אוסף מאמרים אודות אנתרופוסופיה
מכתבי העת: לוציפר ולוציפר-גנוסיס
1903-1908
רודולף שטיינר
GA34
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל
מאמר מספר 1 יוני 1903
לוציפר
ישנה אגדה משמעותית שהוצבה בראשית העידן המודרני על ידי הרוח האנושית הנאבקת. זוהי דמותו האגדית של דוקטור פאוסט העומדת בראשית העידן שאליו עדיין משתייכת האנושות הנוכחית, כסמל לזעזוע שחוללו קופרניקוס, גלילאו וקפלר ברגשות ובמחשבות של האנושות. על דוקטור פאוסט זה נאמר שהוא "הניח את כתבי הקודש מאחורי הדלת ומתחת לספסל לזמן מה…" הוא לא רצה להיקרא שוב תיאולוג, הוא הפך לאיש העולם, וקרא לעצמו דוקטור לרפואה. האם לא היה זה בלתי נמנע שהאנושות, שגדלה בעולם הרעיונות של ימי הביניים, תרגיש כך כשהיא מתמודדת עם שמותיהם של קופרניקוס וגלילאו? האם לא נראה כאילו אלה שהאמינו בתורתם החדשה על מבנה העולם נאלצו "לשים את כתבי הקודש מאחורי הדלת" לזמן מה? האם המילים שהטיח לותר לעבר ההשקפה הקופרניקאית לא נשמעות כזעקת לב של האמונה המאוימת?: "הטיפש רוצה להפוך את כל האסטרונומיה, אבל הכתובים הקדושים מספרים לנו שיהושע גרם לשמש לעמוד במקום, לא לכדור הארץ".
באותה תקופה, רגשות סותרים חדרו לנפש האדם בעוצמה אדירה. שכן בשדה התפיסה הופיעו השקפות שכמו סותרות את מה שחשבו על סודות העולם במשך מאות שנים. האם התחושות הסותרות הללו הגיעו מאז למנוחה? האם האיש הרציני לגבי צרכי הידע הגבוהים ביותר אינו מתמודד יותר מאי פעם עם שאלות מעוררות חרדה כאשר הוא מסתכל על הלך הרוח המדעי? הטלסקופ פתח לנו את מרחבי השמיים, המיקרוסקופ מספר לנו על יצורים זעירים המרכיבים את כל החיים הנגישים לראייתנו הטבעית. אנו מנסים להביט לאחור לתקופות שחלפו מזמן על פני כדור הארץ עם יצורים שעדיין היו מהסוג הכי לא מושלם, ותוהים לגבי התנאים שבהם האדם, שהתפתח משלבי הקיום הכפופים לו, התחיל את חייו הארציים. אבל כשמדובר במה שיש לכנות הגורל העליון של האדם, אז החשיבה של ההווה מגיעה למצב של אי ודאות כמעט נואשת. חוסר אומץ וחוסר ביטחון אוחזים את החשיבה. רוצים להקצות תחום משלו לצורכי ה"אמונה", לגעגועים הדתיים של הלב, שבו אין לידע המדעי אמירה. אומרים שזה בטבעו של האדם שהוא לעולם לא יוכל לחדור עם הידע שלו למקום שבו הנפש שוכנת. רק כך אנשים מאמינים ש"אמיתות דתיות" מוגנות מפני היומרנות של התבונה המדעית. הידע שלכם לעולם לא יוכל לחדור אל הדברים שעליהם מדברת ה'אמונה', כך נאמר למדעני הטבע, שמעזים לדבר על הטוב ביותר של האדם. התיאולוג אדולף הרנק, שהשאיר רושם עמוק על רבים מבני דורנו עם ספרו "מהות הכריסטיאניות", מחדד זאת: "המדע אינו מסוגל לאמץ ולספק את כל צורכי הנפש והלב"… "כמה נואש הדבר שהשלום הגבוה שאליו כמהה האנושות, הבהירות, הביטחון והעוצמה שלמענם היא נאבקת יהיו תלויים במידת הידע וההבנה"… "המדע לא מסוגל לתת לחיים משמעות – הוא עונה על השאלות מהיכן אנחנו באים, לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו עושים היום כמו לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה. זה בהחלט עשוי ללמד אותנו לגבי עובדות, לחשוף סתירות, לקשר בין תופעות ולתקן את אשליות החושים והרעיונות שלנו"… "הדת, כלומר אהבת אלוהים ואהבת אחינו, היא שנותנת משמעות לחיים." מי שמאזין למילים כאלה אינו יודע לפרש את סימני הזמן. ואף פחות מכך הם מסוגלים להבין את הדרישות של הרוח האנושית הנאבקת. לא חשוב שעדיין יש היום מיליונים שמרגישים מרוצים מדברים כאלה. אלה המאמינים שאם מי שצריך לדעת יאמר זאת, לא צריכים לשים את ספר האמונה שלנו "מאחורי הדלת". כי אם כן, הרעיונות שיש ללומדים על השמש, הירח והערפיליות, על היצורים החיים הקטנים ביותר ועל מהלך התפתחות כדור הארץ, אינם מעסיקים את המאמינים. אבל לא המיליונים האלה מעצבים את המחשבות של האנושות העתידית. מי שממשיך לפתח את מבנה הנפש שואל שאלות אחרות לגמרי. ייתכן שיש מעטים מהם כרגע. הכנת הקרקע לעתיד תלויה בהם. הם אלה שמחפשים במה שהמדע אומר היום את משמעות החיים, מהיכן, לאן ולמה. בעשותם כך הם משיגים דבר דומה למה שהשיגו חכמי הכוהנים המצריים לפני אלפי שנים, כשחיפשו את משמעות החיים הזו במהלך הכוכבים, במבנה האדם. הם לא רוצים קונפליקט בין ידע ואמונה.
גם אם הם לא מבינים מהו זה המדרבן אותם לתשוקה כזו, יש להם תחושה מה נכון. יש להם לפחות מושג שכל אמונה כביכול מקורה במה שבעידן זה או אחר זכה לאוצר הידע שלו. חיזרו לזמנים קדומים יותר. ב"ממשי" שתפס האדם, הוא ראה גם את כוחות עולם הרוח בפעולתם, המנחים את ספר הגורל אל ייעודו. מדריכי הידע של האדם הובילו אותו מהתולעת הזוחלת לאלוהיו. "האמונה" שלו הייתה רק הדרגה הגבוהה של הידע שלו בסולם הזה. והיום רוצים לומר לו: כל מה שתלמד על החדש "הממשי" הזה, לא אמור להסיח את דעתך מאמונת אבותיך. איך הם עצמם היו מגיבים לבקשה כזו? היה עליהם לומר: נאבקנו בכל הכוח למצוא אמונה שתהיה בהרמוניה מוחלטת עם כל מה שידענו על העולם. העברנו אליך את אמונתנו ואת הידע שלנו. גדלת מעבר לידע שלנו. אבל חסר לך הכוח להכניס הרמוניה לאמונה ולידע שלך, כפי שאנו עשינו. בגלל שחסר לך הכוח הזה, אתה מכריז שהאמונה שלקחת מאיתנו לא ניתן לחללה על ידי הידע שלך. אבל אמונתנו הייתה שייכת לידע שלנו כמו שראשו של אדם שייך לגופו. חיפשנו את אותו מקור חיים בשניהם. ובאותה גישה העברנו אליך את הידע שלנו כפי שהעברנו את אמונתנו. אתה לא יכול לדעת כפי שהעיניים והמכשירים שלך מלמדים אותך, ולהאמין כפי שלימדה אותנו רוח החשיבה שלנו. כי אז המדע שלך ייוולד מהנפש שלך, אך האמונה שלך מאיתנו. מה אתה עושה כשאתה ממשיך בדרך זו? בעיקרון, אינך עושה דבר מלבד לשמור על הידע שלך המסוגל לבנות מנועי קיטור ומנועים חשמליים; אבל דרכנו אתה מספק את צורכי הלב שלך.
לא, זה לא קונפליקט כזה שמתאים לטבע האנושי, אלא הדחף הבלתי מנוצח לחפש את הנתיבים המובילים אל מולדת הנפש מתוך ידע. לכן אלה הרואים בקונפליקט משהו הכרחי לא יכולים לפעול למען העתיד.
במקום זאת, משימתו של מי שמחפש ידע היא חשיפת משמעות החיים. ידע המאיר את עיניי האדם להיכן, לאן, למדוע ושיש בתוכו את כוח הדת.
לאידיאלים שלנו יש את מלוא כוחם, כיוונם ודריכותם רק כשהם הופכים לתחושה דתית. לידע שלנו, לתובנה שלנו יש משמעות וחשיבות רק כאשר הוא מפתח את הזרעים לאידיאלים שלנו, הקובעים את ערכנו בעולם. איזה חיים משעממים יהיו בידע ששום אידיאלים לא זוהרים ממנו! הפילוסוף הדגול יוהאן גוטליב פיכטה[1] שפט בחומרה את אלה שמנהלים חיים כה משעממים. "אנחנו יודעים טוב כמוהם, אולי טוב יותר, שאידיאלים לא יכולים להתממש בעולם האמיתי. אנחנו רק טוענים שיש לשפוט את המציאות לפיהם, ולשנותם על ידי מי שחשים כוח לעשות זאת. גם אם הם לא יכולים לשכנע את עצמם בכך, הם מפסידים בכך מעט מאוד, ברגע שהם מה שהם; האנושות לא מפסידה מזה כלום. רק מתברר שאין סומכים עליהם בתוכנית להאצלת האנושות. האנושות תמשיך ללא ספק בדרכה; תן לטבע האדיב לשלוט בהם, ולתת להם גשם ושמש, הזנה בריאה ומחזור בלתי מופרע של המיצים, ובו בזמן – מחשבות חכמות!" להסכים לחלוטין עם פסק דין זה, אינו הכיוון של כתב העת הזה. אם יוענקו לו חיים ארוכים יותר, הוא יראה דווקא שכל אדם נחשב בתוכנית ההאצלה של האנושות, ושכל אחד מפסיד משהו כאשר אינו הופך את נפשו למשכן של אידיאלים. יש לצטט כאן את דבריו של פיכטה כדי להראות כיצד הוגה דעות גדול מדבר על אנשים שאין בתודעתם את הכוח הנבטי של האידיאל; ולא פחות מכך לציין כי הוגה דעות כזה מודע לחלוטין ליחס בין אידיאלים לחיים. החיים חייבים להיות מעוצבים על פי אידיאלים, כך שההרמוניה בין האידיאל לחיים חייבת להיות אפשרית.
אותם החיים המחיים לא רק את בני האדם, אלא גם את הצמחים והחיות, המעניקים לקריסטלים את צורותיהם, יוצרים בבני האדם את האידיאלים הנותנים משמעות וחשיבות לקיומם. מי שלא יזהה את הקרבה של האידיאלים הללו עם הכוחות שבתוך הסלע הדומם, הצמח הנובט, במהרה יתעייף אם יאמין בכוחם הקובע של האידיאלים הללו. אם חוקי הטבע הם משהו הנפרד מחוקי הנפש שלנו, אז קל מדי לאבד את הוודאות שלנו בנפש. חוש ההתבוננות הטבעי, שאינו מאפשר לנו להתכחש לעינינו, לאוזנינו ולשכלנו, מאלץ אותנו לסמוך על חוקי הטבע. רק כאשר חוקי הקיום הרוחי יופיעו בהרמוניה מלאת חיוניות עם החוקים הללו המעוררים ביטחון, תהיה לנו אותה ודאות ביחס אליהם. אז נדע שהם נמצאים בבטחה ביקום בדיוק כמו חוקי האור, החשמל וצמיחת הצמחים. זוהי הסיבה שפעם גתה דחה את מה שהוצג בפניו כאמונה על ידי חבר. הוא אמר שהוא מעדיף להסתמך על התצפיות שלו, כפי שעשה מורו הדגול שפינוזה. אם דרך הידע של אדם תוביל אותו מההתבוננות בטבע אל מה שהוא מבחין בנפשו כהנחיית האל, אזי זה יהפוך בסופו של דבר למשהו שישכנע אותו שיש לחיות את האידיאלים שלו בדיוק כפי שהשמש חייבת לנוע במסלולה. שמש שתסטה ממסלולה תטריד את היקום כולו. את זה קל לראות. להכיר זאת כשאדם שלא חי את האידיאלים שלו יעשה זאת, יוכר במלואו רק על ידי מי שמכיר כיצד אותה רוח פעילה במסלול השמש ובנתיבי הנפש. מי שאינו יכול למצוא את הגשר בין השמיים זרועי הכוכבים שמעליו לבין החוק המוסרי שבתוכו, המפריד בין ידע לאמונה, יגלה במהרה שהאחד מפריע לשני. דחייה של זה או האחר, או לפחות אדישות כלפי אחד מהם, נראית בלתי נמנעת.
יש בינינו מספיק מאותם אדישים. הם נהנים מהאור והחום של השמש, הם מספקים את הצרכים היומיומיים שלהם, שהושתלו בהם על ידי כוחות הטבע. וכאשר הם עושים זאת, הם עשויים לכל היותר להתענג על ספרות שטחית ואמנות שטחית, שאינה אלא השתקפות ותמונת מראה של הצרכים היומיומיים האלו. הם נרתעים מהנושאים הגלובליים שהניעו את רוחות הפרחים של האנושות במשך אלפי שנים. הם לא מתרגשים במיוחד כשהם שומעים על הצרכים ה"נצחיים" של האנושות, על מה שיוהאן גוטליב פיכטה התכוון כאשר דיבר על גורלו של האדם במילים: "אני מרים את ראשי באומץ אל הרי הסלע המאיימים, אל המפל הגועש, ואל העננים המתנפצים המרחפים בים האש, ואומר: אני נצחי ואני מתריס בכוחך! הפילו הכל עלי, ואת אדמה, ואתה גן עדן, מתערבבים בהמולה פראית, ואתם היסודות כולם קצף וזעם, ובקרב פראי טוחנים לעפר את החלקיק האחרון של הגוף שאני קורא לו שלי. רק רצוני לבדו, עם תוכניתו האיתנה, ירחף באומץ ובקור על פני חורבות היקום; כי תפסתי את גורלי, והוא מתמשך יותר ממך; הוא נצחי, ואני נצחי, כפי שזה אכן כך."
ומדוע כל כך הרבה אנשים אדישים לגורל הזה? כי הם לא מרגישים את אותו כוח כופה בחוקי הנפש כמו אלה של הקיום הפיזי. בעצם, היום הרגש רק לבש צורה אחרת, שנקשרה לדמות של פאוסט על ידי אנשי המאה ה-16, בגלל ההפרדה בין אמונה לבין ידע. פאוסט רצה להגיע לרוח כיודע. אבל האנשים רצו שהאדם יאמין רק ברוח. בספר פאוסט נאמר אפוא שניתן "באופן ברור לחוש מגורלו של פאוסט היכן בסופו של דבר מניעים את האדם ביטחון, יומרה וסקרנות ושהם סיבה מסוימת לכפירה באלוהים…"
האדישים אינם מאמינים שהאדם הוא ארור אם הוא נכנע לרוח. הם סבורים שאי אפשר לדעת דבר אודות הרוח; או אם הם לא מבינים זאת בבירור, אז לפחות לא אכפת להם מכך. לכן ידע הטבע מתקדם, ואיתו כל מה שנישא ומתפתח על ידו. ידיעת הרוח קמלה, ובמקרה הטוב היא ניזונה מהרגשות המורשים של האבות, שאותם האדם מרגיש ללא מחשבה, ואדם אחר מאפשר להם להתקיים בתוכו באדישות, ואדם שלישי מחייך או מגנה אותם כמי שהתגבר עליהם.
אפילו לא תמיד סתם אדישות או חשיבה ביקורתית הם אלו הגורמים לבני דורנו להתנהג באופן זה. אנשים רבים בהמולת עולמנו, יצטרכו רק חצי יום להתייעץ עם עצמם, והם היו מוצאים פינות נסתרות בנפשם שבהן מדברים קולות שרק טובעים בבלבול העולם שבחוץ. זה אפשרי שחצי יום של שקט ובדידות ישמיע קול פנימי זה, האומר: האם זה באמת ייעודו היחיד של האדם להיקלט בדאגות החיים, רק כדי להיבלע בהן שוב באותה מהירות? אולם האין דאגה זו היא מה שאנו מכנים היום "התקדמות אנושית"? אך האם זו התקדמות במובן הגבוה שיש לנו בתודעה? הפרא הבלתי מתורבת מספק את הצורך שלו במזון על ידי ייצור כלים פשוטים, ציד החיות הקרובות ביותר ביער ועל ידי אמצעים פרימיטיביים של טחינת הגרגרים שהאדמה נותנת לו. מה שהוא חווה כ"אהבה" ונהנה ממנה בצורה פשוטה כך שהיא הופכת את חייו ליפים, אינה שונה בהרבה מזו של בעלי-החיים. האדם המתורבת של היום משתמש ברוח ה"מדעית" הטובה ביותר כדי לעצב את המפעלים והכלים המסובכים ביותר כדי לספק את אותו צורך במזון. הוא מכסה את הדחף של "אהבה" בכל מיני תחכומים, אולי אפילו במה שהוא מכנה שירה, אך מי שמסוגל להסיר את הצעיפים השונים יגלה מאחורי כל זה את אותו הדבר שחי כדחף בפרא, בדיוק כפי שהוא מגלה את הצורך המשותף במזון מאחורי "הרוח המדעית" הגלומה במפעלים.
זה נראה כמעט מטורף להגיד דברים כאלה. אבל זה נראה כך רק לאלו שלא חושדים שכל צורת חשיבתם היא לא יותר מהרגל שהוטבע על ידי תקופתם, ואשר בכל זאת מאמינים שהם מסוגלים לשפוט דברים די "באופן עצמאי ואוטונומי". אחרי הכל, על פי הדעה הכללית, הגענו כה רחוק ב"תרבות". אף אחד לא יוכל להכחיש את אמיתות הדברים שנאמרו אם הוא באמת ירצה להתבונן במה שונה ציוויליזציה חומרית גרידא מפראות וברבריות, אם הוא באמת ירצה לפנק את עצמו בשתיקה של חצי יום. האם זה באמת שונה במובן הגבוה אם טוחנים תבואה באבן ריחיים ונכנסים ליער לצוד חיות, או כשמעמידים טלגרפים וטלפונים כדי להשיג תבואה ממקומות רחוקים? מנקודת מבט מסוימת, האם זה לא אומר בסופו של דבר את אותו הדבר אם קרובת משפחה אחת מספרת לאחרת שהיא ארגה כל כך הרבה פשתן השנה, או אם מאות עיתונים מדווחים בכל יום שנציג X נשא נאום נפלא על בניית מסילת ברזל לכאן או לשם, גם אם מסילת הברזל הזו, בסופו של דבר, לא משרתת שום מטרה מלבד לספק לאזור Y תבואה מאזור Z. ולבסוף: האם זה הרבה יותר טוב כאשר הסופר יוגניוס מספר לנו בצורה מעודנת כיצד זכה בהרמון שלו, מאשר כשהמשרת פרנץ מספר בתמימות כיצד הגיע לקתרין שלו?
אנשים שאוהבים להימנע מלחשוב על דברים כאלה יכולים רק לחייך למחשבות שכאלה. הם רואים באלה שיש להם אותן כחולמים וחובבי עולמות אחרים. במובן מסוים הם עשויים להיות "צודקים". אדם תמיד "צודק" בדרך זו כאשר הוא מגן על הטריוויאלי מפני מה ש"אפשר להשיג רק במחשבה".
זה לא ענייננו להתווכח עם אף אחד. אנו מציינים רק את מה שאנו מאמינים שהוא האמת; ואנחנו מחכים עד שההד יימצא בלבבם של אחרים. שהרי אנו משוכנעים שברגע שקולו של אדם ידבר אליו אודות גורלו הנצחי, הוא יקשיב. עוד בתקופות שעליהן מספרות לנו מסורות העמים, הקול הזה תמיד דיבר. איזה להט הושקע בפירוש אמיתות התנ"ך, שפאוסט רצה אז להניח "מאחורי הדלת" לזמן מה. בתא המנזר השקט, הנזיר הבודד עינה את מוחו כדי להבין את משמעות המילה הכתובה; לפני המזבח, הוא שחק את ברכיו החשופות בתרגילים ליליים כדי למצוא הארה לגבי המילה הזו. אחר כך הוא טיפס אל הדוכן כדי להכריז בנאום נלהב לאנשים, הנאבקים על גורלם הנצחי, את מה שהעניקה לו בדידות ליבו. ותמונות אחרות, פחות יפות, מציגות את עצמן בפנינו כאשר אנו מתבוננים ברוח האדם הצמאה לאמת. מתייצבים לפני נפשנו העלייה למוקד של האינקוויזיציה, הרדיפות של האפיקורסים, שבהם חוש ה"מילה" שחי את עצמו, הפך לקנאות או אולי גם לצביעות ותאוות כוח. נסתכל שוב על דמותו של פאוסט. אנשי המאה ה-16 נתנו לו להילקח על ידי השטן, כי הוא רצה להיות יודע, ולא מאמין בלבד. גתה מעניק לו גאולה כי הוא לא נשאר באמונה עמומה אלא תמיד שאף לשפר את עצמו. סמל החוכמה המשמעותי, שניתן לנו באמצעות מחקר, הוא לוציפר, נושא האור. כל אלה השואפים לידע וחוכמה הם ילדיו של לוציפר. האסטרולוגים הכלדיים, הכוהנים החכמים המצריים, הברהמנים ההודיים: כולם היו ילדיו של לוציפר. והאדם הראשון בעצמו הפך לילד של לוציפר, מכיוון שהוא הרשה לעצמו שהנחש ילמד אותו מה זה "טוב ורע". כל הילדים האלה של לוציפר יכולים גם להפוך למאמינים. ואכן, הם היו צריכים להיות מאמינים אם הם הבינו נכון את חוכמתם. כי חכמתם הפכה ל"בשורה משמחת" עבורם. היא סיפרה להם על המקור האלוהי של העולם ושל האדם. מה שגילו באמצעות כוח הידע שלהם היה הסוד הקדוש של העולם, שלפניו הם כרעו ברך בדבקות, האור הוא שהראה לנפשם את הדרכים אל ייעודם. החוכמה שלהם, שנראתה בהערצה מלאת אדיקות, הפכה לאמונה, הפכה לדת. מה שלוציפר הביא להם זרח לנגד עיני נפשם כאלוהי. הם חייבים ללוציפר את זה שיש להם אלוהים. זה נקרא הפרדת הלב מהראש כשאדם הופך את אלוהים ליריב של לוציפר. וזה נקרא שיתוק התלהבות הלב כשעושים זאת כמו אנשינו המשכילים, שאינם מעלים את ידיעת הראש לדבקות דתית.
רבים עומדים המומים מול גילויי המדע. הטלסקופ, המיקרוסקופ והדרוויניזם. נראה שהם מדברים אחרת על העולם והחיים מאשר ספרי הקודש של האבות. קופרניקוס, גלילאו ודרווין מדברים בעוצמה משכנעת. הם ילדיו של לוציפר של זמננו. אבל הם לא יכולים להיות "בשורה משמחת" לעצמם בלבד. הם עדיין לא נושאים את האור שלהם לגבהים שאליהם הסתכלה פעם האנושות כשחיפשה את הבית של הנפש. לכן הם עדיין עשויים להיראות בעיני החסידים כרוחות רעות, שכמו פאוסט, מדרדרים את האדם לחורבן רוחי. אולי לוציפר עדיין עומד לנגד עיניהם כיריבו של אלוהים. אבל אלה שמתמלאים רק במה שלוציפר מכריז בפניהם בנתיבי המדע ה'מודרני' באמת מתפתים על ידו לאדישות כלפי משימתם האלוהית. עבורם, לוציפר הוא אכן רק "הנסיך של העולם הזה". הוא מספר להם איך כוכבי הלכת מסתובבים סביב השמש, איך יצורים חיים לא מושלמים הפכו לבני אדם; אך הוא לא מדבר אליהם על מה שמתריס בתוכם נגד "הצוק המתנשא, העננים הצפים בים, האש". האסטרונומיה הציבה כוחות משיכה קרים ומפוכחים במקום שבו שרפים פעם גרמו לגופים השמיימיים להסתובב מתוך אהבה לאלוהים. כאשר חוקר הטבע הגדול של המאה ה-18, קרל פון לינה, דיבר על העובדה שהיו מינים רבים של צמחים ובעלי-חיים בהתאם לכוח האלוהי המקורי שיצר אותם, היום מדע הטבע משכנע אותנו שמינים אלו השתנו מהלא מושלם למושלם על ידי עצמם. נראה שלוציפר הפך לבן לוויה משעמם מאוד. המסר שלו נראה לא מתאים כדי לעורר מסירות בלב. האם הוא לא הוביל אנשים לדעות כמו אלה שהובעו לא מזמן על ידי "חושב חופשי" שהיה פופולרי בקרב רבים: "מחשבה היא סוג של כוח. אנחנו הולכים עם אותו כוח שבו אנחנו חושבים. האדם הוא אורגניזם שהופך צורות שונות של אנרגיה לכוח המחשבה, אורגניזם שאנו שומרים עליו פעיל עם מה שאנו מכנים 'מזון' ואיתו אנו מייצרים את מה שאנו מכנים מחשבות. איזה תהליך כימי נפלא שיכול להפוך כמות מסוימת של מזון לטרגדיה אלוהית של 'המלט'!"
רק אלו שלא מקשיבים לנאומי לוציפר המודרני עד הסוף מסוגלים לדבר בצורה זו. אבל רבים מדי הולכים אחריו, ואולי אפילו שמחים שהמורה שלהם עזב את בית הספר של לוציפר מוקדם מדי.
אחד מאלה שתחת השפעת מדע הטבע החדש נלחם נגד "האמונה הישנה", דוד פרידריך שטראוס, אמר: "על ישועת האדם להיות תלויה באמונה בדברים שחלקם בהחלט אינם נכונים, חלקם לא בטוח אם הם קרו, ורק במידה מועטה ביותר מעבר לכל ספק שהם קרו, שעל ישועת האדם להיות תלויה באמונה בדברים כאלה זה כל כך אבסורדי שבימינו היא כבר לא זקוקה להפרכה". אבל מה שאפשר לומר במילים כאלה בלבד, כבר נאמר הרבה יותר יפה על ידי כומר הווידוי של "האמונה הישנה" במאה ה-13. המיסטיקן הגדול אקהרט[2] מלמד: "מאסטר אומר: אלוהים הפך לאדם, וכל המין האנושי מורם ומכובד על ידי זה. אנו עשויים לשמוח בעובדה שהמשיח, אחינו, עלה בכוחו מעל כל מקהלות המלאכים ויושב לימינו של האב. המאסטר הזה דיבר היטב; אבל באמת, די לא אכפת לי מזה. מה יועיל לי אם היה לי אח שהיה איש עשיר ואני איש עני? מה יועיל לי אם היה לי אח שהוא איש חכם ואני טיפש?" אולם אם מייסטר אקהרט היה שומע את דבריו של שטראוס, הוא היה יכול להשיב: "אמירתך נכונה, ואין להעלות נגדה התנגדות אחרת מלבד היותה בנאלית. אך משהו אחר מובן מאליו באותה מידה: זה שהאמיתות של הטלסקופ והמיקרוסקופ, של הרעיונות שהיו לדרווין לגבי התפתחות יצורים חיים, צריכים ללכת בעקבות גורל נפש האדם, הוא "כל כך אבסורדי עד שכבר לא צריך להזדקק להפרכה בזמן הקצר ביותר". שכן מייסטר אקהרט הוסיף לנאומו: "האב שבשמיים מוליד את בנו יחידו בעצמו ובי. למה בעצמו ובי? אני אחד איתו, והוא לא יכול להוציא אותי מהכלל. באותה עבודה רוח הקודש מקבלת את הווייתו והופכת לשלי, כמו של אלוהים. מדוע? אני באלוהים, ואם רוח הקודש לא לוקחת את הווייתו ממני, היא גם לא לוקחת אותו מאלוהים. אני בשום אופן לא נכלל". במובן זה צריך לומר ל'רוחות החופשיות' המודרניות: רוח העולם הנצחית מולידה את מהותה בי כמו בכוכבים, בצמחים ובחיות. למה בי? אני אחד איתה, כמו שכוכבים, בעלי-חיים וצמחים הם אחד איתה; וזה בשום אופן לא יכול להוציא אותי מהכלל. באותו אופן, רוח האמת מקבלת את מהותה כאשר אני מחפש את נפשי, כפי שהיא מקבלת אותה כאשר אני מחפש את העולם החיצוני. מה יועיל לי אם אחפש בחוקי השמיים זרועי הכוכבים ולא אזהה כיצד הכוחות המניעים את הכוכבים חיים ברמה גבוהה יותר בנפשי ומנחים אותה למטרותיהם?
מי שרוצה ללכת בנתיבי מדע הטבע החדש ובכך לחקור את חוקי הנפש צריך לתת למילים של המיסטיקן בן המאה ה-17, אנגלוס שילזיוס[3] לדבר אליהם בצורה חדשה:
"אם המשיח ייוולד אלף פעמים בבית לחם ולא בך, אתה תישאר אבוד לנצח."
היום, אנחנו יכולים לומר את אותו הדבר בצורה אחרת: תהילת היקום עשויה להתגלות לך אלף פעמים, אבל אם לא תמצא את חוק השמיים זרועי הכוכבים חי בנפשך, תישאר אבוד לנצח.
כתב עת זה יעסוק בעובדות חיי הרוח. הוא ידבר על מה ששומעים כאשר נשארים עד הסוף עם דבריו של לוציפר. הרוח האמיתית של מדע הטבע החדש צריכה למצוא בו לא יריב אלא בעל ברית. כשם שפעם חכמי הפילוסופיה של וודנטה, כפי שהכוהנים-החוקרים המצריים בדרכם, עלו מהכרת הטבע שלהם לידיעת הרוח, כך תקום מן האמיתות המוחזקות ברוח זמננו, תעלה לגבהים שבהם הידע הופך ל"בשורה טובה", שבו הידע מתקבל על ידי הלב במסירות, שבו נוצרים האידיאלים שמנחים אותנו יותר מאשר הכוכבים המודרכים על ידי כוחותיהם.
וקרוב יותר לאדם מכל חפץ של הטבע הוא זה שעליו מדברים כאן: הרוח האנושית. מה שמדובר כאן על ידי כל אחד הוא לא אחר מאשר הוא עצמו. הוא עצמו, שככל הנראה כל כך קרוב לעצמו, ושמעטים מכירים, ולרבים יש כל כך מעט צורך להכירו. עבור אלה המחפשים את אור הרוח, לוציפר יהיה שליח. הוא לא ידבר על אמונה הזרה לידע. הוא לא יחמיא ללבבות כדי לעקוף את שומר הסף של המדע. הוא יראה כבוד רב לשומר הסף הזה. הוא לא יטיף לאדיקות או יראת שמיים, אבל הוא יראה את הדרכים שהידע חייב לעבור אם הוא רוצה לשנות את עצמו, מעצמו להרגשה דתית, לטבילה מסורה ברוח העולם. לוציפר יודע שהשמש הזורחת יכולה לעלות רק בליבו של כל אינדיבידואל; אך הוא גם יודע שרק שבילי הידע מובילים במעלה ההר שבו השמש מניחה לזוהר האלוהי שלה להופיע. לוציפר לא צריך להיות שטן השואף להוביל את פאוסט לגיהנום; הוא צריך להיות המעורר של אלה המאמינים בחוכמת העולם ורוצים להפוך אותה לזהב של חוכמת אלוהים. לוציפר רוצה להביט בחופשיות בעיניהם של קופרניקוס, גלילאו, דרווין והאקל; אבל הוא גם לא רוצה להשפיל את מבטו כשהחכמים מדברים על מולדת הנפש.
מדיטציה
שאלה: האם שאיפתך היא לידע עצמי? האם העצמי כביכול שלך, מהרגע שבו תכיר אותו, יהיה בעל משמעות יותר לכל העולם מחר מאשר הוא היום?
תשובה ראשונה: לא, אם לא תהיה שונה מחר ממה שאתה היום, וההכרה שלך מחר תהיה רק חזרה על ישותך כפי שהיא היום.
תשובה שניה: כן, אם מחר תהיה אדם שונה ממה שאתה היום, וישותך החדשה מחר תהיה מושפעת מההכרה שלך היום.
——————————————————————–