רודולף שטיינר

סדרה של 13 הרצאות בדורנאך

בין 23 במאי ל-8 באוגוסט 1915

162 GA

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 4 בסדרה

מרווחי זמן בחיים על האדמה

דורנאך, 30 במאי 1915

הטרנספורמציה של תנאי החיים לאורך מאות השנים. אורך החיים בין המוות ללידה החדשה קשור לטרנספורמציה זו. התקדמות האבולוציה בעתיד והכנתה באמצעות תלמידי מדע-הרוח של היום. גתה ידע שהוא מושפע על ידי תנאי תקופתו. השאיפה שלו לעצמאות מכך. החלק השני של "פאוסט" כביטוי של שאיפה זו. התוכנית שלו להמשך "פאוסט". הפיזיולוג לודוויג אדינגר כנציג עכשווי של הטיפוס פמולוס-וגנר.

אם תחברו את מה שאמרתי אתמול עם תוכן ההרצאות הקודמות שהעברתי כאן לפני שבוע, תקבלו במובן מסוים מפתח חשוב לדברים רבים במדע-הרוח. כעת אציין רק את הרעיונות הנדרשים להמשך ההתבוננות שלנו. לפני כשבוע הדגשתי את חשיבות התהליכים המוכרים לנו גם מנקודת המבט של העולם הפיזי. הסברתי שמנקודת המבט של העולם הפיזי, אנשים רואים ממשות רק במה שנוצר ומתפתח כביכול יש מאין, במה שבא לידי קיום הנקלט דרך החושים. מדברים על מה שממשי כאשר הצמח נובט מתוך השורש, מתפתח עלה אחרי עלה עד לשלב הפריחה, וכו'. אך לא מדברים על מציאות ממשית באותו אופן כאשר מסתכלים על תהליכי הכיליון, על הקמילה ההדרגתית, על הזרימה הסופית לתוך הלא-כלום.

אולם כל מי שרוצה להבין את העולם חייב להתבונן גם במה שנקרא כיליון או הרס, בתהליכי התפרקות והתמוססות, וזרימה לתוך הלא-כלום מבחינת העולם הפיזי. כי התודעה בעולם הפיזי לא יכולה להתפתח לעולם במקום שבו מתרחשים רק תהליכי נביטה וצמיחה. התודעה מתחילה רק כאשר מה שצמח בעולם הפיזי קמל ומתכלה.

דיברתי על כך שכדי שהתודעה תעלה בעולם הפיזי, הנפש והרוח חייבות להרוס את התהליכים שהחיים יוצרים בתוכנו. העובדה היא שכאשר אנו קולטים משהו חיצוני, הנפש-רוח חייבת ליצור תהליכי הרס במערכת העצבית שלנו, ותהליכי הרס אלה מאפשרים אז את היווצרות התודעה. כל פעם שאנו נעשים מודעים למשהו, תהליכי המודעות חייבים לנבוע מתוך תהליכי ההרס. הצבעתי על כך שתהליך ההרס המשמעותי ביותר בחיי האדם, תהליך המוות, הוא זה שיוצר מודעות בזמן שלאחר המוות. דרך העובדה שהנפש-רוח שלנו חווה את הכיליון המוחלט וההתנתקות של הגוף הפיזי והאתרי, את התמזגותם של גופים אלה עם העולם הפיזי והעולם האתרי הכללי, הנפש-רוח מקבלים מתהליך המוות את הכוח לחוות תהליכי מודעות בין המוות ללידה החדשה. אמירתו של יעקוב בומה^[1] – "וכך המוות הוא שורש של החיים" – מקבלת משמעות גבוהה יותר לכל ההקשר של תופעות העולם.

אין ספק שלעיתים קרובות עלתה בנפשכם השאלה: מה קורה בזמן שבו נפש האדם נמצאת בין המוות ללידה חדשה? נאמר פעמים רבות שעבור חיי האדם הרגילים, תקופה זו ארוכה בהשוואה לתקופת הזמן שבה אנו שוהים כאן בגוף הפיזי בין הלידה למוות. תקופת הזמן בין המוות ללידה החדשה קצרה רק אצל אותם אנשים שהתנהלו בחייהם בצורה עוינת כלפי העולם, כלומר אלה שעשו מעשים שניתן לכנותם פשעים, במובן האמיתי של המילה. אך במקרה של אנשים שלא התמסרו אך ורק לאנוכיות, אלא ניהלו את חייהם בין הלידה למוות בצורה רגילה, תקופת הזמן בין המוות ללידה היא ארוכה לרוב.

אך השאלה שחייבת לבעור בנפשנו היא: לפי מה נערכת החזרה של נפש האדם להתגשמות פיזית חדשה? התשובה לשאלה זו קשורה בצורה עמוקה לכל מה שניתן לדעת על משמעות תהליכי ההרס שדיברתי עליהם. חישבו על כך: כשאנו נכנסים לקיום פיזי, אנו נולדים עם נפשנו אל תוך תנאים ספציפיים. אנו נולדים בתקופה מסוימת, מובלים לאנשים מסוימים. כלומר, אנחנו נולדים לנסיבות מאוד ספציפיות. עליכם לזכור היטב את העובדה שלמעשה, חיינו בין הלידה למוות מלאים בכל הנסיבות שאנחנו נולדים לתוכן. מה שאנחנו חושבים, מה שאנחנו מרגישים וחווים, בקיצור כל התוכן של חיינו, תלוי בזמן שבו אנו נולדים.

כעת תוכלו גם להבין בקלות שמה שמקיף אותנו כשאנו נולדים לקיום פיזי תלוי בסיבות קודמות, במה שקרה לפני כן. אם אתאר זאת בקווים כלליים, נניח שאנו נולדים בנקודת זמן מסוימת ועוברים דרך החיים בין המוות ללידה. אם מוסיפים לכך את מה שמקיף אותנו, זה לא דבר מנותק, אלא השלכה של מה שהיה קודם. אני מתכוון לכך שאנו פוגשים את מה שקרה בעבר. אנו פוגשים אנשים. אנשים אלה הם הילדים של אנשים אחרים, וגם אלה הם ילדים של אנשים, וכ"ו. אם נתבונן רק בקשרים הפיזיים האלה ברצף של הדורות, נוכל לומר: כאשר אני נכנס לקיום הפיזי, ובזמן שאני גדל, דרך החינוך שאני מקבל, אני לוקח משהו מהאנשים הסובבים אותי. אך גם הם קיבלו, בזמנם, הרבה מהדור הקודם, מבני המשפחה והחברים של אבותיהם, וכן הלאה. אפשר לומר שכל הזמן עלינו לחפש יותר ויותר רחוק את הסיבות למי שאנחנו.

אם נמשיך כעת את חוט המחשבה הזה, נוכל לומר שאפשר לעקוב אחרי זרם מסוים, אשר נובע הרבה מעבר ללידה שלנו. זרם זה מביא איתו את כל מה שמקיף אותנו בחיים בין הלידה למוות. ואם נמשיך עוד לעקוב אחרי זרם זה, נגיע לנקודה בזמן שבה הייתה ההתגשמות הקודמת שלנו. כלומר, אם נמשיך לעקוב אחרי הזמן לפני לידתנו, נגיע לתקופת הזמן הארוכה שבה שהינו בעולם הרוח. בזמן הזה קרו הרבה מאוד דברים על האדמה. אך כל הדברים הללו יצרו את התנאים שבהם אנו חיים, התנאים שלתוכם נולדנו. ואז, לבסוף, אנחנו מגיעים בעולם הרוח לזמן שבו היינו על האדמה בהתגשמות קודמת. כשאנחנו מדברים על הקשרים הללו, אנו מתכוונים, כמובן, לקשרים ממוצעים. קיימים יוצאי דופן רבים, אבל הם כולם נמצאים בטווח שהזכרתי בקשר לאלה שיורדים להתגשמות ארצית מהר יותר.

במה תלויה העובדה שאחרי זמן מה אנו נולדים כאן שוב? כשמתבוננים בהתגשמויותינו הקודמות, רואים שגם אז היו סביבנו תנאים מסוימים בזמן חיינו על האדמה, ולתנאים אלה היו תוצאות. היינו מוקפים באנשים, לאנשים אלה היו ילדים, הם העבירו לילדים את רגשותיהם ורעיונותיהם, הילדים עשו בזמנם את אותו הדבר לילדיהם וכך הלאה. אך אם עוקבים אחרי ההיסטוריה, אנו נכיר בעובדה שבמהלך ההתפתחות מגיעה נקודה שבה כבר לא ניתן לזהות אצל הצאצאים שום דבר שווה או אף דומה למה שהיה אצל הדורות הקודמים. הכול עובר לדורות הבאים, אבל האופי הבסיסי שקיים בתקופה מסוימת מופיע בצורה חלשה יותר אצל הילדים, ואז הוא נחלש עוד יותר אצל הנכדים, וכך הלאה, עד שמגיע הזמן כאשר כבר לא נשאר דבר מהאופי הבסיסי של הסביבה שהיינו בה בהתגשמות הקודמת. כך שזרם הזמן פועל כדי להרוס את מה שפעם היה האופי הבסיסי של הסביבה.

אנו צופים בהרס זה בתקופה שבין המוות ללידה החדשה; ולאחר שנמחק האופי של העידן הקודם, כאשר לא נשאר ממנו כלום, ומה שהיה חשוב לנו בהתגשמויות הקודמות נהרס, אז בא הזמן להיוולד שוב לקיום ארצי. למעשה, כשם שהמחצית השנייה של חיינו טומנת בחובה מעין שחיקה של קיומנו הפיזי, כך בין המוות ללידה החדשה חייבת להתרחש מעין שחיקה, הרס, חורבן, של התנאים הארציים, וחייבים להופיע תנאים חדשים וסביבה חדשה שבהם ניוולד.

אם כן, אנו נולדים שוב כאשר כל הדברים שלמענם נולדנו בהתגשמותנו הקודמת נהרסו והושמדו. כך שהרעיון הזה של הרס קשור לחזרתנו שוב להתגשמות ארצית. זה אשר יוצר את התודעה שלנו ברגע המוות, כשאנו רואים שהגוף נושר מהרוח והנפש שלנו, מתעצם ברגע זה של המוות, כאשר אנו צופים בתהליכי ההרס שחייבים להתרחש בתנאים הארציים בין המוות ללידה החדשה שלנו.

כעת תבינו גם שאדם שאין לו כל עניין במה שסובב אותו על האדמה, אדם שלא מתעניין באף אדם או יצור אחר, אלא מעוניין רק במה שטוב לו ופשוט חי את הרגע, איננו קשור חזק לתנאים ולדברים שעל האדמה. גם לא מעניין אותו לעקוב אחרי שחיקתם האיטית, הוא יחזור מהר מאוד כדי לתקן את עצמו, כדי לחיות הפעם באמת בתנאים שהוא חייב להיות בהם, כדי שיוכל ללמוד להבין את ההרס ההדרגתי שלהם. אדם שלא חי מעולם כך שהוא שם לב לתנאים על האדמה אינו מבין את שחיקתם, את התפרקותם. לעומת זאת, לבני אדם שחיו בצורה אינטנסיבית והתעמקו באופי הבסיסי של תקופה כלשהי, תהיה הנטייה לגרום להרס הדברים שהם נולדו לתוכם, ולהתגשם שוב כאשר מופיע משהו חדש לחלוטין. כמובן, קיימים יוצאי דופן גבוהים יותר, וחשוב מאוד שנבחן את יוצאי דופן אלה.

נניח שאדם חי כחבר בתנועה כמו זו של מדע-הרוח הנוכחית, בנקודת זמן זו, שבה היא לא נמצאת בהרמוניה עם סביבתה, כשהיא זרה לגמרי לסביבתה. תנועה מדעית-רוחית זו איננה משהו שנולדנו לתוכה, אלא משהו שעלינו לעבוד עליה, ואנו רוצים שהיא תחדור להתפתחות הרוחנית של האדמה. מעל לכול, מדובר בכך שאנו חיים בתנאים שמנוגדים למדע-הרוח, ואז נופיע שוב על האדמה כשהתנאים השתנו במידה כזו, שמדע-הרוח יוכל לקבל אחיזה אמיתית בחיי התרבות. זו דוגמה ליוצא דופן גבוה יותר. ישנם יוצאי דופן גבוהים ונמוכים יותר. אין ספק שאלה שמשתתפים באופן רציני ביותר כיום במדע-הרוח מתכוננים להופיע שוב בקיום ארצי מהר ככל האפשר, כשהם פועלים בו-זמנית במהלך הקיום הארצי הנוכחי כך שמטרתם היא שהתנאים שהם נולדו לתוכם ייעלמו. אם תופסים את המחשבה האחרונה הזו, תראו שאתם עוזרים במידה מסוימת לישויות הרוחיות להנהיג את העולם כשאתם מתמסרים למה ששייך לכוונות של ישויות אלו.

אם אנו בוחנים את התנאים של הזמן הנוכחי, עלינו לומר: מצד אחד, בולט זה שמתחיל להתדרדר ולדעוך. במידה מסוימת, אלה שיש להם לב ונפש הנוטים למדע-הרוח הוצבו בעידן זה כדי לראות עד כמה הוא בשל להגיע לקיצו. כאן על האדמה אנו לומדים להכיר את מה שניתן להכיר רק על האדמה. אך אנו נושאים זאת למעלה לעולמות הרוח, אנו צופים בסוף העידן, ונחזור שוב כאשר הוא יוליד עידן חדש, אשר טמון בתוך האימפולסים העמוקים ביותר של העבודה המדעית-רוחית. לכן, התוכניות של המנהיגים הרוחיים, של מדריכי האבולוציה של האדמה, מתקדמות במידה מסוימת הודות למה שמפנימים אותם אנשים שעסוקים במשהו שלא שייך, אפשר לומר, לתרבות של זמננו.

אתם אולי מכירים את הביקורת הנשמעת כיום פעמים רבות נגד התלמידים של מדע-הרוח, ביקורת אשר טוענת שהם עסוקים במשהו שכלפי חוץ נראה חסר תועלת, במשהו שאינו נושא פרי, ואינו משפיע על המצב של התקופה. נכון, יש באמת צורך שאנשים יעסקו במהלך קיומם הארצי במה שחשוב להמשך ההתפתחות, אך לא באופן ישיר לתקופה זו. אם עולה ספק או התנגדות לגבי עובדה זו, יש רק לחשוב על השנים העוקבות: 1912, 1913, 1914, 1915.

נניח שאלה שנים עוקבות וכאן, באמצע נמצא היבול של כל שנה. בצד ימין אני מצייר את הפִּיוֹת של אלה שצורכים את היבול הזה, את גרגירי הדגן האלה. מישהו יכול לומר: יש משמעות רק לחץ שעובר מהיבול אל הפִּיוֹת, מפני שהוא זה שעוזר לאנשים להתקיים בשנים הבאות. והוא יכול לומר: כל מי שחושב באופן מציאותי מסתכל רק על החיצים שעוברים מהיבול אל הפיות. אך לגרעיני החיטה לא אכפת מכך, לא אכפת מהחיצים האלה בכלל. הם רק נוטים לפתח כל גרעין חיטה עבור השנה לאחר מכן. חשוב להם רק החץ הזה (↑), ולא העובדה שמישהו יאכל אותם. כי עובדה זו היא רק תופעת לוואי, משהו שקורה על הדרך. לכל גרעין חיטה, יש את האימפולס או את הרצון, אם אוכל לתאר זאת כך, להמשיך לשנה הבאה כדי להפוך שם שוב לגרעין חיטה. גם עבור הפיות זה טוב שהגרגירים הולכים לכיוון זה (↑), מפני שאילו כל הגרגירים היו הולכים לכיוון הפיות, בשנה לאחר מכן לא היה להם מה לאכול! אילו כל הגרעינים של שנת 1913 היו הולכים בכיוון החץ אל הפיות, לא היה לפיות אלה מה לאכול כאן, בשנת 1914!

אלה שרוצים להמשיך בעקביות עם החשיבה המטריאליסטית יבחנו את גרעיני החיטה כדי לראות מה הרכבם הכימי, כדי שיוכלו להפיק את מוצרי המזון הטובים ביותר שרק אפשר. אבל זאת לא חשיבה נכונה. כי לא זאת הנטייה הטמונה בגרעינים, אלא הנטייה לדאוג להמשך ההתפתחות, ולהתפתח כדי להפוך לגרעינים של השנה לאחר מכן.

זאת דרכו של העולם. אלה שעוקבים באמת אחרי מסלול העולם רוצים לדאוג לכך שהאבולוציה תימשך, בעוד המטריאליסטים עוקבים אחרי הפיות ורואים רק את החץ כאן (→). אך אלה שדואגים לכך שהעולם יימשך לא צריכים להירתע ולוותר על שאיפתם להתכונן לזמנים שיבואו, בדיוק כמו שגרגירי החיטה לא צריכים להירתע מלהתכונן לשנים הבאות, גם אם הפיות כאן מצביעים לכיוון אחר.

לקראת סוף הספר "חידות הפילוסופיה", הצבעתי על דרך חשיבה זו, ועל כך שמה שנקרא הכרה מטריאליסטית דומה למה שקורה כאשר אוכלים את גרעיני החיטה, בעוד מה שמתרחש באמת בעולם דומה למה שקורה כאשר מגרעין חיטה אחד מתפתחים דרך ריבוי, הגרעינים של השנה לאחר מכן. לכן, לְמה שנקרא הכרה מדעית אין משמעות מבחינת טבעם הפנימי של הדברים, כשם שלאכילה אין משמעות פנימית מבחינת ההתפתחות של גרעין החיטה. המדע של היום, הדואג רק להביא לאינטלקט של האדם את מה שניתן לדעת על הדברים, עושה בדיוק את אותו הדבר כמו האיש שאוכל את גרעין החיטה; כי אין כל קשר בין מה הם גרעיני החיטה כשאוכלים אותם עם טבעם הפנימי של גרעיני החיטה, כשם שלידע החיצוני אין כל קשר עם מה שמתפתח בתוך הדברים.

כך ניסיתי להכניס לתוך ההמולה הפילוסופית מחשבה לגמרי הגיונית, ויהיה מעניין לראות האם יבינו אותה או שהתגובה תהיה שוב ושוב התשובה המטופשת: "כן, אבל קאנט כבר הוכיח שההכרה אינה יכולה להתקרב לדברים". קאנט הוכיח זאת רק לגבי ההכרה שניתן להשוות אותה לאכילת גרעיני החיטה, ולא על ההכרה העולה ביחד עם ההתפתחות קדימה שנמצאת בתוך הדברים. אך עלינו להתרגל לעובדה שבעידן זה אנחנו חייבים לחזור שוב ושוב בכל מיני דרכים וצורות – רק לא בצורות חפוזות ופנאטיות או דרך תעמולה – על העקרונות והמהות של מדע-הרוח עד שלבסוף זה ייקלט. כי זו בדיוק התכונה המאפיינת את תקופתנו – שאהרימן הפך את הגולגולות לקשות ודחוסות, ושיהיה ניתן לרכך אותן שוב רק לאט ובהדרגה. כך שאף אחד לא צריך להירתע מהצורך להדגיש שוב ושוב בכל מיני צורות אפשריות מה הם האימפולס והמהות של מדע-הרוח.

אך כעת נתבונן בדרישה אחרת שהדגשנו אותה אתמול, בקשר להנחות יסוד שונות: הדרישה שבתקופתנו תתגבר יראת הכבוד כלפי האמת, יראת הכבוד כלפי הידע – לא הידע הסמכותי, אלא הידע שהאדם רוכש. חייבת להתעצם הגישה שאין לשפוט שום דבר מתוך כלום, אלא רק מתוך הידע הנרכש על התהליכים המתרחשים בעולם.

כאשר אנו נולדים לתקופה מסוימת, אנו תלויים לגמרי בסביבה, תלויים לחלוטין במה שנמצא בסביבתנו. אך כפי שראינו, זה קשור לכל זרם ההתפתחות, לכל השאיפה המובילה למעלה, כך שאנו נולדים לתנאים שתלויים בתנאים הקודמים. חישבו על האופן שבו זה קורה. כמובן שאנו מובלים על ידי הקארמה שלנו, אבל אנו מגיעים למה שסובב אותנו כאל משהו מוגדר מאוד, כאל משהו שיש לו אופי ספציפי. חישבו על כך שזה הופך אותנו לתלויים בסביבה זו מבחינת השיפוט שלנו, מבחינת הדעות שלנו. אנו לא תמיד רואים זאת בצורה הנכונה, אבל זאת האמת. כך שעלינו לומר לעצמנו, גם אם הדבר קשור לקארמה שלנו: איך היה אילו לא היינו נולדים בנקודת זמן מסוימת, במקום מסוים, אלא חמישים שנה קודם לכן במקום אחר – איך זה היה אז? אז היינו מקבלים את הצורה ואת הכיוון הפנימי של הדעות שלנו מתנאים אחרים של הסביבה, בדיוק כשם שעכשיו קיבלנו אותם מהמקום ומהזמן שבו נולדנו, נכון?

אם נתבונן בעצמנו מקרוב ולעומק, נגיע באמת למסקנה שנולדנו לסביבה מסוימת, שאנחנו תלויים בסביבה זו מבחינת הדעות והרגשות שלנו, ושסביבה זו עולה בתוכנו שוב ברגע שאנו שופטים דברים. חישבו עד כמה הדברים היו שונים, אילו לותר, למשל, היה נולד במאה העשירית ובמקום שונה לחלוטין! אם כן, אפילו במקרה של אישיות שיש לה השפעה עוצמתית במיוחד על הסביבה, אנו רואים כיצד היא משלבת לתוך הדעות שלה עצמה את מה שבא מהתקופה, ובכך האישיות למעשה משקפת את האימפולסים של התקופה. וזה מה שקורה אצל כולם, רק שאלה שזה קורה להם במידה הגדולה ביותר שמים לב לכך הכי מעט. כלומר, אלה שאישיותם משקפת רק את האימפולסים של הסביבה שבה נולדו, הם לרוב דווקא אלה שמדברים הכי הרבה על החופש, על כך שיש להם דעות עצמאיות לגמרי, על כך שהם אינם מושפעים בכלל מדעות קדומות וכו'. מצד שני, כאשר אנו רואים באמת אנשים שתלויים בסביבתם פחות מרוב האנשים האחרים, אנו רואים שהם דווקא אלה שהכי מודעים למה שהופך אותם לתלויים בסביבתם.

אחד מאלה שלעולם לא השתחררו מהרעיון שהם תלויים בסביבתם הוא זה שעולה שוב ושוב בתודעתנו: גתה. הוא ידע בוודאות שהוא לא היה כפי שהוא היה אילו לא היה נולד בפרנקפורט, על שפת נהר מיין, בשנת 1749 וכו'. הוא ידע שבמובן מסוים תקופתו מדברת דרכו. ידיעה זו השפיעה על התנהלותו בחיים בצורה יוצאת מן הכלל. הוא ידע שהוא גיבש את דעותיו כי הוא ראה נטיות וחווה נסיבות מסוימות בבית אביו. הוא גיבש את דעותיו כשהוא היה סטודנט בלייפציג. הוא גיבש את דעותיו כשהוא בא לשטרסבורג. זה גרם לכך שהוא רצה לצאת מנסיבות אלו ולהגיע לנסיבות אחרות לגמרי, ולכן הוא נעלם פתאום לתוך הלילה והערפל, אפשר לומר, וסיפר לחבריו משהו על היעלמותו רק לאחר שהוא כבר היה מספיק רחוק כדי שלא יוכלו להחזיר אותו בתנאים של הימים ההם. הוא רצה לצאת משם, כדי שמשהו אחר יוכל לדבר דרכו. ואם תתייחסו לאמירות רבות של גתה מתקופת צעירותו, תוכלו לשים לב בכל מקום להרגשה זו, לתחושת התלות הזו בסביבתו.

אך לְמה היה צריך לחתור גתה ברגע שהוא נעשה מודע לעובדה שהאדם לגמרי תלוי בסביבתו, כשהוא קישר בין ההרגשה הזו של תלות לבין המחשבות שתיארנו היום? הוא היה צריך לומר: נכון, הסביבה שלי תלויה בכל הזרם הנובע מן העבר מהדורות הקודמים שלי. אני נשאר תמיד תלוי. הייתי צריך להחזיר את עצמי במחשבות ובחוויית הנפש שלי לזמן שבו עדיין לא היו קיימים התנאים של היום, שבו היו תנאים שונים לחלוטין, ואז, אילו הייתי יכול להחזיר את עצמי לתנאים אלה, הייתי יכול להגיע לדעה עצמאית, ולא לשפוט לפי הרעיונות של תקופתי, אלא לשפוט כמו שאני שופט כאשר אני מפריד את עצמי לגמרי מתקופתי. כמובן, זה עדיין לא יביא אדם כזה לחוות את הצורך להציב את עצמו בתוך התגשמותו הקודמת. אך בעצם הוא חייב להציב את עצמו בנקודת זמן שקשורה להתגשמות קודמת, שבה הוא היה חי בתנאים שונים לחלוטין. ואם כעת הוא יחזיר את עצמו להתגשמות זו, הוא כבר לא יהיה תלוי כמו קודם, מפני שהנסיבות השתנו לגמרי, הנסיבות הקודמות התמוססו בינתיים. המצב שונה, כמובן, כשאני מחזיר את עצמי לזמן שכל סביבתי נעלמה. כי אז מה יש לנו למעשה? אנו חייבים לומר: לפני כן חיינו בתוך החיים, נהנינו מהחיים, היינו שזורים בתוך החיים. כשמדובר בחיים שכבר נעלמו, נכחדו, בחיים של תקופה קודמת, אנחנו כבר לא יכולים להיות שזורים בהם. את החיים האלה ניתן לחוות רק רוחנית-נפשית.

ואז היה אפשר לומר: "יש לנו את החיים בהשתקפות צבעונית." מה היה צריך לקרות אם אדם כזה, אשר הרגיש כך, היה רוצה לתאר כיצד יוצאים מתוך התנאים של הזמן הנוכחי ומגיעים לשיפוט אובייקטיבי, מנקודת מבט שכבר לא מתאפשרת כיום? הוא היה צריך לתאר זאת באופן כזה שהוא מועבר לאחור בחזרה לנסיבות שונות לחלוטין. אין זה משנה אם מדובר בהתגשמות קודמת או לא. מה שחשוב הוא רק שהתנאים על האדמה היו אז שונים לחלוטין. והוא היה צריך להתאמץ למלא אז את נפשו באימפולסים שהיו קיימים אז. במובן מסוים הוא היה צריך להציב את עצמו במעין חזיון, להזדהות עם חזיון זה ולחוות אותו, לחיות במעין חזיון שמייצג תקופה קודמת.

לשם מנסה גתה להגיע כאשר הוא ממשיך וכותב את חלקו השני של ה"פאוסט" שלו. חישבו על כך: קודם הוא הביא את פאוסט לתנאים של התקופה הנוכחית, ונתן לו לחוות את כל מה שאפשר לחוות בתקופה זו. אך למרות כל זה, יש לו את ההרגשה העמוקה: זה עדיין לא יכול להוביל לשיפוט אמיתי, כי אני תמיד מושפע ממה שיש סביבי. עלי לצאת, לחזור אל הזמן שבו התנאים לגמרי שונים ממה שקיים בזמננו, כך שהם לא יוכלו להשפיע על השיפוט שלי. לכן גתה נותן לפאוסט לחזור עד לתקופה של יוון העתיקה, ונותן לו לפגוש ולהתחבר לליל ולפורגיס (Walpurgisnacht) הקלאסי.

מה שהוא יכול לחוות במובן העמוק ביותר בזמן הנוכחי מתואר בליל ולפורגיס הנורדי. כעת הוא חייב לחזור לליל ולפורגיס הקלאסי מפני שהכול השתנה בין ליל ולפורגיס הקלאסי לליל ולפורגיס הנורדי. מה שהיה מהותי בליל ולפורגיס הקלאסי נעלם והופיעו נסיבות חדשות, אשר מיוצגות באופן סמלי בליל ולפורגיס הנורדי. זאת ההצדקה לכך שפאוסט חוזר לתקופות הקדומות של יוון. כל החלק השני של "פאוסט" הוא המימוש של מה שניתן לכנות "יש לנו את החיים בהשתקפות צבעונית".

קודם כול, יש את המעבר דרך התנאים של התקופה הנוכחית, אבל אלה הם תנאים שכבר מכינים את החורבן. אנו רואים מה מתפתח בחצר הקיסר, שבו השטן תופס את מקומו של השוטה וכן הלאה.

אנו רואים כיצד נוצר ההומונקולוס, כיצד נעשה מאמץ לצאת מתוך התקופה הנוכחית, וכיצד במערכה השלישית פאוסט נכנס לתקופה הקלאסית. את ההתחלה כתב גתה כבר בתחילת המאה ה-19; הסצנות הנוספות נוצרו רק ב-1825, אך הסצנה עם הלנה נכתבה כבר ב-1800, וגתה מכנה אותה "חיזיון (או פנטסמגוריה) קלאסי" כדי להראות דרך המילים שהוא מתכוון לחזור לתנאים שאינם התנאים הפיזיים, הממשיים של ההווה.

הדבר המשמעותי בפואמה של גתה הוא שהיא יצירה של שאיפה וחתירה, יצירה של מאבק. בזמן האחרון כבר הדגשתי בצורה מספיק ברורה שלא יהיה הגיוני לראות ב"פאוסט" יצירת אמנות שהושלמה, שאי אפשר לדבר בכלל על יצירת אמנות שלמה וסגורה. ה"פאוסט" של גתה משמעותי כל כך כיצירה של מאבק, של שאיפה. אפשר להבין את מה שהשיג גתה רק אם אנו מאפשרים לעצמנו לראות אותו לאור מדע-הרוח שלנו, כשאנו רואים איך פאוסט מתבונן בתקופה הקלאסית, בסביבה של יוון, שבה היו תנאים שונים לגמרי בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית מאשר בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו. אנו חווים באמת יראת כבוד עצומה מול מאבק זה כשאנו רואים שגתה התחיל לעבוד על פאוסט בצעירותו, שהוא התמסר לכל מה שהיה לו זמין באותה תקופה, למעשה מבלי להבין אותה היטב. עלינו להתייחס ל"פאוסט" מהיבט זה של מדע-הרוח, כי הדעות המתגבשות בעולם החיצוני לגבי "פאוסט" הן לפעמים מגוחכות מידי.

איך יכול מדען-רוח לא להזדעזע כשאנשים, החושבים את עצמם לחכמים במיוחד, אומרים שוב ושוב כמה גדולה האמונה שאותה מבטא פאוסט, ואומרים: בניגוד למה שרבים אומרים על אמונה כלשהי באלוהים, יש להיזכר שוב ושוב בשיחה בין פאוסט לגרטכן:

"…הרגש הוא הכול;

השם הוא עשן ומראות

זוהר שמיים מעונן."

אתם יודעים על מה מדבר פאוסט עם גרטכן, ומה אנשים מצטטים תמיד כשמישהו חושב שהוא חייב להדגיש במיוחד מה לא צריך להיחשב לרגש דתי עמוק ומה כן. אך אנשים לא לוקחים בחשבון שבמקרה זה פאוסט ניסח את אמונתו הדתית בשביל גרטכן בת ה-16. למעשה, כל הפרופסורים החכמים דורשים שאנשים לא יתעלו על נקודת המבט של גרטכן בתפיסה הדתית שלהם. ברגע שבדבריו של פאוסט לגרטכן אנשים רואים משהו נשגב במיוחד, הם מבקשים בעצם שהאנושות לא תתעלה לעולם מעל לנקודת המבט של גרטכן. זה נוח, וניתן להשגה בקלות. אנשים יכולים גם להתפאר בקלות רבה עם האמירה שהכול רק רגש וכך הלאה, אבל לא שמים לב שזאת בעצם נקודת מבטה של גרטכן.

לעומת זאת, גתה שאף בדרך שונה לגמרי להפוך את פאוסט לדמות הנושאת בתוכה מאבק בלתי פוסק, כפי שכבר ציינתי בקשר למעבר שלו לעידן קדום כדי להגיע לאמת. אולי באותו זמן, או קצת קודם לכן, כאשר גתה כתב את ה"חיזיון הקלאסי-רומנטי" הזה ומיקם את פאוסט בתרבות היוונית, הוא רצה להבהיר שוב איך בדיוק צריך לקרות ב"פאוסט" שלו, ומה הוא רוצה להציג ב"פאוסט". הוא רשם זאת כתוכנית: בסיס, מספר סצנות של החלק הראשון, כולל כנראה גם את הסצנה עם הלנה. ואז גתה כתב: "שאיפה אידיאלית להשפיע על הטבע כולו ולהרגיש אמפתיה לגביו."

וכך, לקראת סוף המאה, לפי הצעתו של שילר, גתה המשיך את "הטרגדיה הישנה, החיבור הברברי", כפי שהוא כינה בצדק את ה"פאוסט" שלו, וכתב סצנה אחר סצנה. ואז, הוא אמר לעצמו: מה בעצם עשיתי כאן? והעמיד את עצמו מול נפשו של הפאוסט הזה, ששאף להתרחק מהלמדנות ולהתקרב לטבע.

כך הוא רשם:

1. "שאיפה אידיאלית לפעול לתוך הטבע כולו ולהיות ברגש של אמפתיה כלפיו.

2. הופעת הרוח כרוח העולם והעשייה."

כך הוא תכנן לעצמו את הופעת רוח האדמה. הראתי לכם שאחרי הופעת רוח האדמה, ווגנר, המופיע אז, אמור להיות רק אמצעי להכרה העצמית של פאוסט, רק חלק מפאוסט, משהו שקיים בתוך פאוסט עצמו. מה זה שמתווכח בתוך פאוסט? מה עושה פאוסט כעת, כשמשהו בתוכו נאבק? הוא שם לב: עד כה חיית רק בתוך הסביבה שלך, במה שהעולם החיצוני הציע לך. את זה הוא יכול לראות הכי טוב באותו חלק שנמצא בו, בווגנר, שמלא שביעות רצון. פאוסט הולך להשיג משהו כדי להשתחרר מהתנאים שהוא נולד לתוכם, אבל וגנר רוצה להישאר מי שהוא, רוצה להישאר מי שהוא מבחינה חיצונית. מה מתבטא חיצונית בעולם מדור לדור, מתקופה לתקופה? הצורה שבה מוטבעת השאיפה האנושית. ישויות הצורה פועלות מבחוץ על הצורה שאנו אמורים להיכנס לתוכה. אך אם האדם לא רוצה למות בתוך הצורה, אם הוא רוצה באמת להתקדם, הוא חייב תמיד לשאוף להתעלות אל מעבר לצורה זו. גתה רושם לעצמו גם: "המאבק בין הצורה לחסר הצורה".

3. "המאבק בין הצורה לחסר הצורה."

אך כעת פאוסט מתבונן בצורה: הפאוסט בתוך וגנר. הוא רוצה להשתחרר מצורה זו. זו שאיפה אל התוכן של צורה זו, אל התוכן החדש שיכול לנבוע מבפנים.

כאשר החלטנו לבנות כאן בניין בשביל מדע-הרוח, יכולנו להסתכל על כל הצורות האפשריות ולבחון את כל הסגנונות האפשריים, ואז יכולנו לבנות מתוך כל זה בניין חדש, כפי שבנו אדריכלים רבים מהמאה ה-19, וכמו שניתן למצוא בכל מקום בעולם בחוץ. במקרה זה, לא היינו יוצרים שום דבר חדש לעומת הצורה שהתקבלה דרך האבולוציה של העולם: זה טבעו של וגנר. אך העדפנו לקחת את התוכן "חסר הצורה", חיפשנו לקחת מתוך מה שבהתחלה הוא רק תוכן חסר צורה את מדע-הרוח הנחווה כדבר חי, ולמזוג אותו לצורות חדשות.

זה מה שעושה פאוסט כאשר הוא דוחה את וגנר:

"אל תהיה טיפש, כולו רעש וצלצולים!

ההבנה והבהירות האמיתית

מתבטאות ללא קישוט אמנותי".

"עדיפות לתוכן חסר צורה," הוסיף גתה לרשום לעצמו. וזאת הייתה הסצנה שאותה הוא כתב, שבה פאוסט דוחה את וגנר:

4. "עדיפות לתוכן חסר צורה על פני הצורה הריקה."

אך עם הזמן הצורה הופכת לריקה. אם מישהו היה בונה בעוד מאה שנה בדיוק את אותו מבנה שאנו בונים היום, הוא יהיה שוב צורה ריקה. זה מה שיש לקחת בחשבון. לכן גתה כותב:

5. "התוכן מביא עימו את הצורה."

זה מה שאני רוצה שנחווה, וזה מה שאנו רוצים להשיג עם המבנה שלנו: התוכן מביא עימו את הצורה. "הצורה," כותב גתה, "היא לעולם לא חסרת תוכן." בוודאי שהיא לעולם לא חסרת תוכן, אבל בעלי הטבע של וגנר אינם רואים את התוכן בתוך הצורה, והם רק קולטים את הצורה הריקה. הצורה היא מוצדקת רק עד כמה שאפשר, אך המשמעות של ההתקדמות היא שהתוכן החדש גובר על הצורה הישנה.

6. "הצורה היא לעולם לא חסרת תוכן."

1. "שאיפה אידיאלית לפעול לתוך הטבע כולו ולהיות ברגש אמפתיה כלפיו."

2. "הופעת הרוח כרוח העולם והעשייה."

3. "מאבק בין הצורה לחסר הצורה."

4. "עדיפות לתוכן חסר הצורה על פני הצורה הריקה."

5. "התוכן מביא עימו את הצורה."

6. "הצורה היא לעולם לא חסרת תוכן."

וכעת מופיע משפט שגתה רשם כדי לתת לפאוסט שלו את האימפולס, מה שנקרא, משפט אופייני ביותר. כי כל אלה שהם בעלי מהות "וגנר" חושבים על הדבר כך: "צורה, תוכן… איך אני יכול להביא אותם ביחד?" אתם יכולים לדמיין היטב אדם בימינו שרוצה להיות אמן ואומר לעצמו: "מדע-הרוח – כן, זה יפה מאוד. אבל זה לא קשור אלי מה שהמוחות המסובכים האלה המציאו כמדע-רוח. אבל הם רוצים לבנות לעצמם בית, שיש בו, נראה לי, סגנון יווני, סגנון רנסאנס, סגנון גותי; ואז אני רואה על מה הם חושבים שם, בפנים, בבית הזה שהם בונים, איך הצורה מבטאת את התוכן." אפשר לדמיין שזה מה שיקרה. ועוד יקרה גם שאנשים יחשבו לחסל את כל הסתירות, בעוד שהעולם מורכב מסתירות, וחשוב שנוכל לשים את הסתירות זו לצד זו. כך גתה בעצמו כותב:

7. "את הסתירות האלה, במקום לאחד אותן, להפוך אותן לנבדלות יותר."

כלומר, הוא רוצה להציג אותן ב"פאוסט" שלו כך שהן יהיו כמה שיותר בולטות. "במקום לאחד את הסתירות הללו, להפוך אותן לנבדלות יותר." וכדי לעשות זאת, הוא שוב מעמיד את שתי הדמויות זו מול זו, כאשר אחת מהן חיה כולה בצורה ומסופקת כשהיא נאחזת בצורה, חופרת בתאווה בחיפוש אחר אוצרות ידע, ושמחה כשהיא מוצאת תולעי אדמה. בזמננו יכולנו לומר: הוא שואף בתאווה לגלות את סוד האנושות, ומרוצה כשהוא מגלה שמקור האדם נמצא במין של חיה שדומה לקיפודים ולארנבים שלנו. אדינגר,^[2] אחד הפיזיולוגים החשובים ביותר בימינו, נתן לא מזמן הרצאה על העובדה שהאדם התפתח מתוך אבטיפוס שהיה דומה לקיפוד ולארנב שלנו. זה לא נכון שהמין האנושי בא מהקופים, והמדע כבר ביטל זאת; יש להמשיך לחפש היכן שהמינים של בעלי החיים התפתחו מוקדם יותר. היו אבות קדמונים שהיו דומים לקיפוד או לארנב, ומצד שני יש בני אדם כצאצאיהם. הרי אם האדם הכי דומה לארנבים ולקיפודים בהיבטים מסוימים במבנה מוחו, המוצא שלו חייב להיות ממשהו הדומה להם. מיני חיות אלה שרדו בעוד שאחרים נכחדו, כמובן. אם כן, חפרו בתאווה בחיפוש אחר אוצרות, והיו שמחים כשתמצאו ארנבים וקיפודים. זה הוא סוג אחד של שאיפה או חתירה, כזו שממוקדת רק בצורה. גתה רצה לשייך אותה לדמותו של וגנר, והוא ידע היטב שזו שאיפה חכמה. אנשים אלה אינם טיפשים, הם חכמים. גתה קורה לזה "חתירה מדעית בהירה, קרה. "וגנר," הוא מוסיף.

8. "חתירה מדעית בהירה, קרה: וגנר."

הסוג השני של חתירה היא זו שרוצה לעבוד מבפנים בכל נימי הנפש, אחרי שלא מוצאים אותה בצורה. גתה קורה לה "חתירה מדעית עמומה, חמה", והוא מעמיד אותה אל מול החתירה הראשונה ומוסיף: "תלמיד". עכשיו כאשר וגנר מתאמת עם פאוסט, גם התלמיד מתאמת עם פאוסט. פאוסט נזכר איך הוא היה כשהוא היה תלמיד, מה הוא ספג בתור פילוסופיה, רפואה, ולדאבונו גם תיאולוגיה, איך הוא אמר לעצמו, כשהוא היה עדיין כמו התלמיד: "כל זה עושה אותי כה טיפש, כאילו מסתובב לי בראש גלגל של טחנה." אבל זה נגמר. לנקודת מבט זו הוא כבר אינו יכול לחזור. אך כל זה בכל זאת השפיע עליו. אם כן:

9. "חתירה מדעית עמומה, חמה: התלמיד."

וכך זה נמשך. משם אנו רואים את פאוסט הופך באמת שוב לתלמיד, ולאחר מכן חוזר שוב להתמסר לכל מה שמאפשר לאדם לספוג את הזמן הנוכחי.

כעת גתה רושם את כל שאר החלק הראשון, את מה שהוא כבר סיים ועוד צריך לסיים, כך:

10. "ההנאה מהחיים של האדם בראייה מבחוץ; בעמימות ובתשוקה, חלק ראשון."

כך גתה מבהיר את מה שהוא יצר. וכעת הוא רוצה לומר: איך זה אמור להימשך? כיצד אמור פאוסט לצאת באמת מתוך המצב של הנאה אישית מהחיים, ולהגיע להשקפת עולם אובייקטיבית? אז הוא חייב להגיע לצורה, אך עליו לאחוז כעת בצורה עם כל ישותו. ראינו לאיזה מרחק הוא חייב לחזור לאחור, לזמנים שיש בהם תנאים שונים לחלוטין. שם פוגשת אותו אז הצורה כהשתקפות של החיים. הצורה פוגשת אותו באופן כזה, שהוא מפנים אותה עכשיו, בכך שהוא מתאחד עם האמת שהייתה מוצדקת אז, ומשיל את כל מה שהיה צריך לקרות בו-זמנית באותה תקופה. במילים אחרות: הוא מנסה להציב את עצמו בזמן שעדיין לא היה חדור בלוציפר. הוא מנסה לחזור לנקודת המבט האלוהית של יוון הקדומה.

אם אנו נכנסים לחיים של העולם החיצוני בצורה כזו שנכנסים עמוק לתוך עולם חיצוני זה בכל ישותנו, אבל איננו מקבלים שום דבר מהנסיבות שלתוכן נולדנו ובהן גדלנו, אז מגיעים למה שגתה מתאר כיופי במובן הגבוה ביותר. לכן הוא אומר:" הנאה בפעולה." זו איננה עוד הנאה של האדם, הנאה מהחיים. זאת הנאה בפעולה, יציאה החוצה, להתרחק בהדרגה מעצמך. כניסה לתוך החיים בעולם פירושה הנאה מפעולה כלפי חוץ והנאה מודעת.

11. "הנאה מפעולה כלפי חוץ והנאה מודעת. חלק שני. יופי."

מה שגתה כבר לא הצליח להשיג במאבק שלו, מפני שבתקופתו עדיין לא הגיע הזמן של מדע-הרוח, הוא רושם כתוכנית בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. כי בסוף תוכנית זו, יש לגתה מילים משמעותיות ביותר שהוא רשם שם. בחלקה הראשון של תוכנית זו הייתה חזרה על מה שהוא כבר עשה. הוא כבר תכנן לכתוב מעין חלק שלישי ל"פאוסט" שלו, אך נוצרו רק שני החלקים הראשונים, שאינם נותנים ביטוי לכל מה שגתה רצה להביע. בשביל זה הוא היה זקוק למדע-הרוח.

גתה רצה לתאר שם את החוויה של היצירה בחוץ בעולם, לאחר שהאדם עוזב את חייו האישיים. את החוויה הזאת של היצירה בחוץ, באובייקטיביות של העולם החיצוני, כך שהיצירה נחווית מבפנים החוצה, כאשר האדם נושא את מה שפנימי באמת אל העולם בחוץ – זה מה שגתה תכנן לתאר במילים: "הנאה מהיצירה מבפנים" – כלומר, לא מנקודת המבט שלו, מאחר שהוא כבר יצא מתוכו עצמו.

12. "הנאה מהיצירה מבפנים."

עם ההנאה הזו מהיצירה מבפנים, פאוסט היה אמור להיכנס כעת לא רק לעולם הקלאסי, אלא לעולם הרוח.

ואז יש בסוף עוד משהו, משפט מוזר מאוד, אשר מתייחס לסצנה שגתה התכוון לכתוב, אבל לא הספיק. הוא רצה לכתוב אותה כי הוא חזה אותה, והיה כותב אותה אילו היה חי בזמננו. הוא כתב:

13. "אפילוג בכאוס בדרך לגיהינום."

שמעתי אנשים חכמים מאוד מדברים על מהי המשמעות של המשפט האחרון הזה: "אפילוג בכאוס בדרך לגיהינום." הם אמרו: אז זה אומר שב-1800 גתה עדיין החזיק ברעיון שפאוסט ילך לגיהינום, ולפני שהוא הולך לגיהינום תיאר אותו באפילוג בכאוס? כלומר, רק מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר הוא החליט לא לשלוח את פאוסט לגיהינום? שמעתי אין-ספור שיחות מלומדות על כך! על פי אנשים חכמים אלה, ב-1800 גתה עדיין לא השתחרר מהרעיון לשלוח בסופו של דבר את פאוסט לגיהינום. אבל לא עלה בדעתם שלא פאוסט נמצא באפילוג, אלא מפיסטופלס, כמובן, אחרי שפאוסט נמלט ממנו לגן העדן.

באפילוג אמורים להופיע לוציפר ואהרימן בדרך לגיהינום – כפי שאנו יכולים לומר זאת כיום. בדרך לגיהינום הם ידברו על מה שהם חוו עם פאוסט.

רציתי שוב להפנות את תשומת ליבכם לחזרה זו ולסיכום זה של גתה, כי הם מראים באופן הברור והבולט ביותר איך עם כל מה שגתה הצליח להגשים בזמנו, הוא שאף להתקדם בדרך המובילה ישירות למדע-הרוח.

ניתן לראות את פאוסט במשמעותו הנכונה רק אם נשאל את עצמנו: מדוע, בעצם, נשאר "פאוסט" יצירה פואטית בלתי גמורה בלב מהותה, למרות שהיא יצירה של השאיפה הגדולה ביותר בעולם, ופאוסט הוא נציג האנושות כתוצאה מכך שהוא חותר לצאת מהסביבה שלו ואף חוזר לאחור לעידן קדום? מדוע, למרות זאת, נשאר "פאוסט" יצירה פואטית שאינה משביעת רצון? הסיבה היא שהיא מציגה את השאיפה והחתירה למשהו שרק מדע-הרוח אמור להביא להתפתחות התרבות האנושית.

טוב להתמקד בעובדה זו, ולזכור שבסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 נכתבה יצירה פואטית שבה הדמות שבמרכז היצירה, פאוסט, מתעלה על כל המחסומים המגבילים אשר מקיפים את האדם, כך שהוא עובר בחייו דרך התגשמויות ארציות חוזרות ונשנות. הדבר המשמעותי בפאוסט הוא שלא משנה כמה עוצמתית ההשפעה של הלאום שבו הוא נולד, הוא התפתח אל מעבר להשתייכותו ללאום וטיפס למה שכלל-אנושי. פאוסט איננו מוגבל על ידי שום מגבלות לאומיות צרות, אלא שואף למעלה, אל מה שאנושי אוניברסלי, כך שאיננו פוגשים אותו רק כפאוסט של הזמנים המודרניים, אלא מוצאים אותו בחלק השני כפאוסט העומד כיווני בין יוונים. זה הוא כישלון גדול בזמננו שבמהלך המאה ה-19 אנשים החלו לייחס משקל גדול ביותר לגבולות של ההתפתחות האנושית, ואף ראו ב"רעיון הלאומי" רעיון שיכול עדיין להתאים ולתרום תרבותית לתקופה שלנו. אילו היה רצון להבין משהו כמו הסוד הטמון ב"פאוסט", האנושות הייתה יכולה לטפס גבוה מאוד בהבנתה את המהות של מדע-הרוח.

לא לשווא כתב גתה לצלטר^[3] בזמן שהוא עבד על החלק השני של "פאוסט" שהוא הטמין ב"פאוסט" סודות רבים שייצאו לאור רק בהדרגה.

הרמן גרים, שעליו דיברתי איתכם לא פעם, ציין שאנשים יבינו את גתה במלואו רק בעוד אלף שנים. אני חייב להודות שאני מסכים איתו. כשאנשים יוכלו להעמיק את הידע שלהם יותר מאשר בזמננו, אז יוכלו להבין יותר ויותר ממה שטמון בגתה. בעיקר, לְמה הוא חתר, על מה הוא נאבק, מה הוא לא הצליח לבטא. כי אילו הייתם שואלים את גתה, האם מה שהוא הכניס לחלק השני של "פאוסט" גם בא לידי ביטוי ב"פאוסט" שלו, תשובתו הייתה "לא!" אך אנו יכולים להיות משוכנעים שאילו היינו שואלים אותו היום: האם אנחנו נמצאים כיום עם מדע-הרוח על אותו נתיב שאתה שאפת לצעוד בו אז, בזמנך, עד כמה שזה התאפשר אז? הוא היה אומר: המהות של מדע-הרוח צועדת בנתיבים שלי.

אם כן, מאחר שגתה נתן לפאוסט לחזור לתקופת יוון הקדומה כדי שהוא יוכל להציג אותו כמישהו שמבין את ההווה, נוכל לומר: יראת הכבוד כלפי האמת, יראת הכבוד כלפי הידע השואף להתנתק מהידע של הסביבה, מהמגבלות של הסביבה – זה מה שאנו חייבים לרכוש. כל זה מזכיר לנו את אירועי זמננו, המראים לנו איך האנושות צועדת כעת בדיוק בכיוון ההפוך, כאשר אנשים רוצים לשפוט את הדברים עם קוצר ראייה קיצוני ככל האפשר, והכי נוח להם לחזור רק עד לאירועים של 1914 כדי להסביר את כל הדברים הקשים שאנו חווים כיום.

אך כל מי שרוצה להבין את התקופה הנוכחית חייב להשקיף עליה מנקודת מבט גבוהה יותר מאשר זו של התקופה הנוכחית עצמה. זה מה שרציתי להביא לתוך נפשכם כחוויה וכרגש בימים אלה, רגש הנובע מהבנה פנימית עמוקה וחיה של מדע-הרוח, שאליה שאפו האישים הגדולים ביותר של העבר, כמו גתה.

מדע-הרוח חי כאשר אנחנו לא רק מתייחסים למה שעולה בפני נפשנו במחשבות כמשהו תיאורטי, אלא מעבדים אותו בנפשנו, נותנים לו לחיות במדיטציות שבנפשנו. מי ייתן ונשמור על כך בקשר לדברים רבים, למעשה בקשר לכל הדברים שעוברים בנפשנו כמדע-רוח!

———————————————————————-

1. Jacob Böhme (1624-1575) "שש נקודות תיאוסופיות". ↑
2. (Ludwig Edinger (1855-1918, היה מנהל המכון הנוירולוגי באוניברסיטת פרנקפורט. ב-1909 כתב "מבוא לתיאוריה של המבנה והתפקודים של מערכת העצבים". – בהמשך היה כתוב; "אדינגר, אחד הפילוסופים החשובים של זמננו". המילה "פילוסוף" מבוססת כנראה על טעות שמיעה. הוא לא פילוסוף, אלא מדען וחוקר טבע. לכן החלפנו את המונח "פילוסופים" ב"פיזיולוגים", וזה מתאים יותר. ↑
3. קרל פרידריך צלטר 1832-1758, היה מלחין, מנצח ומורה גרמני. ↑