים שלאחר מכן, נשמר רק ידע בסיסי לגבי המיסתורין מגולגותא. התפתחה באדם יכולת שדרכה, בתחילה, ירד מסך על הידע הקשור במיסתורין מגולגותא. ידע זה הוסתר. היה על האדם קודם להשתרש עמוק במה שקשור במוות. זהו השלב של הציביליזציה המוקדמת של ימי הביניים.

נשמרו מסורות. הריטואלים של אחוות סודיות רבות שקיימות היום מכילים נוסחאות שמזכירות באופן ברור, עבור אלה שמבינים ומזהים אותן, את הידע אותו נתן כריסטוס שקם לתחייה לתלמידיו המקודשים. אך האינדיבידואלים שמתאספים ביחד בבונים החופשיים ובכל מיני אחוות סודיות אחרות אינם מבינים מה הטקס שלהם מכיל. אין להם אפילו מושג הכי קלוש על כך. ניתן היה ללמוד הרבה מהטקסים הללו מפני שיש בהם חוכמה רבה, אפילו אם היא באה בצורת אותיות מתות – אך אין זה קורה. עכשיו כשהאנושות כבר עברה את התקופה באבולוציה שהטילה חושך כביכול על המיסתורין מגולגותא, הגיע הזמן שבני האדם יהיו נכספים לידע עמוק יותר אודות המיסתורין מגולגותא. ואת הכיסופים האלה ניתן לספק דרך מדע הרוח בלבד, רק דרך גישה לידע חדש שפועל באופן רוחני. אז בני האדם ישיגו שוב הבנה לגבי המשמעות המלאה של המיסתורין מגולגותא עבור האנושות. אז בני האדם יבינו שוב שהידע החשוב ביותר נמסר לא על ידי כריסטוס שחי בגוף פיזי עד למיסתורין מגולגותא, אלא על ידי כריסטוס שקם לתחייה לאחר המיסתורין מגולגותא. בני האדם יקבלו הבנה חדשה לגבי המילים של מקודש כמו פאולוס: "אם כריסטוס לא קם, אזי אמונתכם הבל." לאחר האירוע בדמשק, פאולוס ידע שהכול תלוי בהבנת המציאות של כריסטוס הקם לתחייה, בכך שהעוצמה של כריסטוס שקם לתחייה מתאחדת עם האדם באופן כזה שהוא יכול להצהיר: "לא אני, כי אם כריסטוס בתוכי".

בניגוד מובהק לכל זאת, קמה במאה ה-19 סוג של תיאולוגיה שאין לה כל רצון לדעת משהו על המציאות של כריסטוס שקם לתחיה. עוד סימפטום אופייני של זמננו הוא שמורה לתיאולוגיה בבאזל – אוברבק (Overbeck), ידיד של ניטשה – כתב ספר על הכריסטיאניות של התיאולוגיה המודרנית, בו הוא רוצה להוכיח שתיאולוגיה אותה מלמדים התיאולוגים הכריסטיאניים איננה כריסטיאנית עוד. הוא מסכים שעדיין ישנה אולי הרבה כריסטיאניות בעולם, אך הוא אומר שהתיאולוגיה שאותה מלמדים התיאולוגים הכריסטיאניים אינה כריסטיאנית. זאת למעשה הדעה של אוברבק, הוא עצמו תיאולוג כריסטיאני. והוא מוכיח דעה זו באופן מבריק בספרו. בהקשר של הבנת המיסתורין מגולגותא, האנושות הגיעה לנקודה בה הממונים הרשמיים על הכנסייה, אלה שהיו אמורים לספר לאנשים משהו על המיסתורין מגולגותא הם אלה שהכי פחות מסוגלים לעשות זאת. כתוצאה, עולה בבני האדם הכמיהה ללמוד משהו על ההזדקקות בכריסטוס שכל אדם עשוי לחוות בליבו.

הבהרתי לעיתים קרובות שלאנתרופוסופיה יש הרבה מה לתת כדי לשרת את האנושות כיום. שירות משמעותי יהיה זה שהאנתרופוסופיה תורמת לחיים הדתיים. אין מדובר בשום מובן על ייסוד דת חדשה. עם האירוע שבו אֵל עבר גורל אנושי דרך מוות ולידה, האדמה קיבלה את משמעותה ויעודה בצורה כה מלאה ושלמה ששום דבר לא יעלה לעולם על אירוע זה. למי שמבין מהי המהות של ייסוד הכריסטיאניות, בכלל לא יכולה לעלות השאלה של הקמת דת חדשה אחריה. מי שמאמין שדבר כזה אפשרי, יש לו מושג מוטעה על הכריסטיאניות. אך ככל שבני האדם עצמם עושים צעדים לרכוש ידע על-חושי, הם יבינו יותר ויותר לעומק את המיסתורין מגולגותא, ויחד איתו הם יבינו יותר לעומק את הישות כריסטוס עצמה. האנתרופוסופיה מוכנה לתרום להבנה זו את מה שאולי רק היא, בזמן הנוכחי, מסוגלת לתרום. כי כמעט לא ניתן לשמוע בשום מקום אחר על המורים האלוהיים של האנושות הקדומה שדיברו על כל הדברים, חוץ מאשר על הלידה והמוות – שבהם הם לא התנסו – ועל המורה שהופיע בפני תלמידיו המקודשים באותו אופן כמו המורים האלוהיים הקדומים, אולם לימד גם את הידע המשמעותי ביותר אודות האופן בו אל השתתף בגורל האנושי של לידה ומוות. גילוי זה היה אמור לתת לבני האדם את הכוח לראות את המוות – שמהזמנים ההם היה באופן בלתי נמנע נושא שהעסיק אותם – באופן כזה שיוכלו להבין: "אכן קיים מוות, אך הנפש הינה מעבר להישג שלו! העובדה שהאדם יכול להצהיר זאת היא תוצאה של המיסתורין מגולגותא."

פאולוס ידע שאילו המסתורין מגולגותא לא היה מתרחש, אילו כריסטוס לא היה קם לתחייה, הנפש הייתה קשורה לגורלו של הגוף הפיזי, כלומר להתפזרות האלמנטים של הגוף אל תוך האלמנטים של האדמה. אילו כריסטוס לא היה קם לתחייה, אילו לא היה מאחד עצמו עם כוחות ארציים, נפש האדם הייתה מתאחדת עם הגוף בין הלידה למוות כך שהנפש הייתה מאוחדת גם עם כל המולקולות שהופכות לחלק מן האדמה באמצעות שריפה או ריקבון. בסוף האבולוציה הארצית, נפש האדם הייתה הולכת בעקבות החומר הארצי. אולם בכך שכריסטוס עבר את אירוע המיסתורין מגולגותא, הוא לוקח את הגורל הזה מנפש האדם. האדמה תלך בדרכה ביקום, אך כשם שנפש האדם יכולה לעלות מגוף האדם האינדיבידואלי, כך כל הנפשות של בני האדם יוכלו להשתחרר מהאדמה ולהמשיך לקיום קוסמי חדש. כך שכריסטוס מאוחד באופן אינטימי עם הקיום הארצי, אך ניתן להבין איחוד זה רק אם מתייחסים למיסתורין באופן שתיארנו.

אולי לאחד או לכמה מכם תעלה המחשבה: "אז מה קורה עם כל אלה שאינם יכולים להאמין בכריסטוס?" כאן הרשו לי להרגיע אתכם. כריסטוס מת למען כל בני האדם, גם למען אלה שהיום אינם יכולים להתאחד איתו. המיסתורין מגולגותא הינו עובדה אובייקטיבית, לא מושפעת מידע אנושי. אך ידע אנושי מחזק את הכוחות הפנימיים של הנפש. לכן יש להפעיל את כל האמצעים הנגישים לידע האנושי, לרגש האנושי ולרצון האנושי כדי שבהמשך האבולוציה הארצית, נוכחותו של כריסטוס באבולוציה זו תהיה מציאות שבני האדם יכולים לחוות אותה, דרך ידע ישיר.