רודולף שטיינר

176 GA

סדרה של תשע הרצאות שניתנו בברלין בין התאריכים

31 ביולי-25 בספטמבר 1917

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי,דליה דיימל, יוסי פלג

הרצאה 5

ברלין, 28 באוגוסט 1917

כריסטוס והזמן הנוכחי

תקציר: אימפולס הכריסטוס מחובר ל"אני" של האדם בקשר עמוק. הפסיכולוג פורטאלגה אומר שהתודעה של האדם קשורה לכוחות המוות. בזמנים הקדומים התודעה של האדם הייתה תלויה בכוחות חיים. התודעה הרוחית הקדומה הייתה מבוססת על עודף של החיים הרוחניים לעומת החיים האורגניים; כעת, המצב הוא הפוך. ללא כריסטוס ומיסטריית גולגולתא, הנפשות האנושיות כבר לא היו מסוגלות לחיות בתוך גוף אנושי. כריסטוס הוביל את ישוע דרך המוות. הכריסטיאניות נובעת מהתחייה. התחייה היא תחייה של התודעה. קיים קשר הדוק בין המוות האנושי לבין המוות והתחייה של ישוע כריסטוס. התועלת של הכריסטיאניות הגיעה לעולם באמצעות פשע (יהודה איש קריות). בשלב מסוים על פני האדמה, החדירה של האלמנט האהרימני גרמה להצטופפות המבנה החברתי. דרך מיסטריית גולגולתא נוצר מחדש הקשר בין האדם לאדמה. יוהנס מולר.

******************************

כיצד ניתן לגשת לאימפולס הכריסטוס – איך אפשר להתקרב לישות הכריסטוס בכלל? שאלה זו נשאלת בצורה זו או אחרת שוב ושוב – ובצדק. אנשים חשים צורך לשאול שאלה גדולה ומשמעותית זו, שיש לגשת אליה מהיבטים שונים, ובמהלך השיקולים האנתרופוסופיים שלנו אכן הסתכלנו עליה מצדדים מגוונים ביותר. אנו יודעים שסדרת מושגים כזו או אחרת ומכלול זה או אחר של רעיונות אינם מסוגלים למצות את המציאות הרוחנית בדיוק כשם שתמונה של עץ שצולמה מצד אחד אינה מסוגלת למצות את כל צורתו של אותו עץ. אנו יכולים לקוות רק שבאמצעות תצפיות מצדדים מגוונים ביותר נוכל להגיע למה שניתן לכנות מציאות בתחום החיים הרוחניים.

כל אחד חייב להבין בצורה ברורה שלגלות את כריסטוס הוא עניין אישי עמוק, קשור בקשר הדוק למהותו של ה"אני" האנושי. אנו יודעים שמהות זו של ה"אני" האנושי כבר באה לידי ביטוי בשפה, בעובדה שאנו יכולים להשתמש בכל מילה אחרת כדי לציין דברים אחרים, אך המילה "אני" לעולם לא יכולה להתייחס לדבר שהוא מחוץ לנו, אלא אך ורק למי שמבטא אותה. הודות לקשר העמוק בין הישות כריסטוס ל"אני" האנושי, יש לישות כריסטוס עבורנו את אותו אופי אינטימי, אישי, כמו ל"אני" שלנו. לכן כל המחשבות, כל הדחפים הרגשיים, כל שאר הכוחות הפנימיים שאנו מעוררים בתוכנו בכל נושא הכריסטוס הם למעשה דרכים לכריסטוס. אנחנו יכולים וחייבים לקוות שנמצא את כריסטוס דרך מחשבות, רגשות, ואימפולסי רצון כאלה. אך מבחינת הזמן הנוכחי, ישנה חשיבות מיוחדת לכך שנשים לב למהלך ההיסטורי של התפתחות האנושות, גם ביחס לרעיון-כריסטוס. אנו עומדים ברגע היסטורי משמעותי, כה משמעותי שאולי רק מעטים מודעים למשמעות הזאת במלוא השלכותיה. אפילו מסיבה זו בלבד, אסור לנו להתעלם מההתפתחות ההיסטורית של האנושות בכל הנוגע לדברים החשובים ביותר.

אנו יודעים שההתפתחות הפנימית של נפש האדם וכל התצורה של נפש האדם הייתה שונה אחרי מיסטריית גולגולתא מאשר לפניה, וגם תיארנו בדרכים שונות כיצד מתבטא שוני זה. לפני כחמישים או שישים שנה היה לאנושות יותר חוש למשמעות הידע הרוחני, וגם יותר אנשים עסקו בשאלות גבוהות ביותר. אנו רואים שוב ושוב איך נעלמה מאז הנטייה של אנשים לתפוס שאלות גדולות בכל עומקן האמיתי. אם למשל נפנה לכתביו של חוקר נפש כמו פורטלאגה,^[1] הפסיכולוג שעבד ביינה ובערים נוספות עד אחרי שנות השישים של המאה ה-19, נמצא שם מאפיין מיוחד נוסף של התודעה האנושית. אנו נמצא בכתביו הגדרה מיוחדת במינה של התודעה האנושית, הגדרה אשר מאוד לא מקובלת על דעתם של הפילוסופים המודרניים.

פורטלאגה אמר (בשנת 1869) שהתודעה האנושית קשורה למוות, לגסיסה, וככל שאנו מפתחים תודעה במהלך החיים, אנו למעשה מפתחים בתוכנו – לאט לאט, בזה אחר זה – את אותם כוחות שפוגשים אותנו בבת אחת ברגע המוות. כלומר, בשביל פורטלאגה, רגע המוות הוא פעולת תודעה מועצמת לאין שיעור. אפשר לומר שבשבילו התודעה היא תהליך איטי של מוות. לא החיים הם תהליך של מוות, של גסיסה, אלא התודעה באדם היא זאת שמפתחת כוחות של מוות, והמוות הוא תודעה מוגברת דחוסה בתוך רגע אחד.

זו הערה משמעותית ביותר הנאמרת על ידי פסיכולוג, הערה שכאמור הפילוסופים של ימינו דוחים על הסף כהערה שאיננה מדעית.

חשוב מאוד להבין שלמרות שהערה זו של פורטלאגה משמעותית מאוד מבחינת חיי הנפש האנושית בתקופה הנוכחית, חיי נפש התודעה, היא אינה נכונה לגמרי עבור כל תקופה של התפתחות נפש האדם. שוב, זו עובדה חשובה ביותר. אלפי שנים לפני מיסטריית גולגולתא, אף אחד בעל תובנה עמוקה לא היה מדבר כך. התודעה הנוכחית שלנו, שבחיים הרגילים אין בה יכולת של ראייה רוחית אטוויסטית קדומה, באמת קיימת עדיין הודות לתהליך של מוות איטי. אבל זה לא היה כך בזמן של התודעה המבוססת על הראיה הרוחית האטוויסטית הקדומה, שהתפוגגה בהדרגה ככל שהתקרב הזמן של מיסטריית גולגולתא. במקרים כמו זה, המילים מסוגלות כמובן לתאר תמיד רק חלק קטן מהאמת, אך בכל זאת אפשר לומר: התודעה הקדומה הזו הייתה עודף של חיים רוחניים בהשוואה לחיים האנושיים האורגניים, בעוד שכעת אנחנו נמצאים במצב של עודף של חיים אורגניים, המתקרבים בהדרגה למוות, בהשוואה לחיים הרוחניים. כעת יש לנו תודעה הודות לעובדה שכאשר אנו מתעוררים וחוזרים לגוף, מתגבר עלינו גוף שנתון למוות, גוף שהולך למות בהדרגה. על ידי כך שהגוף בן התמותה מכריע אותנו, אנו מפתחים את התודעה העכשווית שלנו, שהיא תודעה הקולטת אובייקטים.

כאמור, המצב היה שונה לפני מיסטריית גולגולתא. לבני האדם היה עודף של חיים רוחניים, שלא לגמרי התפוגג כשהם חזרו לגוף הפיזי בבוקר, והעודף הזה התבטא בראייה הרוחית האטוויסטית שלהם. אבל ככל שהתקרב הזמן של מיסטריית גולגולתא, העודף הזה הלך ופחת, ובזמן מיסטריית גולגולתא אצל רוב בני האדם נוצר איזון בין החיים הפנימיים של הנפש לחיים האורגניים של הגוף. לאחר מיסטריית גולגולתא התחזקו כוחות החיים האורגניים של הגוף. ניתן גם לומר: אנשים לפני מיסטריית גולגולתא ידעו דרך כוחות הלידה; אחרי מיסטריית גולגולתא הם יודעים דרך כוחות המוות. כך אנו רואים שוב עד כמה מיסטריית גולגולתא מהווה למעשה נקודת מפנה משמעותית בהתפתחות האנושות.

התודעה בעלת הראייה הרוחית הקדומה, ​​התודעה הקשורה ללידה, החלה להתפוגג כעת. לאט ובהדרגה נעלמו מתוך תודעת האדם התכנים הנפשיים של עולם רוחי. בעוד שקודם לכן כולם יכלו לחוות משהו מעולם הרוח, התחילה כעת תקופה, שנמשכה כמעט אלף שנה לפני מיסטריית גולגולתא, שבה רק אלה שעברו חניכה במיסטריות יכלו עדיין לחוות את עולם הרוח. זה מסביר הערה של אפלטון, שאותה ציטטתי בספרי "הכריסטיאניות כעובדה מיסטית".^[2] אפלטון, שידע על סוד זה, אמר שרק האנשים שעברו חניכה במיסטריות הם בני אדם במובן האמיתי של המילה; כל האחרים חיים עם נפשם שקועה בבוץ. זו הערה באמת אכזרית מאוד, אך היא איננה הערה שרירותית, אלא נובעת ממה שתיארתי זה עתה, ומתייחסת לצורך אמיתי של ההתפתחות האנושית.

נדמיין לרגע מה היה קורה אילו מיסטריית גולגולתא לא הייתה מתרחשת. האבולוציה הייתה נמשכת כמו קודם. כלומר, היו קיימים יותר ויותר אנשים על האדמה שהיו מאבדים כל קשר ישיר עם עולם הרוח. בסופו של דבר, היה מגיע מצב שבו בני האדם כבר לא היו מסוגלים לגלם את הרוח, אלא הם היו רק מעין זחלים, המורכבים ממבנים אורגניים, אתריים וכדומה. היינו מגיעים כבר מזמן למצב שבו הנפשות האנושיות אינן יכולות לחיות בגופים, למצב שבו הנפשות היו מרחפות בעולם הרוח מעל הגופים שעל האדמה. רק נפשות שהגיעו להתפתחות גבוהה עוד מתקופות קדומות יותר היו יכולות להשפיע מלמעלה על האנושות, דרך אינספירציה. הדרך היחידה שבה הייתה יכולה להופיע עדיין באדם מודעות לעולם הרוח הייתה שהוא יקבל אינספירציה באופן אינדיבידואלי במיסטריות. הרוח האנושית עצמה כבר לא הייתה שוכנת על האדמה כלל. מרכזי המיסטריות היו המקומות שבהם יופיעו האינספירציות; רק שאהרימן היה תמיד נלחם בהן, הוא היה נלחם באינספירציות, הוא היה תמיד מונע מהזחלים האנושיים לפעול במובן של האינספירציות או היה מעוות את הכוונות שנבעו מהאינספירציות להיפך ממה שהן נועדו להיות.

לכן היה צריך להחזיר את האפשרות שנפש האדם תשכון שוב בגוף האנושי, אשר נוצר דרך הלידה ונכחד דרך המוות, כי גוף האדם הזה בחייו ההולכים לקראת המוות מתגבר על חיי הנפש שהלכו ונחלשו. דבר זה התאפשר רק הודות לכך שישות מעולם הרוח, הישות כריסטוס, התאחדה עם אותם כוחות ארציים שהפכו כעת לשולטים בתודעה האנושית. איזה סוג כוחות הם? הם בדיוק הכוחות שמהם אנו מקבלים כעת את התודעה, כוחות המוות! אתם מבינים עד כמה עובדה זו הופכת את האמירה הרוזנקרויצרית לבעלת משמעות רחבה: In Christo morimur, בכריסטוס אנחנו מתים! במידה מסוימת אמירה זו מבטאת את כל הווייתנו, את משמעות קיומנו. היא מתארת את מה שנכנס לאבולוציה של האנושות דרך מיסטריית גולגולתא, את מה שהתאחד עם הכוחות שמביאים את המוות כדי שכוחות אלה יוכלו ליצור את התודעה החדשה של האדם.

השאלה איך זה קורה אם כן, שכל כך הרבה אנשים על פני האדמה עדיין לא מכירים בכריסטוס קשורה לסודות כל כך רבים ועמוקים שאיננו יכולים לדבר עליהם באופן כללי ברגע הנוכחי. אך מה שתיארתי זה עתה נכון מבחינת האבולוציה האנושית.

עכשיו נחבר זאת להקשר שבו התרחשה מיסטריית גולגולתא. כריסטוס התגשם בגופו של ישוע מנצרת, כלומר בגוף שבאותה תקופה היה חשוף כמובן לאותם תנאים שאליהם היו חשופים הגופים של בני האדם ככלל. על פי המאפיינים התורשתיים, גופו של ישוע מנצרת היה נתון לאותם תנאים שהתפתחו בהדרגה כך שהתודעה הייתה צריכה לעלות כעת מתוך המוות של הגוף. מה היה צריך לקרות אז כדי שטלטלה רבת עוצמה בהתפתחות תוליד אימפולס רב עוצמה באותה מידה, ככוח שיחדור לאבולוציה האנושית ויגרום לכך שהתודעה תעלה מתוך כוחות המוות? היה צריך לקרות שישות הכריסטוס, שחיה שלוש שנים בגופו של ישוע מנצרת ודרכו, אמרה לגוף הזה את הסודות הקשורים לתודעה האנושית. רק אז, ברגע המוות, היה ניתן לעשות זאת, כי רק אז ניתן לאסוף ולרכז את כל מה ששייך לסוד של התודעה האנושית. כדי שכל אימפולס התודעה יוכל לזרום ולחדור לתוך האנושות, האם היה הכרחי שכריסטוס יביא למותו של ישוע? כן, הוא היה חייב לעשות זאת! ומתי אנחנו עצמנו נהיה באותו רגע שבו אנו יכולים לקוות שנזכה להבנה מרוכזת ומועצמת של כריסטוס? ברגע המוות! מפני שבאותו רגע נוכחים כל הכוחות שבאמצעותם מתקיימת התודעה שלנו לכל אורך חיינו. ברגע המוות אנו מסוגלים לקלוט את מה שבמהותו הוא סוד התודעה שלנו, ויחד איתו להפנים את אימפולס הכריסטוס. למעשה, אנו מתכוננים לקבל את אימפולס הכריסטוס כאשר אנו מחפשים להבין, להרגיש ולחוות את אימפולס הכריסטוס. אבל אנחנו יכולים להבין את מה שפוגש אותנו פתאום במוות רק כאשר משתחרר איבר ההבנה שלנו. כלומר, רגע המוות נותן לנו את התנאים להתאחד עם כריסטוס, אבל רק כאשר אנחנו משוחררים מהגוף האתרי, רק אז ה"אני" והגוף האסטרלי שלנו, שהם מערכות ההבנה שלנו, יכולים לראות מה בדיוק התאחד איתנו.

כדי שייווצרו התנאים לכך, היה צריך להתרחש דבר נוסף במיסטריית גולגולתא. לאחר שכריסטוס הפקיד את סוד התודעה האנושית העתידית בידי ישוע ברגע מותו על גולגולתא, היה הכרחי שיתרחש האירוע האדיר של התחייה. ישוע, שבו שכן כריסטוס, קם לחיים חדשים מתוך אותו כוח שהוא המוות. במילים אחרות, התחייה הייתה חייבת להתרחש כדי שנוכל להבין את אותה תחייה שבה, מספר ימים לאחר המוות, הגוף האתרי שלנו נפרד מאיתנו כפי שמסביר זאת המדע האנתרופוסופי שלנו. בתהליך הפנימי הזה של מוות, כלומר של ניתוק הגוף האתרי כמה ימים לאחר המוות, אנו חווים ומשחזרים במובן מסוים את מיסטריית גולגולתא. כי היה צריך לקרות שהחיים, כלומר התודעה, ייווצרו מתוך המוות. אך תודעה זו עצמה הייתה חייבת להיות תודעה חיה, ולכן החיים היו צריכים להיווצר מתוך המוות. זה לא היה כך לפני מיסטריית גולגולתא. לפני כן, החיים נוצרו תמיד אך ורק מתוך החיים. בעבר, האדם לא היה צריך להבין איך החיים יכולים לנבוע מתוך המוות, הוא היה צריך להבין רק איך החיים נובעים מתוך החיים. לכן – וזו שוב אחת מנקודות המבט הרבות שדרכן אנו ניגשים לסודות אלה – המקור של הכריסטיאניות הוא התחייה, וזו הסיבה לכך שכל מה שקורא לעצמו כריסטיאניות איננה כריסטיאניות אמיתית אם היא אינה חודרת במלואו את רעיון התחייה בכל משמעותו: שכריסטוס הנכנס לכוחות המוות הוא חי! את זה חייבים להבין, ושום דבר אחר אינו תורם להבנה אמיתית של הכריסטיאניות. הכריסטיאניות החדשה יותר שרוצה להתעלם מהרעיון של התחייה איננה כריסטיאניות. כל האירועים הנלווים למיסטריית גולגולתא הם חלק בלתי נפרד מכל מה שתיארנו. מה שהאנושות הייתה זקוקה לו באבולוציה האנושית היה המוות והתחיה.

כעת, בין המחשבות שניתן לקשר למיסטריית גולגולתא, המחשבה על הנסיבות שהובילו למותו של ישוע כריסטוס נשארת תמיד מחשבה בעייתית, מהסיבה הפשוטה – וכבר הזכרתי זאת כאן מספר פעמים – כי מצד אחד אנחנו חייבים לגנות את העובדה שהיו קיימים אנשים שהיו מוכנים להרוג בני אדם חפים מפשע, אך מצד שני אנו שוב פוגשים את העובדה שאילו המוות הזה לא היה מתרחש, הכריסטיאניות לא הייתה קיימת. זה אומר שהערך והתועלת של הכריסטיאניות הופיעו בזכות עוולה. המחשבה הבעייתית הזו כופה את עצמה יותר ויותר על אנשים. אנשים צריכים לומר לעצמם: אילו לא היו אז פושעים גרועים מספיק כדי להרוג את כריסטוס, אז הכריסטיאניות לא הייתה קיימת. אולם אנו כן זקוקים לכריסטיאניות.

כאן אנו נוגעים באחת הנקודות שבהן עלינו לפנות למה שבאחת ההרצאות האחרונות כיניתי "כורח ברזל". במהלך חייו הארציים חשיבת האדם מותאמת לאופן שבו הוא רואה את הדברים, והוא מסדר את החיים בהתאם. הוא מסדר את המבנה החברתי של החיים לפי מחשבותיו. כל המערכות והמוסדות האזרחיים, המדיניים וכ'ו מסודרים בהתאם למחשבה האנושית. אנו חיים כדבר מובן מאליו בתנאים שבני האדם יצרו, מבלי לקחת בחשבון שהמחשבות שעל פיהן מאורגן המבנה החברתי יכולות לבוא או מאלוהים או מהשטן. אבל אם אנו מסתכלים לאחור לזמנים רחוקים מאוד, לתקופות קדומות בהרבה לפני מיסטריית גולגולתא, יהיה ברור שבאותם זמנים קדומים בני האדם קיבלו את האימפולסים ליצירת המבנה החברתי גם דרך ראייתם הרוחית האטוויסטית. אך מנקודות המבט שדיברנו עליהן היום, ככל שהתקרב הזמן של מיסטריית גולגולתא, בני האדם נעשו יותר ויותר דומים לזחלים, וכתוצאה מכך היו יותר ויותר חשופים להשפעות אהרימניות. מכאן שגם המוסדות שהחיים היו מאורגנים בהם התמלאו יותר ויותר בכוחות אהרימניים. למשל, היה בלתי נמנע שתיווצר תפיסה של מערכת משפטית כמו שיש לנו כיום, מערכת משפט שחדורה כולה באלמנט האהרימני ומרוכזת בנקודה אחת, אפשר לומר, על פני האדמה. החדירה האהרימנית לתוך המבנה החברתי לא התרחשה בכל מקום, אלא התרכזה בנקודה אחת על פני האדמה. התוצאה הייתה שמנקודת המבט של מבנה חברתי זה, הופעתו של הניגוד המוחלט למבנה חברתי זה, הופעתה של אנטיתזה אלוהית לחברה זו, לא הייתה דבר רצוי, אלא משהו שנוא ביותר, משהו שהיה צריך לחסל. זאת תופעה המתלווה באופן הכרחי לכל מה שקשור למיסטריית גולגולתא.

אנו רואים שמבנה חברתי זה נוצר בעיקר בשתי דרכים. מצד אחד, אנו רואים שהתפיסות שנבעו מתוך החוק היהודי היו כה חדורות בכוחות אהרימניים שלא הייתה כל אפשרות להבין דרכן כיצד אל היה יכול להתקרב כל כך לאדם כמו במקרה של ישוע כריסטוס. זה היה משהו שהחוק היהודי היה חייב לדחות על הסף. מצד שני, הרומאים, שגם להם היה חלק במותו של ישוע כריסטוס, היו חזקים ויעילים במיוחד בהקמת מבנים חברתיים הקשורים לכל הדברים החיצוניים. מבחינת הרכב המבנים החברתיים, אי אפשר לעלות על הדעת משהו חזק יותר ממה שהאימפריה הרומית כבר הצליחה ליצור עד לזמן של מיסטריית גולגולתא. למרות זאת, כאשר מתרחשת מיסטריית גולגולתא, פילטוס, הנציג של הכוח הארצי העוצמתי ביותר בימים של מיסטריית גולגולתא, חסר אונים לחלוטין מול הכוח הרוחני! פילטוס מופיע כאדם חלש, שאינו מסוגל לנקוט בשום עמדה ולהגיע להחלטה כלשהי מול מה שהולך להתרחש.

אם כן, זאת עוד עובדה שקשורה למיסטריית גולגולתא שמחזקת גם היא את מה שאמרתי באחת ההרצאות האחרונות כאן: כאשר התקרב הזמן של מיסטריית גולגולתא, האנושות הייתה במצב שבו היא הכי פחות מסוגלת להבין אותה. היא כן הייתה מבינה אותה בזמנים הקדומים. אך כאשר התרחשה מיסטריית גולגולתא, היה הכי פחות סביר שהאנושות תבין אותה. ההבנה של אירוע זה חייבת להגיע בדרכים אחרות, וחשוב מאוד שנזכור זאת.

כאשר אנו מנסים לתפוס את הסוד של המוות האנושי ושל התעוררות האדם בגופו האסטרלי וב"אני" שלו לאחר המוות, ומנסים לחבר אותו למיסטריית גולגולתא, עלינו לגשת למיסטריית גולגולתא עם כל חיי הרגש שלנו. אנו מתקרבים למיסטריה זו דרך המחשבות והרגש שלנו. לא נצליח להתקרב למיסטריית גולגולתא דרך מילים ריקות המביעות איזה משאלה כללית, כמו "אני רוצה לקבל את כריסטוס בתוכי", אלא דרך ההבנה הקונקרטית של מהי המשמעות עבור החיים שלנו עצמנו של ההופעה הקונקרטית של כריסטוס באבולוציה הארצית. לא בכדי עובר אותו פרק זמן בין מותו של ישוע כריסטוס לתחייתו כמו שעובר אצלנו בין עזיבת הגוף הפיזי לעזיבת הגוף האתרי. מבחינת האדם של היום, החי אחרי מיסטריית גולגולתא, יש קשר הדוק ועמוק בינו לבין חיי כריסטוס עלי אדמות. כעת אנו יכולים לומר זאת בוודאות גדולה עוד יותר: כריסטוס ירד לאדמה כדי שהאדם לא ייכחד עלי אדמות. אילו לא הייתה מתרחשת מיסטריית גולגולתא, בני האדם היו הופכים למעין זחלים שנפשם מובלת מלמעלה. המוות היה מרחיק בהדרגה את בני האדם לגמרי מכדור הארץ. באמצעות מיסטריית גולגולתא הושב החיבור בין האדם לכדור הארץ. דרך מיסטריית גולגולתא נוצרה האפשרות של התודעה שחייבת להתפתח מתוך המוות.

את הדברים האלה אפשר להבין היום. הם מתגלים היום דרך התבוננות בעולם הרוח, ואם אנו מפנימים אותם בנפשנו, הם יכולים להפוך היום למשהו שמעמיק את חיי הנפש שלנו. כשאנחנו עומדים מול אירועי חיים חשובים שצפויים לנו בכל רגע, אין זה עוזר לנו אם אנו יודעים באופן כללי שיש לנו איזה קשר למשהו שנקרא כריסטוס. מצד שני, חיינו הפנימיים נעשים חזקים ועמוקים יותר כשאנו יודעים בנפשנו באופן קונקרטי שיש לנו קשר פנימי הדוק עם אותה ישות שחיה באופן ממשי על האדמה וחוותה את מיסטריית גולגולתא. אם אנו מתבוננים בדברים בצורה זו, נוצרת זרימה המחברת בין מעמקי הנפש שלנו לבין האירועים ההיסטוריים של גולגולתא.

ואז עלינו לבחון את המשבר שבו אנו נמצאים בזמן הנוכחי. לפני שמונה ימים הצבעתי על המשבר הזה באמצעות דוגמה ספציפית. רציתי להראות איך אדם המתאמץ להיכנס לחיים כריסטיאניים מחפש כל מיני דברים – רק לא את כריסטוס. כיום אדם יכול להשתייך לקהילה כריסטיאנית מוכרת ואולי אף בעלת השפעה, השפעה שהולכת להתעצם עוד יותר בזמן הקרוב, מבלי לחפש את כריסטוס. זאת תופעה שיש להדגיש שוב ושוב על בסיס מדע הרוח. עלינו להדגיש גם כי תפקידו של האדם המודרני הוא לא להירתע מהכוחות הפנימיים של הנפש כדי להיות מסוגל לתפוס מחשבות רוחניות-מדעיות קונקרטיות כמו אלה. יש לגייס כוח מסוים של הנפש כדי להחיות בתוכה את המחשבות הללו. מבלי להשתמש בכוח הנפשי הזה, לא נוכל להמשיך להתקדם, מפני שהצורך להפעיל כוח כזה הוא פשוט חלק מטבעו של האדם של ימינו. אך כוח שאמורים להשתמש בו ולא משתמשים בו יוצר מחלה בצורה זו או אחרת. מחלה נגרמת לא רק עקב חוסר, אלא גם בגלל עודף של משהו. אנשים רבים שנראים חלשים היום הם למעשה חזקים. עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, רבים מהאנשים החלשים האלה הם חזקים בתוכם. אנשים רבים שמתנהלים כמו אנשים חלשים, שאין להם סיפוק בחיים ואינם יודעים כיצד "להיכנס להרמוניה עם האינסוף", כפי שנהוג לומר, הם בעצם חזקים בתת-מודע שלהם; אבל מפני שהם לא מסוגלים להעלות לתודעה את מה שחזק בהם בתת-מודע, מפני שהם לא יודעים מה מתחזק ופועל שם בתת-מודע, תת-המודע הזה הולך בדרכים לא נכונות וגורם לחוסר יציבות. מדע הרוח רוצה להביא לתודעה את מה ששואף להתעורר ולהתחזק בתוך האדם של ימינו, את מה שרוצה לעלות לתודעה. ומה שרוצה לעלות לתודעה הוא מעל לכל הבנה נכונה ומספקת של מיסטריית גולגולתא, עובדה שלעיתים באה לידי ביטוי בצורה מוזרה.

הצבעתי כבר, מצד אחד, על הצורך למצוא הבנה כזו, ומצד שני, על הרתיעה מידע כזה. דברים רבים מראים שקיימת כמיהה למצוא שוב את הרוח, אך זו כמיהה שאינה יכולה להתממש היום ללא ההבנה של מיסטריית גולגולתא. העובדה שישנה כמיהה כזו מודגשת גם ידי אינספור כותבים, לרוב כאלה שרחוקים ככל האפשר מכל הבנה אמיתית. כדי שנוכל להבין את החיים בזמן הנוכחי, עלינו גם ללמוד להכיר את מה שאפשר לראות או לשמוע כל יום בתחום הזה. מצד אחד, המשימה של כל מי שמפתח עניין במדע הרוח היא ללמוד להכיר את הידע שהרוח רוצה להעביר היום, ומהצד השני גם ללמוד לזהות איפה קיימת רתיעה מידע זה. עלינו לדעת לזהות היכן בדיוק הדברים מופיעים בצורה מזויפת, היכן נראה כאילו שיש חתירה לרוח – היא כן נוכחת, אבל רק בתת-המודע – אבל אין כל רצון לאפשר לצורה האמיתית של מדע הרוח לצאת לאור. לכן אינני מהסס להצביע על דוגמאות בולטות כאלה בחיים של תקופתנו.

הגיע אלי עוד מאמר שנכתב בימינו, שבו המחבר מתאר בדיוק דוגמה כזו של שאיפה לרוח, כביכול. מישהו, שמחבר המאמר הכיר היטב, אמר לו שהוא פשוט חייב לשמוע הרצאה של יוהנס מולר,^[3] כי זאת חוויה שאסור להחמיץ. הוא ממשיך וכותב: כאשר אותו אדון ציין את השם יוהנס מולר, הוא מיד הוסיף שיוהנס מולר הוא המנהל של בית הבראה פסיכיאטרי וייסד מעין דת או אתיקה חדשה. אבל עם המילה דת הוא כבר הפליג למקום אחר לגמרי, ותוך משפט אחד הוא כבר פיתח תיאור מפורט ביותר של כריסטולוגיה.^[4] האדון שמדובר בו הציג את דעתו על חיי ישוע במהירות עצומה, משם עבר לתיאולוגיה הליברלית, לאסכולת מרבורג, לאסכולת היידלברג וכו', לאחר מכן הגיע אל אלכסנדרונים, אל ההגליאנים השמאליים^[5] וכן הלאה. בתחום הזה אנו פוגשים היום את האיוולת של אנשים רבים המתעניינים בכל מה שעולה, ואז הם מדקלמים בקצב עוצר נשימה את כל מה שאפשר בהזדמנות כזו. כאשר מחבר המאמר שמע את כל זה, הוא חשב שעד כמה שידוע לו אף אחד לא מסוגל לדבר כל כך מהר, חוץ מאולי קיינץ,^[6] וגם הוא רק כשהוא רוצה לתפוס את הרכבת המהירה האחרונה לברלין לאחר הופעה בתיאטרון. אך למרות זאת, כתוצאה מחוויה זו הוא הלך לשמוע הרצאה של יוהנס מולר על תכלית החיים.

הוא גילה שם שיוהנס מולר מדבר על מטרת החיים כמו שמדברים עליה קדושים אמיתיים: האדם צריך להקריב את עצמו, הוא לא צריך לחיות למען עצמו, הוא צריך לחיות למען הקהילה, וכן הלאה. רק דבר אחד הטריד את מחבר המאמר. מהשיחה שהייתה לו עם האדון שדיבר מהר, הוא יצר לעצמו בראש תמונה מסוימת לגבי יוהנס מולר. אילו יוהנס מולר היה דומה לתמונה זו, הוא היה מאמין למה שהוא אמר. אבל התמונה לא התאימה כלל. הוא מתאר את הרושם שהוא קיבל לגבי יוהנס מולר, ואני רוצה לשתף אתכם בתיאור זה, כי הוא באמת משהו שיכול לגרום לאדם להיות מודע היטב לדרך שבה נעשים הדברים כיום. הוא כותב:

"על הבמה עלה גבר בגודל בינוני, מוצק, עם צוואר קצר, שפם עבות ופנים ורדרדות, אבטיפוס של אדם בריא לחלוטין, של תושב עיירה קטנה בגרמניה. במהלך ההרצאה כולה לא יכולתי להשתחרר מהרעיון שהאיש הזה היה יכול להיות מנהל מצוין במפעל לצעצועים גדול וידוע בנירנברג. האופן שבו יוהנס מולר התייחס לקהל לא הפריע לתמונה זו בכלל. דרך הדיבור שלו הייתה ברורה, נחושה, ידידותית, רגועה, ועם זאת הביעה השתתפות פנימית רבת עוצמה בכל מה שהוא אמר. הוא הסביר את הכול בצורה הכי מובנת, ואף חזר על דברים פעמיים או שלוש, ולא נח עד שלא הביע את מה שרצה לומר בצורה לגמרי בהירה וחד-משמעית. הוא לא סטה מהנושא ולא היסס, אלא דיבר כל הזמן מתוך רצון כן ורציני לשרת את הטוב. בקיצור, מועצת עיר גרמנית אידיאלית הייתה צריכה להיות מורכבת מאנשים כאלה. וזה היה נכון גם לגבי הרעיונות העיקריים בהרצאתו: כל הרעיונות שיוהנס מולר הציג היו בעצם המחשבות שאזרחים גרמניים טובים יכולים לחשוב בימי חג מיוחדים".

אבל איך דמיין מחבר המאמר את זה שיעלה על הבמה וידבר על הקרבה עצמית, על התמסרות לזולת? הוא אומר:

"התמונה שיצרתי בדמיוני על יוהנס מולר נחרטה כה חזק בראשי שאני משוכנע שהוא קיים בכל זאת איפשהו בעולם. בתמונה זו בדמיוני, יוהנס מולר תומך את ראשו בידו הלבנה והרזה כשפניו חיוורות ועייפות ועיניו החומות והעצובות מביטות למרחקים. הוא אומר בקול רך אך ברור: כן, אורחים יקרים, האמינו לי. משמעות החיים היא הקרבה. ואז לא רק אני, אלא כל הנוכחים, היו אומרים זה לזה את אותו הדבר, לפחות באותו רגע."

במילים אחרות, אילו יוהנס מולר היה דומה לדעה הקדומה של מחבר המאמר, הוא היה מאמין לו. מעניין מאוד. ומדוע הוא היה מאמין לו? הסיבה פשוטה מאוד. לעומת רוב המאזינים בקהל, יש לו שכל ביקורתי, כמו שמבינים זאת בימינו. הוא רואה את הדברים בפקחות מסוימת, ולכן הוא אומר לעצמו: אילו היה בא אדם בעל פנים חיוורות ומבט מהורהר ומופנם, אז הייתה לו הזכות לדבר על הקרבה; העולם היה מאמין לו כי אז היה אפשר לראות שעבור אדם כזה הקרבה עצמית איננה למעשה הקרבה, אלא זה מה שמביא לו אושר בחייו, והוא שמח להקריב קורבנות. במקרה של יוהנס מולר האמיתי, דבר זה לא היה מובן מאליו על פי המראה החיצוני שלו. כי מחבר המאמר ראה מול עיניו: כפי שהוא מתבטא, כפי שהוא נראה, ברור שיוהנס מולר איננו אדם שמקריב את עצמו, אלא יותר מזה, הוא עושה רק דברים שגורמים לו הנאה. יש כאן, כמובן, משהו די פרדוקסלי. אבל מחבר המאמר נותן לזה שם אחר. הוא אומר: האיש הזה בעצם רוצה לעשות תמיד את מה שמתאים לו, את מה שנותן לו הנאה, אבל הוא לא אומר את זה; כי אז הוא היה צריך לומר לאנשים: משמעות החיים היא תמיד לעשות את מה שהדחפים שלך אומרים לך, את הדברים שאתה מרגיש משיכה אליהם. בקיצור, הוא היה צריך לדבר כמו ניטשה. אבל הוא לא עושה זאת, אלא אומר את ההיפך ממה שכתוב לו על המצח.

אולם לעיתים קרובות קיימת כיום כמיהה לשמוע את ההיפך ממה שהאדם נוטה לעשות בפועל. בואו נבין את המשמעות העמוקה של הדבר. אני חוזר ואומר: לעיתים קרובות יש לאדם כמיהה לשמוע את ההיפך ממה שהוא עושה בפועל. אין ספק שדווקא אלה שהכי פחות נוטים להתמסר ולהקריב את עצמם למען אחרים, הם במיוחד אלה שאוהבים לשמוע שמשמעות חיי האדם היא הקרבה עצמית, לחיות רק למען הזולת. הם רוצים לשמוע משהו ששונה לחלוטין מהמציאות.

מה זה אומר בעצם?

זה ככה: כל מי שלומד את החיים היום, כל מי שיש לו חוש למה שקורה סביבנו, אם הוא ישים לב למה שאנשים מעדיפים לראות ולשמוע, הוא יגלה שהם בעצם רוצים לדבר על אימפולסים ששונים לחלוטין מהדחפים הפנימיים ביותר של חייהם. כמובן שהם משלים את עצמם לגבי עובדה זו, אבל זאת עובדה בולטת ביותר בעיני אלה שיודעים להתבונן בחיים בזמננו. בני האדם רוצים את ההתרגשות של משהו שהוא ההיפך ממה שקיים בפועל. אך חשוב לזכור שאין היום הרבה הבנה כדי לשים לב לדברים כאלה. ישנן היום גם דרכים רבות שמאפשרות לאדם להימנע מלפגוש את הדבר בכנות וברצינות. לדוגמה, מישהו ששומע את יוהנס מולר אומר שמשמעות החיים היא הקרבה למען הזולת, עשוי ללכת לקבוצה גדולה של אנשים ולספר להם שהוא שמע דובר נפלא שהצביע על עיקרון חשוב ביותר: "משמעות החיים היא הקרבה עצמית למען אחרים". הוא יצהיר מול כולם שמאותו רגע הוא יחיה ויתנהג על פי עיקרון זה, כפי שהוא מבין אותו. כמובן שעם תוספת כזו, "כפי שהוא מבין אותו", קל מאוד היום להתחמק מההבנה הברורה ומהפרשנות המדויקת שאותן דורשת המציאות. זאת דרך אהובה מאוד על אנשים בזמננו. האמת היא שאנשים רבים היום, רוב האנשים בעצם, אוהבים מאוד לשמוע משהו שונה לגמרי מהמציאות. מאיפה זה מגיע?

זה למעשה ביטוי של הכמיהה שיש לאנשים רבים היום, אנשים שאינם מוצאים סיפוק במציאות החיצונית ורוצים משהו שונה. אנשים רוצים משהו שלא נמצא במציאות הזאת, משהו שלא ממצה את עצמו במציאות החיצונית. קיים אימפולס אמיתי להתעלות על המציאות החיצונית, אבל אימפולס זה מוצא ביטוי לא בריא מפני שאנשים מחפשים בכל מחיר דרך להימנע מלהכיר במציאות הרוח. קחו למשל את הדוגמה של האיש שכתב את המאמר שהזכרתי. אפשר בהחלט להניח שלמרות הכול יוהנס מולר יתאים לו יותר מדע הרוח, מהסיבה הפשוטה שיוהנס מולר אומר: משמעות החיים היא להקריב את עצמך לכלל – ועל זה אפשר תמיד לכתוב מאמר ולסיום להוסיף את המשפט: "אבל מהי המטרה הגדולה האוניברסלית של החיים לעולם לא נדע, ובסופו של דבר גם אין צורך שנדע." כלומר, תמיד קיימת האפשרות שהמחבר יעשה רושם של אדם שנון וחכם, של איש של העולם הגדול, בזמן שהוא בור אמיתי ורגיל לחלוטין. באופן זה, אפשרות זו עומדת בעינה.

אולם אפשרות זו כבר לא קיימת אם אנו מחפשים להגיע לאותה השקפת עולם שאינה נשענת על משפטים ריקים מתוכן כמו הקרבה לכלל האנושות, אם איננו מתעלמים מהאופן שבו מדבר אלינו עולם הרוח, ואם אנו מכירים במה שנדרש מהתקופה הנוכחית. הנפש האינדיבידואלית שהולכת בדרך זו תגלה אז באיזו מידה היא צריכה להתקדם בהתפתחות שלה עצמה, וגם עד כמה גורלה האינדיבידואלי דורש ממנה להקריב את עצמה למען הזולת, במקום שבו היא נמצאת, אם היא מקשיבה למה שעולם הרוח דורש ממנה בדיוק באותו רגע ובאותו שלב. אז לא יהיה צורך לדקלם אמירות כלליות ריקות מתוכן, אלא יהיה עלינו לפתח בנפש את אותו כוח פנימי שמוביל בסופו של דבר לתובנה רוחנית קונקרטית. אם לא נדע כיצד להביא את המציאות הרוחנית לתוך המציאות הגשמית, משפט כמו "משמעות החיים היא הקרבה לזולת" – שהוא ללא ספק משפט נכון – יהיה חסר תועלת לחלוטין ויישאר לעולם משפט ריק מתוכן. כי זאת בדיוק הסיבה שבגללה התרחשה מיסטריית גולגולתא. היא נכנסה לאבולוציה כדי שמתוך המוות ינבטו חיים חדשים; או במילים אחרות, כדי שמהתודעה הנוכחית שלנו, אשר קשורה למוות, תיוולד הרוח החיה. ובלידה זו של הרוח החיה מהתודעה הקשורה למוות, אנו מחוברים בקשר עמוק למיסטריית גולגולתא. אך מופיעים פה ושם כל מיני סימנים המעידים על כך שאנשים מתחילים להכיר בצורך להקשיב למה שאומר מדע הרוח. אנו חיים בזמנים קשים, בתקופה רצופה בבעיות ועימותים. כולם חשים שיש לחפש דרך לצאת מעימותים אלה. אבל במעמקי התקופה נמצאת העובדה שמעימותים אלה אפשר לצאת באמת רק דרך תפיסה אמיתית של הרוח. כל שאר הניסיונות יוכיחו עצמם כאשליות ומראית עין, כי אם אין בהם הבנה של הרוח, הם אינם מכילים את המציאות המלאה.

ההבנה הראשונה של מיסטריית גולגולתא נוצרה דרך חוויה פיזית בלתי אמצעית. כפי שאמרתי לעיתים קרובות, אנשים דיברו על כריסטוס בזמנים הראשונים של הכריסטיאניות, מפני שהיו עדיין אנשים שראו את כריסטוס; מאוחר יותר אנשים דיברו על כריסטוס, כי היו אנשים שהכירו את אלה שראו את כריסטוס. הצבעתי על תופעות ספציפיות, כמו למשל על כך שמשהו מהשפה של כריסטוס עדיין שרד בשפה של השליחים הראשונים. אם כן, אנחנו יכולים להבין שחוויית-הכריסטוס הראשונה בקרב האנושות הייתה במישור הפיזי. עם הזמן חוויה זו דעכה, כך שעד לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הבנת הכריסטוס נעלמה לגמרי. היה זה בלתי נמנע שייווצר המצב הנוכחי, שבו, כפי שתיארתי בהרצאה האחרונה, ישנם אנשים שמחפשים את הכריסטיאניות, אך אין בהם את האימפולס לחפש את כריסטוס עצמו. מה שקורה היום קורה גם כביטוי למשבר בהבנת הכריסטוס. חשוב להבין שאנו חיים בתקופה של משבר בהבנתנו את כריסטוס; והבנה חדשה של כריסטוס, שהיא הכרחית לחלוטין, אינה יכולה לבוא בשום דרך אחרת מזו של העמקה בידע של מדע הרוח. אולי כוחות אהרימאניים תוקפים את ההעמקה המדעית-רוחית הזו בעוצמה כזו, דווקא מפני שהיא כל כך הכרחית בזמננו. אבל זה לא יכול למנוע מאלה שמכירים במשימה של מדע הרוח לחוות את המשימה הזו כקשורה למשימות ההיסטוריות העולמיות הגדולות של זמננו. הפיתרון לשאלות הגדולות של הזמן הנוכחי – ואין זה אמור להיות רעיון לתעמולה חד-צדדית למדע הרוח – חייב להיות כבר כזה שנובע מתוך הכרה אמיתית של החיים בזמננו; ניתן למצוא את הפיתרון לשאלות המעשיות החשובות ביותר של זמננו רק אם הידע של מדע הרוח זורם לתוך פיתרון זה.

——————————————————————————

1. Arnold Rudolf Karl Fortlage, 1806-1881 ↑
2. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
3. Johannes Müller, 1864-1949 ↑
4. ענף בהגות הכריסטיאנית העוסק בישוע כמשיח וכמושיע ובכל הנאמר עליו בפן זה של הווייתו – מתוך הוויקיפדיה. ↑
5. היסטוריונים הצביעו על השפעתו של הגל על שני מחנות שונים: הגליאניות ימנית והגליאניות שמאלית (שחבריה כונו "ההגליאנים הצעירים") – מתוך הוויקיפדיה. ↑
6. Josef Kainz, 1858-1910 שחקן תיאטרון. ↑