רודולף שטיינר

GA301

תרגום מאנגלית וגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

הבנת מהות האדם כבסיס לפדגוגיה

באזל, 22 באפריל 1920

תקציר: הכרה מודעת של טבע האדם במקום ההכרה האינסטינקטיבית מהעבר (למשל אצל פסטלוצי ודיסטרווג) כיסוד הכרחי לפדגוגיה. ביקורת על תמונת האדם של מדעי הטבע והפסיכולוגיה – המתעלמים מתהליכי היצירה. הקשר בין הישות הרוחנית-נפשית לבין הישות הגופנית-פיזית: כוח היוצר איברים של הישות הרוחנית-נפשית. דוגמאות: תמונות הנשארות אחרי רשמים ויזואליים; להעלות תמונות מזיכרונות; עיצוב איבר הלב כתוצאה ממחזור הדם בניגוד להשקפה הנפוצה כיום המייחסת ללב תפקיד של משאבה. החשיבות הרוחנית-נפשית של האיברים הפיזיים. עיקרון החיקוי בתקופה הראשונה של הילדות, עיקרון הסמכות בתקופה השנייה. יש למלא את המדע בחום פנימי.

************************

ראיתם בוודאי שהמאמצים שלי מכוונים לכך שנקבל תובנה מסוימת לגבי טבעו של האדם, ובכך לגבי טבעו של הילד המתפתח. תובנה זו תאפשר למחנך האמן להתייחס באופן מעשי למה שנדרש כאשר המשימה היא להוביל את החומר האנושי לתוך החיים בצורה שתישא באמת פרי. ממה שכבר ציינתי, אתם יכולים לראות שכבר ניתן לענות, לפחות באופן חלקי, לשאלה שהצגתי בהרצאה הראשונה. אני מאמין שלשאלה זו יש חשיבות מיוחדת למחנך של ימינו. השאלה היא: איך זה יכול להיות, בעצם, שמצד אחד יש לנו פדגוגיה מדעית נפלאה כל כך, המשקפת את העקרונות שאותם הגו גאונים פדגוגיים מצוינים, ומצד שני, בקרב חוגים רחבים ביותר קיימת כל כך הרבה ביקורת מוצדקת המופנית כלפי החינוך ושיטות ההוראה העכשוויות?

הסיבה לכך היא שלמרות שאת העקרונות שלנו פיתחו גאונים פדגוגיים מתוך סוג של אינטואיציה אינסטינקטיבית, ולמרות שיש לנו תיאוריות רבות על האופן שבו עלינו ללמד ולנהוג בתור מחנכים ומורים, אוסף זה של עקרונות מן העבר אשר חלחל לכל השקפת העולם שלנו אינו קשור באותה מידה להבנה אמיתית של ישות האדם. איננו יכולים לפתח אמנות של חינוך מהמדעים כפי שאנשים עוסקים בהם כיום. אסור לזלזל בהתקדמות ובניצחונות הגדולים של המדע המודרני, אך עם זאת, עלינו להבין את האדם המתהווה מנקודת מבט שונה לגמרי. אנו יכולים לומר שבעיקר מדעי הטבע, שנשארו תיאורטיים ויצרו סתירה בין הקיום הפיזי החיצוני לבין הקיום הנפשי-רוחני, לא תמכו בעקרונות הפדגוגיים המצוינים, ולכן המימוש של עקרונות אלה היה תלוי עד כה במידה שבה מורים מוכשרים במיוחד יכלו ליישם אותם באופן אינסטינקטיבי.

מובן מאליו שאנשים כמו פסטלוצי,^[1] כמו דיסטרווג^[2] וכדומה, אנשים בעלי אינסטינקט פדגוגי נפלא, הגיעו גם להבנה אינסטינקטיבית של טבע האדם. עם זאת, אנו חיים בתקופה שבה האינסטינקט כבר לא יכול להמשיך לקדם אותנו בתרבות ובציביליזציה האנושית. היה ניתן להתנהל על פי האינסטינקט בצורות חברה קדומות פחות או יותר פטריארכליות; אנחנו חיים כעת בתקופה שבה הכול חייב להיות מודע יותר ויותר. ולכן, עלינו להבין באופן מודע את ישות האדם. אנו יכולים לעשות זאת רק דרך חיבור בין הידע על האדם, ההבנה השיטתית של טבע האדם, לבין הפרקטיקה החינוכית, הפרספקטיבה המעשית שכל כך חשובה בחינוך ובהוראה. מה שמדעי הטבע מלמדים על הפיזיולוגיה והביולוגיה האנושית אינו מספק לנו בסיס לפיתוח עקרונות פדגוגיים, אינו עוזר לנו לראות כיצד ניתן להתייחס לכישרונות של הילד ולהשתמש בהם באופן מיטבי, כאשר הם אינם מפותחים בצורה שווה בכיוון זה או אחר.

כדי שכל זה יהיה אפשרי, יש צורך בידע שונה לגבי טבע האדם מזה שנובע ממדעי הטבע של ימינו. כבר הזכרתי כמה דברים שיש לשאוף אליהם כדי להניח את היסודות לידע כזה על טבע האדם. ישנם דברים נוספים שעלינו ללמוד להכיר, דברים שאמורים לבנות גשר לאמנות חינוך אמיתית. קודם כול, אני רוצה לציין שבעידן המטריאליזם הגענו למצב שבו אנחנו פחות ופחות מסוגלים להבין באמת את הארגון הפיזי של האדם – וכבר תיארתי מצב זה מנקודות מבט שונות. מצד שני, כמעט ואין לנו אמצעי אחר מלבד השפה כדי להתקרב לבני אדם. למרות ששיעורים עם אמצעי המחשה או אמצעים ויזואליים יכולים להיות מצוינים בתחומים מסוימים של החינוך וההוראה, הם לא צריכים להיות הכלי היחידי ולהפוך אותנו לחד-צדדיים. אנחנו נצטרך גם לשאול את עצמנו האם השפה, התקשורת עם הילד המתפתח, היא בעצמה אמצעי להכיר באמת את ישותו של הילד. נוכל לענות על שאלה זו רק דרך ניסיון לחדור עוד יותר עמוק לישות האדם.

בנקודה זו הייתי רוצה להסב את תשומת ליבכם לדבר הבא: כל מי שמנסה לגבש לעצמו תמונה של האורגניזם האנושי כשהוא מתבסס על מה שכתוב בטקסטים פדגוגיים או פסיכולוגיים רגילים, כל מי שמנסה כמחנך לעצב את ההיבט הנפשי בעזרת העקרונות של מדעי הטבע או הפסיכולוגיה, מגיע לרעיון שהאורגניזם האנושי הוא אך ורק אוסף של צורות שונות המחוברות יחדיו בצורה יציבה. קיימת ההשקפה האומרת שבאורגניזם האנושי, ישנו בתוך הגולגולת משהו מוצק או מוצק למחצה שאנו קוראים לו מוח; וישנם האיברים האחרים, הכבד, הריאות וכן הלאה. לפי הציורים שהאדם מתבונן בהם, וגם לפי התמונה המתקבלת מהסתכלות ישירה כשהאדם רואה את הדברים באופן שטחי, וגם דרך הסתכלות קלינית, מגיעים לרעיון שקווי המתאר הקבועים האלה שמגדירים את האיברים השונים הם הדבר היחיד שמארגן את האדם. אבל יש לזכור שלפחות 80 אחוז מהאדם הוא למעשה עמוד המורכב מחומר נוזלי, כלומר האורגניזם שלו מורכב מחומר מוצק רק במידה מועטה ביותר. אם כן, האם ניתן באמת להניח שיש לתאר את האדם כבנוי מאיברים אינדיבידואלים מוגדרים בקווי מתאר ברורים? האדם הוא עמוד של נוזל, ובנוסף, מלא גם בגזים. את העובדה הזו לוקחים פחות בחשבון, כך שמערכת העצבים, למשל, מתוארת כאילו שמדובר ברצועות פחות או יותר מוצקות, או לפחות כאלה שנמצאות במצב ביניים בין חומר מוצק לחומר רך יותר. אין כל מודעות לכך שרצועות אלה נמצאות בכל מקום בתוך חומר נוזלי או אפילו אוורירי – חומר גזי, אשר נמצא באורגניזם האנושי בצורת ויברציות או תנועות ריתמיות.

האדם הוא למעשה עמוד נוזלי – נתעלם כרגע מהאלמנט האוורירי – והמוח מוטמע בנוזל השדרה; חלק גדול מחיי האיברים שלנו קשור לתהליך שאותו תיארתי אתמול, לעובדה שהנוזל השידרתי נע מעלה ומטה ביחד עם השאיפה והנשיפה. כל מי שנעשה מודע לעובדות אלה לא רק יראה הקבלה בין תהליכים באורגניזם לבין עובדות רוחניות-נפשיות, אלא יצטרך גם לגבש את הרעיון הבא: בזמן שאני חושב, בזמן שאני מרגיש, ובזמן שאני רוצה, המרכיבים הנוזליים של האורגניזם נמצאים בסוג מסוים של תנועה, לובשים מבנה נוזלי מסוים, מבנה שלאחר מכן מתמוסס שוב.

עלינו לשאול את עצמו: מדוע שנקשֵר – באופן מוטעה כמובן – למשל את תהליך החשיבה רק עם תנודות או תהליכים דומים במיתרי העצבים? מדוע שלא נקשר אותו לתנודות בתוך המרכיבים הנוזליים של האדם? זוהי שאלה שבעידננו המטריאליסטי לא נשאלה בצורה הנכונה במדעי הטבע. מבחינת המטרות שאותן הציבו לעצמם מדעי הטבע, אפשר להסתפק במה שמגלה המדע המודרני. שכן, המדע המודרני הצליח להביא לתוצאות מעשיות רבות בתחום הטכנולוגיה של החומר המוצק, הנוזלי והגזי, כאשר הנוזל או החומר הגזי נמצא בחוץ במרחב, כמו בטכנולוגיית הקיטור, וניתן לעבוד איתו.

אם אדם עובד בתחום הלא-אורגני עם הידע של מדעי הטבע, הוא חייב לקחת בחשבון איך הדברים פועלים. לכן מדעי הטבע הצליחו בעידן המטריאליזם להגיע כל כך רחוק בתחום הזה, כי הם היו צריכים לעקוב אחר הטכנולוגיה בכל צעד. מספיק אם חושבים על כך שאם מישהו יבנה גשר רכבת על פי עקרונות מכניים שגויים, מהר מאוד יתגלה שגשר הרכבת יקרוס אם יעברו עליו שני קטרים במקום אחד. כבר ראינו אסונות כאלה. הפרקטיקה המעשית מתקנת את העקרונות השגויים.

ככל שאנו עולים לתחומים שבהם לטכניקה הלא-אורגנית כבר אין השפעה מתקנת על העקרונות, כך לפרקטיקה יש פחות השפעה על התיאוריה. נזכור את העובדה שבסופו של דבר אפילו הרפואה לא נמצאת באותו מצב כמו הטכנולוגיה של העולם הלא-אורגני. במקרה של גשר רכבת וכדומה, רואים מייד את המשמעות של יישום עקרונות מדעיים שגויים. אבל כאשר הרופא מטפל באדם, עדיין לא נהוג לבדוק – גם אין בכלל אמצעים לכך, משום שמדעי הטבע אינם חדורים במדע-הרוח – עדיין לא ניתן לבדוק איתו אם הוא עשה את כל מה שנדרש למען ההחלמה של האדם. כאן הדברים שונים לגמרי; הפרקטיקה לא יכולה לתקן את ההשקפה התיאורטית כל כך בקלות. סילחו לי על ההערה הזאת, אבל אני חושב שהיא חשובה במיוחד עבור המחנך, כי כל היבטי החיים חשובים למחנך – אם נבחן את יישום העקרונות שיש לאנשים בתחום המשפט או החיים הכלכליים, למשל, היינו רואים באופן ברור עד כמה חלשה ההשפעה של הפרקטיקה. החוק אמור לקבוע שמה שעושה תורת המשפט המקובלת באופן רשמי הוא נכון. כך נהוג בכל המדינות. השאלה האם ניתן גם להצדיק את העניין לפי הכרה אמיתית של מהות האדם עדיין נשארת לא פתורה כיום בדיוק כמו בזמנו של גתה, כאשר הוא נתן לפאוסט לתהות על רעיון הצדק שאנו נולדים איתו.

אנשים אינם חווים כל דחף לגבש לעצמם תובנות לגבי האופן שבו קשור למה שיופיע בעתיד מה שאנו מעבירים כעת לדור המתהווה, בהתאם לעקרונות פדגוגיים שבמבט חיצוני נראים עקרונות מצוינים. אבל דווקא כאן אני רוצה להפנות את תשומת הלב לדבר אחד – כבר עשיתי זאת שוב ושוב במקומות אחרים – כדי שלפחות פעם אחת יהיה ניתן להפנות את מבט הנפש לכיוון הנכון. היום אנו עדים לדברים הנוראיים שנעשים מבחינה חברתית במזרח אירופה, ברוסיה. אנו מזדעזעים כששומעים את החדשות על מה שקורה במזרח אירופה בהשפעת התיאוריות של לנין וטרוצקי. ולמעשה, אנחנו חושבים רק על מה שנעשה היום. אך על מה שיקרה בעוד 20 או 25 שנה בעקבות מה שנעשה היום, על איזו ברבריות תשתלט על אירופה כתוצאה מדברים אלה, אנשים בכלל לא רוצים לחשוב כיום. אבל זה בדיוק תפקידו של המחנך: להתבונן במה שמתהווה באבולוציה של האנושות.

יש כאן משהו משונה. בציריך היה איש ישר והגון בשם אוונריוס,^[3] שלימד פילוסופיה. מאוחר יותר, ווגט,^[4] תלמידו של ארנסט מאך,^[5] לימד ביחד עם הפילוסוף אדלר – אותו אדלר שירה בשר האוסטרי שטירגק.^[6] אולי אי אפשר לומר על אדלר שהוא היה אדם טוב כמו אוונריוס; אבל אוונריוס כן היה אדם טוב והגון. אך הוא הציג את אותה פילוסופיה, את אותה השקפת העולם, שאפשר היה להציג מתוך המטריאליזם באותה תקופה. אם תחקרו היום את "הפילוסופיה של המדינה" של הבולשביזם, אותה "הפילוסופיה של המדינה" של הבולשביזם היא למעשה הפילוסופיה של אוונריוס! לאחר שני דורות, מה שנלמד בציריך כפילוסופיה אמיתית הפך לתיאוריה שאותה מיישמים ישירות במעשים של הבולשביזם!

אנשים אינם לוקחים בחשבון בכלל את הקשר הזה לאורך הזמן, מפני שלא ברור להם מה קורה כאשר ההשקפות של דור אחד מועברים לדור הבא – אינני מתכוון רק לתורשה פיזית – ואז לדור שיבוא אחריו. אוונריוס, האיש ההגון, לימד פילוסופיה אשר לאחר זמן קצר יחסית הובילה למעשה להפיכתה של אירופה לברברית. הנקודה היא שאין לסמוך רק על רעיונות מופשטים אם רוצים להבין מה הערך של השקפה מסוימת מבחינת האבולוציה של האנושות, אלא יש לבחון את האופן שבו פועלות ההשקפות. לראות מה יקרה בעוד 20, 25, 30 שנה עם מה שאנחנו עושים בכיתה, זוהי חובתה החשובה של כל פדגוגיה. שכן משימתה של כל פדגוגיה היא להציב את עצמה באופן מודע באבולוציה של האנושות. אך אי אפשר לעשות זאת בלי ידע יסודי על טבע האדם. ידע זה על האדם חייב לבוא ממדעי הטבע שמתחדשים דרך מדע-הרוח. מדעי הטבע האלה, אשר יתחדשו באמצעות מדע-הרוח, לא יהיו המצאות דמיוניות ופנטזיות, אלא פרי של ההכרה הנכונה של האורגניזם הגשמי האנושי, כזה שנושא מבחינה פיזית את חיי הנפש והרוח.

הייתי רוצה להסב את תשומת ליבכם היום לתופעה חשובה בחיי הנפש שלנו, תופעה שמוכרת היטב לכולכם, תופעה אשר נוכל לראות את חשיבותה במיוחד כשנמשיך להתקדם למה ששייך למהות האמיתית של הפדגוגיה: התופעה שבה מה שאנחנו מעבדים כתמונות מנטליות, מהרגע שבתור ילדים הגענו לגיל הנדרש, הופך במהלך הזמן למשהו שקשור לזיכרון. אתם יודעים, כמובן, שלמען בריאות חיי הנפש, התמונות המנטליות, המחשבות, שנוצרות כתוצאה של רשמים חושיים, כתוצאה של יכולת החשיבה וכו' חייבות לעבור טרנספורמציה בצורה נכונה – נוכל לתאר את הפרטים מאוחר יותר. תוצאות אלה של חיי החשיבה חייבות להשתלב בזיכרון. אם נתאר זאת מבחינה חיצונית, אנו שואבים שוב מתוך הנפש – נאמר זאת קודם באופן מופשט – את מה שחווינו והפכנו לתמונה מנטלית באינטראקציה שלנו עם העולם החיצוני או עם אנשים אחרים. אנחנו מעלים זאת שוב לתודעה שלנו. מה בעצם קורה כאן?

ההשקפה הכללית הרווחת נוטה להתייחס לתהליך זה באופן יותר ויותר חד-צדדי ומופשט, כאל תהליך נפשי גרידא. נשאלת השאלה: מה קורה לייצוגים המנטליים שלנו כאשר הם נספגים לתוך הנפש? לְמה הם הופכים לאחר שהם נספגו לתוך הנפש ואנו מעלים אותם שוב דרך הזיכרון? איך התהליך הזה עובד? אי אפשר לבחון תהליך זה אם לא מתבוננים בקשר הקרוב הקיים בין ההיבט הנפשי-רוחני להיבט הגופני-פיזי. כמובן, יהיו אנשים אידיאליסטים לכאורה, שאולי אף יאמרו: "מדע-הרוח הזה הוא לגמרי מטריאליסטי ביסודו; הוא מדבר בכל מקום על האיברים הפיזיים". לא, תהיה זו טעות גדולה מאוד אם זה מה שאנשים יאמינו. להיפך, מדע-הרוח מכיר בכוח הגדול של הנפש בעיצוב האיברים. מדע-הרוח חייב לייחס לנפש כוח גדול יותר מאשר אם משתמשים רק ברעיונות מופשטים. הוא חייב לייחס לנפש את הכוח לעצב קודם את האיברים. לכן, מדע-הרוח מעדיף לחפש קודם כל את האלמנט הנפשי בגיל הילדות, כאשר עדיין ממשיכה העבודה על עיצוב האיברים לאחר הלידה דווקא דרך הנפש-רוח.

הצעד הראשון בהתבוננות הנבונה בחיים של הנפש-גוף נעשה בתורת הצבעים של גתה, תורה שעדיין אינה מובנת נכון. מספיק כיום שמישהו ידבר על תורת הצבעים של גתה במונחים חיוביים, כדי שאחרים ישפטו אותו מייד כחובבן, אך אני מאמין שבעוד זמן קצר מאוד הפיזיקאים יתחילו לראות אותה בצורה שונה מאיך שהם רואים אותה כיום. אבל אינני רוצה לדבר היום על הערך של תורת הצבעים של גתה, אלא ברצוני רק להפנות את תשומת ליבכם לפרק היפה שבו גתה מדבר בהתחלה על הצבעים הפיזיולוגיים, ולעוד פרק יפיפה, שבו הוא מדבר, לקראת הסוף, על ההשפעה החושית-מוסרית של הצבעים. החלק האמצעי הוא זה ששנוי במחלוקת בקרב הפיזיקאים. אנשים בעלי נטייה אמנותית מעריכים יותר את ההתחלה ואת הסוף, והם מסתדרים עם העניין יותר בקלות. אך כדי להניח את היסודות המדעיים-רוחיים של הפדגוגיה, יהיה גם חשוב שננסה להיעזר בתמונה שגתה פיתח ביחס לעולם הצבעים.

בהתחלה, גתה מפנה תשומת לב מיוחדת לאופן שבו קיימת אינטראקציה חיה בין איבר העין לבין העולם החיצוני; אינטראקציה חיה זו נמשכת לא רק כל עוד אנו חושפים את העין לתהליך צבע כלשהו בעולם החיצוני, אלא גם לאחר מכן. גתה מתייחס במיוחד לתמונות הלוואי העולות לאחר מכן כתוצאה מהרושם הישיר. כולכם מכירים את תמונות הלוואי האלה שעולות באיבר החישה עצמו, בעין במקרה ספציפי זה. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לחשוף את העין שלכם לזמן מה למשטח ירוק בעל קווי מתאר ברורים, למשל, ולאחר מכן להפנות את המבט מאותו משטח ירוק למשטח לבן, ותראו את אותו משטח ירוק מופיע כמעין הד סובייקטיבי בצבע אדום על הרקע הלבן. קיימים הדים כאלה בתחום החושים. במשך זמן מה, האיבר נמצא עדיין תחת ההשפעה של מה שהוא חווה בעולם החיצוני.

זה התהליך הבסיסי המתרחש באיברי החישה. משהו מתרחש באיבר החישה בזמן שבו הוא נחשף לתהליך או לדברים בעולם החיצוני, ומשהו ממשיך להתרחש לאחר מכן, ואז בסוף הוא מתפוגג. ניתן לשים לב, אפילו דרך התבוננות חיצונית, לדמיון מסוים בין מה שמתרחש לזמן קצר באיבר החישה לבין מה שמתרחש באורגניזם האנושי מבחינת יכולת הזיכרון. כשם שהאדום מהדהד אחרי הירוק לפרק זמן קצר, כך מהדהד באורגניזם תמונת הזיכרון של מה שנחווה ישירות. רק יחסי הזמן שונים לחלוטין.

בנוסף, קיים עוד שוני, שוני שיכול לקרב אותנו להבנה של ההבדלים ביחסי הזמן. אם אנו חושפים את העין לרושם של צבע ואז מופיע הד, השפעת-לוואי, זה משהו חלקי לגמרי; איבר אחד בלבד בשולי האורגניזם האנושי מייצר את השפעת-הלוואי. כאשר עולה מתוך האדם זיכרון שמשקף משהו שהיה קיים לפני שנים, אז האדם השלם מעורב בהיזכרות זו – אפשר להרגיש זאת, זה ברור מאוד – אז נוצר מעין הדהוד שבו מעורב האדם כולו.

מה בעצם קורה בתוך האדם במצב זה? ניתן להבין זאת רק אם בוחנים יותר לעומק את אותם אופני הפעולה באורגניזם האנושי שעליהם הצבעתי בתחילת ההרצאה של היום. הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבכם כאן לעובדה שההשקפה המדעית המודרנית מציגה אותה באור שגוי לחלוטין. הכוונה היא לפעולה של מערכת הלב ותפקידה באורגניזם האנושי. בזמננו, הלב מתואר תמיד כסוג של משאבה המזרימה את הדם לכל חלקי האורגניזם האנושי. במידה מסוימת, מייחסים את כל זרימת הדם לפעילות הלב. אין כיום כל רצון לייחס משמעות לעובדה שתיאוריה זו עומדת בסתירה עם האמבריולוגיה, שההתבוננות העמוקה יותר בפעימות הלב וכו' מביאה לתוצאות מנוגדות לתיאוריה זו. למעשה, רק אנשים מעטים, כמו למשל הרופא המצוין שמיד,^[7] שכתב מאמר בנושא זה כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת [המאה ה-19], וגם האנתרופולוג הפורנזי מוריץ בנדיקט,^[8] הפנו את תשומת הלב לעניין זה; אך כל זה לא מספיק; הוא משהו בסיסי בלבד. רק מעטים נעשו מודעים לעובדה שתנועות הלב הן תוצאה של תנועת הדם, שתנועת הדם עצמה היא הגורם החי הבסיסי, שהלב אינו משאבה, אלא הוא עצמו בתנועותיו נמצא תחת השפעת הדם החי והנע. הלב אינו אלא אותו איבר אשר מאזן במידת מה את שני מחזורי הדם: זה של האדם העליון, האדם של הראש, וזה של אדם הגפיים. שתי תנועות דם אלו נפגשות בלב. הדם אינו דבר מת, שרק נשאב כמו זרם מים, אלא הדם עצמו חי מבפנים ונותן לעצמו את תנועותיו ומעביר את התנועות האלה לאיבר הלב, שבתנועותיו רק משקף את תנועות הדם. כשם שניתן לומר שיש הקבלה בין האיברים הפחות או יותר מוצקים לבין התהליכים הנפשיים, כך יש הקבלה, כפי שהסברתי אתמול, בין תנועה זו של הדם לבין התהליכים הנפשיים.

מה תפקידו של איבר כמו הלב ביחס לנפש? הייתי רוצה לשאול כעת את השאלה הבאה: אם אנו אומרים לעצמנו, בהשפעת מדע טבע נכון באמת, שהדם עצמו נע בתנועה חיה ושתנועת הלב, כל הפעילות של האיבר הזה, היא בעצם רק תוצאה של זרימת הדם, היא רק חלק ממחזור הדם החי, אז מהו תפקידו של הלב?

התבוננות נטולת דעות קדומות מראה שכאשר העין נחשפת לעולם החיצוני, החוויות שיש לעין במהלך החשיפה ממשיכות להדהד, אבל נעלמות תוך זמן קצר. לעולם הרגש שלנו יש קשר הדוק עם כל זרימת הדם. יש לו קשר גם עם דברים אחרים, אבל כעת אני מתמקד רק במחזור הדם. חישבו על כך שכאשר אנו מרגישים בושה, אנחנו מסמיקים; כל אחד יודע שזה נובע מכך שהדם נוטה לעלות לפני השטח. כשאנחנו מפחדים, אנחנו מחווירים: הדם נע פנימה לכיוון המרכז. הפיזיולוג לאנגה מקופנהגן^[9] ערך מחקרים מצוינים בנושא הקשר הקיים בין תנועת הדם, ובין התהליכים באורגניזם בכלל, לבין תהליכי הנפש. כמו שבמקרים קיצוניים אפשר לראות איך החוויה הרגשית הנפשית של פחד ובושה משפיעה על זרימת הדם, גם חיי הנפש הרגילים משפיעים בעצם ללא הרף על מחזור הדם. חיי הרגש שלנו פעילים כל הזמן, אם כי הם מפריעים למחזור הדם הרגיל לכיוון זה או אחר רק אם הם הופכים לקיצוניים לכיוון זה או אחר. אך כשם שאנו נושמים ללא הרף, אנו גם מרגישים ללא הרף. כשם שיש זרימת דם מתמדת, אנו גם מרגישים כל הזמן, ואם נמשיך לעקוב אחר תהליכים אלה, תראו שאנו מרגישים אפילו בזמן השינה.

מה שנע בדם הוא הביטוי הפיזי החיצוני של חיינו הרגשיים, וחיי הרגש שלנו מתחברים לחיי החשיבה שלנו. כל מה שנטבע בחיים המחזוריים שלנו רוטט גם בלב האדם. גתה משתמש בתופעה של העין ובשבילו הוא איבר פנימי חי. הלב הוא איבר חי באותה מידה – תפקיד הלב הוא לא רק לשרת את הדם; הוא איבר בעל משמעות רבה באורגניזם האנושי כולו. בעוד העין מסתגלת לרושם החיצוני של האור רק לזמן קצר, הלב נמצא בקשר בלתי פוסק עם הרטטים הקטנים המתרחשים בדם תחת הרושם של חיי הרגש וחיי החשיבה הקשורים לחיי הרגש. בהדרגה, הלב משלב בתצורה של חיי הרטט שלו את מה שחי במיוחד בחיי הרגש ובחיי החשיבה הקשורים אליו. אחד האיברים המשתתפים בהעלאת זיכרונות של חוויות הוא הלב. כל איברי האדם שמשתתפים בזרימת הנוזלים באורגניזם האנושי – כמו שהכליות מעורבות בזרימת ההפרשה, כמו שהכבד מחובר לזרם העיכול וכו' – כל האיברים האלה רוטטים, כי מחזור הדם וחיי חילוף החומרים רוטטים עם חיי הרגש והרצון שלנו. כשם שמהעין באה תמונת הלוואי, כך גם כל מה שאנו חווים בעולם החיצוני חוזר מתוך ישותנו השלמה בצורה שונה, ספציפית, בזיכרון שלנו. האדם השלם הוא איבר רוטט, והאיברים – אשר בהסברים הרגילים מוצגים רק כאיברים הנמצאים פיזית זה ליד זה – קיימים שם למעשה כדי שהאדם יעבד פנימית את מה שהוא חווה נפשית ורוחנית וישמר זאת בדרך מסוימת. אנו נבין שזו השקפה הנראית מטריאליסטית רק במבט שטחי, ושהיא מובילה דווקא להכרה הנכונה של האדם כישות רוחנית. כשאני מפנה את תשומת ליבכם לכך, אתם כבר יכולים להבין שהשקפה כזו אינה תופסת את האדם השלם אך ורק כמו שמדע הטבע המטריאליסטי תופס אותו כיום, כך שהוא מצמיד את האיברים האינדיבידואלים זה ליד זה ומייחס להם רק תפקידים מכניים חומריים – כמו, למשל, התפקיד של משאבה ללב, למרות שבעצם אין ללב כל כוונה לתפקד כמשאבה. ההשקפה המדעית-הרוחית מראה שהאדם השלם הוא גוף, נפש ורוח בעת ובעונה אחת, וששלושת ההיבטים האלה מופרדים רק בחשיבה שלנו. במציאות, גוף, נפש ורוח מחוברים זה לזה באדם כל הזמן.

יש ללמוד להכיר את מה שמראה לנו האמבריולוגיה המודרנית, את העובדה שהלב נוצר ומתפתח בהדרגה באיברי מחזור הדם, במערכת כלי הדם של מחזור הדם; ואז מבינים שאין זה נכון שהלב נמצא שם מן ההתחלה ושממנו נובעת אז ההתפתחות של איברי מחזור הדם, אלא זרימת הדם נוצרת בהדרגה, והלב הוא בעצם האחרון שמופיע כתוצאה מהתפתחות העובר! באמבריולוגיה ניתן לראות ישירות שהעובדות הן כפי שתיארתי. אם כן, באמצעות מדע-הרוח אנו שואפים לראות את הכבד האנושי לא סתם ככבד, את הטחול לא רק סתם כטחול, כפי שהם נראים כאשר מנתחים את הגופה במעבדה. השאיפה שלנו היא לענות על השאלה: מהי משמעות האיברים האלה בחיים הרוחניים והנפשיים? אנחנו לא נתייחס לעין רק כאל כלי פיזי; אך באותה מידה, לא נתייחס לאיברים האחרים כאל כלים פיזיים בלבד. אנו מאמינים שהכבד הוא איבר עיכול, אך למעשה יש לו קשר חזק לחיים הרוחניים של האדם. אני אתאר זאת בפירוט, אך היום אני רוצה רק להצביע על המסלול והכיוון השיטתי שבו יתפתחו הרצאות אלה.

השפה לפעמים משמרת עובדות כאלה. בני האדם של התקופות הקדומות, שעדיין היה להם ידע קדום, ידע קדום אינסטינקטיבי, לא תמיד הסתכלו על דברים בצורה מופשטת כמונו. המונח "היפוכונדריה", סחוס בטני,^[10] מצביע על כך שהגורם לאנומליה שהיא לכאורה אנומליה נפשית גרידא, נמצא בבטן האנושית. השפה האנגלית, שעדיין נמצאת בשלב מוקדם יותר מהשפות המרכז אירופיות, נתנה את השם "טחול" [spleen] למצב נפשי^[11]: אתם יודעים שכשאנו מדברים על "טחול", הכוונה היא למשהו נפשי. אבל "טחול" הוא גם הטחול, האיבר, ויש לכך סיבות פיזיולוגיות מוצדקות; כי לטחול כאיבר יש קשר גדול לטחול הנפשי. נדבר על כך ביתר פירוט. הדברים האלה הלכו לאיבוד כמעט לחלוטין. דווקא המטריאליזם איבד את הידע הקשור לאיברים החומריים, הפיזיים, ובמיוחד את הידע הקשור לאיברים הפיזיים של האדם. כיצד נוכל להתייחס לאדם בכלל אם איננו מסוגלים לראות מה הוא מבחינה פיזית, כאשר הוא בונה את עצמו לאט-לאט מתוך הנפש-רוח, כך שלא קיים שום דבר פיזי שאינו התגלות של הנפש-רוח?

יש צורך בהסתכלות אמיתית על ההיבט הפיזי אם אנחנו רוצים לבנות בסיס נכון לפדגוגיה. כאשר עלי להציג את הדברים האלה בצורה כזו, יכולה להתעורר בקלות רבה הדעה הקדומה שמדבר כאן מישהו שרוצה למוטט בעצם כל דבר שהתפתח בעולם רק בעזרת עבודה קשה בתחום המדע. אך אני מבטיח לכם שלא קל לי לדבר כך. באופן כללי, הרבה יותר נוח כיום ליישר קו עם מה שאומרים כולם מאשר להתנגד על בסיס ידע אמיתי לדברים מסוימים, להתנגד מפני שאתה מבין שיש צורך בעמדה כזו בתחום חיי הרוח למען בנייה מחדש אמיתית בתרבות של תקופתנו המתנוונת. אני עצמי הייתי מעדיף להרצות על התוצאות של מדעי הטבע המודרניים, שאני מכיר בהן לחלוטין בתחום שבהם יש להן תוקף, מאשר להתנגד להן מכיוון מסוים, במיוחד כאשר מדובר בידע על האדם.

מצד אחד, התנגדות זו הכרחית כאשר לוקחים בחשבון את ההיבט הפיזי-גשמי; ומצד שני, היא הכרחית גם כאשר מבינים בצורה ברורה כיצד מתנהלות במציאות האינטראקציות בין בני האדם. בעצם, ההוראה והחינוך אינם אלא היבטים מיוחדים של האינטראקציה בין בני אדם. כידוע, עלינו להבחין בין חיי אדם עד להתחלפות השיניים לבין חייו לאחר מכן עד להתבגרות המינית, וניסיתי לתאר עד כמה שונים הכוחות בשלב הראשון של חיי האדם בהשוואה לשלב השני. נדרשת חוויה נפשית שונה לגמרי בשני שלבי חיים אלה. משום שהחשיבה קשורה לאותה התקשות פנימית של גוף האדם בתקופת החיים הראשונה, אשר מגיעה לשיאה בהתחלפות השיניים בגיל 7 בערך, אמצעי התקשורת החשוב ביותר בתקופת חיים זו הוא עיקרון החיקוי. כל מה שהאדם עושה בשנים אלה עד להתחלפות השיניים מבוסס על עיקרון החיקוי. יש חשיבות עצומה למה שעושים בסביבתו של הילד בגיל זה; כי הילד עושה פשוט את אותו הדבר. החיקוי הוא אחד הכוחות של הגיל הזה, והוא קשור לאותם כוחות שמושכים את השיניים השניות מתוך הלסת. הם בעצם אותם כוחות, וראינו שהם גם כוחות חשיבה. כוחות החשיבה הם בעת ובעונה אחת גם כוחות מעצבים. הם הכוחות הפועלים בתוך הילד בעיקרון החיקוי. תארו לעצמכם מה זה אומר כאשר מבינים זאת לא רק עם השכל, לא רק מבחינה אינטלקטואלית, כשמבינים זאת עם האדם השלם, עם הנפש כולה, כשמבינים זאת בעזרת הבנה אנושית אוניברסלית מלאה! זה אומר שאני יודע שכאשר אני עושה משהו מול ילד שעדיין לא מלאו לו שבע שנים, אני עושה זאת לא רק בשביל עצמי, אלא הפעולה שלי ממשיכה לתוך הפעולות של הילד. אינני לבד עם המעשים או עם הפעולות שלי, עם הרצון שלי, עם הרגשות שלי, אינני לבד עם החשיבה או הדמיון שלי, כי הם פועלים כגורמים שלא ניתן בכלל למדוד את חשיבותם. אנו נראה שאין זה אותו דבר אם אני חי לצד הילד ונותן לו לגדול לצדי כשאני בעל מזג חיובי או אם יש לי נטייה למזג שלילי. פועלים כאן גורמים בלתי נתפסים שאנשים עדיין אינם מכירים בערכם. כשם שאנשים אינם מעריכים את הקשר בין הנפש-רוח לבין האיברים הפיזיים האינדיבידואלים באורגניזם האנושי, כך הם אינם מעריכים את מה שחי בין בני האדם ככוח ממשי: הנפש-רוח עצמה.

ושוב, מהתחלפות השיניים ועד להתבגרות המינית, הרצון, כפי שתיארנו אותו, חודר באופן כזה שאצל הבנים החוויה הזו מקבלת ביטוי בשינוי הקול, במוטציה של הקול; אצל הבנות, זה מתבטא בצורה שונה, שעוד נדבר עליה בהמשך. מה שפועל אצל הילד בגיל בית הספר היסודי כבר מראה שקיים משהו שקשור לרצון, שקיים משהו שרוצה לחדור לתוך הגוף ולבסס את עצמו בגוף מתוך הרצון. עיקרון החיקוי בלבד כבר לא יכול לפעול באותה יעילות, אם כי עד גיל תשע הוא עדיין חשוב במיוחד מבחינה פדגוגית, וחייב להשפיע על תוכנית הלימודים. כעת חייב להתווסף עיקרון אחר, עיקרון הסמכות. אם אני לא חי כסמכות ליד הילד שאותו אני אמור לחנך או ללמד בין גיל 7 לגיל 14 או 15, אז עבור הנפש-רוח יהיה זה אותו דבר כמו שהיה עבור הגוף הפיזי אילו היינו כורתים לילד שתי אצבעות או יד, כך שהוא לא יוכל להתבטא פיזית בהתנהגותו. אני לוקח ממנו משהו שרוצה להופיע מתוך הילד הזה: את החוויה של קשר עם אנשים מבוגרים יותר שמחנכים ומלמדים אותו כסמכויות אמיתיות.

כאן אנו מגיעים למשהו שדרכו עלינו לתקשר עם הילד ההולך ומתפתח באופן שונה מאשר דרך ראייה ושפה; כאן אנו מגיעים לתפקיד של האהבה בהוראה ובחינוך. אחד מאותם גורמים שלא ניתן למדוד את ערכם בחינוך של הילד המתפתח הוא שאנו רשאים להפעיל סמכות מול הילד, ושסמכות זו הופכת לכוח הפועל כמובן מאליו. זה לא יהיה כך אם לא נהיה חדורים באופן מסוים במה שאנחנו צריכים להביא לילד. אם כמורים או כמחנכים אנו רק נושאים בתוכנו אוצר בלום של ידע בצורה יבשה המבוססת על זיכרון, אם אנו מחנכים או מלמדים רק מתוך חובה, אז יש לנו השפעה שונה על הילד מאשר אם אנו אוחזים במה שעלינו להקנות לילד עם חום פנימי והתלהבות. אם אנו עובדים תמיד ומזדהים באופן מלא בכל נימי נפשנו עם אותו אוצר בלום של ידע, אז אהבתנו למה שאנו נושאים בנפשנו פועלת כאמצעי תקשורת והבנה בדיוק כמו השיעורים שבהם משתמשים בחפצים ובאמצעיים ויזואליים אחרים ובשפה. אלה הם הדברים העדינים, הבלתי ניתנים למדידה, שאת משמעותם נוכל להבין דרך מדע פדגוגי המופרה על ידי מדע-הרוח.

נרצה להמשיך לדבר על כך מחר. בהרצאות הבאות אענה לשאלות כמו אלה שהועלו בפניי היום בכתב. כי יתבהרו ויקבלו משמעות בדיוק דברים כמו אלה שהצגתי אתמול והיום, והקשר שלהם, למשל, עם העיקרון הביוגנטי של הקל – הנושא של אחת השאלות. הגישה המטריאליסטית של זמננו מהווה מכשול גדול במיוחד בכל הנוגע לראייה של הפדגוגיה מזוויות כאלה. אני מאמין שנוכל להציב את הדברים האלה באור הנכון במהלך ההרצאה הבאה.

—————————————————————————-

1. Johann Heinrich Pestalozzi, 1746-1827 ↑
2. Friedrich Adolf Wilhelm Diesterweg, 1790-1866 ↑
3. Avenarius ↑
4. Vogt ↑
5. Ernst Mach ↑
6. (Stürgkh) קרל פון שטירגק 1859-1916, היה פוליטיקאי אוסטרי וראש ממשלת אוסטריה במהלך משבר יולי 1914 שהוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא נורה ונהרג על ידי הפוליטיקאי הסוציאל-דמוקרטי פרידריך אדלר. ↑
7. Dr. Karl Schmid. ↑
8. Moritz Benedikt, 1835-1920. ↑
9. Carl Georg Lange 1834-1900 – "התנועות הרגשיות, מהותן והשפעתן על תופעות חיוניות בגוף, בייחוד על תופעות של חולי" – על פי הערה בתרגום לרומנית. ↑
10. מקור המושג היפוכונדריה מיוונית: "היפו" שפירושו מתחת, ו"כונדרוס" שפירושו סחוס. ביוון העתיקה כאבים בלתי מוסברים יוחסו לאיברים שמתחת לסחוסי הצלעות, ביניהם הטחול שנחשב למקור המרה השחורה והמלנכוליה. [ויקיפדיה] ↑
11. גחמה, קפריזה, מזג רע, כעס, מלנכוליה. ↑