מאת: יוסי פלג

1.2.2021   אמירים

יוסי פלג נולד באוסטריה בשנת 1947. בגיל שנה וחצי עלה עם הוריו לישראל. חבר מושב אמירים משנת 1972. בעל השכלה טכנולוגית בתחום האלקטרוניקה ועסק בהוראת המקצוע במשך 15 שנה. במשך 35 שנים, עד לפרישה, עסק בהתקנת מערכות בקרת השקייה ואקלים בפרויקטים חקלאיים בארץ ובעולם. התוודע לאנתרופוסופיה כשהגיע לאמירים. מאז הוא לומד אותה ומוצא בה את ביתו הרוחי.

*******

שני סיפורי בריאה, שונים במהותם, מתוארים בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית. בפרק א' אנו מתוודעים לאלוהים, ובפרק ב' – ליהוה אלוהים.

בפרק ג' נכנסת עוד דמות מרתקת ומסקרנת אל הזירה – הנחש.

"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים".

שלושה דברים אנו למדים כבר מן הפסוק הראשון:

1. הנחש הוא חיית השדה – שדה התודעה האנושית ולא שדה ארצי.
2. הנחש הינו הערוּם מכל חיית השדה – חיות ה'שדה' הן ההירארכיות המפורטות גם בקבלה.
3. יהוה אלוהים הוא זה ש'עשה' אותו – יחד עם שאר ההירארכיות.

אם להתייחס לכתוב, קיומו של הנחש הוא חלק מהתוכנית האלוהית ולא טעות בתהליך הבריאה. הוא חיה ככל חיית השדה, אם אנו אכן מבינים את משמעות הביטוי 'חיית השדה'… אלא שתכונתו העיקרית היא ערמומיות. הוא גם יודע לדבר בלשון אדם וחוה.

"וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן".

מיד בפנייתו הראשונה של הנחש אל האישה, ובמשפט הראשון שהוא אומר לה, הוא משקר. לא זה מה שאמר אלוהים לאדם. הבה ניזכר מה הוא באמת אמר:

"וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ. כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

האישה לא 'קונה' את השקר שלו ומתקנת את דבריו:

"מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. מִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן".

הנחש לא מתרגש מדבריה ולא מתנצל על טעותו. יש לו 'אג'נדה' לביצוע ואל תבלבלו אותו עם האמת!

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן". יש לו את התעוזה לשלול את דברי אלוהים.

"כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". הנחש 'יודע' מה אלוהים יודע. והפיתוי האולטימטיבי הוא שביום שבו תעזו להמרות את ההוראה האלוהית, תהיו באותה דרגה כמוהו!

את המשך הסיפור אנו מכירים. אדם וחוה נתפסים בקלקלתם. אדם מאשים את אשתו חוה, חוה מאשימה את הנחש וכולם מקבלים את עונשם על החטא הקדמון שהתפתו לחטוא.

עד כאן הסיפור המקראי. אז ראינו כמה מתכונותיו ה'מופלאות' של הנחש. אנו יכולים לסכם את טיבו וטבעו: ערמומי, שקרן, פתיין, מכחיש אמיתות אלוהיות, מסלף עובדות ומבטיח הבטחות שאינו יכול לקיימן.

בכל התרבויות היו ערים לקיומם של כוחות שליליים שהתעמתו עם הכוחות האלוהיים. הנחש המקראי נודע בשם הכללי השטן. מילה זאת אחות למילה שִטנה. ואם נקרא אותה בכיוון הפוך: נטש, נגלה שמדובר בישות רוחית קדמונית שנטשה את הדרך האלוהית, ואינה מסוגלת עוד לקדם את האנושות.

ביהדות יש התייחסויות שונות לשטן. חלק מזהים אותו כיצר הרע, הקיים בתוך כל אדם, ומנסה להסיט אותו מבפנים מדרך הישר. אחרים רואים אותו ככוח חיצוני הפועל בניגוד לרצון האלוהי.

ביהדות התיאור העוצמתי ביותר של השטן ופעילותו מופיע בספר איוב.

בדתות המונותאיסטיות ובתרבויות אחרות, קיימת אבחנה דואלית בין אלוהים מצד אחד והשטן מצד שני. אלוהים מייצג את הצד החיובי והשטן מייצג את הצד השלילי. דואליות זאת קלה ונוחה למחשבה האנושית, והובילה ליצירת המיתוס של גן עדן וגיהינום.

בתרבויות קדומות מופיע השטן בשני שמות: לוציפר ואהרימן. שניהם כינויים לכוחות שטניים, הפועלים בשדה התודעה האנושית ומשפיעים על האדם.

רודולף שטיינר דיבר רבות על כוחות אלה, והכניס הבחנות חד משמעיות להבדלים ביניהם. אומנם שניהם כוחות שטניים, אך פעולתם והשפעתם על האדם שונה לחלוטין. באנתרופוסופיה, המושג המעורפל שטן הופרד לשני הכוחות לוציפר ואהרימן (וישנם עוד…) ונתייחס אליהם באופן נפרד.

לוציפר

לוציפר מופיע במיתולוגיה היוונית, ומאוחר יותר בנצרות, כ"נושא האור". מלאך שהיה מקורב מאוד לאלוהות, בעל קסם אישי רב ויכולת פיתוי עוצמתית. הוא זה שפיתה את חוה לאכול מעץ הדעת, ובעקבות חטא זה גורשו אדם וחוה מהוויית גן העדן. גם לוציפר גורש מעל פני אלוהים, ומאז הוא הפך לכוח המסיט מדרך הישר.

ללוציפר יש זיקה חזקה לרוחניות ולהכחשת עולם החומר. ההודים הקדומים קראו לעולם החומר מאיה – אשליה. ההודי הקדום הכיר את מהותו הרוחית והיה נאמן לה. הוא סירב להיכנע לעולם החומר, אליו הוא נזרק בעל כורחו. הוא שאף לחזור ולהתחבר מחדש אל גן העדן האבוד.

את שרידי הרוחניות העתיקה והמפוארת אנו מוצאים בהינדואיזם ובבודהיזם של עמי המזרח הרחוק.

כוחות לוציפריים עומדים מאחורי השאיפה להשאיר את האדם במציאות רוחית שאינה אפשרית עוד.

כמיהה זאת מתבטאת ביהדות במילים: "חדש ימינו כקדם". זאת התרפקות על העבר, שאינה מאפשרת התפתחות תקינה בהווה.

לוציפר מלא קסם ויכולת פיתוי. הוא קליל, אוורירי, תזזיתי, זורם, נהנתן, חושני, אופורטוניסט שאינו דוחה סיפוקים. חברותי מאוד, איש של שיחות בטלות על כוס תה, יודע לשכנע ואין לו בעיה להפיץ שקרים וקונספירציות. ראוותן, מתבלט בנוכחותו בכל אירוע, סוחף בדיבורו, חושב עם הלב ולא עם הראש. נוטה לגאווה, מיסטי, מתבטא באופן רב משמעי, נוטה לאמונות תפלות, אוהב לפנטז, קנאי לדעותיו, נמשך לסמים ולאלכוהול. קל לו ליצור אחווה מדומה המושתתת על רוחניקיות, המשוללת בסיס רוחני איתן ונמוגה עם עשן הגראס.

לוציפריות נמצא בזמנים אלה בכל קנאי הדתות השונות. אך העוצמתית ביותר בימינו הגיעה לשיאה בתנועת דאעש האיסלאמית. הסכנה בלוציפריות טמונה בכך שהיא מתחזה לרוחנית, אך זאת רוחניות דקדנטית שעבר זמנה.

אהרימן

אהרימן מופיע לראשונה בתרבות הפרסית הקדומה. זאת תקופת התרבות השנייה שבאה לאחר תקופת התרבות ההודית. בתקופה זאת, המציאות החומרית כבר לא הוכחשה. אהרימן הוא 'הקוסם' של עולם החומר. הוא מלך התודעה החומרית. הוא משכנע את האדם שעולם החומר הוא המציאות הממשית היחידה, ומלבדה כל השאר הזיות ובדיות שאין בהן ממש. מה שאני מסוגל לחוש בחמשת החושים שלי – זה מה שיש. דמיון, אינטואיציה, השראה, כל אלה מתאימים לאגדות עבור ילדים. אנשים רציניים, העומדים עם שתי רגליים על הקרקע, אינם נגררים לפנטזיות כאלה.

אהרימן מוצא את התרבות האמריקאית כזירה המתאימה לו ביותר למימוש תוכניותיו. כלי העבודה העיקריים שלו הם מדע וטכנולוגיה. כלים אלה מאפשרים לו השתלטות מלאה על התודעה האנושית.

מערכת האוניברסיטאות המערבית מאתגרת ודוחפת אנשים ללמוד את העקרונות האהרימניים של עולם החומר. ומי שמצליח לכופף את דפוסי החשיבה שלו בהתאם לדרישות האקדמיה, זוכה בתארים המעניקים לו זכויות וקידום נאות בעולם המודרני ה'נאור', לכאורה.

המדען המטריאליסטי מסתמך באופן מוחלט על מחקרים, סטטיסטיקות, טבלאות ונהלים. הדברים הכי מובנים מאליהם חייבים לקבל אישור ע"י מחקר מדעי.

בדיחה: מדענים בברית המועצות לשעבר ישבו וחקרו והגיעו לתוצאה מדהימה. הם גילו שיש חיים לפני המוות…

אפשר למצוא, מידי פעם, מודעות מרעישות בעיתונות כגון: "מחקר שנערך באוניברסיטת מישיגן (משוגע ביידיש…) גילה שאצל אנשים, אשר חיו בהרים ונשמו אוויר צח עמוק יותר, גילו רמות חמצן גבוהות יותר בדמם, מאשר אצל תושבי ניו יורק, שישבו מרבית שעות היום במשרדים ממוזגים. במחקר השתתפו 32,000 אנשים שחולקו על פי קבוצות גיל, מוצא אתני, מקצוע וכו'…". כמובן שהמחקר פורסם בכתב עת מדעי 'נחשב', וקרוב לוודאי שמישהו גם זכה בתואר דוקטור בזכות מחקר פורץ דרך זה…

כל מה שכתבתי כאן הוא כמובן בדוי לחלוטין ונכתב להמחשה בלבד.

אהרימן, הטכנוקרט, פועל בשיקול דעת ובכובד ראש. הוא תמיד רשמי, רציני, לובש חליפה ועניבה, מחזיק תיק עור יוקרתי בידו, בו נמצא המחשב הנייד ועליו המצגות, שהכין למפגש המנהלים שאליו הוא ממהר. הוא נזהר מלהביע רגשות, דיבורו שקול ומדוד ואף משעמם…

אהרימן לחש לאמריקאים את הסיסמה: Time is money, והכניס אותם למרוץ העכברים האינסופי שממנו רק המוות יחלץ אותם.

אהרימן אינו מכיר בשום דבר רגשי ורוחני. בשבילו הכול ניתן להסבר ע"י כימיקלים וזרמים חשמליים. נוירונים, אלקטרונים, פוטונים, סינפסות וכו'. הכול חומר ואין בלתו. הטלסקופ חודר אל מרחבי היקום ומראה לנו גופים שמימיים של חומר ואנטי חומר, שנוצרו ב מפץ הגדול אי פעם. כל הגלקסיות וגרמי השמיים מורכבים מחומרים שניתן לחקור באמצעות חלליות וגשושיות, היודעות לאסוף ולהביא אלינו את דוגמיות החומר של כוכבים קרובים יחסית.

באותו אופן, המיקרוסקופ משמש אותנו כדי לחדור לעומק החומרים השונים, ולהראות לנו תמונות מדהימות של יצורים אורגניים וחומרים לא אורגניים. אלה מקבלים פרשנויות מדעיות, שמרביתן אינן חורגות מהקונצנזוס המדעי המקובל…

חשיבה אהרימנית שולטת בכל תחומי המדע. בכל תחום, המדען הוא אנאליטי, מפרק לגורמים, חוקר כל גורם בנפרד ומתעלם מהסינרגיה בין הגורמים. כך אנו מקבלים רופא אף, אוזן, גרון, אשר אינו מבין דבר במה שקורה מחוץ לאיברים אלה. הגוף עובר מיפוי מדוקדק כמו הארץ. כל רופא מתמחה במקטע זעיר משלו, והיכולת שלו לראות את האדם כמכלול הולכת לאיבוד. מתוך גישה חומרנית זאת נוצרה כל תורת המחלות ודרכי הטיפול הכימיות בהן, בלי להבין את שורשי מהותן.

חשיבה אהרימנית בתחום החקלאות הביאה להפצתו של הדשן הכימי. האדמה, שפעם קראנו לה אימא אדמה עברה תהליך של המתה אינטנסיבית, ממש לא המתת חסד… ממצע שוקק חיים, עשיר בחומרים אורגניים ושפע של יצורים שונים, הדואגים להשבחה מתמדת שלה, היא הפכה למצע אינרטי נטול חיים. בשלב יותר 'מתקדם' ויתרנו עליה, ועברנו לגידולים במצעים מנותקים, מעוקרים ומחוטאים ברעלים איומים כמו מתיל ברומיד (שנאסר לשימוש), פורמלין ועוד. חומרי הדברה כימיים משמשים לחיסול מזיקים וטפילים ה'מתלבשים' על צמחים ומחסלים אותם.

אם בעבר החקלאות הייתה עיסוקו העיקרי של האדם למחייתו, בימים אלה מספר החקלאים המספקים מזון לאנושות הצטמצם עד מאוד. החקלאות המתועשת יודעת לייצר תוצרת יפה ובעלת חיי מדף ארוכים, אך מעוטת ערכים תזונתיים.

במערכת ה'חינוך' אהרימן דואג להישגיות ולמתן ציונים על כל התבטאות של התלמיד. הוא אחראי על שמירת גבולות הידע, כדי שלא יגלוש לתחומים 'לא רצויים'. הסטטיסטיקות וההישגיות של בית הספר, ביחס לבתי ספר אחרים, מקבלות חשיבות עליונה. ואם יש תלמידים המקלקלים את הנתונים הסטטיסטיים, דואגים שיעברו למוסדות 'חינוך' אחרים. משרד החינוך, בראשות החשיבה האהרימנית, כבר מזמן אינו עוסק בחינוך. הוא עוסק בהשכלה גרידא.

מערכות שלטון אהרימניות אינן משרתות את האזרח, אלא מנצלות אותו כמשאב להשגת הון כלכלי ופוליטי.

כלי רב עוצמה נוסף, הקיים בארגז הכלים של אהרימן, הוא הפחד! פחד ממוות וממחלות, פחד מאובדן ביטחון כלכלי, פחד מאויבים אמיתיים ומדומים, פחד מכישלון בבחינות ועוד. שיטות ההפחדה הן שיצרו את חברות הביטוח הענקיות, את תעשיות הנשק, את חברות התרופות, את שוק החיסונים המטורף, המבוסס על הרעיון, שניתן לחסל את כל מחלות האנושות באמצעות הזרקת חומרי רעל ישירות אל תוך הדם ועוד. מרבית הכלכלה העולמית מבוססת על פחד ונהנתנות. כל זה מתומצת במילות הנביא ישעיהו: "אכול ושתֹה כי מחר נמות".

ביטויי עגה (שפת הרחוב, סלנג) שנפוצו בשפה העברית המתחדשת, בחסות אהרימן.

אהרימן, שהשתלט על הראש ונטש את הרגש, בא לידי ביטוי בשפה המדוברת בעיקר אצל הצעירים. להלן דוגמאות אחדות:

יש בינינו כימיה – כשהכול חומר והנפשי-רוחי מוכחש, גם מערכות יחסים ורגשות אינן אלא כימיה.

זה מרגיש לי – כשאהרימן נדרש לבטא רגש, והוא אינו מוצא את הלב, הוא משתמש בביטוי "זה מרגיש לי"… זה אינו נמצא בתוכי. זה משהו שאני יכול לפגוש בחוץ ולא בפנים.

כזה כאילו – הביטוי הזה מתאר בדיוק את ההתנחלות האהרימנית בתודעה המערבית של הדור הצעיר. כי ה-כזה כבר מזמן אינו ממש כזה. הוא כאילו כזה.

האותנטיות נדחקת החוצה מחיינו והחיקוי תופש את מקומה. הווירטואליות תופשת את מקומה של הריאליות. גם תוכניות ה'ריאליטי' כביכול, במדיה האלקטרונית, הן כפי שאומרים כיום פייק ריאליטי. הכול באמת כזה כאילו…

במקום חיבוק שולחים סמיילי של לב. במקום שיחה חיה, פנים אל פנים, משוחחים באמצעות מכשירים אלקטרוניים. במקום לימוד פרונטלי לומדים בזום. 'נוטעים עץ' וירטואלי באתר של קרן הקיימת, 'מדליקים נר זיכרון' באתר הנצחה ועוד.

בקרוב נוכל לחבק הולוגרמה ואולי אף להיכנס איתה למיטה…

הטכנולוגיה מרחיקה אותנו מן האנושי ומקרבת אותנו אל המכונה. 'אינטליגנציה' מלאכותית כבר יש לנו.

חבל על הזמן – ביטוי שבא לתאר בדיוק את ההיפך מן המשתמע ממנו כפשוטו. למעשה הוא מתכוון לומר "נהניתי מכל רגע". אז למה חבל על הזמן? כי החשיבה האהרימנית המערבית התזזיתית היא חסרת סבלנות להחריד. הכול חייב להיות מהיר. תעשיית ה- Fast food וה- Instant כבר מזמן השתלטה על שוק ה'לכאורה' מזון. בסרטונים של אירועים והופעות המצלמה אינה מתעכבת על מה שמצולם למעלה משנייה אחת. התמונות מתחלפות בקצב רצחני ומתעתע. עוד לפני שהמוח קולט את התמונה, היא כבר איננה שם.

הדיבור של בני הנוער, וגם המבוגרים יותר, נפלט בקצב של מכונת ירייה. המילים נבלעות זו בתוך זו והופכות לבליל של הברות קשות לפיענוח. השיחות במפגשים חברתיים אינן מכבדות את הדוברים. ההתפרצויות של אחד לתוך דברי האחר הן הנורמה המקובלת והמשודרת במהדורות החדשות ובשיח של נבחרי העם, שיח ההולך ומתדרדר להחריד.

כשהאגו הוא חזות הכול, כש'אני' ו'אני' ו'אני' הוא דומיננטי וחסר מעצורים, השפיות נזרקת אל פח האשפה. אנו מעדיפים לקנות כשיש מבצע מטורף, או כשמודיעים לנו ש-בעל הבית השתגע!.

האם איזופוס היווני הכיר את לוציפר ואהרימן?

מי מאיתנו אינו מכיר את המשל היפה על הצרצר והנמלה? כולנו למדנו להעריך את הנמלה החרוצה, העובדת ללא הרף ודואגת לעתידה. ולעומתה, הצרצר העצלן והמתהולל חי את הרגע ואינו חושב על המחר. איזופוס הוא כנראה אבי המשל הזה. בתקופות יותר מאוחרות המשל זכה לגרסאות שונות בעיקר אצל לה-פונטיין ובמשלי קרילוב.

גם שלמה המלך, מחבר ספר משלי לפי המסורת, יעץ לנו: "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם".

אז כדאי לבדוק שוב איזה כוחות מפעילים את מיודעינו הצרצר והנמלה.

קל לנו יותר להבחין מי מסתתר מאחורי הצרצר. האין זה לוציפר המרקד והמזמר בפזיזות כאילו אין מחר? הוא חי "כאן ועכשיו" להנאתו. לא טורח, לא דואג, "הכול בסבבה"…

והנמלה, הטורחת ללא הרף, הדואגת לעתיד ואין לה רגע פנוי ליהנות מן ההווה, מיהו הלוחש באוזנה אם לא אהרימן? "תמשיכי, עוד גרגיר ועוד פירור מזון. וגם אם "מלאו אסמינו בר" וכבר יש די והותר, נמשיך לדאוג ולעמול ולא נרשה לעצמנו להרפות לרגע, כי אין זמן…

אז מה נלמד מהמשל החמוד הזה? האם נשקע לתוך עבודה מתמדת ודאגות לעתיד שמרביתן לא מוצדקות? או שמא נפרוק כל עול ונצא במחול, ולעזאזל החיים, העיקר הבילויים…

לוציפר ואהרימן פועלים על האדם בכיוונים מנוגדים, ומשתלטים על ישותו. הוא אינו יכול להימנע מכוחות אלה, אך הוא יכול לאזן אותם וזה תפקידו. לא לאפשר להם לגרור אותו לקיצוניות.

לוציפר הרוחני טוען שעולם החומר הוא אשליה. אהרימן החומרני טוען שעולם הרוח הוא אשליה.

והאדם ניצב בין שני כוחות אלה נבוך ונתון להשפעתם.

האדם הוא ישות המורכבת מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטראלי ו'אני' המייצג את הרוחי.

לוציפר ואהרימן רבים על ארבעת גופי האדם ומחלקים ביניהם את השלל. לוציפר משתלט על הגוף האתרי והאסטראלי ואילו אהרימן שַמֵח לקבל את הגוף הפיזי והאני.

לוציפר פועל דרך הנשימה, המטבוליזם והמין. הוא מחובר לכוחות הרגש והחיים. בסיפור הנחש המפתה את חוה, הוא מבטיח לה, שבניגוד לאיום האלוהי כי ימותו אם יאכלו מעץ הדעת, "לא מות תמותון"! לוציפר שוקק חיים ופועל דרכם.

אהרימן פועל דרך השלד של האדם, המבנה הנוקשה ביותר בגוף. הוא מחובר לראש ולכוחות המוות.

בצדק הגולגולת מסמלת את המוות.

התינוק הנולד אפוף בלוציפריות. הוא רך, גמיש וכוחות המוות השכליים עדיין לא נמצאים בו. כוחות החיים שלו בעיצומם. כשהוא מתבגר, הכוחות האהרימניים מתגברים, הוא מאבד מגמישותו, רוחות הדמיון נוטשות אותו והשכל היבש והחומרי תופשים פיקוד. אצל הזקן, הלוציפריות נטשה אותו לחסדי הכוחות האהרימניים. הוא נעשה נוקשה וכבד מכל הבחינות, לא רק פיזית אלא גם מנטלית. המוות משתלט עליו.

התוצאה היא שבקרב עמי המזרח הלוציפרי, וויתרו על הראש והגפיים. הישות האנושית ממעטת לחשוב ומתמסרת לרגשות. היא גם אינה מרבה לעשות. מסתפקת במועט, אינה הישגית ושואפת לשלווה. בכניסה לאחד האשראמים בהודו יש שלט: השאר כאן את ראשך ונעליך.

בלי ראש ורגליים, האדם נעשה פלגמטי וסנגוויני. הפאקיר הוא התמונה הקיצונית של ויתור על העולם הזה, בעודו בחיים.

לעומת זאת, במערב שמחו לחטוף את הראש והגפיים. הראש הפך להיות האיבר האינטנסיבי ביותר בחייו של האדם, ובעזרתו הוא מפעיל, דרך גפיו, את כוחות הרצון שלו.

הראש מייצג את ה'אני' של האדם – המזג הכולרי, האש. הגפיים מייצגות את כוחות הרצון – המזג המלנכולי, האדמה.

ככה מתקבל עולם מלא בהישגים טכנולוגיים אך דל ברגשות, ברגישות לטבע ובאהבה. עולם קר ומנוכר המבוסס על "כוח, כסף וכבוד" המתבטאים באינטרסים קרים, דורסניים וחסרי חמלה. את חלקי הגוף המרכזיים, העוסקים בנשימה, במטבוליזם ובחיוניות אתרית של יצר החיים, אותם לקח לוציפר, ממלאת הישות האהרימנית באוויר מזוהם, באוכל זבל ובמשחקי מין שאין מאחוריהם שום רגש ורגישות אנושית. זהו מין חייתי בלבד.