הכרת הנפש והרוח
רודולף שטיינר
GA56
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 9
מחלות אשלייתיות
3.12.1907 מינכן
במהלך חייו האדם מוצא את עצמו בין שני כוחות. יש סביבו זרם אירועים, זרימת עובדות מתמדת שמפעילה עליו את הרושם המגוון ביותר. מול זה עומד כוחו של האדם עצמו בתוך ישותו הפנימית. אפילו בהתבוננות שטחית על החיים יעלה על הדעת שעל האדם למצוא איזון הכרחי בין הכוחות והעובדות המסתערים מכל עבר, לבין מה שמתגלה בחייו הפנימיים. כאשר בחייו היומיומיים האדם קולט רושם על גבי רושם, אז הוא משתוקק להיות לבד, לאסוף ולהרכיב את נפשו. הוא מרגיש שרק באיזון נכון בין חיצוני ופנימי הוא ימצא את הישועה בחיים.
אמירה נוקבת של גתה מבטאת זאת לעומקם ולרוחבם של החיים, אכן, כעצם חידת הישות:
“שכן כל כוח שועט קדימה אל המרחב העצום
לחיות ולפעול פה ושם;
אולם זרם העולם מעכב,
מגביל אותנו מכל הצדדים וקורע אותנו;
בסערה פנימית זו ובריב חיצוני
התודעה שומעת מילה שבקושי מובנת:
מהכוח הקושר את כל הישויות
נגאל אותו אדם השולט בעצמו.”[1]
בשתי השורות האחרונות הללו של גתה טמונה חוכמת חיים. לישות הפנימית של האדם המתקדמת בסערה, לפוטנציאל הזה שבו, המתפתח ומתגלה ללא הרף, שם עומד ממול מה שמתקרב אלינו מבחוץ. כאשר אנו מתגברים על עצמנו, אנו מוצאים איזון. נוכל לקחת זאת כנושאי התבוננות שיעסיקו אותנו כאן. שני הנושאים שייכים זה לזה. נקדיש את עצמנו בהתחלה לנושא המחלה האשליתית, ולאחר מכן, כהשלמה הכרחית, נתבונן במרדף הקדחתני אחר הבריאות.
נוכל להצדיק את המילים הללו רק במהלך התבוננותנו. הן מובילות אותנו אל הזרמים הרוחיים של ההווה ואל תוך זה שעימו מדע-הרוח מתמודד, שבעזרתו משמעות מדע-הרוח צריכה להיות הצבת עצמו מולם.
בהקשר למילים “מחלה אשליתית”, אנשים חושבים בהתחלה על העובדה שמישהו באמת מרגיש כאב ואי נוחות המבוססים פחות על מחלה ויותר על שכנוע עצמי. נכון, כאן יש לנו תחום שאליו מדע-הרוח, עם הייעוד התרבותי שלו, חייב להיכנס. דברים חשובים תלויים בפעילות זו. לפני שניכנס לפרטים לגבי מה שיש למדע-הרוח לומר ולהעיר על כך, הבה נתבונן בכמה תמונות מחיי ההווה. כל חומר ההמחשה שאציג לקוח מהחיים.
באחד המסעות שלי (זה היה בדרך מרוסטוק לברלין) היו בתא שלי שני אנשים נוספים, גברת וג’נטלמן, שהחלו במהרה לשוחח. הג’נטלמן התנהג בצורה יוצאת דופן. לאחר רק כמה מילים הוא נשכב על המושב ואמר שרק במצב כזה הוא יכול לשאת את החיים. הגברת סיפרה כיצד הייתה בספא בלטי והגיעה ממזרח למקום שבו הם היו. יום קודם לכן היא לקתה בגעגועים והחליטה לנסוע הביתה ואז היא פרצה בבכי. בגלל הבכי של הגברת, החליט הג’נטלמן לספר את סיפור בריאותו.
“אני סובל ממחלות רבות ונוסע מבית הבראה לבית הבראה מבלי למצוא בריאות”.
ואז השיבה הגברת, “גם אני מבינה הרבה אודות מחלות. אנשים רבים במולדתי מודים לי על בריאותם וחייהם”.
הג’נטלמן סיפר על אחת ממחלותיו הרבות, ואז הגברת, מתוך ידיעת לבה הנרחבת, נתנה לו מרשם שהאיש רשם. לאחר מספר דקות סופרה המחלה השנייה וכן הלאה, עד שבסה”כ נרשמו שלושה עשר מרשמים. הג’נטלמן הצטער רק על דבר אחד.
“אנחנו נגיע לברלין בתשע. האם עדיין ניתן יהיה לממש את המרשמים?”
הגברת ניחמה אותו ואמרה שזה עדיין יהיה אפשרי. באופן די מוזר, לא עלה בדעתו של הג’נטלמן שהגברת עצמה חולה. הגברת העירה עוד כי כן, הייתה לה סימפטיה רבה, והיא ספרה את מחלותיה שלה וסיפרה על כל המקומות שאליהם הלכה כדי להירפא. הג’נטלמן המליץ לה על ספר מאת להמן. [Lahmann] לאחר מכן היא סיפרה על מחלתה השנייה והג’נטלמן המליץ על חוברת שנייה, עד שהיא רשמה את השם של חמש או שש חוברות שתקנה למחרת. לבסוף היא רשמה את כתובתו של להמן. בינתיים הם הגיעו לברלין. כל אחד רשם את המלצותיו של השני ויצא מרוצה.
מי שצפה באנשים האלה עם עין למצב הנדון, ראה עד מהרה שמשהו לא ממש בסדר בגברת. לגבי הגבר, הוא רק חסר את הרצון להיות בריא. אילו היה מזמן את הרצון להיות בריא, הוא היה במצב בריאותי טוב. כאן יש לנו משהו סימפטומטי לְמה שפוגש אותנו לעיתים קרובות בימינו, והמבט הבוחן יוכל לעבור מתמונה זו לאחרת.
לו היינו מטיילים במדינה הררית, היינו רואים מבצרים ישנים, טירות מתפוררות וכו’, המזכירות לנו תקופות עתיקות שבהן התקיימה חתירה לכוח רוחי או היכן ששלט הכוח החיצוני. מבצרים אלה נהרסו, אך בכל מקום בסביבת המונומנטים האלה לכוח, אפשר לראות בתי הבראה, אחד ליד השני. לא מזמן הזדמנתי למראה שכזה באזור עשיר במיוחד במוסדות אלו, כאשר הייתי צריך לעצור לזמן קצר בבית הבראה כזה. ה”חולים” בדיוק אכלו את ארוחת הצהריים שלהם. השתכנעתי שם שמבין מאות הנוכחים, אף אחד לא באמת נזקק לחיי בית ההבראה.
הבה נעבור כעת הלאה לתמונות האינטימיות יותר שאנו מוצאים בימינו בדו”חות של רופאים מלאי התחשבות. למרבה המזל, ישנם רופאים העוסקים גם בנפש ובגוף. אני בוחר דוגמה של רופא שבוודאי יסתכל על כל דבר תיאוסופי כשיגעון. רופאים מסוגו הם בוודאי אלה שללא ספק לא יושפעו ממה שיש למדע-הרוח לומר. רופא נודע מסוג זה רשם מקרים רבים ושונים של אנשים כמו אלה שהזכרתי ברכבת, רק כדוגמה גרוטסקית במיוחד. רופא זה נקרא לטפל בנערה שהראתה את כל הסימפטומים של דלקת קרום המוח. אך לרופא היה חוש קליני טוב. כשהיה לבד איתה הוא חקר אותה בשאלות המתאימות לנסיבות שכאלה, אך כל שאלותיו לא עוררו תשובות רלוונטיות. לבסוף, התברר שהגברת הצעירה אמורה לעזוב את בית הספר. אולם, בשנה שלאחר מכן היו אמורות להיות הרצאות מעניינות במיוחד שהיא רצתה להאזין להן. מאחר שכל המשפחה התנגדה לרצונה להישאר בבית הספר, היא חלתה. הרופא אמר: “אני אתערב כך שאת עדיין תוכלי להישאר בבית הספר, אך את חייבת לקום מהמיטה מיד ולבוא לשולחן.” זה מה שהיא עשתה. לאחר מספר דקות הופיעה העלמה ליד השולחן וכבר לא הייתה חולה.
ניקח דוגמה נוספת. רופא אחר, מיומן וידוע, שתמיד היה לי יחס מסוים אליו, נאלץ לבצע ניתוח ברך. אחיו של החולה נכח במקום. במהלך הניתוח נסדקה הברך, ולאחר מכן סבל האח מכאבי תופת. הניתוח עבר יפה, אך האח חלה. שנה שלמה חלפה עד שהוא הבריא.
כך ניתן לראות איזה כוח יכול להשפיע על הנפש דרך פנטזיה ודמיון מעוות, וכיצד, מתוך הנפש, יכולים להיווצר חיקויים של מחלה הדומים באמת לתמונת מחלה אמיתית. אך ייתכן שהרופא לא ילך עם זה רחוק מדי. הרופא שהוזכר זה עתה היה מיומן מאוד. הוא לא הרשה לעצמו להיות מולך שולל בכך שיסכים שהעניינים יימשכו לנצח כפי שהם מופיעים לראשונה. פעם אחת הגיעה אליו גברת שמאז מות בעלה סבלה מכאבים בלתי נסבלים בברך. היא טופלה על ידי רופאים רבים שתמיד הגיעו למסקנה שמחלתה קשורה להיבטים נפשיים, בעקבות מותו של בעלה. הרופא בעל ההשקפה הבריאה לא חיפש איזו סטייה נפשית. הוא גילה שבמקרה זה, הגירוי היה מפאת יבלת גדולה על העקב. לאחר הניתוח הוא שלח את הגברת להחלמה בבד-גשטיין[2] כדי לא להצטייר כמי שחושף את עמיתיו יותר מדי.
כך שכעת אנו רואים את המצב מואר במגוון תמונות. אנו רואים עד כמה תמונת הנפש האשליתית יכולה לגרום לתגובה על האורגניזם הפיזי. אפשר בהחלט לומר שבמקרה זה לא מדובר במחלה ממשית, אלא במחלה אשליתית. אולם מי שהגיע להכרה שכל דבר פיזי הוא ביטוי של הרוח, שכל מה שפוגש את חושינו הוא ביטוי של הרוח, לא יקל כל כך בעניין זה. גם בעניינים שלכאורה שוליים למדי, נגלה שלעיתים קרובות מדובר בהשפעות הנפש על הגוף. האשליה, שבהתחלה נראית טריוויאלית ומגוחכת, כאשר לאחר מכן היא הופכת לכאבים, מובילה פעמים רבות לתחילתה של מחלה ממשית, ולעיתים קרובות לשלבים נוספים.
אשליות כאלה הן יותר ממשהו שצריך להיפטר ממנו באמצעות משיכת כתפיים בלבד. אם ברצוננו לחדור עמוק יותר לתוך התרחשויות אלה, עלינו להעלות לפני הנפש את התמונה המוצגת לעיתים קרובות, של הטבע וישות האדם. בעיני מדע-הרוח, מה שהאדם מציג במבט ראשון הוא רק ההיבט החיצוני. הגוף הפיזי הוא איבר בין שאר איברי האדם, המשותף לו עם כל שאר הישויות הסובבות אותו. מעבר לגוף הפיזי יש לאדם גוף של כוחות אתרים החודר לגוף הפיזי, כפי שנכון לכל יצור חי. הגוף האתרי הזה נלחם נגד הרס הגוף הפיזי. האיבר השלישי הוא הגוף האסטרלי, הנושא של תשוקה ואפתיה, שמחה וצער, תשוקה ותיאבון חושי, של הדחפים הנמוכים ביותר כמו גם של האידיאלים הגבוהים ביותר. גוף זה משותף לאדם עם עולם בעלי-החיים. ה”אני” של האדם, האגו שלו הוא זה שלפיו האדם הוא נזר הבריאה, לפיו הוא מבדיל את עצמו מכל שאר היצורים. עלינו להתייחס לארבעת האיברים הללו כמרכיבים את האדם השלם.
אך עלינו להיות ברורים שכל מה שהופך את עצמו לגלוי לעינינו נובע מהרוח. אין דבר חומרי שאין לו בסיס רוחי.
עכשיו לאנלוגיה שמשתמשים בה לעיתים קרובות: ילד מראה לנו קצת קרח. אנו אומרים, “אלה מים בצורה אחרת.”
הילד יאמר אז: “אתה אומר שזה מים אבל בכל זאת זה קרח.”
ואז נאמר: “אינך יודע איך מים הופכים לקרח.”
כך זה לגבי מי שלא יודע שהחומר הוא רוח מעובה. אולם עבור תלמיד מדע-הרוח, כל מה שנראה לעין נגזר מאותו תחום כמו הגוף האסטרלי שאנו נושאים בנו. הגוף האתרי והגוף הפיזי הם תוצרי עיבוי עוקבים של הגוף האסטרלי. הנה עוד תמונה: יש לנו מסה של מים וחלק ממנה נהפוך לקרח. כך שיש לנו קרח במים. כך זה גם כשהגוף האתרי והגוף הפיזי התעבו מתוך הגוף האסטרלי. הגוף האסטרלי הוא החלק ששמר על צורתו המקורית.
כעת, כאשר פוקד אותנו משהו כזה או אחר, בין אם זה בריאות או מחלה, אנו עשויים לומר אז שזה הביטוי של כוחות מסוימים שאנו רואים בגוף האסטרלי. כמובן, אנחנו מדברים עכשיו רק על מחלות שמקורן בתוכנו, לא על אלו המתעוררות מהשפעות חיצוניות, כמו עצם שבורה, קלקול קיבה או אצבע חתוכה. אנו מדברים על אותם מצבי חולי הנובעים מטבע האדם עצמו, ואנו שואלים את עצמנו אם זה לא רק קשר מתמשך בין הגוף האסטרלי והפיזי, אלא גם קשר מיידי יותר בין אירועי הנפש הפנימיים, התשוקה והכאב, לבין המצב הפיזי של גופנו. האם אפשר לומר שבמידה מסוימת, הבריאות החיצונית של האדם תלויה ברגשות אלו או אחרים שהוא סובל מהם, מחשבות אלו או אחרות שהוא חווה? נוכל להאיר כאן התרחשויות חשובות שאמורות להיות בעלות ערך לאנשים בימינו.
האדם בן זמננו איבד את היכולת לעורר את עצמו לידיעה שהגוף הפיזי אינו גופו היחידי. זוהי לא שאלה של מה האדם מאמין באופן תיאורטי, אלא זוהי שאלה לגבי מה היחס בנפשו הפנימית לאיברים הגבוהים של ישותו. על מנת לחדור אל מה שבאמת מדובר כאן, הבה נזכור את המריבה בין ואגנר לקרל פוגט,[3] כלומר את פוגט שכתב את ‘אמונה עיוורת ומדע’. ואגנר ייצג את נקודת המבט הרוחית, בעוד שפוגט ראה באדם רק אוסף של דברים פיזיים, של אטומים. בעבורו היו המחשבות רק משקעים של המוח, אד כחול שעלה מתנועות מוח. עם המוות, החומרים הפסיקו לפתח את האד הכחול הזה של מחשבות. על כך השיב ואגנר בערך כך: יש להאמין שאם להורים אלו או לאחרים יש שמונה ילדים, נובע מכך שרוח ההורים חילקה את עצמה לשמונה חלקים, חלק אחד עובר לכל אחד מהילדים. כך דמיין ואגנר לעצמו את הרוח בצורה חומרית למדי, אולי כפי שעושים אנשים רבים, כצורת ערפל. אבל זוהי שאלה של לנוע עם העמדות, הרשמים והרגשות של האדם, כדי באמת לתפוס את הרוח. יתכן שיש היום רבים שלא רוצים שום דבר מהחומריות הזו, ובכל זאת הם תופסים את הרוח בצורה חומרית. אפילו תיאוסופים רבים חושבים על הרוח כעל חומר המחולק באופן דק. אפילו בתיאוסופיה מסתתרת חבויה חומרנות רבה.
כשזה לא אפשרי למישהו להגביה את עצמו לגבהיי הרוח, לאחר זמן מה תופיע אצל אדם כזה שממה פנימית, ריקנות, חוסר אמון בכל מה שמעבר לחומר. כאשר זה תופס את הרגשות, כאשר זה אוכל את דרכו לכל האמונות, לכל תחושות הנפש, כאשר האדם מביט אל העולם ואין לו יותר את היכולת להתרשם ממה שמאחורי הנגלה לעין, אז מתגלה מה שמוביל אותו בהדרגה לאגואיזם הפיזי הגס ביותר שבו הגוף שלו הופך לגביו חשוב יותר מתמיד, ובכך הוא ממוקם רחוק יותר מתגובתו של גתה:
“מהכוח הקושר את כל הישויות
נגאל אותו אדם השולט בעצמו.”
בצומת זה אנו מגיעים להיבט חשוב של מדע-הרוח שלא ייחשף במלואו במשך זמן מה, אלא אם כן מדע-הרוח יצליח לאפשר לאדם לכבוש את עצמו. שכן אם האדם ימשיך לתפוס בשכלו רק את מה שחושיו תופסים, אזי, כתוצאה מכך, תיגרם לבריאותו משהו שונה לגמרי ממה שהיה נגרם לה אם הוא היה תופס את התופעות רק כביטויים חושיים של הרוח. לחשיבה מטריאליסטית ולחשיבת מדע-הרוח יש השפעה רבה על חייו הפנימיים של האדם. לפיכך, לשאלת המשמעות של החשיבה החומרנית ושל חשיבת מדע-הרוח יש יותר ממשמעות תיאורטית. לגבי התוצאות של חשיבה מדעית חומרנית ושל חשיבה רוחית, הראשונה פועלת לשממה, השנייה להחדרה פנימה. כעת, הבה וניקח דוגמה פשוטה הנוגעת לראייה כדי להבין את משמעות ההשפעות הללו על האדם. אדם הופך לקצר-ראייה אם, במהלך תקופת ההתפתחות המוקדמת, הוא מלווה את הרשמים באופן פסיבי. אולם, אם הוא נותן לעצמו להיות פעיל מול רשמי הדברים, אז העיניים נשארות טובות. על האדם לפתח כוח יצרני מתוכו. בריא הוא כל מה שמספק לו את האפשרות להפוך למרכז היצירתיות והייצור. אם הוא לא יהפוך ליצירתי מבפנים כלפי חוץ, יכולת הבריאות שלו תתייבש וכל ישותו תידחס על ידי הרשמים החיצוניים. על האדם לקרוא מישותו הפנימית כוח כנגד כל הרשמים מבחוץ. יש להוסיף לכך גם את ההיפך בכך שהאדם חייב לגלות פעילות המסתגרת מהדברים בחוץ, הופכת בלתי נראית מבחוץ.
ישנן שתי חוויות נפשיות שבהן אתם צריכים להספיג את עצמכם. הן תראנה לכם שהאדם מחפש שפע פנימי שזורם החוצה, וגם מרכז לפעילותו בעולם החיצוני. יש ללמוד את שני כיווני הרגש הללו, שכן הם מובילים אותנו עמוק לתוך מחלות האדם. הרגש האחד הוא שליליות, חרדה; האחר, חיוביות, בושה, שיש לגביה גם משהו שלילי. הבה נניח שאתה מתמודד עם אירוע כלשהו המעורר בך חרדה ופחד. אם אתה מתבונן על כך לא רק מנקודת המבט החומרית, אלא גם כולל את זו של הגוף האסטרלי, אז החיוורון יופיע כביטוי של זרמי אנרגיה באדם. מדוע הנפש משפיעה כך על מחזור הדם? כי הנפש שואפת ליצור מרכז רצון בתוך עצמה כדי שתוכל לתפקד מתוכו כלפי חוץ. זהו למעשה איסוף של הדם למרכז על מנת שהאדם יוכל לתפקד ממנו כלפי חוץ. זה נאמר פחות או יותר כתמונה. במקרה של בושה, הדברים מתהפכים. אנו מסמיקים. הדם זורם מתוכנו לפריפריה. תחושת הבושה מצביעה על נסיבות שהיינו מכבים מהנראות, שבגללן נכבה את האני שלנו. האדם רוצה להפוך את האני שלו ליותר ויותר חלש, כך שהוא לא יהיה מורגש יותר מבחוץ. בשלב זה הוא צריך משהו כדי לאבד את עצמו, להתמוסס לתוך השלם, לתוך הנפש העולמית, או, אם תרצו, לתוך הסביבה. לפיכך, מה שאנו מכנים בושה הוא אכן סלידה, אי רצון להיראות מבחוץ.
בביטויי הבושה והחרדה יש לכם קוטביות המעידה על תנאים משמעותיים של הגוף האתרי והגוף האסטרלי. אלו שני מקרים שבהם כוחות הגוף האסטרלי הופכים גלויים כלפי חוץ. חרדה ובושה באים לידי ביטוי בתנאי גוף. אם תהרהרו על כך, תבינו שלכל התרחשויות הנפש יכולה להיות השפעה על ההתרחשויות של האורגניזם. זה נכון, כפי שמלמד מדע-הרוח. יש קשר, גם אם בהתחלה האדם לא מודע לו.
הבה נבחן את התופעה שבה המחשבות המופשטות של ימינו הן בעלות ההשפעה הכי פחותה על האורגניזם שאפשר להעלות על הדעת. לְמה שאנחנו לומדים במדעים המופשטים שלנו יש את ההשפעה הכי פחותה שאפשר להעלות על הדעת על גופנו. העיקרון שלהם הוא לתפוס את מה שאנו רואים, להפוך את התפיסה למושגים אינטלקטואליים. מדע זה לא יודה שלאדם יש חוכמה יצירתית פנימית, שהנפש יכולה להפיק מעצמה משהו על העולם. תוך כדי תפיסה כלפי חוץ, הנפש אינה מתמודדת עם הרשמים החיצוניים בעזרת אנרגיה יצירתית פנימית. המדען לא נועד לגלות דברים מתוך עצמו. כשאנו מהרהרים עד כמה מושרשת באופן עמוק אמונתו של האדם בחוסר יכולתו ללמוד מעצמו, אזי אנו עשויים להבין שזוהי נקודת המוצא להשפעה המשמימה של ידיעה הנקשרת רק אל החיצוני.
איזה מרפא יש במצב זה לאנושות אם על חקירה פנימית אחר חוכמה ואמת, אחר היצירתיות הפנימית של הרוח, ללוות את המדע החיצוני? המרפא נמצא במדע-הרוח האמיתי. דרכו נפתחים המעיינות שדרכם יש לאדם, מתוך עצמו, את היכולת לפתח את תפיסתו לגבי מה שעומד מאחורי הדברים. ישנם אנשים המדוכאים על ידי דברים. אך מי שרואה את מה שאף תפיסה חיצונית לא יכולה לקבל, מי שמקבל זאת, יוצר את המקבילה לתפיסות החיצוניות הנחוצות לריפוי מוחלט של הנפש והגוף. ריפוי זה של הנפש אינו יכול להתבצע על ידי תיאוריות ומחשבות מופשטות. אלה משעממות מדי ולא מספקות. אך האפקט הוא עוצמתי כאשר הרעיון מועבר לתמונה. כיצד יש להבין זאת? ניתן ללמוד זאת בצורה הטובה ביותר מחשיבה על מה שנקרא אבולוציה. תשמעו שאומרים שהיו בהתחלה היצורים החיים הפשוטים ביותר שהפכו מסובכים יותר ויותר עד שהאדם נוצר. אלו שוב רק מושגים מופשטים, משעממים ולא מספקים. חשיבה זו נמצאת בתורות תיאוסופיות רבות על אבולוציה. הם מתחילים עם הלוגוס וממשיכים במושגים מופשטים גרידא כמו אבולוציה, אינבולוציה וכו’. זה חלש מדי בהשפעתו על האורגניזם. מה שטמון בנפש יתחזק אם לוקחים בחשבון את מה שהתפתח מאז המאה ה-14. הנה לכם תמונה, אימגינציה המוצבת לפני הנפש. תנו לי לתאר זאת שוב.
בעבר נאמר לתלמיד: “הסתכל טוב על הצמח ואז תניח את האדם לידו והשווה ביניהם. אין להשוות את הראש עם הפריחה, ואת הרגליים עם השורש. (אפילו דרווין, הרפורמאטור של מדעי הטבע, לא עשה זאת.) השורש מתאים לראשו של האדם; הוא צמח הפוך. (מדע-הרוח תמיד אמר זאת.) מה שבתמימות הצמח מאפשר להיות מנושק על ידי קרני השמש כדי שצמח חדש יוכל להיוולד ממנו, מתהפך באדם בצניעותו המכוונת לנקודה המרכזית של האדמה. בעל-החיים עומד באמצע, בין השניים. בעל-החיים נמצא באמצע הדרך לצמח”.
אפלטון, בסיכום שלו, אמר לגבי מה שחי בצומח, בבעל-החיים ובאדם: “נפש העולם נצלבת על צלב הגוף העולמי”. נפש העולם, הזורמת דרך הצמח, בעל-החיים והאדם, נצלבת על גוף העולם. כך הצלב תמיד הוסבר על ידי מדע-הרוח.
כעת נאמר לתלמיד שהובל קדימה לתמונה המשמעותית הזו: “אתה רואה איך האדם פיתח את עצמו מהתודעה העמומה של הצמח, עבר את תודעת בעל-החיים ומצא את התודעה העצמית שלו. אצל האדם הישֵן יש לנו מצב הוויה בעל ערך קיום הזהה לצמח. מכיוון שהאדם חדר לחומר הצמחי הטהור והתמים בגוף הרצונות שלו, הוא עלה למעלה, אך, במובן מסוים, ירד למטה. אחרת, הוא לא היה מצליח לרכוש את תודעת האני הגבוהה שלו. כעת עליו לשנות שוב את טבעו האסטרלי. בעתיד יהיה לאדם איבר נקי מתשוקה, כמו הגביע של הפרח”.
לאחר מכן הודגש בפני התלמיד שיבוא זמן שבו האדם יגיע לחיים ללא תשוקה. זה הוצג בבתי הספר של ‘הגביע’ בדמות ‘הגביע הקדוש’. כאן יש לכם את האבולוציה מוצגת לא במחשבות, אלא בתמונה, באימגינציה.
אז אפשר יהיה להפוך לתמונות את מה שניתן לנו רק במושגים מופשטים. בכך היינו משיגים הרבה. כאשר אדם מאפשר לאידיאל ההיריון הזה של האבולוציה לעלות לפניו, עד להתפתחות האימגינציה של הגביע הקדוש, אז יש לו מזון והזנה ליותר מאשר רק כוח השיפוט. ואז, לא רק ההבנה הרציונלית נצמדת אליו, אלא גם ההוויה המלאה של הרגשות השזורים סביבה. אתה רועד נפעם לפני סוד העולם הגדול כשאתה רואה את התפתחות העולם באופן אמיתי, ומקבל אותה באימגינציות כאלה. ואז האימגינציות הללו פועלות באופן חוקי על האורגניזם, מביאות אותו להרמוניה. מחשבות מופשטות הן ללא השפעה.
האימגינציות הללו, לעומת זאת, פועלות כדחפים פנימיים מביאי בריאות. אימגינציות משפיעות, ואם אלו תמונות עולם אמיתיות, אימגינציות, הן פועלות בצורה המביאה לבריאות. כאשר האדם הופך את מה שהוא רואה כלפי חוץ לאימגינציות, אז הוא משתחרר מישותו הפנימית. ואז הסערה נפתרת לכדי הרמוניה והוא מסוגל להתגבר על הכוח הקושר את כל הישויות. אז הוא יוכל לקשר את עצמו לכל מה שנקרה בדרכו. הוא זורם החוצה. דרך רגשותיו הוא צומח לתוך איחוד עם העולם. האני הפנימי שלו מתרחב ליקום רוחי. ברגע שבו אין לאדם אפשרות ליצור את האימגינציות הפנימיות הללו, אז כל כוחותיו זורמים פנימה והוא נאחז חזק באני שלו.
זוהי הסיבה המסתורית למה שפוגש אותנו ברבים מבני דורנו. בני האדם נטשו את צורתה הישנה של הדת ועכשיו הם חוזרים לעצמם. הם חיים יותר ויותר בעצמם, יותר ויותר רק עם עצמם. ככל שלאדם יש פחות אפשרות להתמוסס בישות העולם האוניברסלית, כך הוא קולט יותר את המתרחש באורגניזם שלו. זוהי הסיבה לתחושות שווא של חרדה ולאשליות של מחלה. התמונה מגיבה מתוך הנפש על האורגניזם; נטיות בריאות בגוף מושפעות מדימויים אמיתיים. אולם גם דימויים כוזבים מותירים את חותמם, ומעלות את מה שפוגש אותנו כהפרעות נפשיות, שהופכות מאוחר יותר להפרעות גופניות. כאן יש לנו את הבסיס האמיתי שמוביל לבסוף למחלה אשליתית. מי שסוגר את עצמו ממערכות היחסים הגדולות בעולם לא יוכל לבטל את מה שמגיע אליו. מצד שני, לא יתכן שמי שהתרשם מהאימגינציות חובקות הכול, ייתן לעצמו להיות מרומה על ידי דימויים כוזבים. הוא לא יחשוב, למשל, כפי שקורה לעיתים קרובות, שהוא מזהה זרם של מנגנון אינדוקציה עובר בגופו כאשר שום זרם לא היה נוכח.
כל תמונה שלא מוצאת מקום בקשר הכללי הכולל, שמתפקדת כדימוי חד-צדדי, יומיומי, היא בו-זמנית דימוי מעורר מחלה. רק אם האדם מביט תמיד למעלה מהיחיד, מהבודד, אל הסודות הגדולים של היקום, שהוא מתקן בכך את מה שיש לתקן. כי מה שבאמת פועל על הנפש הוא כוח חזק. מה שמתגלה במהלך ההתפתחות התרבותית הוא עובדה שאין להתעלם ממנה. היום אנו מגבילים את עצמנו לאינסטינקטים שלנו לגבי בריאות. הבה נבחן את הטרגדיה מנקודת מבט זו. היוונים הקדמונים ידעו שמה שאני עומד לומר הוא נכון, כאשר האדם צופה בטרגדיה, הוא חי עם הסבל שלה, נתפס ברשמיה, נאחז בהם, אך כשהטרגדיה נגמרת הוא יודע שהגיבור ניצח את הסבל ושהאדם יכול להתגבר על הסבל של העולם. דרך החיים שלו עם הסבל וההתגברות עליו הוא נעשה בריא. הפניית המבט פנימה גורמת למחלה. לבטא את מה שחי בתוך הפנימיות על ידי דימוי חיצוני גורם לבריאות. לכן אריסטו הציג טרגדיה כדי להראות כיצד הגיבור עובר סבל ופחד כך שהאדם נרפא מכאב ופחד.
יש לכך השפעות מרחיקות לכת. מדען-הרוח יכול לומר לכם מדוע העמים הקדמונים הביאו תמונות של סיפורי מעשיות ואגדות לפני נפש האדם. הוצגו לו תמונות, תמונות שדרכן עליו להרחיק את המבט מפנימיותו. הדם הזורם באגדות הוא אמצעי חינוכי בריא. מי שיכול להסתכל כך על מיתוסים יוכל לראות הרבה. כאשר, למשל, האדם כלפי חוץ רואה נקמה בתמונה, כאשר הוא רואה בתמונה חיצונית על מה עליו לוותר, התוצאה היא שהוא מתגבר עליה. חוכמה עמוקה מאוד טמונה באגדות צמאות הדם ביותר. ההרמוניה הפנימית שלנו מופרעת אם אנו עומדים לנצח פעורי פה בתוך נפשנו. אנו נעשים בריאים בנפשנו כאשר אנו מסתכלים אל השלם, אל הקוסמוס. אך צריך לדעת אילו תמונות נחוצות. תתבוננו באדם מלנכולי, היפוכונדר, שפשוט לא יכול להשתחרר מהתרחשויות מסוימות. הייתם רוצים להכניס קצת עליזות לנפשו עם מוזיקה שמחה וכו’, אך יש להביא את ההיפך, קדרות, גם אם זה לא נראה כך באותו רגע. הקרקע העמוקה יותר של נפשו מוצאת אותה שטוחה ומשמימה, גם אם הוא לא מודה בכך. יש צורך בתמונות רציניות, גם אם הן בהתחלה מטרידות אותו.
כך שאתם רואים שיכולה לעלות דרך מוגדרת למדי להתמודד עם הנפש. לא ניתן להגיע למחלה אשליתית דרך אמצעי אחד. היא נשענת על החומריות של זמננו, על חוסר היצירתיות. חרדה מופרכת, חסרת בסיס, כל התחושות המבטאות את איזון הנפש המעוות במלנכוליה וכו’, מוסברים בהתבוננות מעמיקה יותר בקשר בין הדברים. באמצעות זה נמצאים גם אמצעי הריפוי. לעולם לא יתכן שמי שהבין באופן מתמיד את הקשר של הדברים שהוא לא ישתחרר מהאני שלו. במקרים בהם האני לא משתחרר יש איזושהי פרובוקציה, וזוהי הגזמה. לדוגמה, מישהו נחבט בברכו בקצה השולחן. חסרו לו הרעיונות הגדולים ולכן לא הצליח להיפטר מהכאב. הכאב הלך והחמיר. התקשרו לרופא והוא אמר לעשות כך וכך. ואז לפתע הרגיש האדם את הכאב בברך השנייה. ואז המרפק שלו החל לכאוב וכו’, עד שלבסוף הוא לא יכול היה להזיז יותר את רגליו או את ידיו – הכול בגלל שהוא נחבט בברך. יכולות להיות סיבות לכך שתשומת הלב מופנית לנקודה מסוימת, אך קיימות גם אפשרויות שיכולות להביא לאיזון. האדם ימצא יותר ויותר את האיזון בחייו הקשים רק אם הוא יאפשר למדע-הרוח לפעול עליו. אז הוא ימצא את עצמו חמוש מול ההשפעות התרבותיות.
אך אנו יכולים למצוא גם סיבות חיצוניות לחוסר יצירתיות. העובדות מדברות בקול רם. התבוננו בבעלי-החיים שבתרבות שלנו מוחזקים בשבי. הם הופכים חולים, אלה שבעולם החיצוני לעולם לא יהיו חולים. זה נובע בגלל ההשפעות החזקות על האדם ובעלי-החיים הנובעות מהסביבה החיצונית. בעל-החיים לא יכול לפתח כוח נגדי כי ההתפתחות שלו נפסקת. דרך הציוויליזציה גם האדם יגיע לניוון אם הוא לא יהיה מסוגל להתמודד עם השפעות חיצוניות בכוח יצירתי. עליו לעצב מחדש ולשנות את ההשפעות על ידי פעילות פנימית. אז יתכן אפילו שהשפעות אלו יכולות לשמש את האדם להתפתחות גבוהה יותר. האיש שחוקר ויוצר תיאוריה רדיקלית של חומרנות הוא בריא כי הוא יוצר מתוכו כלפי חוץ. אך חסידי התיאוריה מתבזבזים מפני שהם לא מביאים שום כוח יצירתי משלהם.
אם אתם קוראים את ספרי מדע-הרוח, אין שום דבר שתרוויחו מכך, אלא אם כן אתם יוצרים אותם מחדש לעצמכם. אז הפעילות שלכם הופכת ליצירה פנימית של שיתוף פעולה. אם זה לא המקרה, אז זה לא לימוד של ספרי מדע-הרוח כפי שהוא אמור להיות. זה תלוי בפיתוח התחושה לכוחות שמתנחשלים הלאה, הכוחות שיקבלו את העולם החיצוני. זה תלוי במציאת האיזון בין רשמים חיצוניים ליצירתיות פנימית. אנשים חייבים להשתחרר מהסכסוך החיצוני בעולם כדי שהוא לא יהפוך את עצמו לבולט ומעיק יותר ויותר. עלינו לבצע את הדחף הנגדי. הרושם החיצוני חייב לחוות באופן פנימי את הדחף הנגדי. ואז אנחנו משתחררים ממנו; אחרת, הוא ימשיך להחזיר אותנו לעצמנו שוב ושוב. אם אנו תמיד ערים רק לחיינו הפנימיים, אזי עולה לפני נפשנו תמונה של סבל. אם נשיג ביטוי של איזון בין כוחות חיצוניים לכוחות פנימיים שבאופן בלתי נלאה היו ממשיכים הלאה, אז אנו מתמזגים עם העולם החיצוני.
כך אנו מתוודעים במובן עמוק יותר עם המחלה האשליתית כתופעה בימינו. נקודת המוצא שלנו הייתה שמדע-הרוח צריך להיות אמצעי לריפוי כדי שהאדם ישתחרר מעצמו ובכך מכל כוח כובל. כי כל כוח כובל גורם למחלה. רק כך מתבררת לנו הליבה העמוקה של האמירה של גתה:
“שכן כל כוח שועט קדימה אל המרחב העצום
לחיות ולפעול פה ושם;
אולם זרם העולם מעכב,
מגביל אותנו מכל הצדדים וקורע אותנו;
בסערה פנימית זו ובריב חיצוני
התודעה שומעת מילה שבקושי מובנת:
מהכוח הקושר את כל הישויות
נגאל אותו אדם השולט בעצמו.”
—————————————————————————-