מאת: ורד שטמפפר וד"ר אביה נוימן ז"ל

פורסם בעיתון 'קול אדם' גיליון מספר 7 פסח 1996

מתי בשל הילד לעבור ממסגרת הגן אל מסגרת של לימודים פורמליים בבית הספר? בעולם קיימות גישות ותשובות שונות לשאלה זו. לעיתים זהו עניין גיאוגרפי. בסקנדינביה למשל הולכים הילדים לכיתה א' בגיל 7 ובאנגליה בגיל 5.

ובאמת, הסקרנות להעתקת אותיות או עניין בספרות ובספירה מתחיל כבר בגיל 5 ולעיתים אף קודם, וקל לטעות ולחשוב שהנה עתה זהו הסימן שהילד אכן מוכן לבית הספר. גם אם נניח שהילד מוכן באופן אינטלקטואלי ללימוד הקריאה והכתיבה, האם הוא באמת בשל בכל הרמות למסגרת של בית הספר?

תהליך הבשלת הילד מינקות עד בגרות הוא תהליך רב-שלבי והדרגתי, בעל סדר התפתחותי מסוים. התהליך חל בכל הרמות ויש לו ביטויים בפיזי, בנפשי ובצורת הביטוי העצמי שהולך ומתארגן בילד, עד כדי כך שהוא מבשיל לקלוט בשכלו ולהפנים בזיכרונו את הנלמד בכיתה. הילד מפתח יכולת לשלוט בתנועותיו ובתגובותיו הרגשיות לגירויים הסובבים אותו, וגם להשתלב בפעילות יצירתית ובעשייה החברתית של הכיתה. משום שהתהליך פועל בכל הרמות, אי אפשר להסתפק במבחני הישגים (בדרך כלל אינטלקטואליים) לבשלות הילד, אלא יש צורך להצביע על מספר אבני דרך המציינות על פי הבנתנו מחינוך ולדורף את הבשלות לבית הספר.

מבחינה פיזית חשוב לשים לב לשינוי פיזיולוגי משמעותי המתבטא ביחסים בין הראש לגפיים. הגוף והגפיים מתארכים והראש נעשה קטן באופן יחסי לגפיים עד כדי כך שהילד יכול לגעת בידו הימנית באוזנו השמאלית, בהעבירו את ידו מעל לראשו. הילד לא רק מתפתח לגובה, אלא גם מאבד את כריות השומן של הילדות, בייחוד באיזור הבטן, הזרועות והרגליים, והמבנה נעשה יותר שרירי ויותר גרמי. המפרקים שקודם כוסו ברקמת שומן, התפתחו. הם בולטים לעין, להבדיל מהגומות החינניות שרואים אצל ילדים קטנים. הקימורים הטבעיים של עמוד השדרה מתבלטים וניתן לראות שרוחב הכתפיים גדול מרוחב האגן – דבר המראה שהריאות התפתחו לגודלן התקין. גם הקשת של כך הרגל, שבגילאים הצעירים היא שטוחה, מתפתחת כעת ומתקמרת. השינוי הדרמטי ביותר מבחינת בשלות השלד מתבטא בהתחלפות השיניים: שיני החלב, שיני הילדות המוקדמת, נושרות ומתחלפות במבנה חדש שמהווה את הרקמה הקשה ביותר בגוף. זהו סופו ושיאו של תהליך העיצוב מחדש של כל הרקמות, שחל מהינקות ומסתיים בהתחלפות השיניים. משלב זה השלימו כל הרקמות את תהליך עיצובן ועתה לא ישנו יותר את צורתן, אלא רק יתפתחו בגודלן. רודולף שטיינר מציין את אירוע התחלפות השיניים כאבן דרך בהתפתחות הילד, המציינת את סוף תקופת הילדות המוקדמת. עם בקיעת השיניים הקבועות, כוחות החיים של הילד ש"עסקו" עד אז בתהליכי העיצוב והגדילה ובתהליכי בנייה של האורגניזם הפיזי, משתחררים באופן חלקי מתפקידם ו"מתפנים" לשרת את תהליך פיתוח החשיבה ויכולת הזיכרון והלמידה. תהליך שחרור זה הוא תהליך איטי החל בין גיל 5 לגיל 7, והוא מתבטא לא רק בהתחלפות השיניים, אלא במכלול הפרטים שהוזכרו ובעוד רבים אחרים.

בתחום הפיזיולוגי ניתן לשים לב לכך שהדופק והנשימה סדירים הרבה יותר בילד הבשל לעומת הילד הצעיר יותר, ומתפתחת יכולת התנועה והשליטה בגפיים. הדבר מתבטא במשחקים שבהם הילד קופץ ועוצר ומשנה כיוון בריצתו באופן מהיר, הנשלט על ידו ללא איבוד הנשימה ובאופן "עגול" ויפה לעין ללא מאמץ רב. במילים אחרות, הילד, שגם מקודם היה פעיל מבחינה גופנית, מפתח כעת לראשונה הרמוניה וקלות בתנועותיו, מתפתחת יכולת ללכת על קורה ולתפוס, לזרוק ולבעוט בכדור, לקפוץ על רגל אחת, ללכת ביד וברגל נגדיים ולהשלים את בשלות מערכת העצבים על ידי פיתוח צד אחד דומיננטי (ימין או שמאל).

כשאנו מתייחסים לבשלותו של הילד לבית הספר אנו מנסים לגבש לעצמנו קשת התבוננות רחבה ומקיפה סביב הילד, ולא רק נקודת מבט המראה לנו כי הילד הגיע לשלב התפתחות מסוים בסולם ההתפתחות העולה.

מכלול מגוון של רשמים העולים מן הילד, מפנימיותו ומחיצוניותו כאחד, מיכולותיו הפיזיות, הנפשיות והמנטליות, הם המעידים כי אכן נכון הוא לעמוד במקום החדש הזה שנקרא 'ילד בית-ספר'.

בהביטנו על ילדי הגן נחוש כי עדיין נסוך עליהם דוק של מלאכיות. המבט בעיניים, התנועה, עדיין כבתוך חלום. בעוד שכשנביט בילד בית הספר, כבר מכיתה א', הווייתו אומרת לנו משהו אחר: 'אני כאן' על האדמה, קרוב.

כמו שבהתפתחות הצמח ישנו המסתורין של המעבר מן העלים אל הפריחה, אל הפרי, מיסתורין שאילולא ידענו על קיומו לא יכולנו לצפותו מראש, כמו שלפתע מן הזחל שהתגלם ונרדם מופיע כפלא הפרפר – כך ישנו המיסתורין של המעבר מ'ילד הגן' ל'ילד בית הספר'. משהו חדש שלא היה שם קודם לכן נולד. והילד שלמד והפנים את העולם באמצעות כוחות החיקוי, ששתה כל תנועה שלנו, כל מעשה, מבלי להיות נפרד מן העולם הסובב ומאיתנו, צועד לפתע אל תוך עצמו הלאה מן האחדות ונושא את עיניו אלינו, מחכה לזה שנביא לו אנו המבוגרים במילה שלנו, בתמונות הנפש שנעצב עבורו, מתוך רגש חדש של הערצה שנולד בתוכו. כמה שונה הרגש שרוכשים הילדים לגננים שלהם מזה שהם רוכשים למוריהם!

היכן נמצא את השוני הדק הזה, הדק והברור גם יחד, המעיד על לידה זו אל בית הספר? לפני שנביט בגילויים הללו חשוב לציין את משמעות ה'בשלות' כשלמות. אמרנו כי ההתפתחות מתרחשת במישור הפיזי, הנפשי והרוחי-מנטלי. בחפשנו אחרי הבשלות נתייחס אל השלמות הזו, להבדיל ממצב של חד-צדדיות, בו איכות אחת מתפתחת בעוד האחרות משתרכות מאחור.

אנו נתקלים כיום תכופות בילדים 'מפותחים לגילם', כאלה שכושרותיהם הקוגניטיביים מפותחים ובחינה אינטלקטואלית הם יכולים כבר ללכת לבית הספר, בעוד שמבחינת בגרות פנימית הם צעירים מאוד, או שמבחינת המיומנויות הפיזיות שלהם – שליטה בגוף, זריזות, גמישות וכו' – הם אינם נמצאים שם כלל.

יש זמן אופטימלי לכל דבר. זמן לזחילה, להליכה, לטיפוס על עצים, לנגינה על פסנתר, לעבודה עם מחשב וכדומה. הזמן האופטימלי הוא זה בו איננו משאירים חלקים מישותו השלמה של הילד מאחור, אלא מאפשרים לו להבשיל בכוליותו, מאפשרים לו להיות 'מפותח מגילו', כלומר מאפשרים לו להביא את היותו בן שש, למשל, למיצוי כך שיהיה לו מלוא המקום לפגוש את המשימות שנועדו לשנה השביעית. כך שבהגיעו לבגרות יחוש בתוכו כי הוא חווה את ילדותו עד תום, חוויה המאפשרת לו בבגרותו לחוש שלמות פנימית כאדם – להבדיל מן החוויה המוכרת לרבים, חוויית הפיספוס, ההחמצה: "לא הספקתי להיות וכבר נדחקתי הלאה…" לפיכך הבשלות אותה אנו מחפשים היא זו בה האיכויות השונות שרויות בהרמוניה. זוהי המשימה הגדולה שלנו כמחנכים, לפגוש מהויות שונות אלה מתוך שאיפה לאיזון.

אם כן, כיצד מספר לנו הילד מתוך הווייתו כי הוא נמצא במקום חדש?

המשחק של הילד הצעיר נע סביב עצמו, הוא המרכז. שותפיו למשחק משחקים לצידו יותר מאשר איתו ובחברויות יש הרבה מן האקראיות. המשחק הוא לשם משחק, אין מטרה, אין סדר. הילד משתמש בחפצים רבים ושונים ומחיה אותם בהתאם לצרכיו באותו רגע. הווה טוטאלי מאפיין את משחקו. מצב זה משתנה בהדרגה ואצל הילד הבוגר נבחין במחשבה ותכנון הקודמים לעצם המשחק. המשחק הוא פרי של רעיון שנהגה קודם לכן בפנימיותו, ואז תוך שימוש בחפצים מועטים יחסית ייצור את עולמו החי לנגד עיניו ללא גירוי חיצוני, מתוך הדמיה מנותקת מהאובייקט. חפצי המשחק שלו גדולים ומאסיביים – רהיטים שונים, בולי עץ גדולים, מוטות וכדומה. הוא משתמש בגפיים עד קצה גבול יכולתו (גם בחוץ מאופיין המשחק בריצה וטיפוס וכו', בהבדל מן הילד הצעיר שישחק יותר בחול, באדמה, במים וימהר להתעייף ממשחקי התופסת והריצה), ובתוך החלל שיצר לעצמו יחייה את עולמו הפנימי.

במשחק הוא ער לצרכי חבריו ומתקיים ביניהם דו-שיח של הקשבה הדדית. החברויות הן ארוכות טווח ואמיצות, לא פרי של תלות או מקריות אלא ברית. תכופות ישחקו הגדולים בחיות, בגן יופיעו עדרי קופים, כלבים, סנאים וכו', כשאחד הילדים הוא המטפל, 'האדון', הסמכות האחראית. יש כאן ביטוי לחיפוש אחד דמות מובילה, דמות המורה שיפגשו בהמשך דרכם.

אם הילד הצעיר נתון לשינויים דרמטיים במצבי-הרוח שלו, מבכי לצחוק בין רגע, משנאה לאהבה וחוזר חלילה כשהכל מוחצן ובר-חלוף כאחד (בהכללה כמובן), הרי הלך הנפש של בן השש שונה. משכי הזמן בהם יחוש שמחה או עצב הם ארוכים יותר, עמוקים יותר ומתונים יותר, מוכלים בתוכו. אם ייפגע, ימצא את המקום הפנימי בליבו אליו יכנס לחבוש את פצעיו, לחוות את הרגש, וממנו ישוב ויצא אל העולם. הנפרדות בין פנים לחוץ הופכת ברורה. זה גם הזמן בו מופיע הסוד. סוד אמיתי, לא כזה שמגלים אחרי שניה, אלא נעורה היכולת לשמור משהו בפנים, לשמור בפני העולם ולא למהר להוציא אותו החוצה. בשלב זה הילדים הופכים מתוחכמים יותר, ערמומיים יותר והם נהנים 'לסדר' אחרים, נהנים מטריקים, מחידות ובדיחות שאת משמעותן, את 'השורה התחתונה', הם מסוגלים להבין.

באותה נשימה, עם הפרדת העולם הפנימי והחיצוני, הם הופכים מודעים יותר לחלומותיהם. הם מגלים יכולת להצטרף בקלות ולהשתלב בפעילות מודעת תוך מעקב אחר המשימה וביצועה בריכוז והתמדה. הם יכולים לחכות בסבלנות (כשאמא מדברת עם מישהו, למשל) ולדחות סיפוק, לוותר, להתחשב. ילד הבשל לבית הספר מסוגל להשתלב חברתית בגן ולהסתדר עם רוב הילדים. הוא איננו הקורבן הנצחי או להבדיל, התוקף האגרסיבי.

הוא אינו נזקק ל'ביטחונות' כמו מוצץ, אצבע, שמיכה וכו'. ביכולתו לדאוג לצרכיו הפיזיים, לאכול ולשתות כיאות, להתלבש לבד, להתרחץ ולהסתדר בבית השימוש בכוחות עצמו.

בפעילויות השונות – ציור, מלאכה או בעת משחק – ישנה תמיד מטרה. ישנה המודעות לעצמו כיוצר, היוצרת את ההפרדה בין משאלה לתוצאה, בין פנים לחוץ. הוא חווה את הרצון שלו מול יכולתו. עם חוויות אלא מופיע גם 'השעמום' ואיתו יד ביד מופיעה הבדידות. אם הילד הצעיר היה נישא בתוך האחדות, נישא על גלי ים החיים הרחב ללא תודעה, כעת במעבר אל הנפרדות מן העולם, אל ההתעוררות לעצמו, ליכולותיו ולמוגבלויותיו, נשמטת הקרקע מתחת לרגליו. הילד לומד לפגוש את העולם מחדש באופן שונה. עקב השינויים שהתחוללו בו עליו לבנות יחס חדש אל כל מה שהיה מוכר וידוע וכעת נצבע בצבעים חדשים. בשלב זה ישנם רגעים של אוזלת יד, של אי בהירות, של הסתגלות, של 'שעמום', רגעים בהם אין הילד יודע מה לעשות, ולאחריהם הוא שב אל העשייה בכוחות מחודשים.

הביטוי לשינויים הללו במישור המנטלי נגלים אלינו מן השפה. הילד יעשה שימוש נכון בהטיית פעלים, בזמנים, בהטיות זכר ונקבה, במילות יחס, תנאי וכו'. משפטיו הופכים ארוכים ומורכבים ואוצר המילים שלו רחב ועשיר.

בגיל זה מוקסמים הילדים מהמפגש עם ישויות המילה. הם טועמים את המילים ובודקים אותן על לשונם. הם נהנים הנאה מרובה מן האפשרויות הגלומות במשחקי-מילים, בחרוזים, במושגים ומטבעות לשון, וירבו להשתמש בשירים 'שובביים', 'הפוכים' וכו'. אם מופיעים בגן שירים בשפה זרה, הם יתקבלו באסירות תודה, שכן הם יכולים להשתמש גם באנגלית, ערבית וכו'.

בשלב זה מופיע גם 'הזיכרון החופשי'. מהו זיכרון חופשי? תכופות אנו מתפעלים מכושר הזיכרון של הילד הצעיר שיכול לתאר בפרוטרוט מראות מטיול מהשנה שעברה, מהצגה שראה, ממסיבת יום הולדת וכדומה. כשנבחן איך צף ועלה הזיכרון המופלא הזה נגלה כי עברנו על פני מעיין מים בדומה לטיול בשנה שעברה, נגלה שבעת הכנת עוגה עולה הזיכרון מיום ההולדת וכו'. קודם לזיכרון ישנה חוויה חושית כלשהי: ריח, צליל, מראה, המעוררים את הזיכרון. הזיכרון מופעל מבחוץ, דרך רשמי החושים, ולילד אין גישה חופשית ורצונית אליו. אם נשאל אותו האם הוא זוכר את הטיול אל המעיינות לפני שנה, לא יזכור דבר, אך אם נחלוף על פני מעיין, יעלה ויגיע זיכרון חי ועשיר מאותו טיול. לא כך אצל בני השש היכולים על פי בקשה או מרצונם להעלות מתוך פנימיותם את הזיכרון, ללא תלות בגורם חיצוני היוצר גשר בין הילד לזיכרונו, אלא כפרי של היכולת להיכנס פנימה. 'הזיכרון החופשי' הוא כלי לעבודת המורה בבית הספר. גם אם הלימוד בכיתה א' הוא תמונתי, הרי הוא בנוי נדבך על נדבך, כך שזיכרון לימודֵי יום האתמול הוא תחילת הלימוד ליום המחר.

בפגישת המורים בבית הספר גננת אחת תארה את הסממנים לבשלות לכיתה א': את ההתעוררות החברתית לצרכי השני מחד וההתעוררות לעצמי, לנפרדות, שאיתה מופיעה הבדידות מאידך. את הופעת השעמום, את התעוררות כוחות החשיבה, לידת הזיכרון וההנאה מן השימוש בהם, את היכולות הפיזיות החדשות וההתעוררות למתח בין המינים – מתח בנים-בנות שמופיע בשלב זה, את ההפרדה בין העולם החיצוני לעולם הפנימי. כשתיארה כל זאת קרא מחנך של כיתה י"א: "הרי את מתארת את הכיתה שלי!" ואמנם, מכנים זמן זה 'תקופת גיל ההתבגרות הראשונה'. בבת אחת מתרחשים שינויים כה רבים ועלינו לעזור לילד למצוא איזון פנימי. יש הנוטים להפוך ל'חיות חברתיות' בעוד אחרים הופכים ל'מתבודדים קטנים'. עלינו למצוא דרך אל הילדים כך שיעברו תקופה זו באופן הרמוני במישורי הקיום השונים.

כשאנו חשים אצל הילד כי אכן חלו שינויים בפיזיוגנומיה שלו, בהלכי הנפש, בכשריו החברתיים, כשאנו נוכחים כי מיומנויותיו השונות ויכולותיו המנטליות התפתחו, כשאנו חשים כי מיצה את מה שיש ביכולתו לקבל מן הגן, כי שתה עד כלות ממעיין החלום וכעת מתעורר בו הצמא, כעת מצוי בו המקום, מצויה הנכונות לקחת את העולם אל תוכו ולזרום אל העולם באופן חדש, שכן אף הוא התחדש – אזי אנו יודעים כי מסעו מובילו כעת אל בית הספר, ואת דרכו תדריך כעת דמות חדשה – המורה – בעזרתה יתגלו לו נתיבי החיים ורזיהם.