כריסטוס ונפש האדם
רודולף שטיינר
GA155
4 הרצאות
תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה שנייה
נורקפינג, 14 ביולי 1914
תקציר: ביטחון במציאות המתמשכת של הסדר העולמי וחוסר הוודאות לגבי האידיאלים שלנו. באמצעות כריסטוס, מה שהאדם משיג כחוכמה על פני האדמה הופך לא רק לנבט התקדמותו האינדיבידואלית, אלא לזרע האנושות כולה, כאשר האדם קיבל בחייו את כריסטוס לתוך עצמו. כל האידיאלים שלו, שאותם הוא מפקיד בידי כריסטוס, מהווים זרעים עבור המציאות העתידית. זה נכון גם לגבי האידיאלים הארציים, אך במיוחד אחרי המוות. הדוגמה של כריסטיאן מורגנשטרן ומריה שטראוך-שפטיניס.
******************************
כאשר יום נוסף חולף בחיינו, ואנו יודעים כמה אנו חייבים לשמש על היום הזה, ועד כמה משימות חיינו קשורות לאור השמש, איננו חושבים על כך שבכל ההנאה והסיפוק שאנחנו חווים הודות לאור השמש, טמון באופן לא מודע הביטחון שבבוקר למחרת, לאחר שנחנו כל הלילה, תזרח השמש שוב. זה מראה שבנפשנו חי הביטחון שהמציאות של הסדר העולמי תמשיך להתקיים. אולי אנחנו לא תמיד מודעים לכך, אבל אם ישאלו אותנו, אין ספק שהתשובה שלנו תהיה ברוח זו. אנו מתמסרים היום לעבודתנו מכיוון שאנו יודעים שהפירות של עבודה זו מובטחים למחר; מכיוון שאנו יודעים שלאחר שננוח בלילה, תופיע שוב השמש ופירות עבודתנו יוכלו להבשיל.
אנו מפנים את מבטנו אל הצמחייה המכסה את האדמה. אנו נפעמים במשך השנה הזאת מכל מה שאנו רואים בתצוגת הצמחים על פני האדמה. אנו מתקיימים מפירות האדמה. אנו יודעים שעל פי המציאות של הסדר העולמי, מזרע של השנה הזאת תצמח הצמחייה ויופיעו הפירות של השנה הבאה. ושוב, אם היו שואלים אותנו מהו המקור של ביטחון זה בתוכנו, היינו נותנים את התשובה שהמציאות של סדר העולם נראית לנו ודאית, שאנחנו בטוחים שמה שהבשיל כזרע מהיבול הקודם יתפתח ויופיע שוב בעולם המציאות.
אך כשאנו חושבים על הבטחה כזו שחבויה במציאות, קיים דבר שמולו אנחנו זקוקים לתמיכה. זה משהו שיש לו חשיבות מיוחדת מאוד לחיי הנפש הפנימיים שלנו. עלינו לחשוב רק על המילים “האידיאלים שלנו”, ואנחנו מרגישים מייד שיש דבר בחיים שמולו אין לנו את הבטחון הזה, מפני שכל מי שחושב או מרגיש בצורה ריאלית לא מוצא ערובה כזו במציאות. מה מכילות מילים אלה: האידיאלים שלנו! כאשר אנו חושבים ומרגישים במובן גבוה יותר, האידיאלים שלנו שייכים למה שחשוב יותר לנפשנו מהמציאות החיצונית. האידיאלים שלנו הם אלה שמזינים את נפשנו מבפנים, הם אלה שמציתים את מעמקי נפשנו והופכים את החיים ליקרים ובעלי ערך עבור נפשנו מבחינות רבות. וכשאנו מתבוננים בחיים החיצוניים, במה שמציאות החיים מבטיחה לנו, אנו מתייסרים לעיתים קרובות בגלל המחשבה: האם יש בכלל במציאות זו משהו שמבטיח לנו את הדבר היקר ביותר בחיים, את הגשמת האידיאלים שלנו?
קיימים בנפש האדם אינספור קונפליקטים הנובעים מכך שהאדם מטיל פחות או יותר ספק בהגשמת האידיאלים שלו, למרות שזה הדבר שהוא היה רוצה להיאחז בו בכל נימי נפשו. אם רק נתבונן בעולם של המישור הפיזי בצורה אובייקטיבית, ללא דעות קדומות, נמצא אינספור בני אדם שחווים מאבקי נפש עוצמתיים וקשים ביותר בגלל חוסר יכולתם להשיג אידיאל שנראה להם כבעל ערך גבוה ביותר. כי הרי איננו יכולים להסיק ממהלך האבולוציה שהאידיאלים שלנו בחיים יהיו זרעים של מציאות עתידית באותה וודאות שבה אנחנו יודעים, למשל, שהזרעים של הצמחים מהשנה הזו יהפכו להיות הבסיס לצמחיה שתכסה את האדמה בשנה הבאה. כשאנו מסתכלים על זרעי הצמחים, אנו יודעים שהם נושאים בתוכם את מה שיהפוך במידה רבה למציאות של השנה הקרובה. אך כאשר אנו חושבים על האידיאלים שלנו, אנחנו יכולים אמנם לשאת בנפשנו את האמונה שלאידיאלים אלה תהיה משמעות כלשהי, שיהיה להם ערך כלשהו עבור החיים; אך לא יכול להיות לנו הביטחון והוודאות לגבי האידיאלים שלנו באותה מידה כמו שיש לנו ביטחון במציאות הפיזית. כבני אדם, היינו רוצים שהאידיאלים שלנו יהיו הזרעים לעתיד שיבוא, אך אנחנו מחפשים לשווא במציאות את מה יכול לתת לנו ביטחון בכך. לכן, אפילו אם אנו מתבוננים במישור הפיזי, אנו רואים שנפשנו, עם כל האידיאליזם שלה, נמצאת לעיתים קרובות במצב של ייאוש.
נעבור כעת מהעולם של המישור הפיזי אל העולם האוקולטי, אל העולם של הרוחניות הנסתרת. אדם שהפך לחוקר רוחי לומד לזהות נפשות בזמן שהן צריכות לעבור בין המוות ללידה החדשה. חשוב מאוד להתבונן בעיניים רוחיות באותן נפשות אשר בחייהן הארציים היו מלאות באידיאלים גבוהים, באידיאלים שנולדו מתוך האש והאור שבמעמקי ליבן.
כאשר האדם עובר דרך שער המוות ולפניו עומדת התמונה הפנורמית של חייו, תמונת-הזיכרון של החיים שחלפו, שאותה אנו מכירים היטב, עולם האידיאלים שזור גם הוא בתמונה גדולה זו של החיים. עולם האידיאלים עשוי להופיע בפני נפשו של האדם לאחר המוות באופן כזה שהוא ירגיש משהו שניתן לבטא במילים כך: “כן, האידיאלים האלה שהציתו והאירו את מעמקי לבי, שהיו בשבילי האוצר היקר והעמוק ביותר של ליבי, אידיאלים אלה לובשים כעת מראה מוזר מאוד. הם נראים כעת כזרים, כאילו הם לא שייכים באמת לכל מה שאני זוכר כחוויות ארציות אמיתיות של המישור הפיזי.” ואף על פי כן, האדם המת חש עצמו נמשך לאידיאלים אלה שלו כמו למגנט, הוא מרגיש מרותק כמו דרך כבלי קסם לאידיאלים אלה. יכול להיות בהם משהו שמושך את המת בצורה מיוחדת במינה. אך יכול להיות בהם גם משהו שגורם לו לחוות מעין רתיעה או זעזוע קל, והוא מרגיש שהם עלולים להיות מסוכנים עבורו, שהם עלולים להרחיק אותו מהאבולוציה הארצית, וגם ממה שקשור לאבולוציה הארצית בחיים שבין המוות ללידה החדשה.
כדי להבהיר את דבריי, הייתי רוצה להתייחס לחוויות קונקרטיות, לחוויות שחלק מהחברים היושבים כאן כבר מכירים, אך הערב יש להאיר אותן במיוחד מנקודת מבט מסוימת, כדי שניתן יהיה לקשור אותן למה שאמרתי על טבע האידיאלים האנושיים.
בשנים האחרונות הצטרף אלינו אדם בעל אישיות פואטית מיוחדת [כריסטיאן מורגנשטרן]. הוא נכנס לתנועה האנתרופוסופית שלנו מתוך חיים שהוקדשו כולם לאידיאליזם הטהור ביותר, חיים שכבר עברו העמקה מיסטית עוד לפני שהגיע לאנתרופוסופיה. הוא התמסר לתנועה הרוחנית שלנו בכל ליבו ובכל נפשו, למרות שנפשו שכנה בגוף חלש ושברירי. באביב של השנה איבדנו אותו מבחינת החיים הארציים: הוא עבר דרך שער המוות. הוא השאיר לאנושות סדרה של שירים נפלאים, שיצאו לאור בכרך שהופיע זמן קצר לאחר מותו.
עקב הקשיים בחייו הפיזיים החיצוניים, הוא נאלץ פעמים רבות להיות מנותק מתנועתנו מבחינת המרחב, כשהוא שהה באתר מרפא מבודד בהרים בשוויץ או במקום אחר כדי לטפל בבריאותו. אך גם מרחוק הוא נשאר מחובר מאוד לתנועתנו, ושיריו, שהחברים בחוגים אנתרופוסופיים מסוימים מדקלמים שוב ושוב במיוחד בזמן האחרון, משקפים בצורה פואטית את מה שאנו מפתחים באנתרופוסופיה במשך למעלה מעשור.
הוא עבר כעת דרך שער המוות, ומתוך ההתבוננות האוקולטית בנפשו עולה דבר מעניין ביותר. ניתן לומר שאת משמעות חיי הנפש בגוף חולה זה ניתן לגלות רק לאחר המוות. מה שנפש זו ספגה בעוד היא עובדת איתנו במסירות רבה על התקדמות התנועה האנתרופוסופית, פיתח עוצמה גדולה עוד יותר, אפשר לומר, מתחת לפני השטח של הגוף המתכלה בהדרגה. הגוף החולה הסתיר עוצמה זו כל עוד הנפש עצמה הייתה בו. אך כעת, כשאנו פוגשים נפש זו לאחר המוות, תוכן החיים שאותו הפנימה נפש זו מאיר וזוהר ממנה, כמו שיכול לזהור רק בחיים הרוחיים. אני יכול לומר שספירה דמוית הענן שבה חי חברנו עכשיו, לאחר שעבר דרך שער המוות, מופיעה כמו תמונה קוסמית רבת עוצמה. עבור הרואה הרוחי, זהו מראה ייחודי ומרשים ביותר.
אפשר אולי לומר שהרואה הרוחי האוקולטי יכול לשוטט עם מבטו בכל רחבי העולם הקוסמי-רוחי. אך זה דבר אחד כאשר אתה משוטט במבטך הרוחי בכל רחבי העולם הנפשי הקוסמי, ודבר אחר לגמרי כשאתה רואה שמנפש אנושית מיוחדת במינה מאיר משהו שנראה כמו תמונה פנורמית אדירה, כמו ציור עצום של מה שמתגלה בעולם הרוח. כמו שכאן אנו מסתכלים סביבנו על העולם הפיזי, ואז אנו רואים אותו משתקף בציורים המרהיבים של רפאל או מיכלאנג’לו, כך זה בעולם הרוח במקרה שעליו אנו מדברים. כאשר אנו עומדים מול ציור של רפאל או מיכלאנג’לו, לעולם לא נאמר: “הציור הזה כבר לא תורם לי שום דבר, כי בכל מקרה נמצאת לפניי המציאות הגדולה של העולם האמיתי”. באותו אופן, כשאנו מתבוננים בתמונה המשקפת בנפש מסוימת את מה שאנו יכולים לראות כשאנו מתבוננים במציאות הרוחית, נוכל להבין שההארה העצומה של תמונת נפש זו מעשירה אותנו עד אין סוף. כשאנו עומדים מול החבר שלנו, שנפשו מכילה לאחר מותו השתקפות של כל מה שתיארנו לאורך שנים מעולמות הרוח, ניתן ללמוד לאינסוף יותר מאשר מהתבוננות ישירה במרחבים העצומים של המציאות הרוחית.
זוהי עובדה אוקולטית. תיארתי עובדה אוקולטית זו שוב ושוב לידידינו האנתרופוסופים במקומות אחרים, וכעת הדגשתי את מה שעשוי להיות חשוב לנושא שלנו היום. עובדה אוקולטית זו, כפי שהיא התגלתה בפניי דרך כריסטיאן מורגנשטרן, מראה לי משהו נוסף. לעיתים קרובות, כאשר אנו רואים עדיין את ההתנגדות הגדולה למה שמלמדת התורה האוקולטית, עולה אולי השאלה – אני לא אומר שעולה ספק – אבל כן יכולה לעלות השאלה: איזו התקדמות תמצא תורה אוקולטית זו בלבבות ובנפשות בני האדם? האם יש ערובה כלשהי, האם משהו מבטיח לנו, שעבודתנו בחברה האנתרופוסופית שלנו תמשיך להשפיע במהלך האבולוציה הרוחנית של האנושות? כאשר אנו רואים למה הפכה נפשו של חברנו, אנו מקבלים ביטחון כזה מהעולם האוקולטי. מדוע? חברנו, שהשאיר לנו את השירים “מצאנו נתיב”, חי בתמונת חיים קוסמית עצומה, וזה מהווה עבורו מעין גוף נפשי לאחר המוות. אך בזמן שהוא היה מחובר אלינו בתוך התנועה האנתרופוסופית שלנו, הוא קלט והפנים את מה שאנו מלמדים על כריסטוס. הוא הפנים את התורה האנתרופוסופית, והוא חיבר אותה עם נפשו, כך שהיא הפכה להיות דם ליבו הרוחני של נפשו. התורה הזו שאותה הוא הפנים בנפשו הכילה בתוכה את כריסטוס כסובסטנציה, כ”חומר”. הוא הפנים תורה זו כך שישות-הכריסטוס זרמה לתוכו ביחד איתה. כריסטוס, כפי שהוא חי בתנועה שלנו, עבר בו-בזמן לתוך נפשו.
כאשר אנו בוחנים את העובדות האוקולטיות האלה, עולים הדברים הבאים. האדם העובר דרך שער המוות אכן יכול לחיות בתמונה קוסמית גדולה כזו; הוא ילך איתה לאורך החיים בין המוות ללידה חדשה; היא תפעל בכל ישותו, היא תתגשם בכל ישותו, או ליתר דיוק “תתנפש” – תמלא בנפש את כל ישותו, ותיכנס לחייו הארציים החדשים כשהוא יירד שוב לחיים ארציים. נפש כזו קולטת זרע של שלמות עבור חייה, והיא תתקדם הלאה באבולוציה של הקיום הארצי. כל זה קורה מפני שהנפש הפנימה תורה מסוימת. אך נפש מיוחדת זו ספגה את כל התורה הזאת כשהיא חדורה ומלאה ברוח דרך ישות-הכריסטוס, דרך הרעיונות שאנו יכולים לקלוט לגבי ישות-הכריסטוס. כתוצאה מכך, כל מה שהפנימה נפש כזו אינו רק אוצר אשר משרת את המשך התפתחותה של נפש זו, אלא אוצר שפועל על האנושות כולה דרך כריסטוס, אשר שייך לכל האנושות. אותה תמונה קוסמית שמתפתחת מול עיני הרואה הרוחי בנפשו של מי שעבר דרך שער המוות באביב הזה היא בשבילי הערובה לכך שמה שניתן לומר היום מעולמות הרוח יאיר ויקרין למטה, דרך אהבת הכריסטוס, לתוך הנפשות שיבואו מאוחר יותר; הנפשות האלה יקבלו ממנו אש של השראה. חברנו לא רק ימשיך לשאת בחייו שלו עצמו את האנתרופוסופיה החדורה בכריסטוס למען שלמותו שלו, אלא אחרי שהוא קיבל את האנתרופוסופיה חדורה בכריסטוס, היא תהפוך לאימפולס מעולם הרוח עבור הנפשות שיחיו במאות הבאות; לתוכן יקרין משהו שחדור כולו בכריסטוס. הנפשות יכולות לא רק לספוג את מדע-הרוח החדור בכריסטוס עבור עצמן ולטובתן, אלא הן יכולות גם לשאת אותו דרך תקופות עתידיות באבולוציה. אם אנו מחדירים את כריסטוס לתוך ידע זה, הוא זורם לתוך כל האנושות כמו זרע, מפני שכריסטוס הוא הישות השייכת לכל האנושות. כאשר כריסטוס נוכח, הטוב שבחיים אינו שייך לאדם אינדיבידואלי בלבד; הוא נושא תמיד פרי עבור הפרט, אך יחד עם זאת, הוא הופך לטוב עבור האנושות כולה.
זה מה שעלינו להציב בצורה בהירה בפני נפשנו. אנו רואים אז איזה הבדל משמעותי קיים בין לקלוט חוכמה שאינה חדורה בכריסטוס לבין לקבל חוכמה המוארת באורו של כריסטוס. כאשר אנו מתאספים ביחד עם חברינו הקרובים, איננו נפגשים כדי לדון ברעיונות מופשטים, אלא כדי לפתח תורת נסתר אמיתית, מבלי לחשוש ממה שיש לעולם המודרני נגד האוקולטיזם האמיתי. מסיבה זו, עלינו לגעת גם במה שאנו יכולים ללמוד לדעת רק באמצעות מחקר רוחי אמיתי.
אני אציין כעת מקרה נוסף. בשנים האחרונות הייתה לנו הזדמנות להציג במינכן את מה שאנו מכנים מחזות מסתורין, וגם חברינו משבדיה השתתפו בהן פעמים רבות. מנקודת מבט מסוימת, כבר שיתפתי כמה חברים במה שאני אומר כעת. בהופעות אלה, היינו חייבים לעשות דברים מסוימים באופן שונה מאשר בהופעות אחרות. היינו חייבים להרגיש רגש אחריות כלפי עולם הרוח. אי אפשר היה לגשת למחזות מסתורין אלה כמו להצגת תיאטרון. כמובן, כל מה שאדם עושה במקרה כזה חייב להתבצע מתוך כוחות הנפש שלו. אבל יש להבין שגם בחיים הפיזיים, אם אנחנו רוצים לעשות דבר כלשהו מתוך הרצון של נפשנו, אנחנו חייבים להשתמש בכוח השרירים שלנו, אשר מגיע אלינו מבחוץ, אך יחד עם זאת שייך לנו. אם אין לנו את הכוח הזה של השרירים, שאותו אנו מקבלים מבחוץ, אין ביכולתנו לעשות דברים מסוימים. במובן מסוים, כוח השרירים שייך לנו, ובו זמנית אינו שייך לנו. הדבר נכון לגבי יכולותינו הרוחניות, אך ההבדל הוא שאם אנו רוצים שיכולות אלה יהיו פעילות בעולם הרוח, הכוח הפיזי, כוח השרירים, לא יכול לעזור לנו. הכוחות של עולם הרוח עצמו חייבים לבוא לעזרתנו; חייבים להקרין דרכנו ולמלא אותנו הכוחות החודרים מעולם הרוח אל תוך עולמנו הפיזי. אולי ניתן לגשת למשימות כמו הצגת המחזות שלנו במינכן מתוך תודעה אחרת, אבל מבחינתי, תמיד היה ברור לי שניתן לבצע את היוזמות השונות שלנו לאורך שנים, רק אם זורמים לתוך כוחותינו האנושיים כוחות רוחיים מסוימים הנעים בדיוק לכיוון זה, או במילים אחרות, רק אם כוחות רוחיים של מלאכים שומרים, זורמים לתוך כוחותינו האנושיים.
זה היה בהתחלת העבודה שלנו במדע-הרוח, בחוג חברים מצומצם. זה היה חוג קטן מאוד, ובכל פעם שנפגשנו בברלין בתחילת המאה שלנו, היה אפשר לספור בקלות את מספר החברים הנוכחים. לזמן קצר הייתה תמיד ביניהם נפש נאמנה מסוימת, נפש שהודות לקארמה שלה ניחנה בכישרון מיוחד במינו ליופי ולאמנות.[1] נפש זו עבדה איתנו, ולו לזמן קצר, על כל הדברים האינטימיים ביותר שהינו צריכים לעבוד עליהם באותה עת במדע-הרוח. היא פעלה בינינו ברגש עמוק ובאש פנימית טהורה, וקלטה בייחוד תורות קוסמולוגיות מסוימות שניתן היה למסור באותה תקופה מתוך מדע-הרוח. אני עדיין זוכר היום איך באותה תקופה עלתה בפני נפשי עובדה, שאולי נראית פחות משמעותית, אך בכל זאת כדאי לציין אותה כאן.
בתחילת דרכה של תנועתנו האנתרופוסופית, החל להתפרסם מטעמנו כתב עת שנקרא “לוציפר” מסיבות המבוססות על מחשבה רבה. באותו זמן כתבתי מאמר תחת הכותרת “לוציפר”, מאמר שהיה אמור להצביע על הקווים המנחים העיקריים שלפיהם רצינו לעבוד. מאמר זה, גם אם הדבר לא נאמר במפורש, קבע את אותם קווים שלפיהם יש לפעול בחברה האנתרופוסופית שלנו, ואני יכול לומר שגם מאמר זה חדור כולו בכריסטוס. בנפש האדם אשר קורא ומפנים את המאמר יכול לזרום משהו שאפשר לכנות אותו דם חיים כריסטיאני. כדאי לציין כעת שבאותה תקופה, גם מאמר זה נתקל בהתנגדות חריפה ביותר, כולל מצד אותם חברים מעטים שהצטרפו אלינו מתוך התנועה התיאוסופית הוותיקה. הם ראו במאמר משהו מנוגד לגמרי לתיאוסופיה. האישיות שעליה דיברתי זה עתה אהבה את המאמר ממעמקי ליבה החם, ויכולתי לומר לעצמי: כאשר מדובר באמת, האישור שלה הרבה יותר חשוב בשביל התקדמות התנועה האנתרופוסופית מאשר כל התנגדות מאחרים. בקיצור, לנפש זו היה קשר עמוק עם כל מה שאמור היה לזרום לתוך הזרם הרוחני שלנו.
היא מתה זמן קצר לאחר מכן; היא עברה דרך שער המוות כבר ב-1904. זמן מה לאחר מותה היא הייתה צריכה לפלס את דרכה בעולם הרוח לזהותה האמיתית. עדיין לא בשנת 1907, אבל בתקופת מחזות המסתורין שלנו במינכן בשנת 1909, ובמידה הולכת וגוברת בזמנים שלאחר מכן, נפש זו עמדה תמיד מאחוריי, מגינה ומבהירה מה אני יכול לעשות עבור האירועים שלנו במינכן. כל מה שנפש זו יכלה לתרום למימוש האמנותי של האידיאלים הרוחניים שלנו בזכות כשרונה האמנותי וחוש היופי שלה פעל מתוך עולם הרוח כאילו שהוא בא מהמלאך השומר של מחזות המסתורין שלנו, כך שהרגשנו בתוכנו את הכוח להתמסר ליוזמה הנדרשת. כשם שבעולם הפיזי כוח השרירים שלנו תומך בנו, כך הכוח הרוחי זרם מטה מעולמות הרוח, והתמזג עם הכוח הרוחי שלנו.
כך פועלים איתנו המתים. ככה הם נמצאים איתנו. זה היה מקרה נוסף – ועכשיו אגיע לנקודה שעליה אני חייב לדבר במיוחד היום – זה היה שוב מקרה שבו כל מה שהאישיות שאנו מדברים עליה קיבלה מהאנתרופוסופיה תרם באופן גלוי לא רק להתקדמותה בחייה האינדיבידואלים, אלא הוא זרם אלינו בחזרה לתוך מה שהתאפשר לנו לעשות למען התנועה האנתרופוסופית כולה. היו שתי אפשרויות: האחת, שאישיות זו ספגה את כל התוכן שהיא יכלה לקלוט, שהיא נשאה אותו בנפשה, וכעת היא משתמשת בו עבור עצמה בהמשך התקדמותה בחיים, כולל בחיים שלאחר המוות. זה נכון, וכך זה צריך להיות, כי נפש האדם חייבת להפוך ליותר ויותר מושלמת אם היא רוצה להשיג את מטרתה האלוהית; עליה לעשות כל שביכולתה כדי לתרום לשלמות זו. אך מכיוון שגם נפש זו כבר ספגה לתוך עצמה את כל הלך הנפש של היותה חדורה בכריסטוס, מה שהיא קיבלה יכול לעבוד לא רק עבור עצמה, אלא גם לזרום אלינו; הוא יכול להשפיע כשהוא הופך לסוג של אוצר משותף.
זה מה שכריסטוס עושה כשהוא מחלחל לפירות של הידע שלנו. כריסטוס אינו לוקח מאיתנו את מה שפירות הידע האלה מייצגים עבור האינדיבידואליות שלנו, אך הוא מת למען כל הנפשות, ואם נתרומם ונגיע לידע שחייב להיות הידע של האדם הארצי האמיתי, אז “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי”; כלומר, אם אנו מזהים את כריסטוס שבתוכנו בכל מה שאנו עצמנו יודעים, אם אנו מייחסים לכריסטוס את הכוחות שאנו עצמנו מפעילים, אז מה שאנו סופגים לתוכנו פועל לא רק למעננו, אלא למען האנושות כולה. אז הוא יישא פרי לכל האנושות. לא משנה היכן נסתכל על בני האדם על פני האדמה, כריסטוס מת למען כולם, ומה שהנפשות של בני האדם מקבלות ומפנימות בשמו, הן מקבלות עבור שלמותן שלהן עצמן, אך גם כאוצר יקר ערך של האנושות כולה.
נתבונן כעת שוב במה שאמרנו בתחילת ההרצאה של הערב.
אמרנו שכאשר, לאחר המוות, אנו מביטים לאחור על חיינו בתמונת החיים הגדולה שלנו, אז נראה לנו כאילו יש משהו זר באידיאלים שלנו. התחושה שאנו חווים היא שהאידיאלים האלה לא מובילים אותנו אל עבר החיים האנושיים הכלליים, שאין שום ערובה לכך שהם חלק מהמציאות בחיים האנושיים הכלליים. אנו מרגישים שהם מרחיקים אותנו מהחיים האנושיים הכלליים. ללוציפר יש כוח רב עוצמה דווקא על האידיאלים שלנו, כי הם זורמים כה יפה מנפש האדם, אך הם נובעים רק מנפש האדם, מבלי שיהיו להם שורשים במציאות החיצונית. לכן יש ללוציפר כוח כל כך עוצמתי, ומה שאנו מרגישים באידיאלים שלנו לאחר המוות הוא למעשה המשיכה המגנטית של לוציפר. לוציפר מגיע אלינו, ודווקא כאשר יש לנו אידיאלים – הם בעלי ערך מיוחד עבורו – הוא יכול למשוך אותנו אליו בדרך העקיפה של האידיאלים האלה. אבל אם כריסטוס נכנס למה שאנו ממלאים ברוח, אם אנו מרגישים את כריסטוס בתוכנו, ואם אנו יודעים שמה שאנו מפנימים לתוכנו נקלט בנו יחד עם כריסטוס – “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי” (האיגרת אל הגלטים 2:20) – אז כאשר אנו עוברים דרך שער המוות, אנו לא מסתכלים לאחור על האידיאלים שלנו כאילו הם רוצים להרחיק אותנו מהעולם, אלא מסרנו את האידיאלים שלנו לכריסטוס; ואז אנו רואים שכריסטוס הוא זה שהופך את האידיאלים שלנו לעניינו-הוא. הוא לוקח על עצמו את האידיאלים שלנו. והאדם יכול לומר לעצמו: אני לבדי לא יכול לקחת על עצמי את האידיאלים שלי באופן כזה שהם יהיו זרעים בטוחים לאנושות על האדמה, כפי שזרעי הצמחים של הקיץ הזה יהיו הזרעים המבטיחים את קיום הצמחים של הקיץ הבא; אך כריסטוס שבי כן יכול לעשות זאת. כריסטוס שבי ממלא את האידיאלים שלי בחומר המציאות. האידיאלים שאנו שומרים בתוכנו באופן כזה שאנו אומרים לעצמנו: כן, כבני אדם אנו אוחזים באידיאלים על האדמה הזאת, אך כריסטוס חי בתוכנו, והוא לוקח על עצמו את האידיאלים שלנו – אידיאלים אלה הם זרעים אמיתיים בשביל מציאות עתידית. האידיאליזם החדור בכריסטוס מכיל את זרע המציאות. ואדם שבאמת מבין את כריסטוס מסתכל על האידיאלים האלה בצורה כזו שהוא אומר: כרגע עדיין אין באידיאלים משהו שמבטיח את מציאותם באותו אופן שזרעי הצמח מבטיחים את מציאות הצמחים לשנה הבאה, אבל אם אנו תופסים את האידיאלים שלנו באופן כזה שאנו מוסרים אותם לכריסטוס שבנו, אז הם זרעים אמיתיים. אדם בעל תודעת כריסטוס אמיתית, שהופך למהות חייו את דיברי פאולוס “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי, הוא זה שנושא את האידיאלים שלי”, יכול לומר: כן, קיימים זרעים בשלים עם הנבטים שנוצרו מתוכם, קיימים נהרות וימים, ישנם הרים ועמקים. אבל ליד כל זה נמצא עולם האידיאלים; כריסטוס לוקח על עצמו את העולם הזה של אידיאלים, כך שהעולם הנוכחי של אידיאלים הוא הנבט של העולם העתידי. כי כריסטוס נושא את האידיאלים שלנו אל עולם עתידי כשם שאלוהי הטבע נושא את זרעי הצמחים של השנה הזו אל תוך השנה הבאה.
זה מה שמעניק לאידיאלים ממשות, זה מה שמסיר מהנפש את אותם ספקות עגומים וקודרים שיכולים להתעורר בה כאשר מציפה אותה ההרגשה: מה יעלה בגורלו של עולם האידיאלים הקשורים בקשר כה הדוק למציאות החיצונית, לכל מה שאני מחשיב כבעל ערך? אלה שמפנימים את אימפולס הכריסטוס מרגישים שהאידיאליזם והחוכמה המבשילים בנפש האדם חדורים במציאות, מלאים במציאות. נתתי לכם את שתי הדוגמאות כדי להראות לכם מהעולם האוקולטי באיזה אופן שונה פועל כל מה שמתפתח בנפש, באופן כזה שהוא חדור בכריסטוס, לעומת מה שנמצא בנפש רק כחוכמה שאינה מלאה בכריסטוס. כי האמת היא שכל מה שהנפש החְדירה בכריסטוס בחיים הארציים יורד אלינו באופן שונה לגמרי ממה שלא חדור בכריסטוס.
נוצר רושם מזעזע כאשר מביטים עם תודעה של ראייה רוחית למעלה אל עולם הרוח, ורואים איך הנפשות, שבהתגשמותן האחרונה לא הגיעו לתודעת כריסטוס מלאה, נלחמות על האידיאלים שלהן. כאשר רואים אותן נלחמות למען היקר להן מכול, מכיוון שללוציפר יש כוח ושליטה באידיאלים שלהן, כך שיש ביכולתו להפריד את האידיאלים האלה מהפירות הממשיים שכל העולם אמור ליהנות מהם. התמונה שונה לגמרי עבור אלה שאפשרו לאוצרות נפשם, לחוכמתם, להיות חדורים בכריסטוס. לתמונה זו, כמעין השתקפות הפועלת בתוכנו, יש השפעה המחייה את הנפש כבר בחיים האלה.
מה שניתן להרגיש כחום פנימי יקר ביותר של הנפש, כנחמה במצבים הקשים ביותר של החיים, כתמיכה בתהומות הקשים ביותר של החיים, הוא בדיוק היותנו חדורים באימפולס הכריסטוס. ומדוע זה כך? כי האדם שבאמת חדור באימפולס הכריסטוס מרגיש שאימפולס הכריסטוס נמצא בכל הניצחונות ובכל ההישגים של נפשו, גם אם הם נראים לא מושלמים בחיים הארציים, ופועל כערובה והבטחה להגשמתם. לכן כריסטוס מהווה נחמה ותמיכה כה רבת עוצמה בנפש מול ספקות החיים. דברים כה רבים נשארים בלתי ממומשים בחיים מבחינת הנפשות על פני האדמה! דברים כה רבים נראים להן כבעלי ערך רב, אך הן יכולות לראות את כל הדברים האלה רק ביחס לעולם הפיזי החיצוני, ומרגישות כאילו שנהרסו תקוות האביב! אך אנו יכולים למסור לכריסטוס את מה שאנו מרגישים בכנות כה גדולה בנפשנו, את מה שאנו מאוחדים איתו בנפש כאוצר בעל ערך רב. ומבחינת מימושו, כאשר מסרנו אותו לכריסטוס, כריסטוס נושא אותו על כנפיו אל תוך המציאות. אנו לא תמיד צריכים לדעת זאת, אך אם הנפש מרגישה את כריסטוס בתוכה, כפי שהגוף מרגיש בתוכו את הדם כאלמנט חי, היא מרגישה את החום ואת המימוש של אימפולס הכריסטוס בקשר לכל מה שהנפש שואפת בצדק להגשים בעולם החיצוני, אך אינה מסוגלת לעשות זאת לבדה.
העובדה שעם התודעה של ראייה רוחית אנו רואים את הדברים האלה, כאשר אנו מתבוננים בנפשות לאחר המוות, מוכיחה עד כמה מוצדקת הרגשתה של נפש האדם כשהיא חווה את עצמה חדורה בכריסטוס בכל דבר שהיא עושה ובכל דבר שהיא חושבת, כשהיא מפנימה את כריסטוס כנחמה, כתמיכה, כשהיא אומרת בחיים הארציים האלה: “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי”, כשהיא אומרת: “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי” בחיים הארציים האלה!
יש בתחילת הספר שלי “גוף, נפש, רוח“[2] קטע שאמור להצביע על אחת הנקודות שבהן מה שחודר לנפש בעולם זה של החיים הארציים מתממש בשלב מסוים של החיים הרוחיים. ציינתי שם את העובדה ש-Tat twam asi, “זה אתה”, שחכמי המזרח מתרכזים בו במדיטציה, מופיע לפניהם כמציאות בדיוק ברגע שבו מתרחש המעבר ממה שמכונה עולם הנפש לעולם הרוח. תוכלו להסתכל על כך בספר.
אך יש משהו נוסף שיכול להפוך למציאות בדרך שיש בה משמעות עצומה מנקודת מבט אנושית, כאשר הנפש האנושית שמרגישה את עצמה חדורה בכריסטוס יכולה לומר לעצמה בחיים האלה את דברי פאולוס: “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי”. אם חושבים על כך באופן כזה שזו אמת פנימית, אז המשפט הזה “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי” מתממש בצורה משמעותית ורבת עוצמה אחרי המוות. כי מה שאנו מפנימים בעולם מנקודת מבט זו של החיים, מהלך הנפש של “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי”, הופך להיות הנכס שלנו, הוא הופך להיות הטבע הפנימי שלנו בין המוות ללידה החדשה. וכאשר הוא הפך בצורה כזו לטבע הפנימי שלנו, אנו יכולים להעניק אותו כפרי לאנושות כולה. את מה שאנו מפנימים תוך חוויה של “לא אני”, כריסטוס הופך לנכס המשותף של האנושות כולה. על מה שאני מפנים בהלך הרוח של “לא אני”, אני יכול לומר ולהרגיש אחרי המוות: לא רק לעצמי בלבד, אלא לכל אחיי בני האדם! ורק אז אני יכול לבטא את האמירה: כן, אהבתי אותו מעל לכול, אפילו מעל לעצמי, ולכן קיימתי את המצווה: “ואהבת את אלוהיך מעל לכול”.
“לא אני, אלא כריסטוס בתוכי.”
ואז קיימתי גם את המצווה השנייה: “ואהבת לרעך כמוך”. כי מה שרכשתי עבור עצמי הופך לאוצר המשותף של כל האנושות הארצית, דרך העובדה שכריסטוס נושא אותו אל תוך המציאות.
יש לאפשר לדברים כאלה לפעול עלינו, ואז נגלה מה המשמעות שיש לכריסטוס בנפש האדם, כיצד כריסטוס יכול להיות הנושא את נפש האדם, והתומך בה, המנחם והמאיר אותה. ואנו מגלים בהדרגה את הדרך למה שניתן לכנות הקשר של כריסטוס עם נפש האדם.
נמשיך לדבר על כך מחר.
—————————————————————————————