אמיתות הקשורות לאבולוציה של האדם והאנושות
רודולף שטיינר
GA176
תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג
לספר ראו כאן
הרצאה 2
הצורך במושגים חדשים חיים ומלאי תנועה. רוח הטבע והרוח הקוסמית
ברלין, 5 ביוני 1917
תקציר: הגילוי המשמעותי של גתה, הפיכת המושגים לזורמים וגמישים יותר, למושגים בעלי יכולת לעבור טרנספורמציה. מדע-הרוח מביא מושגים חדשים, בעלי יכולת תנועה, שהם היחידים שביכולתם להכיל את המציאות. בתקופה ההודית הקדומה, בקו ההתפתחות העולה, בהתפתחות הרוח-נפש ביחד עם הגוף הפיזי, האדם חווה את חוויית האב. בקו היורד, הנפש חוותה את הרוח הקוסמית, את ההתחלפות בין רוח הטבע לרוח הקוסמית, לכריסטוס שעדיין לא ירד לאדמה. בזקנה, בני האדם חוו את הרוח אשר חיה כרוח שאיננה קשורה לחומר, את רוח הקודש. בתקופה הפרסית והמצרית-כשדית הקדומה, ההתבוננות ברוח נסוגה. בתקופה היוונית-לטינית, חוויית הכריסטוס הקוסמי נעלמה וכריסטוס קם לתחייה על האדמה. דרכו, האדם היה צריך להגיע לרוח הקודש מתוך הפנימיות שלו עצמו. האתאיזם הוא מחלה. הכחשת הכריסטוס היא אסון גורל. לא לזהות את הרוח הוא עיוורון של הנפש. המוח שעבר מינרליזציה נעשה קהה ואטום. מדע-הרוח מציע מושגים שניתן להבין אותם עם הגוף האתרי. כדי לשפר את המבנה החברתי, רוברט שוי Robert Scheu רוצה להשתמש בתשאול במקום בחשיבה המופשטת. המדעים זקוקים להשראה ממדע-הרוח. ד"ר פלנגה והרעיון של 1914.
****************************************************
בהרצאה האחרונה כאן התחלנו להתבונן בהיבטים הקשורים למהלך האבולוציה של האנושות בתקופה הפוסט-אטלנטית, היבטים אשר יכולים לספק במידה מסוימת מפתח להבנת תקופתנו הנוכחית. ללא ספק, התקופה הזו מהווה תעלומה גדולה בפני כל מי שמנסה להבין אותה רק בעזרת המושגים והרעיונות הנובעים מההשקפה והחשיבה המטריאליסטית של זמננו. העובדה שאנו זקוקים למושגים חדשים בוודאי ברורה מכל מה שנאמר כאן. המושגים הישנים כבר אינם מספיקים כדי להבין את החיים הנוכחיים שנעשו הרבה יותר מסובכים. אני מאמין שיש חשיבות גדולה עבור זמננו למה שהדגשתי בהרצאות שונות שוב ושוב לאורך השנים.
אמרתי שוב ושוב במקומות שונים: אם נבחן את היקף המושגים והרעיונות שיש לנו, שדרכם אנו מנסים להבין את העולם ולהציץ אל מאחורי הקלעים של המציאות החושית החיצונית, אז נגלה שהרעיונות החשובים ביותר הם אלה שבאו מהתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. למעשה, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, שהחלה ב-1413, לא הניבה רעיונות חדשים. היא בהחלט יצרה עובדות חדשות, אספה סיכומים חדשים של עובדות בצורה נפלאה וראויה להערכה; אך כדי להבין את הדברים האלה נעשה שימוש במושגים הישנים. ננסה להבהיר זאת באמצעות דוגמה. כדי לנסות לתאר את הקשר בין אורגניזמים, דרווין וממשיכי דרכו השתמשו במושג האבולוציה; אך מושג האבולוציה עצמו איננו חדש. הוא בא מהתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. ולכן, כאשר מתייחסים ברצינות למושגים ולמהותם, אפשר בהחלט לראות שדרך זו לגשת לשאלות שולטת בכל תחומי הידע.
אפשר לומר בעצם שנעשה צעד אחד קדימה רק כאשר גתה הביא למושגים הישנים איכות של תנועתיות, משהו חדש לגמרי, שעדיין לא זוכה להערכה כיום. גתה הביא למושג עצמו את המטמורפוזה, את היכולת להשתנות, כך שעבורו המושג "עלה" יכול היה להפוך בו-זמנית בטרנספורמציה שלו למושג "פרח", "פרי", וכן הלאה. הפיכת המושג או הרעיון למשהו שיש בו תנועה חיה, כך שניתן לשנות את אותו רעיון בתוך הנפש ועם רעיון זה ניתן להתבונן בתופעות הרבות והשונות של הטבע, שגם בהן עצמן יש תנועה וטרנספורמציה, זה משהו חדש, ולזה קראתי לפני שנים רבות הגילוי החשוב ביותר של גתה. זה משהו באמת חדש. אך הוא ממשיך להתפתח רק במה שאנו מכנים כאן מדע-הרוח. רק מדע-הרוח מביא לאנושות רעיונות חדשים, מושגים חדשים, שדרכם ניתן להיכנס עמוק לתוך המציאות.
קודם כול, יש להרחיב את המושג "היסטוריה" עצמו, ואפשר לומר שבהרצאות האחרונות הצגנו את הדברים באופן כזה שעבדנו עם מושג מורחב של היסטוריה. הרחבנו את מושג ההיסטוריה כך שהיכרנו בעובדה שגם אם לא נלך אל העבר הרחוק מאוד, חיי הנפש של האדם היו שונים לחלוטין במבנה הכללי שלהם, בהלך הרוח הכללי שלהם, מחיי הנפש כפי שהם צריכים להיות כיום בהתאם לצרכי האבולוציה האנושית. בפעם האחרונה הצבעתי על כך שאנשי תקופת התרבות הראשונה, אנשי התרבות ההודית הקדומה, היו עדיין מסוגלים להתפתח עד לגיל 56-48. ניסיתי להמחיש זאת כך: הקבלה בין חיי הנפש-רוח לחיים הפיזיים, כמו שהיא קיימת כיום רק אצל ילדים וצעירים, הייתה קיימת עד שנות החמישים של האדם באותה תקופת תרבות קדומה של האנושות. כיום, האדם כבר לא מבחין מתוך גופו מתי הוא עובר את גיל 30. הוא מבחין בתוכו רק ששריריו מתחזקים מאז שהוא היה ילד ותפקוד העצבים משתנה. הוא שם לב שביחד עם השינויים המתרחשים באורגניזם הפיזי, בשרירים, בעצבים, בדם, האלמנט הנפשי-רוחני עובר התפתחות מקבילה להתפתחות של האורגניזם הפיזי. אז מגיע הזמן שבו הנפש והרוח מפסיקות להיות תלויות באורגניזם הפיזי. אך בתקופה ההודית הקדומה, תלות זו המשיכה, וזה משהו שעלינו להתייחס אליו ביתר פירוט.
כמובן, גם באותה תקופה, כאשר האדם עבר את גיל הילדות, הוא קלט במודעות פחות או יותר ברורה – גם היום זה קורה רק במודעות פחות או יותר ברורה – איך הוא מתחזק פיזית, ואיך הרצון שלו משתנה, ואיך גם הרגש והחשיבה עוברים שינוי. הוא הבחין שבילדות ובגיל ההתבגרות קיימת בתוכו תלות בצמיחה, בפריחה, בחיים העולים באורגניזם שלו. ואז הגיע אמצע החיים בשנות ה-30 שלו; גיל 35 הוא גיל אמצע החיים. כיום, האדם אינו מודע לתלות זו כאשר הוא עובר את אמצע החיים באותו אופן שבו הוא חש אותה כאשר הוא עובר, למשל, התבגרות מינית בין גילאים 12-16. אך באותה תקופה קדומה, האדם היה מודע לתלות זו. במידה מסוימת, הוא הרגיש בתוך עצמו: לפני כן, החיים היו בעלייה, הם התחזקו, הם הגיעו לנקודת שיא. מאותה נקודת שיא, הם יורדים שוב; אתה כבר לא צומח, אתה כבר לא גדל, למעשה השלמת גם את בניית מערכת העצבים שלך, ואתה מתחיל להישאר כמו שאתה עכשיו. אם היו לאדם חושים עדינים יותר לכך, הוא יכול היה גם להרגיש שהחיים מתקשים כמו עץ, שהם יורדים, שמתחיל תהליך של התגרמות מסוימת והוא מתחיל לעבור מינרליזציה – אם נוכל להשתמש במונח זה. ואז הגיעו שנות ה-40 לחייו, כאשר החיים לגמרי בירידה, והאדם מרגיש: החיים באורגניזם הפיזי נסוגים. אך היה לאדם באותה תקופה את מה שכבר לא יכול להיות לו כיום; הייתה לו אז את החוויה הנפשית של תלות בירידה של חוויות החיים בגופו הפיזי. באותם זמנים קדומים, האדם עבר שלושה שלבים. כיום, האדם עובר לכל היותר שלב אחד. איך בא לידי ביטוי מה שהוא עבר בשלושת השלבים האלה? בואו נסתכל בתשומת לב על התלות בצמיחה, בפריחה ובשגשוג של החיים העולים. נניח תחילה שהאדם הרגיש באמת בריא בתוכו – דבר שמעט מאוד אנשים מרגישים כיום – הוא באמת הרגיש את החיים הבריאים, המתרוממים, הצומחים האלה, והרגיש איך החיים העולים, הצומחים והפורחים האלה נישאים על ידי הרוח. כי הרי החומרים הפיזיים שאנחנו צורכים דרך המזון, למשל, אינם גדלים. מה שגורם לצמיחה, לגדילה, להתפתחות כלפי מעלה, היא הרוח הנמצאת בכוחות הטמונים בצמיחה. אנחנו יכולים להסתכל לאחור על המקורות האנושיים שלנו, ולומר: נוצרתי מחומרים תורשתיים, בהם נמצא המקור שלי כאדם גשמי. הרוח התאחדה עם הגוף והיא נושאת אותי כלפי מעלה. בתלות בריאה זו של הנפש-רוח בהיבט הפיזי, בתחושה זו של נוכחות הנפש-רוח בתוך החלק הגשמי, האדם הרגיש בתוכו באותה עת את עבודת האלוהים, את עבודת אלוהים-האב. כי הוא אמר לעצמו: הציבו אותי בעולם עם הכוח לעלייה, עם הכוח לשגשג. ואם אתה אדם חושב ואינך חסר רגישות כלפי מה שעולה בך, אז אתה מרגיש בנפש את הצמיחה, את הפריחה, כעבודת אלוהים-האב בתוכך. אתה מרגיש מחובר לטבע. בדיוק כפי שהצמחים ובעלי החיים גדלים ומשגשגים, כך גם האדם גדל ומשגשג. האדם מרגיש מחובר לקיום הטבעי ומרגיש בתוך עצמו את אלוהים-האב. מה שתיארתי כמשהו שמתרחש בימינו רק בנסיבות מסוימות, נחווה בזמנים הקדומים ההם בחיים הרגילים כפי שתיארתי זאת עכשיו.
ואז החלה בחיי האדם האינדיבידואלי התקופה שבה הוא עבר את אמצע החיים, עבר דרך נקודת השיא מהחיים של גדילה וצמיחה לקו היורד בחייו. החיים הצומחים והמשגשגים של הגוף הבריא מביאים לנפש-רוח, אשר יודעת שהיא תלויה בכך שהכול פועל בצורה בריאה באדם, את החוויה של Ex deo nascimur, נולדתי מתוך אלוהים. האדם הרגיש שהמקור שלו בא מאלוהים, אשר גם מאפשר לו להמשיך לצמוח ולשגשג. בהמשך, עם המעבר דרך נקודת השיא אל הקו היורד של החיים, האדם עדיין חש משגשג בחיי הערות הרגילים. זאת מפני שהוא זכר עדיין את התלות הקודמת של הנפש-רוח שלו בטבע הפיזי-גשמי, וגם מפני שהוא יכול היה לעקוב אחר אותה צמיחה ושגשוג בחוץ בטבע. אבל כאשר הוא היה במצב דמדומים בזמנים קדומים אלה, בזמן מצבי תודעה כמו בחלום או בשינה, וגם במצב של ראייה רוחית אטוויסטית, אז השפיעו החיים היורדים – למעשה, האדם משאיר מאחור את החיים היורדים האלה, הוא יוצא עם הגוף האסטרלי וה'אני', אבל יש להם קשר עם הגוף הפיזי. האדם תלוי במיוחד בכוחותיו ההולכים ומתמעטים בזמן השינה – ואז קלטו בני האדם בחיים היורדים את האלוהי-רוחי בקיום הטבעי. בחיים היורדים, המופיעים בפני האדם במיוחד בחלומות, בשינה ובראייה הרוחית האטוויסטית הקדומה, כאשר הפיזי נחלש ומתחילה סקלרוזה, אז מתחילה הנפש לחיות ברוח, אשר נמצאת בסביבה הקוסמית כולה.
נסו לדמיין את החוויה הזו: האדם מרגיש את המעבר. הוא קלט פעם את הטבע החדור ברוח אלוהים, ופעם את הרוח הקוסמית, והוא יודע: אחת עולה, השנייה יורדת. האחדות בין הרוח הקוסמית עם רוח הטבע הפכה לחוויה בלתי אמצעית. האדם ידע: הרוח הקוסמית נמצאת בסביבה המקיפה את האדמה, ורוח הטבע נמצאת כאן, על פני האדמה, אבל בין השתיים יש קשר, הן זורמות זו לתוך זו; ובמהלך חייו, האדם עובר מאחת לשנייה. הוא מתחיל בחיים של צמיחה, עובר דרך נקודת השיא, ואז חדור ברוח הקוסמית, אשר מאוחר יותר הופיעה ככריסטוס.
כשבני האדם התבגרו, עברו את גיל 40 – כי עד אז הם ידעו שהם תלויים בחיי הנפש-רוח שלהם בחיים הפיזיים היורדים, במיוחד במצבי החלימה, השינה או הדמדומים – אז הם נהיו מודעים לרוח עצמה, לרוח אשר איננה קשורה כעת לחומר, אלא חיה כרוח. אחרי שנות ה-40 שלהם, הם באמת קלטו את הרוח, את הרוח שעכשיו אינה כבולה לטבע – את רוח הקודש. כך שאם נחזור לזמנים הקדומים ההם, נמצא אצל אנשים אלה במהלך חייהם תפיסה ישירה של אלוהים-האב, של האל-כריסטוס, שעדיין לא ירד לקיום ארצי, ושל רוח הקודש. העובדה שהשילוש האלוהי מופיע במסורות דתיות עתיקות, העובדה שלאן שלא תסתכלו, תמצאו את השילוש האלוהי הזה: ברהמה, וישנו, שיווה, מתבססת על חוויית חיים ישירה זו. המסורות העתיקות מבוססות על חוויה אנושית ממשית.
אילו בני האדם היו רוצים להתעמק במה שאמור להביא מדע-הרוח, באופן שבו אמת אחת תומכת באמת אחרת ומשלימה אותה, אז היו מגיעים יותר ויותר להכרה שזו הסגולה של מדע-הרוח. עלינו להיות מודעים לכך יותר ויותר. עם הכרה כזו, לא היינו שומעים הערות כמו זו שנאמרה לחבר בתנועה שלנו לפני זמן קצר: "נכון, מה שמציגים בהרצאות כמדע-הרוח יפה מאוד, אבל אין לו כל בסיס, הוא עומד בלי קרקע מתחתיו". ההערה הזאת חכמה באותה מידה, והייתי מוסיף גם שהיא מטופשת באותה מידה, כמו לומר כאשר קופרניקוס קבע שכדור הארץ סובב סביב השמש, כלומר אין לו בסיס קבוע: "אבל לאדמה חסרה הקרקע! כוכבי הלכת והכוכבים חייבים לשבת על משהו!" כשם שהפלנטות והכוכבים תומכים בעצמם מבחינה פיזית, יש להבין שמדע-הרוח הוא מבנה שההיבטים האינדיבידואליים שלו תומכים זה בזה באופן הדדי.
לאחר מכן באה התקופה הפרסית הקדומה, שבה אנשים נשארו מסוגלים להתפתח באופן שאותו תיארתי עד שנות ה-40 לחייהם, עד הגילאים 48-42. זה אומר שדעכה הראייה הישירה של הרוח, למרות שהאדם עדיין יכול היה להכיר אותה. אלה שהגיעו לגיל 48 עד 42 עדיין יכלו לזהות את הרוח הטהורה, הם עדיין יכלו לדעת משהו על רוח הקודש.
אך אז הגיעה התקופה המצרית-כשדית. גיל האנושות ככלל ירד ל 42-35. ראיית הרוח הטהורה התערפלה, ולקראת סוף התקופה המצרית-כשדית רק המקודשים במיסטריות יכלו עדיין לדעת משהו על הרוח הטהורה. בכל מקום במיסטריות ניתן היה, כמובן, ללמוד דרך ראייה חיה ישירה את סוד השילוש הקדוש. אבל בחיים הרגילים, ההבנה של הרוח פחתה. מצד שני, בתקופה פוסט-אטלנטית שלישית זו, בתקופה המצרית-כשדית, עדיין הייתה קיימת במידה גדולה המודעות לכך שבספרה הקוסמית-שמיימית חיה רוח אשר מאזנת. המודעות לכריסטוס הקוסמי הייתה עדיין נוכחת בכלל האנושות. אפשר לומר שלאדם הייתה עדיין מודעות חזקה לקשר שלו עם השמיים.
המצב השתנה כאשר הגיעה התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כאשר בתקופה זו הגיל הכללי של האנושות ירד ל- 35-28. בזמנים הקדומים יותר – התקופה הרביעית החלה בשנת 747 לפני מיסטריית גולגולתא והסתיימה בשנת 1413 – בתחילת תקופה זו, כאשר האדם הגיע לגיל 35, הגיל של כלל האנושות, עדיין היה לו ידע אימגינטיבי של רוח-הכריסטוס. אבל כאשר הסתיים השליש הראשון של התקופה, כלומר כאשר היוונים עברו את השליש הראשון של תקופה זו, והחלה הספירה שלנו, גיל האנושות היה בערך 33. באותו זמן, בני האדם כבר לא עברו דרך נקודת השיא, הם רק חוו – אם כי באופן ברור יותר מאשר מאוחר יותר בתקופה החמישית – רק את התלות בחיים המשגשגים, העולים והמשגשגים. הם ודאי חוו את אלוהים-האב בתודעתם; כריסטוס הקוסמי נעלם בהדרגה מהתודעה. ואז הגיע מה שניתן לכנות פיצוי לעובדה זו: כאשר האנושות רק עברה את גיל 33, הכריסטוס הקוסמי ירד לאדמה בגופו של ישוע מנצרת כדי להפיץ את כוחו על פני האדמה וכדי לתת לבני האדם מכיוון אחר את מה שהיה להם לפני כן דרך חוויה אנושית ישירה עקב התלות של הנפש-רוח בהיבט הגופני-פיזי. זוהי המשמעות הגדולה של מיסטריית גולגולתא. זה גם מסביר את משמעותה של אותה הבטחה שנקראת הבטחת רוח הקודש. כעת צריך היה להתחיל הזמן שבו יש להגיע אל רוח הקודש דרך האימפולס שאותו מעורר הכריסטוס, מבפנים, ללא החוויה האנושית הרגילה הקשורה לאורגניזם הפיזי. כעת השתנה החיבור עם עולם הרוח שהיה לאדם לפני כן ואשר נוצר אך ורק דרך הקשר בין הטבע הפיזי והטבע הנפשי שלו. מה שמילא את תודעת האדם רק דרך האבולוציה הרגילה שלו נעלם בהדרגה.
ואז הגיעה התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. הגיל הכללי של האנושות ירד ל-28, והוא ימשיך לרדת עד לגיל 21 במהלך תקופה זו. כפי שאמרתי בהרצאה הקודמת, אנחנו חיים כעת בתקופה שבה הגיל הכללי של האנושות הוא בערך 27. לכן, יש להדגיש שוב ושוב שיש כעת צורך לעורר בתוך הנפש כוחות שכבר אינם נובעים מכך שכוחות הגוף יכולים להגיע אל הנפש. כעת חייבים לבסס בנפש אימפולסים רוחניים, אימפולסים שנוצרים באופן עצמאי בנפש ומקדמים אותה ללא תלות בגוף. האדם יכול להרגיש – כשיש לו חיים בריאים, חוויה בריאה, רגש בריא – את התלות באלוהים-האב רק עד גיל 30 בערך, כל עוד יש בתוכו עדיין משהו שקשור לצמיחה ולהתפתחות, אפילו אם זו רק הצמיחה של השרירים. אם כן, כפי שאתם מבינים, ככל שמתקדמת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, התחושה הבריאה של החיים הרוחיים-אלוהיים, הפועלים בצמיחתו של האדם, הולכת ונחלשת בהדרגה. בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית תחושה זו הייתה עדיין חיה, פעילה לגמרי. היא הייתה עדיין נוכחת וחיה במידה רבה במאה ה-15. כיום, לאנושות חסרה שנה עד לאותה תקופה בחיים אשר נמשכת בין הגילאים 35-28 ומסמנת את אמצע החיים. בשנה הזו שעוד חסרה נעוצה הסיבה לכך שהאנושות כיום בנויה באופן טבעי עם נטייה למטריאליזם ולאתאיזם. האתאיזם מתפשט דרך האופן בו מאורגן האדם, והוא ימשיך להתפשט אם לא ייווצר משקל-נגד, משקל-נגד רוחני, על ידי ההתפתחות של אימפולס רוחני טהור, הנובע אך ורק מתוך הנפש, באופן עצמאי מהגוף. האדם נהיה אתאיסט מפני שהוא כבר אינו יכול לחוות את עצמו כאדם בריא ושלם. הוא כבר אינו יכול להשתתף בחיים הצומחים, המשגשגים. לכן יכולתי לומר שאדם יכול להיות אתאיסט – אמרתי זאת כאן לפני זמן מה – רק אם הוא לא חווה באופן בריא לגמרי את הקשר בין ישותו הנפשית-רוחית לבין טבעו הגופני-פיזי במהלך חייו המתפתחים וצומחים. מבחינת מדע-הרוח, האתאיזם הוא למעשה מחלה, אך מחלה זו הולכת ומתעצמת באנושות מבחינת הקיום הטבעי שלה. יותר ויותר תהיה חסרה לאדם התמיכה מצד ישותו הגופנית אשר מאפשרת לו להבין את המציאות כולה.
אמרתי שלהכחיש את כריסטוס או לא להכיר בו זהו מזל רע בגורל, מכיוון שעל הכריסטוס להגיע בחמלה אל האדם מבחוץ. ואמרתי שלא להכיר ברוח זהו עיוורון של הנפש. חייבים להבחין בין מצבים אלה. האתאיזם הוא מחלה – כמובן, מחלה במובן הרחב של המילה. ההכחשה או ההבנה הלא נכונה של כריסטוס היא מזל רע של הגורל. ההכחשה או ההבנה הלא נכונה של הרוח היא עיוורון נפשי. כפי שאתם מבינים, יש צורך במושג חדש לחלוטין ביחס לאבולוציה אם אנחנו רוצים להבין כראוי את האבולוציה של המין האנושי. כי רעיון האבולוציה, כפי שהוא שולט בדרוויניזם, מופשט ביותר, וברגע שבו יהיה ברור שיש להטיל ספק באמינות של רעיון זה, אנשים יכירו בעובדה שהדרוויניזם לא יכול לקדם את ההבנה הנכונה של האבולוציה. כי, כפי שראינו, לאבולוציה יש קו עולה וקו יורד, בעוד שהמחשבה הרווחת כיום לפי המונחים של המטריאליזם היא שהאבולוציה מתחילה מצורת קיום אחת, לאחר מכן מתקדמת לשלב גבוה יותר, ולשלב שבא אחריו, וכן הלאה, כך שאנשים מאמינים שהכיוון תמיד מתקדם למשהו יותר ויותר מושלם.
האבולוציה של בני האדם בעידן הפוסט-אטלנטי היא כזו שהעצמאות של הנפש-רוח מהישות הפיזית תלך ותגדל. בשלבי האבולוציה המוקדמים יותר, ההבנה של האב, הבן ורוח הקודש עלתה מתוך הישות הגופנית אל תוך הנפש-רוח. הראשונה שדעכה הייתה ההבנה של רוח הקודש, לאחר מכן נעלמה גם ההבנה של הבן, ועכשיו אנחנו בשלב שבו, בחיים הרגילים החיצוניים, תדעך ותיעלם התפיסה של אלוהים-האב. מדובר בתפיסה עם הרגש, כי, כאמור, קיימת כעת מודעות פחות או יותר ברורה לקשר בין הנפש-רוח לטבע הפיזי.
אולם זה קשור לעובדה נוספת. חישבו על כך שהארגון הפיזי באופן כללי מסוגל לתת פחות ופחות, ואם אנו רוצים להתקרב לרוח, אנחנו חייבים לפנות לדרכים שבהן אין תמיכה מצד הארגון הפיזי. מכאן העובדה – ומי שיודע להתבונן בדברים רואה אותה – שקיימת ירידה ניכרת בספירה של הרעיונות. הרעיונות שהיו זמינים לאדם בזמנים הקדומים ""בושלו" או "נאפו", אפשר לומר, על ידי גופו הפיזי אשר נתן מתוך עצמו את ההיבט הרוחי שנמצא בכל דבר חומרי. אבל כעת הגוף "אופה" פחות ופחות רעיונות ומושגים, כך שיגיע הזמן שבו, אם אנסח זאת באופן קיצוני, האדם ישבור את הראש – או לא, אם הוא מעדיף שיהיה לו נוח – אבל לא יצליח למצוא מושגים ורעיונות, כי המוח לא מסוגל להפיק אותם מתוך עצמו. עליו לפנות למדע-הרוח, אשר נותן לו מושגים שניתן להבין רק עם הגוף האתרי, ולא עוד עם הגוף הפיזי, מושגים בעלי יכולת תנועה, ולא אותם מושגים נוקשים ומתים שהגוף הפיזי מסוגל לספק. אם כן, האבולוציה הטבעית של האדם היא כזו שהוא נעשה עני יותר ויותר מבחינת המושגים, כי הארגון הטבעי הזה מונע ממנו להיכנס עמוק לתוך המציאות, אלא אם כן הוא מוכן לבחור בנתיבי ההכרה הרוחניים.
זה מוביל גם להבנת ההווה, להבנה של הדברים שיש לומר אותם, מבלי להעביר כל ביקורת, רק כדי להצביע על העובדה שהקיום הטבעי של האנושות גורם לכך שאם היא אינה בוחרת בנתיבי הכרה רוחניים, היא נעשית יותר ויותר אטומה. חייבים להתבונן בדברים אלה ברצינות מלאה. המוח ההופך למינרלי – והוא ילך ויהפוך ליותר ויותר מינרלי – מתקהה, ואינו מסוגל ליצור מושגים שיכולים באמת לצלול לתוך המציאות. רק אלה שאינם משקיעים מאמץ בהתבוננות במנגנונים הפועלים בזמננו, אלה שאינם מרגישים את הצורך להבין את מה בדיוק נוכח בזמננו, יכולים להתעלם מדברים אלה. אך יש באמת צורך דחוף לנסות להבין זאת היטב.
התופעות שאנחנו פוגשים כאן הן באמת מוזרות. רק שאסור לישון בזמן הזה ולפספס אותן! רוב האנשים ישנים בזמן הזה ואינם רואים מהם האימפולסים הפועלים באמת, אלא רק את השפעותיהם החיצוניות. צריכים רק לשים לב להתרחשויות, ואז רואים שיש אינסוף תעלומות בזמננו. כדי להבין אותן, אנחנו זקוקים למושגים שמקורם במדע-הרוח, כי אחרת אנחנו מרגישים פשוט חסרי אונים. כי המושגים האלה חייבים להגיע מאיפשהו. ניקח דוגמה, ואחרי הכול היא לא דוגמה רעה. במשך עשרות שנים, אדם מסוים מנסה להצית באוסטריה משהו שהוא מכנה תנועה תרבותית-פוליטית. שמו של האיש הוא רוברט שוי.[1] מה הוא מנסה לעשות? הוא מתאר את התנאים שתיארנו כאן כבר פעמים רבות. הוא מנסה לאחד את האינטלקטואלים כדי למצוא יחד איתם צורות חדשות של החיים הפוליטיים, צורות שדרכן ניתן יהיה להבטיח שהרוח תקבל כוח גדול יותר בגורלם של בני האדם.
אם אפשר יהיה להבטיח השפעה גדולה יותר לרוח בגורלם של בני האדם, על ידי איחוד של אינטלקטואלים, זאת תהיה באמת התחלה ראויה לשבח. אך מדוע רוברט שוי התחיל לעשות את הדברים האלה כבר בשנות התשעים [של המאה ה-19]? האימפולס עלה בו מתוך תחושה מעורפלת שדברים לא יכולים להימשך כפי שהם; הוא חש שחסר בחיים משהו חשוב מאוד, משהו שחייבים להביא לאנושות. כמובן, הוא עדיין לא הצליח למצוא מהו הדבר שהאנושות זקוקה לו כה נואשות. כמו רבים אחרים שמרגישים באופן פחות או יותר מעורפל שמשהו חסר, גם שוי רואה במדע-הרוח סיפור פנטזיה, המצאה מלאה באמונות טפלות. אנשים כאלה חכמים מכדי להעריך את מדע-הרוח, והם לא רוצים להיות מעורבים בדברים כאלה. אך לשוי יש הרגשה חזקה מאוד שמשהו חסר, והוא מנסח זאת כך:
"אני רוצה לחזור כאן על הרעיון הבסיסי שלי. מבחינת ההכרה, מבחינת החשיבה, זמננו מקדים בהרבה את זמננו".
אמירה מוזרה. למה התכוון שוי? שהמחשבות נעשו אטומות יותר במידת מה, לזה הוא לא נותן ביטוי, אלא הוא רק יודע שהאינטלקטואלים של ימינו מסוגלים ליצור רעיונות מופשטים לתפארת! הכול מתקתק אצלם, הם מלאי ביטחון, כי הם יודעים את הכול בצורה כל כך ברורה. לכן הוא אומר:
"מבחינת ההכרה, מבחינת החשיבה, זמננו מקדים בהרבה את זמננו"
במילים אחרות, אנשים מסוגלים לחשוב היטב, אך מחשבותיהם הן מהסוג שתיארתי: "זמננו מפגר בהרבה אחרי זמננו". אותו רעיון, רק בצורה אחרת.
"בתור אנשים שיודעים, אנחנו בשלים יתר על המידה ומתוחכמים במידה בלתי נסבלת".
זה מי שאנחנו, האנשים של ימינו. כל מה צריך לעשות הוא להסתכל בספרות או בכלל בכל מקום בחיים. רק תחשבו על המחשבות השנונות, המתוחכמות, שאנשים מעלים! אבל מחשבות אלה לא מתאימות לתפיסת המציאות, להבנה עמוקה של המציאות. אם כן:
"מבחינת ההכרה, מבחינת הידע, בתור אנשים שיודעים, אנחנו בשלים יתר על המידה, מתוחכמים ונאורים במידה בלתי נסבלת"; בחיים האמיתיים, שולטים עדיין ימי הביניים. הסיבה לכך נעוצה בכך שהתנור, אשר אמור להתיך את המחשבות כך שהן יהפכו למציאות, אינו עובד".
מבחינה הרגש, הוא מבטא את העניין בצורה נכונה להפליא. ה"תנור" לא עובד, וזאת העובדה שבגללה המחשבות מסתובבות להן הנה והנה בספירה מופשטת ומעורפלת, ואינן יכולות להפוך לעוצמתיות מספיק בתוך האדם כדי שיוכלו להתחבר באמת למציאות. הוא הרגיש זאת. והוא באמת עשה משהו שמנקודת מבטו לא היה רע בכלל. הוא אמר לעצמו משהו כזה: אנשים בשלים מעל ומעבר כשמדובר במחשבות מופשטות; למספר לא מבוטל של אנשים יש רעיון מופשט לגבי הסוציאליזם, לגבי הסוציאל-דמוקרטיה. אפשר באמת לומר שבמיוחד במרקסיזם מפתחים את הרעיון המופשט הזה של הסוציאל-דמוקרטיה באופן הגיוני להפליא. קיים במרקסיזם הרעיון המופשט של הסוציאל-דמוקרטיה, וקיים הרעיון המופשט של הליברליזם. אפשר ליישם בצורה מופשטת גם רעיונות משולבים: ליברליזם לאומי, אפילו ליברליזם חברתי. קיים גם הרעיון המופשט של השמרנות. בהתאם לרעיונות המופשטים האלה – והם מופשטים מפני שאין "תנור" שדרכו הם יוכלו להתערב במציאות – נוצרים הפרלמנטריזם, המערכת הייצוגית, וכל הרעיונות של הליברליזם, הסוציאל-ליברליזם, הסוציאל-דמוקרטיה, השמרנות, הלאומיות. רוברט שוי מנסה להשתמש פשוט באמצעים העומדים לרשותו כדי להחליף את ההפשטות הללו במציאות, על ידי החלפת המחשבה המופשטת בחקירה. הוא אומר: את ההחלטות לגבי הדברים צריכים לקבל אלה שיודעים משהו עליהם. כי הרי זה לא באמת משנה אם אדם ליברלי או שמרן כשמדובר בארגון סחר הנפט או הקמת מוסדות אמנות, כי מה שחשוב הוא שהוא יידע משהו על אמנות. וכך, למעשה, רוברט שוי ארגן ראיונות תחקיר במגוון רחב של תחומים כדי לתת לאנשים שיודעים משהו על זה לדבר. זו הייתה התחלה נחמדה מאוד.
"מה הוא תנור ההתכה הזה?" הוא שואל. "השיטה הייצוגית והפרלמנט. איפה המציאות? במִנְהָל. מי תומך בשיטה הייצוגית? המפלגות. אלה הן מבנים מופשטים עם תוכניות של עקרונות, שמכילות בתוכן אינטרסים אמיתיים מנוגדים. המפלגות אינן תופסות את הנושאים של החיים האמיתיים כי הן מתייחסות למציאות רק באמצעות חשיבה דדוקטיבית. יש למפלגות עניין בנושאים האמיתיים של החיים רק במידה שבה הן מצפות שזה יוביל לעלייה בכוחן".
יש כאן מישהו שמרגיש שלזיכוך הזה בחשיבה – אנחנו יכולים לומר גם קהות בחשיבה, כי המחשבות כבר אינן קשורות למציאות – יש השפעה ישירה על החיים. כי לשאלות אלה הוא מצרף את השאלה של המשך ההתפתחות של החיים הציבוריים, בין אם מדובר בשיטה ייצוגית או בכל צורת ממשל אחרת. הוא כמובן לא לוקח בחשבון את התגובה מצד הצורות הישנות, אלא הוא באמת חושב על האופן שבו יהיה אפשר למצוא משהו מתוך המציאות שיכול להסדיר את המבנה של החיים החברתיים. במהלך הזמן, הוא הצליח לעשות הרבה. אך מעניין שעכשיו הוא מסתכל אחורה על מה שהוא הצליח לעשות, והוא שואל את עצמו: מה בעצם ניסיתי להשיג? הוא ניסה להתקרב למציאות, והוא מתאר זאת במילים המופשטות של ימינו: "החלפתי את הדֵּדוּקְצִיה באִינְדּוּקְצְיָה". [הרי ככה אנשים מנסחים את הדברים כיום עם המונחים האטומים ביותר. אתה יכול לקרוא זאת בכל מקום. אבל האיש לא מרגיש סיפוק, באמת שלא. לכן הוא אומר בסוף המאמר, שבו הוא מספר את כל הסיפור:
"אבל הגעתי להבנה שאת המדיניות התרבותית האינדוקטיבית שלי יש בכל זאת להשלים בעזרת תוכנית דדוקטיבית, שחייבים לקדוח את המנהרה משני הקצוות כדי להצליח להביא לפריצת דרך. את עבודת החשיבה הדרושה לכך יצטרכו לעשות כל האנשים הטובים של אירופה יחד".
אתם רואים שהאיש מרחיק לכת ומשתמש בדימוי שחייבים לקדוח את המנהרה משני צדדים, אבל הוא לא מסוגל להגיע למקור שממנו יש לקחת כיום מושגים הקשורים למציאות. הוא נעצר במקום לעת עתה, וכנראה לא היה בכלל מאמין שמה שהוא מכנה הנתיב האינדוקטיבי שלו, דרך כל החקירות האפשריות שהוא מבצע, הוא בעצם כמו קידוח המנהרה מקצה אחד בלבד; הקצה השני הוא החיפוש אחר ישויות רוחיות, אותו קצה שבו מדע-הרוח מכיל את הצד השני של המציאות.
החיים המעשיים זקוקים למדע-הרוח. ואין זו סתם מחשבה מעורפלת או קשה להבנה כשאנחנו אומרים שמדע-הרוח הוא מה שהחיים צריכים! – אלא זו מחשבה הנובעת לגמרי מתוך החיים. אך היא נובעת מתוך החיים במובן שהיא מתאימה לרגע זה בתקופה נוכחית זו באבולוציה של האנושות. נסו רק לדמיין כמה פורה יכול היה להיות מדע-הרוח הזה אילו אנשים היו מוותרים על הדעות הקדומות שהופכות אותם לעיוורים מול המציאות. למעשה, זה הקצה השני של המנהרה שיש לקדוח בה. בלי מדע-הרוח, מגיעים רק לדברים אבסורדיים, מגוחכים. אם חיים במושגים הגמישים של מדע-הרוח, אפשר כמובן לשים לב מייד לכל מיני דברים נחמדים שקורים במקרים אינדיבידואליים. רוברט שוי עורך תחקירים, ונותן לאנשים שמבינים משהו על תחומי החיים השונים לדבר עליהם. בין הדברים שתחקירים אלה אמורים לשנות, הוא מציין, למשל, את המערכת של רישום אוכלוסין; נסו רק לדמיין לעצמכם איך זה היה אילו תחקירים כאלה היו מכריעים בעניין רישום האוכלוסין!
יש כאן דוגמה טובה לאופן שבו אנשים מתחילים להרגיש שמשהו חסר, אבל לא יכולים להחליט לפנות למה שבאמת נחוץ כדי להתקדם ולמצוא פיתרון. מעניין איזה חוויות מוזרות יכולות להיות לנו בתחום זה. מלכתחילה, מטרתי לא הייתה להוביל את מדע-הרוח לנתיבים מופשטים בעלי אופי של כת, אלא להביא אותו לתוך החיים בהתאם לצרכים של בני האדם. ניסיתי לייעץ לכל אדם, אם הוא ביקש לשמוע עצה, לפי האינדיבידואליות שלו. ניקח דוגמה: הייתי אומר שקשה מאוד היום להיכנס לחיים המטריאליסטיים המעשיים עם עצות כאלה. כי מבחינת מנהל מפעל, נשמע מוזר מאוד כשאתה אומר לו שהעסק שלו יכול להתנהל טוב יותר דרך מדע-הרוח מאשר בדרכי הפעולה שהוא רגיל להשתמש בהן. אבל אפשר לקוות שמתישהו זה בכל זאת יעבוד. אתן לכם דוגמה:
לפני מספר שנים, ניגש אלי אדם ואמר שהוא רוצה להפרות את עבודתו המדעית דרך מדע-הרוח. דיברנו על עבודתו המדעית. הוא היה חכם ומלומד להפליא; הוא שלט בהיסטוריה של העת העתיקה הבבלית-מצרית ברמה גבוהה ביותר. ניסיתי לברר יחד איתו כיצד ניתן לחבר את החוטים שיאפשרו למדע-הרוח להשפיע על עבודתו כדי להפרות לפחות פיסה מהמדע המודרני. הוא ידע מה המדע מסוגל להציע כיום בתחומו; והוא מצא אצלנו את מה שיכול לגלות לו מדע-הרוח בתחום זה. היו לו את שניהם, הידע על בבל ומצרים מצד אחד, מדע-הרוח מצד שני; אבל הוא לא הצליח לגייס את הרצון לקשור אותם יחד ולתת להם לחדור זה לתוך זה ולהאיר זה את זה!
אך אם אתה לא מפתח את הרצון הזה, לעולם לא תוכל להבין מהי בעצם הכוונה של מדע-הרוח. תהיה לך אז נטייה הולכת וגוברת להפוך את מדע-הרוח לאותה מיסטיקה מפוקפקת שאליה פונים אנשים שמזלזלים בחיים הארציים. ישנם אנשים שפועלים תחת הרושם שהחיים האלה חסרי ערך, שחייבים להתעלות לחיים גבוהים יותר, שחייבים להתעלות מהעולם החושי הזה לחלומות בהקיץ, כי משם מגיע משהו שהוא גבוה יותר מהחיים האלה. למה לחנך את ילדיך כראוי כאן? עדיף לך לחשוב על הגלגולים הקודמים שלך! זה מה שמרומם אותך לאזורים הגבוהים יותר, וכו'. אך לא בזה מדובר כאן. העיקר הוא לאפשר למדע-הרוח להפרות את התחום שבו אתה נמצא כאן ועכשיו. מדע-הרוח יכול להיות פורה בכל מקום. החיים דורשים זאת.
הייתי רוצה שיהיו לנו יותר מסתם מילים כדי שיהיה אפשר לתפוס את הדברים האלה. כי המילים הפכו באמת למטבעות די שחוקים. מי עדיין מרגיש בימינו, כאשר הוא שומע את המילים, מה בעצם טמון בהן? מי באמת חודר לתוך המילים ומרגיש אותן? את הרגש שנחווה עם המילים איבדה האנושות כמעט לגמרי, לפחות אותו חלק מהאנושות שאליו אנו שייכים. אם מישהו אומר לך היום – הרשו לי להשתמש בדוגמה זו – "ובכן, עשית את עבודתך די טוב [ziemlich gut]"; מי מרגיש במילים אלה יותר מכך שנאמר לו שעשה את עבודתו כמעט טוב [fast gut]? זה מה שמרגישים היום. "די טוב" זה "כמעט טוב". אנחנו משתמשים בביטוי אחד במקום הביטוי השני. שימו את היד על הלב ותראו אם אין לכם את אותה תחושה כשאתם שומעים "כמעט טוב" ziemlich gut או "די טוב" fast gut, או כאשר אתם משתמשים באחד במקום השני. אך האמת היא שהמילה ziemlich [די] שייכת לאותה משפחה כמו geziemend sein, sich geziemen "להיות מתאים, להיות כמו שצריך". כשאני עושה משהו ziemlich gut [די טוב], אני עושה אותו היטב בדרך הולמת [geziemend], בדרך קלה; אני עושה זאת לא רק היטב, אלא באופן כזה שלמעשה לא נגרמים קשיים, והדברים הולמים; אני שולט בזה. מי עוד מרגיש במילה ziemlich [די] משהו שהוא geziemend [הולם]?
או מי מרגיש במילה Zweifel [ספק] שיש בה המספר Zwei [שתיים], שהוא עומד בפני דבר שמתחלק לשתיים? מי בכלל מרגיש את הדואליות הזו, zw? אבל בכל מקום שיש בו zw, קיים אותו רגש שחווים אותו ב"ספק", כאשר הדברים מתפצלים לשניים. במילה Zwischen [בין] – אותו דבר! Zweck [מטרה], Zweifel [ספק], zwar [בכל זאת] – נסו להרגיש אותן! רגש יכול להיות טבוע בכל הֶקְשֵׁר של צלילים. אבל המילים הפכו כיום למטבעות באמת חסרי ערך. לכן היינו רוצים שיהיה לנו משהו אחר מלבד השפה כדי לגרום לאנשים להיות מודעים למה שנדרש ונחוץ כיום ולמה שמדע-הרוח יכול להציע. האופן שבו משתמשים בשפה כיום, מקהה אף יותר את החשיבה מכפי שכבר קורה בכל מקרה כתוצאה מהאבולוציה הטבעית. החשיבה האטומה מופיעה בכל מקום בערמות של כתבים שמתפרסמים כיום.
אפשר להזיע דם, כפי שכמעט קרה לי הבוקר, כשלקחתי לידי ספר מאת ד"ר יוהאן פלנגה,[2] פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת מינסטר שבווסטפליה. הוא טוען שהוא הצליח לגלות ניגוד גדול שהתפתח בין הרעיונות של 1789 לרעיונות של 1914. הוא טוען שבעצם הוא גילה את הרעיון של 1914, ויש לו דעה מאוד טובה על עצמו, אבל לא ניכנס לזה כרגע. בעמוד 61 של הספר מופיע משפט מהמם. אני אשמע פדנטי עכשיו, אבל יש לכך משמעות עדינה יותר, ומי שיכול, ירגיש זאת. בעמוד 61 יש משפט שהיכה אותי בתדהמה הוא אומר: "אז איפה שאתה יודע דבר אחד, אתה צריך לחפש את הדבר השני. נדמיין שאנחנו נמצאים בנפשו של היסטוריון מהעתיד שיום אחד שומע על האסון העולמי של 1914." – איך אמורים להתייחס למשפט הזה? האיש מדמיין היסטוריון מהעתיד שפתאום שומע על הקטסטרופה העולמית של 1914. כלומר, הוא לא שמע כלום על זה במשך כל נעוריו, ורק כהיסטוריון מהעתיד הוא פתאום שומע על זה! אתה באמת צריך להפסיק לחיות במושגים חיים כדי להיות מסוגל לייצר אמירה כזאת. ואז הוא מנסה לדבר על המשמעות של רעיונות, הוא מנסה לדבר על העובדה שיש רעיונות בהיסטוריה, שרעיונות יכולים להופיע ויכולים לסגת, והוא מנסה לגלות את אופיים וטבעם של הרעיונות. בזמן שהוא עושה זאת, בזמן שהוא מנסה לעשות זאת, הוא מבין בשלב מסוים את הדבר הבא: הוא מנסה להראות איך אצל שבטים פרימיטיביים רעיונות עולים באופן לא מודע, ואז הופכים למודעים יותר. הוא אומר: "עם שמתהווה כעם מתורבת חי על פי מודל של אנושות אצילית מדומיינת. הדוגמה היפה ביותר להיווצרות כזו של רעיונות היא עמדתו של הומרוס בעת העתיקה".
חישבו על כך: עמדתו של הומרוס בעת העתיקה היא דוגמה להיווצרות רעיונות! זה אומר פחות או יותר כאילו שאתה אומר אם מישהו הוא יועץ משפחתי, זו דוגמה להיווצרות רעיונות. אי אפשר לחשוב על משהו כזה אם אתה רוצה לחבר למחשבות שלך מושגים חיים. אבל אם אתה רגיל לעשות זאת מאז שאתה צעיר, אתה באמת מוכה תדהמה עם משפטים כאלה שהם סתם ערבוביה של מילים. זה מזכיר לי פרופסור שהתחיל קורס עם 25 שאלות, פרופסור שהפך להיות מאוד מפורסם, פרופסור לספרות. אני לא רוצה לנקוב בשמו, כי לא הייתם מאמינים לי. לאחר ששאל 25 שאלות, הוא אמר: רבותיי! הובלתי אתכם לתוך יער של סימני שאלה! הייתי צריך לדמיין יער של סימני שאלה בזה אחר זה. רק חישבו איזו מן חשיבה זו כאשר אתה לא מחבר את מחשבותיך למציאות, אתה לא חי במחשבותיך, ואתה רק מסובב מילים עם מחשבותיך.
זהו מצב שכיח, אך הוא נמצא בצורה מוזרה בהלך החשיבה של אדם כזה כמו פלנגה. אתה פוגש אמירות מוזרות מאוד. האיש אומר: ההיסטוריון האותנטי באמת מנסה לחשב דברים מראש, בדיוק כמו אסטרונום. ועכשיו הוא מנסה להראות איך התפתחו התנאים הכלכליים לקראת הקטסטרופה של המלחמה הנוכחית. הוא אומר: ההיסטוריון האמיתי, כמו האסטרונום, יכול לחזות מראש אסון כזה. כלומר, מצד אחד, הוא מחשיב את עצמו כהיסטוריון כה גדול שהוא היה אמור להיות מסוגל לעשות זאת, אבל מצד שני, הוא לא הצליח לעשות זאת למרות שכתב ספרים רבים על החיים הכלכליים. זה מפריע לו. לכן הוא מספר לנו איך הוא עשה זאת בפועל. איך הוא עשה זאת? הוא אומר: ובכן, מצד אחד הראיתי שההתפתחות הכלכלית היא כזו שבני האדם חייבים לחתור בכל כוחם לשלום; ואז הראיתי, מצד שני, שההתפתחות הכלכלית היא גם כזו שרק מלחמה הייתה יכולה לבוא. אין ספק שזו נבואה מדויקת, נכון? זה כמו שיש לך שני בגדים ואתה אומר: "אם לא אלבש מחר את אחד מהם, אלבש את השני". אבל אל תחשבו שלקלות דעת פנימית כזו, מבחינת המושגים, אין השלכות. כי כאשר הוא מדבר עכשיו על איך הוא התלבט, האם עליו לנבא את הבגד הכחול או את הבגד השני, שלום או מלחמה, הוא אף מצטט את עצמו – קורה דבר מוזר בספר הזה עם הציטוטים – הוא אומר: "אבל יש צורך שהדמיון ישחק עם המלחמה הזאת". תארו לעצמכם גישה כזאת! הוא לא חושב שיש צורך לדבר ברצינות רבה מידי, אלא יש לתת לדמיון לשחק עם המלחמה בשנים שהובילו לקטסטרופה הזאת.
אמרתי שעניין הציטוטים הוא דבר מוזר בספר הזה. הספר כולו מתחיל ממאמר שהופיע בעיתון יומי. המאמר הזה הוא דבר תמים; עיתונאי לא מוכר פשוט קם נגד הרעיון של 1914, שאותו 'המציא' פלנגה. זה מוזר מבחינת האופן שבו פלנגה בונה את הספר. כי אתה קורא את המאמר בעמוד הראשון, עד איפה שפלנגה רוצה להביא אותו כדי לבנות עליו, ואז הוא מדבר על המאמר; אחר כך אתה מגיע לעמוד 21, ששם הוא מצטט אותו שוב, כך שהמאמר מאותו עיתון יומי כבר נמצא בספר פעמיים. אז הוא ממשיך לדבר. לאחר מכן הוא מצטט קטעים בודדים מהמאמר; כך שאתה קורא אותו כבר פעם שלישית. ובסוף, מפני שהוא ציטט אותו רק שלוש פעמים, הוא מצטט אותו שוב, כך שבספר הזה הוא מצטט ארבע פעמים מאמר מעיתון יומי.
אני חייב להשתמש בדוגמאות מוחשיות כאלה כדי להבהיר את הדברים כפי שהם, כדי להראות מה נדרש, וגם כדי להראות כיצד מדע-הרוח הוא באמת הכלי שחייב להתערב בימינו. דברים אלה, שנראים כדברים קטנים, קשורים לגמרי לנקודות המבט הגדולות שמהן התחלנו. זה מה שאבקש מכם לזכור ממה שנאמר כאן.
——————————————————————