מאת אלון ירושלמי

"אמא, למה אני חייב ללמוד?, אמא, למה אני, אני? אמא, את באמת אמא שלי? למה? למה? למה?…"

כאשר מגיע הילד לגיל תשע הוא מתחיל "להתעורר", הוא מתחיל לחוות כחוויה פנימית, שיש לו חוויה פנימית. הוא מתחיל לשאול הרבה "למה?", הוא מבולבל ומאבד את נקודת האחיזה שלו במציאות שהייתה מוכרת לו למדי עד לגיל זה.

עד גיל תשע, הילד מחקה את העולם וע"י כך לומד אותו ולומד ממנו. לאחר גיל זה הילד כבר אינו מחקה באופן טבעי, הוא זקוק למשהו חדש, הוא זקוק לדמות סמכותית עליה הוא יוכל לסמוך וממנה ללמוד. הוא זקוק לדעת שיש לעולם תכלית וכיוון.

באופן העמוק ביותר, הוא זקוק לדעת שעדיין אוהבים אותו. כדי לדעת שאוהבים אותו הילד יתחיל להמרות את פי המבוגר, יתחיל לבקר אותו, יתחיל לחוש בדידות ואף יאמר לרוב שאין לו חברים ושאף אחד לא אוהב אותו, לעיתים אף יחווה סיוטי לילה וחרדות. הילד יעשה לפעמים מעשים שבמודע הוא יודע שהם "אסורים" ושהם יכעיסו אותנו, המבוגרים. הוא מנסה לבדוק האם התגובה שלנו תהיה תגובה אוהדת ומבינה או תגובה כועסת ומענישה (כמובן שהבדיקה לא נעשית ברמה מודעת). יחד עם זאת, ישנה עוד סיבה להמרות את פי המבוגר ואת הוראותיו המפורשת : הילד צריך למצוא את האינדיבידואליות האישית שלו, הוא צריך למצוא את החופש שלו לפעול בעולם! תפקידנו כמבוגרים הוא לאפשר לילדים "לטעות", "ליפול" ולתמוך בהם כאשר הם מנסים למצוא את דרכם חזרה.

גיל זה נקרא גם גיל חציית הרוביקון והוא קשור למאורע היסטורי בו יוליוס קיסר פלש עם צבאותיו לרומא (חצה את נהר הרוביקון), למרות שהיה איסור חמור להכנסת צבא לעיר רומא. כאשר ביצע יוליוס קיסר את האקט הזה, היה ברור לחלוטין שהמצב התמים והטהור בו הייתה העיר לפני כן לא ישוב לעולם, אין דרך חזרה לתמימות לאחר שחצינו אותה. באותו אופן הילד בגיל תשע, חוצה אף הוא את הרוביקון, הוא משאיר מאחוריו את עולם הילדות, את עולם התמימות וחוצה סף מסוים בהתפתחות שלו, ממנו אין דרך חזרה. אי אפשר יהיה לחזור לעידן התמימות והילדות שלפני חציית הסף, אך חשוב לזכור ולהבין שיחד עם איבוד הילדות, מרוויח הילד את ה"אני" שלו, את החופש שלו להיות ישות חושבת אינדיבידואלית בעולם. לכן, אל לנו להצטער שילדנו גדלים ו"מאבדים" את תמימותם, הם "מרוויחים" את עצמם.

הקוריקולום (תוכנית הלימודים) של כיתה ג' (גיל 9) מנסה לפגוש את הילד בדיוק בנקודת חצייה זו ולתת מענה לנפשו המתפתחת להתמודד עם הקושי של הנפילה מעולם שכולו אחד מושלם ועגול לעולם מפוצל ולא וודאי. בכיתה ג' נפגשים הילדים עם סיפורי בריאת העולם, סיפורים שהם הרבה מעבר למיתוסים קדומים. "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו…" זהו פחות או יותר המצב הנפשי של הילד, בלבול וחוסר אונים. אז נאמר "ויאמר אלוהים, יהי אור, ויהי אור." זהו האור אליו מייחלים הילדים אור שנובע מהאל, אור שנובע מאותה ישות שבדיבורה ובכוח המילה, משנה את סדרי העולם ובוראת אותו. הילד, שחש אבוד ובודד, יכול למצוא שקט פנימי בעובדה שיש יד מכוונת, שיש סדר בעולם ושיש על מי לסמוך. אך אז מגיע סיפור הנפילה מגן עדן, סיפור שהוא בעצם סיפורו האישי של כל ילד. עד כה חי הילד בעולם אחדותי, עולם בו נתנו לו, עשו בשבילו, דאגו לו. הילד כמעט ולא נדרש לחשוב עבור עצמו או לקחת אחריות. רק דבר אחד אסור היה לו לאדם הראשון לעשות, לאכול מעץ פרי הדעת. תארו לעצמכם שהאדם הראשון אכן היה שומע בקול האל ולא היה אוכל מהפרי האסור, מה היה קורה? כולנו היינו כילדים קטנים חסרי דאגות, אך גם חסרי חופש פנימי לבחור את דרכנו בעולם. הפרת הציווי של האל גרמה לגירוש מגן העדן, מעולם התמימות והתחלת החיים על הארץ הקשה והמאיימת. תמונת הגירוש היא תמונה המבטאת את המקום בו הילדים נמצאים מבחינה נפשית. הם חייבים להמרות את פי הסמכות, הורים או מורים, הם חייבים לטעות ו"לחטוא" אחרת הם לא ילמדו את השיעור שלהם ולא יפתחו יכולת חשיבה עצמאית. סיפורי התורה הם רק דרך אחת בה תוכנית הלימודים פוגשת את התפתחות הילד. כל התקופות בשנה זו מכוונות ללימוד הכרת העולם הארצי: תקופת בעלי מלאכה- איך מייצרים כלים לשימוש עצמי, תקופת עונות השנה וזריעת החיטה, מקשרת אותם לאדמה, לתחושת הזמן ולמשפט "בזיעת אפיך תאכל לחם", תקופת מידות ומשקולות מקשרת אותם לסדר ולהגיון שיש בעולם, תקופת בנייה מקשרת אותם לבניית הבית החיצוני, ממש כפי שהילד בונה את הבית הפנימי שלו. מתוך העשייה בכיתה, לומד הילד לקבל את המתנות שיש בעולם ואת יופי הבריאה. אט, אט, הופכות שאלות ה"למה?" הרבות שלו, לשירי הלל לבריאה ולטבע.

לסיום, עלינו לזכור שגיל תשע הוא גיל המסמל מעבר, מגיל הילדות התמימה לגיל הבגרות הדרמטית. על כן, עלינו כמבוגרים, מוטלת משימה מאוד כבדה, במיוחד בגיל זה, לתת לילד המתפתח את מרב האהדה והסימפטיה להם הוא זקוק בכדי שיעבור את נקודת מפנה זו של חייו בצורה בריאה וטובה. על המבוגר לתת יד לילד, ויחד איתו לחצות את הרוביקון לתוך העולם הנפשי והחדש שנולד. באופן פרקטי, עליו לכוון את הילד, עליו לא להתרגש מה"משעמם" לי, אלא לכוון את הילד לעשייה. יחד עם זאת חשוב גם לזכור שגם השהייה ב"שעמום" תעזור להוליד משהו חדש הנובע מהכוחות הפנימיים שלו. על המבוגר לתת לילד יד ויחד איתו עליו לחצות את ה"רוביקון", ביראת קודש ועם המון כבוד. כך יידע הילד, שלמרות הכל, למרות תחושת הבדידות שלו, הוא אהוב ורצוי.