רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

16 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 במאי ל-22 בספטמבר 1923

GA350

הרצאה מספר 6

16.6.1923

הסיבות העמוקות למלחמת העולם ההרסנית

האם חשבתם על משהו, רבותיי?

מר דולינגר: אני רוצה לשאול אודות גורלות אנוש. מיליוני אנשים מתו במלחמה הגדולה. האם הביאו זאת לעולם עימם כגורלם שלהם? איך זה נראה בעולם הרוח וביחס להתפתחות העולם?

רודולף שטיינר: זהו משהו שאנו יכולים לדון בו בקשר לדברים אחרים, כי באנתרופוסופיה זה לבטח הכרחי עבורנו לא להסביר דברים בדרך שאנשים אחרים מסבירים לפעמים. הדברים שאנו אומרים צריכים להיות מדעיים. אני רוצה לומר לכם משהו מיוחד בקשר לזה שידריך אותנו להבין כיצד המצב הנורא שאנו מצויים בו עכשיו, סבל נורא זה שאנשים כה רבים עוברים דרכו בעולם היום, הוא למעשה אפשרי. אנשים בדרך כלל כבר לא שמים לב לדרך שבה אינדיבידואל אחד קשור לשני. המצב הוא שאנשים הם באמת אינדיבידואלים מבודדים בעולם היום. אפילו כשאנשים יודעים אודות סוג הדברים שעליהם דיברתי בזמן האחרון במפגשים שלנו, יודעים אותם מן ההרגל או כשארית מסויימת של שטחיות, הם כולם נותנים בדרך כלל הסבר מוטעה.

תנו לי ואתן לכם סיפור פשוט^[1] כדי להראות לכם שאנשים כבר אינם זוכרים כלל שאדם אחד קשור בדרך מסוימת לאחר. הדבר הבא קרה פעם, האמת שבו מובטחת מאוד, כמו עובדה מדעית. אחת מחברותיה הצעירות של משפחה, נערה שגילה 18 או 19, היתה חולה, לא כה חולה עד שהיתה צריכה להישאר במיטה, אבל היא היתה צריכה לשכב מדי פעם. היא שכבה על הספה, ואימא שלה השגיחה עליה, ופעם, כשהיא הלכה לישון, אימא שלה הלכה לחדר אחר, שבו קראה משהו מספר לבעלה וחברים אחרים במשפחה. זה היה בחדר מרוחק למדי מהחדר שבו שכבה הנערה החולה.

הנערה החולה היתה מודעת אז לדבר הבא. כשאימא שלה עזבה את החדר, היא חשה לפתע צורך לקום. היא קמה ועקבה אחר אימא שלה דרך שני חדרים אחרים לתוך השלישי, היכן שמצאה אותה קוראת לאחרים. היא היתה מאוד מופתעת שהם כלל לא השתוממו. הנערה החולה, בקושי מסוגלת ללכת וישנה כשאימא שלה עזבה אותה רק לפני רגע, הופיעה כעת בחדר שבו אימה רק התכוונה לשהות זמן מה, בגלל שרצתה לעשות משהו גם בשביל האחרים. הנערה חשבה שזה קצת מוזר שהם נשארים כה שקטים. ואז אימא שלה, שקראה בספר, אמרה לפתע: "עכשיו אני צריכה ללכת ולראות את בתנו!" ועזבה את החדר. הבת עקבה אחריה. האם עברה שוב דרך שני חדרים אלה ומצאה את בתה שוכבת על הספה, נראית חיוורת מאוד. היא לא דיברה איתה מייד. אבל כשעשתה זאת, הנערה לא ענתה רק שכבה שם, חיוורת מאוד. הנערה עצמה עקבה אחר אימא שלה כל הדרך וראתה עכשיו כיצד היא הולכת לחדרה היכן שראתה עצמה שוכבת על הספה. והבת היתה שוב מופתעת מאוד, תחילה לראות עצמה שוכבת על הספה, ושנית לשמוע את אימא שלה קוראת לה. ברגע זה הבת חשה כאילו היא מותקפת בכוח רב, ואז הצורה שנחה על הספה קיבלה איכשהו צבע טוב יותר והדברים שבו להיות כפי שהיו לפני כן.

זהו סיפור שאנו יכולים להישען עליו היטב. הדברים קרו. אבל עכשיו יש כל מיני אנשים שרוצים להסביר אותו. הם כולם מסבירים אותו כך, לדוגמא: "טוב, מלבד גוף פיזי לבת יש גם גוף אסטרלי." הגוף האסטרלי זה משהו שאנשים דיברו עליו עד למאה ה-16, בערך לפני 400 שנה, כפי שאנו מדברים על אף או אוזן. אבל זה לא משהו ששרד עד היום. הוא נשכח בדרך כלל, וכך דיברו אנשים אודות הגוף האסטרלי בעבר ואמרו: "נו טוב, הגוף האסטרלי הלך החוצה דרך חדרים אלה, לקח פנימה את מה שאחרים קראו, וכן הלאה, הלך בחזרה שוב וישן שוב ברגע שהאימא פנתה אל הנערה."

אבל רבותיי, אתם צריכים להיות ברורים במחשבתכם שכאשר מישהו מסביר עניין כזה, הוא מסביר זאת כאילו היה אדם פיזי שני בתוך הראשון, כאילו היה מעגל סביב לראשון, ומעגל זה הוא גדול, כאילו מישהו ישן בחוץ והולך מסביב כמו אדם פיזי. היום זוהי אמונה תפלה רבת עוצמה אם מתכוונים להסביר זאת כך. אמונה תפלה זו נפוצה מאוד בקרב אקדמאים היום, אחרת דברים כמו אלו עם אוליבר לודג' שסיפרתי לכם עליו לא היו קורים. זה תמיד חשוב לדעת מה קורה.

ומה באמת קרה בסיפור שלנו? האם ישבה ליד בתה, טיפלה בה. אתם יודעים, זהו מקרה של מה שאנו קוראים "טיפול אוהב ומסור", והבת מצאה שזה מאוד נעים להיות מטופלת על ידי אימא שלה. היא חוותה את אהבת האם. ברגע שכזה, רבותיי, כשמישהו מרגיש את אהבתו של אחר כה חזק ובאותו זמן גם חלש במידה רבה, הדבר המוזר שקרה שהוא לא חשב יותר עם גופו האסטרלי שלו. הוא נחלש והגוף האסטרלי של האיש האחר התחזק יותר מגופו האסטרלי שלו. ואז זה יכול למעשה להתרחש שמישהו מתחיל לחשוב עם המחשבות של האיש האחר שלצידו. המצב היה כזה שבעוד האם טיפלה בבת, הרגשות שהתעוררו בה עברו לבת בדרך כזו שהיא הרגישה וחשבה כמו אימא שלה. ואז האם הלכה. בדיוק כפי שכדור ממשיך להסתובב אם אני נותן לו דחיפה, כך הבת לא חשבה עם מחשבותיה שלה, אלא את אלו של האם. וכשהאם עברה דרך שני חדרים אלה, הבת חשבה את מחשבות האם. הבת המשיכה כמובן לנוח על הספה, אבל היא חשבה כל הזמן על המחשבות של אימא שלה. ואז האימא נהייתה מודאגת והלכה שוב בחזרה, הבת חשבה שהיא גם כן הולכת בחזרה. ועכשיו אתם לא צריכים להיות מופתעים שהבת נהייתה חיוורת. גם אתם הייתם מחווירים אם הייתם צריכים לשכב בעילפון עמוק במשך זמן. כי מצב כזה, כשמישהו חושב את המחשבות של מישהו אחר, גורם כמובן למצב דומה לעילפון. וכשהאם חזרה, ההשפעה על הבת היתה כזו שהיא רעדה עמוקות ומכאן יכלה לחשוב שוב את המחשבות שלה. ובכן, אתם רואים שבמקרה כזה, ההסבר הנכון הוא שלאדם אחד יש כוח השפעה אדיר על השני, במיוחד בנפש ורוח. זה יקרה במיוחד אם זה שמושפע הוא במצב של חולשה נוראית, כלומר, אם הוא אינו יכול לפתח כוח פנימי, אז הכוח הפנימי של האיש השני ישפיע עליו בקלות.

אבל כך זה בחיים באופן כללי. אנשים בדרך כלל אינם מתארים לעצמם איזו השפעה גדולה יש לאחד על השני. האם אתם חושבים שאם מישהו אומר לכם משהו ואתם מאמינים לו, יש לכם למעשה תמיד סיבות, סיבות הגיוניות, כדי להיות משוכנעים באמת שבזה? זה לא נכון כלל. אם אתם אוהבים מישהו ואתם מאמינים שהאיש עושה יותר מכם משהו שאתם שונאים. העניין הוא שלנפשו של אחד יש השפעה חזקה ביותר על נפשו של אחר. לכן אני צריך לדעת בדיוק רב כיצד הדברים הם בממלכת הרוח, אם אני צריך לדבר עליהם בכלל.

תנו לי ואתן לכם דוגמא אחרת, שאני מספר לכם לצורך מיוחד. כי מישהו יכול כעת לומר: "טוב, ד"ר שטיינר אומר בבירור שאדם יכול לצאת מעצמו. הוא רק מאמין שאיש אחד יכול להשפיע על השני." לא, אני רק נתתי לכם דוגמא שיכולה להראות לכם בבירור כיצד אינדיבידואל אחד משפיע על השני, במקרה זה האם השפיעה על הבת.

וכעת דוגמא אחרת, שבה אחד אינו יכול לומר שמישהו הושפע. שני סטודנטים חילקו ביניהם חדר. זה קורה כל הזמן עם סטודנטים. אחד למד מתמטיקה, השני למד פילולוגיה ולא ידע דבר, באמת שום דבר, אודות מתמטיקה. ערב אחד הם ישבו ודגרו קשה מאוד, זה מונח שסטודנטים משתמשים בו, אחד מהם למד דקדוק לטיני, השני דן בבעיות מתמטיות שרצה לפתור אבל פשוט לא היה מסוגל. הוא למעשה לא היה מסוגל לעשות שום דבר עם זה. האחד התקדם יפה עם לימודי השפה שלו והלך למיטה מסופק למדי. אבל הסטודנט למתמטיקה לא הרגיש מסופק כשהלך למיטה, משום שלא היה יכול לפתור את הבעיות שלו. עם שפה אתה בדרך כלל לא יודע אם אתה יודע אותה או לא. לרוב אתה טועה אבל חושב שאתה צודק. המצב עם מתמטיקה הוא שאינך מקבל שום תוצאה אם אינך מצליח. זהו ההבדל. ובכן, הם הלכו למיטה בערך ב 23.30 או 24.00 בלילה.

בערך בשלוש לפנות בוקר הסטודנט למתמטיקה קם – התיישב שוב לשולחנו והתחיל לחשוב ולחשב ולחשב. הסטודנט לשפה היה באמת מופתע מזה, אבל היתה לו מספיק רגישות לחכות בשקט ולראות מה קורה. הסטודנט השני המשיך לחשב, חזר למיטה והמשיך לישון.

בשמונה בבוקר שניהם קמו. הסטודנט למתמטיקה אמר: "וואו, יש לי ממש ראש חולה היום, כאילו היינו בפאב כל הלילה. אבל לבטח למדנו בבית?" השני אמר: "זה לא מפתיע אותי כלל! מדוע קמת באמצע הלילה ועבדת?" "מה אני? עבדתי? זה מעולם לא עלה לראשי! היית במיטתי כל הלילה", אמר הסטודנט למתמתיקה. "אבל קמת ממיטתך", אמר השני "אתה לקחת את העט שלך ועבדת עוד ועוד." טוב", הוא אמר, "בהחלט לא" "טוב, בוא ונראה" אמר הסטודנט לשפות, "החומר שכתבת צריך להיות שם." הסטודנט למתמטיקה הלך לראות. כל הבעיה נפתרה, כל מה שלא היה מסוגל לעשות בלילה שלפני כן נעשה כבר.

עכשיו, אתם רואים, כאן יש לכם דוגמא שאין כל שאלה של רמאות ביחס לסטודנט השני, כי הוא לא היה יכול לפתור את הבעיה. הוא היה סטודנט לשפות והוא גם ראה את כל אשר קרה. הסטודנט השני התעורר, ולא ידע דבר על כך, ופתר את כל הבעיה. אבל לא היתה פה שום שאלה שאחד מהם השפיע על השני בשום דרך שהיא. הסטודנט למעשה התעורר בלילה.

אבל אחד מהם מסביר את זה, משהו מאוד מוזר קרה כאן. אתם רואים, כידוע לכם, יש לנו קודם כל את גופנו הפיזי, ואז הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני. אני קורא לכולם 'גופים'. הם אינם כמובן גופים בשום מובן אחר, אבל אני קורא לארבעה חלקים אלה של האדם 'גופים'. טוב ועכשיו רבותיי, כשאנו ישנים, רק גופנו הפיזי וגופנו האתרי נחים במיטה. הגוף האסטרלי והאני בחוץ. אנו רואים אותם סביב לגוף הפיזי ולגוף האתרי מבחוץ. הסברתי כל זאת עבורכם לפני כן. וזה גם מה שקרה עם הסטודנט למתמטיקה שלנו. הוא הלך למיטה. הוא היה יכול לישון, ומכאן שגופו האסטרלי והאני שלו יצאו החוצה, אבל הוא היה מצוברח משום שלא פתר את הבעיה שלו. כעת, אם הגוף האסטרלי והאני היו מחליקים בחזרה לתוך גופו הפיזי וגופו האתרי, הוא היה מתעורר ושוב היה מסוגל לעשות הכל, אך מן הסתם לא לפתור את השאלה. אבל הגוף האסטרלי והאני לא עשו זאת. אבל אי-הנחת שהתפתחה נתנה לסטודנט דחיפה קלה במרפק. הגוף האסטרלי יכול לדחוף במרפק, הוא אפילו יכול לדחוף קצת את העור. אבל זה יכול לקרות רק באמצעות האוויר, לא באופן פיזי, כי הגוף האסטרלי אינו יכול בשום אופן לחבוט באופן פיזי. הוא יכול להביא את האוויר לידי תנועה. ולזה יש השפעה במיוחד על העיניים, קצת על האוזניים ובמיוחד על האף והפה. בכל מקום שיש לכם בו איברי חוש, לדחיפה הקלה של הגוף האסטרלי יש השפעה מסוימת.

ובכן, הסטודנט למתמטיקה שלנו הלך למיטה, הגוף האסטרלי דחף אותו קלות כל הזמן, אבל לא נכנס פנימה. אבל בגלל דחיפות אלו, הגוף הפיזי עם הגוף האתרי חשו חייבים להתעורר, כמעט באופן אוטומטי, כמו מכונה. הגוף האסטרלי נשאר בחוץ, כי אם הוא היה בפנים הסטודנט היה נשאר ער. ובכן הוא נשאר בחוץ. גופו האסטרלי והאני שלו לא היו מוכנים להיכנס פנימה. ובכן, מי היה עושה את החישובים? הגוף הפיזי והגוף האתרי עשו אותם, והגוף האתרי היה יכול לעשות את כל החישובים שהסטודנט לא היה יכול לעשות כשהגוף האסטרלי והאני היו בתוכו.

אתם רואים מכך, רבותיי, שאתם כולכם הרבה יותר אינטליגנטיים בגופכם האתרי מאשר בגופכם האסטרלי ובאני שלכם. אם הייתם יכולים לעשות ולדעת כל דבר שאתם יכולים לעשות ולדעת עם גופכם האתרי, וואו, איזה אנשים חכמים הייתם! כי כל לימוד באמת כולל הבאה לתוך הגוף האסטרלי משהו שיש לנו כבר בגופנו האתרי.

ובכן מה באמת קרה עם הסטודנט למתמטיקה שלנו? אתם יודעים, בזמנים מוקדמים יותר היו בקושי מתנזרים ממשקאות חריפים בקרב הסטודנטים, והם באמת שתו הרבה בדרך כלל. ושני סטודנטים אלה באמת לא דגרו כל לילה אלא גם הלכו הרבה לפאב, ומשום כך – עם הדם תחת ההשפעה של אלכוהול – הגוף האסטרלי נהרס. הגוף האתרי לא נהרס כל כך. וכתוצאה מכך הסטודנט למתמטיקה היה יכול לפתור את בעייתו טוב למדי אם לא היה הולך לפאב כה הרבה. אבל משום שהרשה לגופו האסטרלי להיות מושפע מאוד הוא לא היה יכול לפתור את הבעיה כשהיה ער. תחילה היה עליו להיפטר מגופו האסטרלי ההרוס. ואז היה יכול לשבת אל שולחנו וגופו האתרי, שהיה עדיין חכם למדי, פתר את הבעיה. אם כן, הדברים שהנפש השכלית עושה אנו בדרך כלל עושים עם הגוף האתרי. איננו יכולים לאהוב מישהו עם הגוף האתרי, זהו משהו שהגוף האסטרלי צריך לעשות, אבל כל דבר שהנפש השכלית עושה זה משהו שהגוף האתרי יכול לעשות, זהו מקום שהגוף האתרי יכול לעשות את עבודתו. אם כן, אנו יכולים לומר שאנו יכולים לראות בבירור מדוגמא זו שבמקרה זה לא היתה השפעה ממקום אחר, הסטודנט למתמטיקה היה צריך לעשות זאת בעצמו.

בואו ונראה תמונה ברורה של זה.

ציור 14

יש לנו שם את הגוף הפיזי. כאן הגוף האתרי [צהוב] שעובר דרך הגוף הפיזי. וכעת, כך שנקבל תמונה טובה יותר של האדם כולו, אני מתכוון לצייר את הגוף האסטרלי מבחוץ, היכן שהוא נמצא במשך הלילה. הוא קטן למדי בפסגה ועצום, תופח החוצה, כאן למטה. כך בלילה אנו באמת שני אנשים. אתם לא צריכים, כמובן, לדמיין שזהו אדם שני שגם הוא פיזי, כי החלק שבחוץ הוא רוחי כולו. אם הייתם נכשלים מלחשוב עליו כרוחי הייתם נופלים יותר מידי לתוך מטריאליזם שוב. אבל לבטח אתם יכולים לראות שהאדם בעצמו באמת הוא יצור כפול, חלק אחד ממנו הוא רוח ונפש, וחלק פיזי המחובר לגוף האתרי. מישהו שמתעורר כך זה משום שכל בוקר הגוף האסטרלי והאני מובאים לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי [חיצים].

אבל כעת תדמיינו שזה לא תמיד קורה בדרך הנכונה. יש כמה מקרים מוזרים שכאלה. היתה נערה – אם זה קרה מעצמו ולא בגלל תרגילים, דברים כאלה תמיד קורים כאשר האינדיבידואל נהיה קצת חלש, במקרה של נערה צעירה לדוגמא שרק הגיעה לבגרות, כשרק נכנסה לתוך הנשיות – היתה נערה בערך בגיל 19 או 20 וזה היה כך עימה. היו ימים שהיא דיברה אבל האנשים במשפחתה לא הבינו דבר ממה שהיא אמרה, שום דבר בכלל. היא דיברה על דברים בלתי ידועים בכלל. זה היה מוזר מאוד. היא אמרה, לדוגמא: "איזה יום יפה, אני נהנית מביקורך. נפגשנו לפני יומיים ב… – כן, הלכנו לטייל ביער נפלא זה. היה שם אביב." ואז היא חיכתה. זה היה כמו בטלפון. לא שמעתם את האדם השני, רק את תשובתה. זה היה כאילו היא ענתה למישהו: "כן, כמובן, לקחת את הכוס ושתית." תמיד היתה שומע את תשובתה למישהו שאמר משהו. האנשים סביבה לא היו יכולים לראות אדם אחר. אבל היא היתה בעולם שונה מאוד ושוחחה בו שיחות.

הדבר הבא התרחש, למשל. עכשיו אתם רואים, היא לא יכלה לזוז, היא נותרה כמעט ללא תנועה בימים אלו. אבל אם היא ישבה שם ודחפת אותה קלות במרפק, היא לא אמרה: "מדוע אתה דוחף אותי?" היא אמרה: "הרוח נוראה. סגור את החלון, יש רוח פרצים שכזו!" היו לה רעיונות שונים לחלוטין בקשר לנגיעה של מישהו, למשל. היא היתה כזו במשך יום או יומיים. ואז היו כמה ימים, או תקופה ארוכה יותר, שבהם היתה לגמרי הגיונית, דיברה בצורה נורמלית לאנשים ולא ידעה דבר על מה שקרה בימים אחרים אלה. היא לא זכרה דבר מכל זה. האנשים אמרו לה משהו מזה, והיא אמרה שאינה יודעת דבר על כך. זה היה כאילו היא ישנה. אבל משהו אחר קרה במקום זה. כשהיתה במצב האחר הזה, היא זכרה את כל מה שקשור למצב הזה, ושום דבר ממה שקרה במצב הרגיל. היא יכלה לסקור מחדש את כל החיים שידעה בעולם האחר שאנשים אמרו שהיא חולמת עליו.

מה קרה עם נערה זו? מה שאני מספר לכם עכשיו קרה, כמובן, הרבה פעמים, ולפעמים בדרך נוראה. אתם רואים, הכרתי מישהו שאיתו עבדתי ביחד במשך זמן מה. הוא נהיה פרופסור באוניברסיטה גרמנית, ויום אחד הוא פשוט נעלם. אף אחד לא ידע להיכן הלך. כל החקירות לא הובילו בסופו של דבר לשום מקום. הדבר היחיד שאנשים היו יכולים למצוא שהוא הלך לתחנה קרובה למקום מגוריו וקנה כרטיס. הוא הלך. והוא לא חזר במשך זמן רב.

יום אחד הגיע אדם זר לבית מחסה בברלין וביקש להיכנס. כאשר ביקשו את ניירותיו הם מצאו שהוא היה פרופסור X ממקום זה וזה. הוא שהה בהוסטל זה בברלין. הוא חזר הביתה שוב והיה יכול להמשיך את עבודתו כפרופסור כמו שצריך. אתם יודעים, שום דבר לא קורה באופן אוטומטי. זה לא משנה שיש קצת משבר. אבל משפחתו – הוא היה נשוי – עשתה חקירות נוספות בקשר למה שקרה שם. ומצאה שפחות או יותר הוא קנה כרטיס לתחנה לא רחוקה. הוא היה קצת ערמומי ביחס לכל זה. הוא ירד מהרכבת, קנה כרטיס אחר – לא היה צורך בפספורט בזמן ההוא – והלך לארץ אחרת, ואז לארץ אחרת, ואז לקח דרך אחרת לחלוטין, לעיר בדרום גרמניה שמכר בה פעם צורכי כתיבה, ולברלין שבה חי בהוסטל. הוא לא ידע דבר, שום דבר בכלל, הוא היה במצב תודעה אחר לגמרי.

מה קורה במצב כזה? אתם רואים, אם מישהו כזה זה בדיוק כמו שהיה עם אותה נערה. כאשר מישהו כזה מתעורר, הגוף האסטרלי והאני לא חוזרים במלואם, רק נוגעים באדם מבחוץ, ואז הגוף הפיזי והגוף האתרי עוברים דרך כל הדברים האלה. אנשים כאלה מתנהגים בדרך פקחית ביותר. הסיפור אושר במלואו. זה דומה לסיפור שחוויתי עם מישהו ממכריי.

סיפור אחר. מישהו לקח כרטיס רכבת, הוא עשה את אותו הדבר, הלך לתחנה שהיתה לא רחוק משם. היה עליו לחשוב כל מיני מחשבות על התחמקות מתוחכמת. זה היה גופו האתרי שעשה את הכל. הוא עשה את כל הדרך להודו ונשאר שם במשך כמה שנים. ואז, מששכח הכל אודות זה, הוא הלך עם אשתו והמשיך את חייו כמקודם.

אתם רואים שעל דברים כאלה צריך לומר: שם מישהו השיג ראיה עמוקה לכל הטבע של האדם. כי מה קרה מאוחר יותר עם האדם שאותו הכרתי היטב, אשר טייל דרך שתי ארצות וסיים בהוסטל? הוא חזר לאוניברסיטה שלו, ואפילו קרא לאוניברסיטה אחרת לקחת את מקומו של פרופסור מפורסם. יום אחד נזדמנתי לעיר זו. כבר לא היינו בשום מגע, כי זה קרה כמעט תמיד שכאשר נתתי הרצאות אנתרופוסופיות לאנשים שהכרתי היטב שהם לא רצו יותר בשום קשר עימי. יום אחד אנשים אמרו שפרופסור X הלך שוב. בפעם הזאת הוא לא שב אבל גופתו נמצאה. הוא הטביע את עצמו.

מה קרה? אתם רואים, מה שקרה הוא ששוב הוא חזר למדינה שבה גופו האסטרלי רק דחף אותו קלות. הוא נזכר אז במאורעות המוקדמים יותר בגופו האתרי ופחד כל כך שהתאבד. אם כן אפשר לראות עמוק לתוך הטבע האנושי במקרה כזה, אם אתה יודע כיצד הגופים השונים של האדם פועלים יחדיו.

עכשיו העניין הוא כזה. היה פעם מישהו שנכנס גם כן למצבים כאלה, ואז הוא דיבר בדרך כזו כאילו היה מישהו שונה למדי ממה שהיה, כך שאנשים אחרים לא הבינו דבר מזה. הוא דיבר – זה היה במאה ה-19 – על ישות המעורבת במהפכה הצרפתית, בתארו את הסצנה כולה. ומה קרה לו? זה היה דומה למצב של האנשים שזה עתה סיפרתי לכם עליהם. אבל מה קרה במקרה זה?

במצב התודעה הרגיל שלהם אנשים יודעים מעט מאוד על מה שקורה עם גופם האסטרלי ועם האני שלהם, אבל למעשה הם עוברים הרבה בגופים אלה. עכשיו דמיינו שהדבר הבא קורה. אתם רואים, אני רוצה לתאר בפניכם איך זה כשמישהו מתעורר. כשהבן אדם מתעורר, גופו האסטרלי קודם כל מתפצל. הוא נקרע כאן [הציור הקודם], וחלק אחד הולך לתוך הראש, בעוד שהאחר, החלק התחתון, הולך לשאר הגוף. כך קורה לו לפעמים. עכשיו תתארו את זה. אם הראש מוצא שקל יותר לקחת פנימה את הגוף האסטרלי והאני מלתת אותו לחלק התחתון, הגוף האסטרלי עשוי להיות בראש במהרה, לפני שהוא הולך לחלק הנמוך יותר. במקרה כזה האדם מתחיל לדבר כמישהו שונה למדי. ובכן מה קורה? אתם רואים, לרגע יש שם יכולת להביט לאחור לתוך חיים מוקדמים. אבל האיש אינו יכול להבין או לפרש זאת, ולכן הוא ממציא משהו שמבוסס על ההיסטוריה. האדם שהיה במצב אחר, משום שגופו האסטרלי והאני שלו נכנסו מוקדם לתוך ראשו, הוא אמר שהיה צרפתי המעורב במהפכה הצרפתית. זה משהו שהוא למד והוא פשוט מפרש את העובדות. הוא פשוט מצא את עצמו בהתגשמות מוקדמת יותר, חיים מוקדמים יותר, ולא היה יכול להבין זאת באופן ישיר. וכך הוא פירש זאת בדרכו שלו.

עליכם להבין זאת עד למאה ה-16 – לפני 400 שנה – אנשים דיברו על דברים שכאלו, גם אם בדרך יותר טיפשית ומעורפלת. בכל מקום שאנשים מתאספים – זה לא שהם מספרים זה לזה סיפורי רוחות, אבל האמת היא שהם מתייחסים באותה רצינות כמו למקרים אחרים בחייהם – הם מספרים דברים שכאלה, יודעים שהם קיימים. זה באמת לא נכון לומר שהם לא יודעים על כך. היום – טוב, אני שואל אותכם, רבותיי, רק תנסו ותספרו סיפורים כמו אלה שסיפרתי לכם במסיבת הכנס שלכם וישליכו אותכם החוצה מיד – היום אין כבר דרך לדבר על דברים כאלה באופן טבעי או הגיוני. אנשים לא מדברים עליהם כלל. והאקדמאים מדברים עליהם הכי פחות. תנו לי להוכיח לכם שהם יודעים עליהם הכי פחות.

חישבו על אחד מהמאורעות החשובים ביותר של המדע במאה ה- 19. אזרח של העיר הילבורן הוסמך כרופא. האנשים באוניברסיטת טוביגנגן חשבו שהוא לא מוכשר במיוחד ולא היו לו הרבה סיכויים. ולכן הושכר כרופא של אוניה ב-1839 והלך להודו-סין על אוניה שהיו עליה הרבה אנשים. המסע היה קשה מאוד, עם ים סוער והאנשים חלו במחלת ים. למעשה כל הצוות היה חולה כשהגיעו להודו-סין. רופא האוניה היה מאוד עסוק. בזמן ההוא, עדיין היה נהוג להקיז דם כאשר היו לאנשים מחלות אלו או אחרות. זה היה הדבר הראשון.

היו לאנשים שני סוגים של כלי דם. כאשר סוג אחד היה פתוח, הדם שזרם החוצה היה אדום בצבעו. סוג אחר של כלי דם נמצא לצידו של הסוג הראשון. אם הוא היה פתוח, הדם היה כחול. דם כחול יצא החוצה. באופן רגיל, כשאתה גורם למישהו להקיז דם, אינך נותן לדם אדום לזרום החוצה. הגוף צריך את הדם הזה. אתה נותן לדם הכחול לזרום החוצה. רופאים יודעים זאת טוב מאוד. הם גם יודעים היכן נמצאים כלי הדם החולים ואינם פותחים את כלי הדם האדומים. יוליוס רוברט מאייר היקר,^[2] שהיה רופא על אוניה זו, היה צריך לעשות הרבה הקזות דם. אבל בכל פעם שפתח וריד שבא החוצה הוא לא קיבל את הדם הכחלחל הנכון אלא אדום חיוור. אוי ואבוי, הוא חשב, פתחתי בטעות אחד! אבל כשעשה זאת לאיש הבא, בזהירות רבה, הדם שוב היה אדום חיוור. בסופו של דבר כל מה שהיה יכול לעושת היה לומר לעצמו שכשמישהו מגיע לאזור הטרופי, לאיזורים החמים, הדברים לא מתנהגים כמו בצפון, ודם כחול משתנה לאדמדם בגלל החום. יוליוס רוברט מאייר חשב שזו תגלית חשובה מאוד, ובצדק. הוא ראה משהו בעל חשיבות עצומה.

יש לנו עכשיו הנחה. דמיינו שזה קורה למישהו במאה ה-12 ולא במאה ה-19. הוא טייל במקום זה או אחר עם אנשים. טיולים לא הרחיקו לכת בזמנים ההם, אבל זה בהחלט קרה שהצוות כולו חלה. הבה ונניח, אם כן, שהצוות כולו חלה, הרופא הקיז מהם דם ומצא שהדם שצריך היה להיות כחול היה אדמדם במקום זה. במאה ה-12 הוא היה אומר: "מה גרם לדם להפוך כחול?" ומכיוון שידע את כל הדברים שדיברתי עליהם, גם אם במעורפל – כי לא היתה אז אנתרופוסופיה והדברים היו מעורפלים למדי – לפחות היה לו רמז כלשהו והוא היה אומר: "וואו, כן, הגוף האסטרלי לא נכנס כה עמוק לתוך הגוף הפיזי כפי שהוא עושה באנשים שהדם שלהם כחול למדי." כי הוא ידע שהגוף האסטרלי עושה את הדם כחול. החום גורם לגוף האסטרלי להיות בחוץ. הדם נהיה פחות כחול ונראה כמו דם אדום. הוא היה אומר: "זהו גילוי חשוב, כי עכשיו אני מבין מדוע לאנשים הקדומים במזרח היתה חכמה כה גדולה. הגוף האסטרלי לא נכנס איתם כה עמוק לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי." הוא היה נותן כבוד לחכמה של אנשי המזרח הקדמונים והיה אומר לעצמו: "היום אנשי המזרח רק נדבקו מן האנשים שיש להם הרבה דם כחול, וכבר לא אפשרי עבורם להביא את חכמתם העתיקה לאור." זה מה שרופא אוניה מן המאה ה-12 היה אומר.

רופא אוניה מן המאה ה-19 כבר לא ידע דבר מכל הדברים שסיפרתי לכם. מה הוא אמר לעצמו? הוא אמר: "טוב, שם נמצא החום. זה שורף הכל. אם כן, הדם שורף יותר כשמישהו נמצא באיזור החם." הוא גילה את החוק של שינוי החום לאנרגיה שמשחק תפקיד כה גדול בפיזיקה המודרנית, חוק מופשט לחלוטין. השאר לא עניין אותו כלל. הוא מצא את החוק שממלא תפקיד כה גדול במנוע הקיטור, לדוגמא, היכן שחום משתנה לעבודה. והוא אמר: "העובדה שהדם זורם אדום שם מראה שהאורגניזם עובד קשה יותר בקווי הרוחב החמים ולכן מייצר יותר חום." יוליוס רוברט מאייר מצא משהו שהוא לגמרי מכני.

אתם רואים, זהו ההבדל הגדול. במאה ה-12, האנשים עדיין אמרו: "הדם יותר אדום שם בגלל שהגוף האסטרלי אינו חודר פנימה כה עמוק." במאה ה-19, אנשים כבר לא ידעו דבר מכל הצד הרוחי הזה ואמרו בפשטות: "האדם הוא כמו מכונה, והמצב הוא שחום יוצר יותר עבודה ובגלל זה יותר חום מומר באורגניזם האנושי," כן רבותיי, מה שיוליוס רוברט מאייר עשה שם כאדם מלומד גדול זה פחות או יותר הדרך שבה אנשים חושבים היום. ככה זה. אבל משום שאנשים אינם יכולים יותר לחשוב ולהרגיש דברים שאינם שייכים יותר לרוח, הם איבדו את הקשר שלהם עם אנשים אחרים. ובדרך כלל כאשר הם חולים וחלשים כמו הנערה שדיברתי עליה הם נכנסים כל כך לתוך אנשים אחרים שלמעשה הם הולכים ביחד עם מחשבותיו של אדם אחר לתוך חדר אחר. זהו הבדל עצום, כמובן. כן, עשינו התקדמות עצומה היום, אבל האנושיות שלנו לא התקדמה. היא אפילו פחתה. אנחנו מדברים רק על האורגניזם הפיזי האנושי כאילו היינו היום רק מכונות. אפילו אנשי המדע הגדולים ביותר עכשיו מדברים עלינו כאילו היינו רק מכונות, כמו שעשה יוליוס רוברט מאייר.

כן, רבותיי, אם דברים היו הולכים רק כך על האדמה, כל החשיבה היתה נופלת לתוך כאוס. כל מיני סוגי אימה ואסון היו מגיעים. אנשים כבר לא יודעים מה שהם צריכים לעשות. הם הולכים לכן לדברים עם כוח וחשיבות ואומרים: "כן, השכל הישר כבר לא שומר אותנו יחדיו, ולכן הלאומיות צריכה לשמור אותנו יחדיו." מדינות לאומיות קמו רק בגלל שאנשים לא יודעים יותר כיצד להישאר יחדיו. והעובדה היא, רבותיי, שבגלל שאנשים כבר לא יודעים דבר ממה שהביא עולם הרוח שיש סבל איום – כל השאר הם רק גורמים חיצוניים. זה מה שהביא לסבל האנושי העצום. ולומר שהאנשים ראויים לכך בגלל שהם עשו דברים רעים בחיים קודמים זה כמובן שטויות, כי זה אינו גורל של אדם אינדיבידואלי, זהו גורל שכולם שותפים לו. אבל כל אדם אינדיבידואלי יודע זאת בחיים אלו. רק חישבו כמה סבל אנשים יודעים בחיים נוכחיים אלו. זה לא בא מחייהם הקודמים. אבל בחיים הבאים הם ידעו את החשיבות של הסבל הנוכחי. התוצאה תהיה שהם יהיו חכמים יותר, ועולם הרוח יכנס לתוכם יותר בקלות. המדינות האומללות שהם נמצאים בתוכן היום מחנכות אותם עבור העתיד.

יש דבר נוסף שאנו יכולים לראות מזה. רק חישבו שהאנתרופוסופיה התחילה בערך ב-1900 ונעשתה ידועה למדי. אבל אנשים מתנגדים לה, אינם רוצים לשמוע על עולם הרוח. טוב, רבותיי, אם היה לכם נער בגיל בית ספר בזמנים קדומים שלא רצה ללמוד הוא היה מקבל מכות קפדניות וכמה התחילו ללמוד למרות הכל, זה עזר לכמה מהם – זה השתנה עכשיו ואני לא מתכוון לומר אם זה היה נכון או לא. האנושות לא רצתה ללמוד דבר מהרוח עד 1914. הם קיבלו עכשיו מכות מגורל העולם, מהגורל המשותף. אנו נראה עכשיו אם זה גורם לטוב כלשהו.

ככה זה, רבותיי, אנו צריכים לראות זאת כגורל אנושי משותף. כי מה קרה? אתם רואים, הנערה שסיפרתי לכם עליה חשבה את מחשבות אימא שלה. אנשים בדרך כלל יצאו מהמנהג של חשיבה ביחד ועכשיו רק חושבים את המחשבות של אלו שנראים להם כבעלי סמכות. אנשים צריכים להתחיל לחשוב עבור עצמם שוב, כל אחד מהם, אחרת יהיו כולם משופעים כל הזמן על ידי עולם הרוח רק במובן רע, אם אינם יודעים דבר אודותיו. ויהיה זה נכון לומר שהסבל שבא אל האנושות נראה כמו נשיכות שבאות מן הגורל ואנו יכולים ללמוד מכך.

אנשים יכולים להשתתף בכמה קונגרסים שהם רוצים. אף אחד מהם לא יעזור. אנשים שרוצים לתמוך במארק הגרמני, חושבים שהדרך שבה הם נוהגים היום, יגרמו לו יותר מאוחר לרדת מטה כפול, כי ההבנה שזה כולו מן האדמה היא חסרת ערך לחלוטין. אם לגוף אין די נוזלים בתוכו, הוא נהיה סקלרוטי, הוא מסתייד. ואם הנפש אינה יודעת דבר אודות עולם הרוח, זה מסתיים בהבנה שהוא חסר ערך לחלוטין. וזהו הגורל שהאנושות נעה לקראתו, אלא אם מזון יבוא לקראתה כל הזמן מעולם הרוח.

ובכן, זוהי הדרך היחידה האמיתית עבור האנשים להתחיל להתעניין בעולם הרוח. אתם רואים, כך צריך לענות לשאלה שנשאלה על ידי מר דולינגר. צריך לשים את הדברים בדרך מאוד רדיקלית, אבל כך הם תלויים יחדיו.

אני צריך ללכת לשטוטגרט בשבוע הבא, אבל אהיה בחזרה במהרה. אומר לכם מתי תהיה הפגישה הבאה שלנו.

———————————————————————————————————

1. הסיפור נדפס ב-carlduprelws book, עמוד 194:

   פרופסור מסוים סיפר את הסיפור כך: "באחר צהרים אחד באוגוסט 1853, גברת סופי סוובודה – היא היתה בת 20 באותו זמן – שכבה על הספה בחדר של אימא שלה בגלל שהיה לה כאב ראש חזק, ולבסוף הלכה לישון. זה נראה לה כאילו עזבה בשקט את החדר. היא התעוררה. סופי הרגישה עכשיו חסרת משקל כמעט וחופשיה מכאב. היא התרוממה במהירות כדי למהר אחרי אימא שלה לחדר השלישי ואמרה לה שיש שינוי לטובה. אימא שלה ישבה וסרגה, וכנגדה ישב אביה של סופי, קורא בקול רם מבונבנטורה (של שלינג) Mystische Naechte. סופי עמדה בצד לידם, מחכה להפסקה בקריאה כדי לספר את סיפורה, אבל הוריה לא הבחינו בה, למרות העובדה שהם הביטו למעלה מדי פעם ודיברו אודות הטקסט שקראו. סופי, שהרגישה מחוץ לכל זה, התכנסה לתוך גומחת החלון והקשיבה לטקסט. לא עבר זמן רב ואימא שלה קמה ואמרה: "סופי לא מרגישה טוב, וזה מדאיג אותי. אני צריכה ללכת ולראות מה איתה. " סופי הלכה במהירות כדי להרגיע אותה, אבל אימא שלה לא הביטה בה, אלא הלכה ישר לדלת ולחדר הראשון. סופי, שרצתה שיבחינו בה, רצתה להפתיע אותה עם נשיקה כשבאה למעלה מאחוריה. אבל אימא שלה, מודאגת ברצינות, הלכה מהר אל הספה היכן שסופי שכבה קודם לכן, קוראת לאחותה, שבאה מדלת אחרת: "כמה חיוורת היא נראית!" סופי הסתכלה עכשיו לאותו כיוון והיתה מאוד מופתעת לראות את עצמה שוכבת על הספה, פניה חיוורות כמוות ועיניה סגורות. אימא שלה ואחותה היו עסוקות מאוד, מתכופפות מעליה, קוראות לה בשמה, וזה גרם לסופי לחזור לגופה כדי שיוכלו לראות אותה לבסוף. ברגע זה היא חשה עצמה מזנקת על הספה בפתאומיות. היא פתחה את עיניה בקושי רב ומאמץ רב ואז אימא שלה ואחותה עזרו לה להתיישב. כשסופי התאוששה קצת, היא סיפרה להוריה על הניסיון שחוותה והם לא היו מופתעים כלל לשמוע אותה מצטטת את הקטע שאביה קרא ואת ההשקפות שהוריה ביטאו, כמה מהן מילה במילה. אחרי הכל, היו שלושה חדרים ביניהם ודלת סגורה." (294, 1979 Psychische Studien). ↑

2. יוליוס רוברט מאייר (1878-1814), רופא ופיזיקאי גרמני. ייסד את החוק של שימור האנרגיה ב-1842 ואת שווה הערך של החום המכני ב-1851. ↑