הקדמה לספר

יקום, אדמה אדם

והיחס שלהם למיתוסים המצריים ולציביליזציה המודרנית / רודולף שטיינר

מאת 

מארי שטיינר

תרגמה מאנגלית: אורנה בן דור

הגהה: אפרת מאייט

תודה לאורנה בן דור והוצאת כחותם על תרומת ההקדמה לארכיב

לספר ראו כאן

מחזור ההרצאות שניתן על ידי רודולף שטיינר בשנת 1908, מופיע עכשיו בספר, והמילים הבאות שלו תשרתנה היטב את המוטיב הבא: “המשימה של זמננו אינה להביא את החכמה העתיקה בלבד; עלינו להביא חכמה חדשה. חכמה שאינה מצביעה רק לעבר העבר, אלא כזו הפועלת באופן נבואי לעבר העתיד.”

בשנה שעברה, בקונגרס הבלתי נשכח של החברה התאוסופית הכללית במינכן, דר’ שטיינר הצביע בברור על הכיוון אותו צריכה התנועה התאוסופית לקחת על מנת להתחיות, משום שבזמן ההוא הייתה סכנה שהתנועה תתנוון לחד-צדדיות המושפעת על ידי רעיונות מהמזרח, שלא התאימו את עצמם לרוח של חיי-הנפש של האנשים באירופה.

כתגובה לאי ההבנות הגדולות שעלו, רודולף שטיינר נתן לימוד פוזיטיבי שהותאם לגדילה של האנושות. כמו כן, בהזדמנות זו הוא נתן בפעם הראשונה מערך אמנותי המתאים ללימוד הרוחני אותו הוא הציע. צבעי הקירות, וכל התמונות של החותמות (the Seals) יצגו את המטרות הרוחניות הרוזנקרויצריות; המוטיב של צורות העמודים מתאר את העתיד, ונוספה לכך רפרודוקציה דרמטית של “הדרמה הקדושה של אלאוסיס” מאת אדוארד שורה (“The Sacred Drama of Eleusis” Edouard Schuré), המייצגת את המיסטריות של יוון העתיקה בצורה חיה. לכך קשר רודולף שטיינר את המיתולוגיה של גרמניה הצפונית. היה לו דבר מה חדש לתת, שעד עתה לא הוצע לחסידים העיוורים והכנועים של התאוסופיה האנגלו-הודית.

האומץ איתו פסע רודולף שטיינר בשבילים חדשים עורר התנגדות רוחנית בקרב המנהיגים של החברה התאוסופית, שניסו כל הזמן להפריע לו ולהגבילו. התנגדות זו הכריחה אותו לפרוש מהמשרה בה הוא אחז בחברה. הוא רצה לקחת על עצמו את המשרה בתנאי שהוא יהיה חופשי להרשות למה שזורה אור על המיסטריה של כריסטוס, לזרום לתוך התרבות האירופית, אשר, מאז אירוע-כריסטוס, הפכה להיות מיסטריה מערבית. כאשר מעגלים תאוסופים מובילים זיהו את היכולות הרוחניות יוצאות הדופן ואת הידע שרודולף שטיינר יכול היה להביא בנוגע לסוגייה זו, ננקטו צעדים להפריע לפעילות שלו. הם סברו שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להצהיר על בואו של כריסטוס שוב בבשר, בגופו של נער הודי, ובאופן זהיר הוכן מרכז, ממנו, מספר שנים לאחר מכן, היה קרישנמורטי אמור להופיע כמורה העולמי העתידי.

היו לחשושים שכאשר קרישנמורטי יופיע, רודולף שטיינר יאלץ לגלות את הסודות הכריסטיאנים אותם הוא שמר בדרך כלל. הדבר הפריע לשלוותו ולמטרה האיתנה שלו בבניית מערכת ומערך ההוראה שלו. המטרה אותה הוא שם לפניו הייתה ללמד את האנושות באמצעות מתודות חניכה המתאימות למצבה הנוכחי של התודעה. לצד ההליכה מתוך הוקרה אחר החכמה העתיקה, היה הכרח לעורר הבנה בנוגע למבנה השונה דרכו ניתנה כעת החכמה, ולהראות כיצד צורות כאלו נתונות לעלייה, בשלות ודעיכה, על מנת שחיים חדשים ילבלבו לעולם ממה שמת. היה על חוש היסטורי לעלות בבני אדם, לא רק השתקעות בפליאה באופן העתיק בו הדברים הוצגו. היה על ההקשרים המסתוריים של החוקים הקוסמיים הכבירים, המאחדים תקופת ציוויליזציה אחת עם השנייה, להיות מוכרים. מעולם אף אחד לא תאר בצורה כה עוצמתית ונעלה את החכמה הקדומה שזרמה מטה לאדמה מהמרומים הרוחניים, כפי שעשה זאת רודולף שטיינר. אף אחד לפניו לא היה מסוגל לדבר במושגים של תודעה מודרנית על השתקפות הקיום הקוסמי באדם היחיד – במיקרוקוסמוס.

כל הלימודים האלו הגיעו לפסגתם באירוע המרכזי של האבולוציה האנושית – הירידה של רוח-השמש לתוך הגוף של ישוע מנצרת. רודולף שטיינר הראה כיצד כוחות השמש שהיו מסוגלים כך לחדור ולהפוך את הפלנטה לרוחנית (spiritualize), מזמנים את בני האדם להתאים את עצמם למטרה שקודם לכן הייתה שלהם. על ידי המוות בגולגולתה התגשמה עובדה מיסטית נוקבת; היא לא הייתה יכולה לחזור על עצמה, משום שאז היא הייתה מתרחשת לחינם.

על מנת שאמיתות אלו תוכלנה להיות מוגשות לאנושות, היה צריך להגיש את העובדות בשלבים בזו אחר זו לאט לאט ובאופן מאוזן. הבסיס לכך הונח כבר לפני שקרישנמורטי הוצג בפני האירופאים. במעגל זה, בשנה 1908, השביל כבר הוכן, הרצף הלוגי של האירועים מציוויליזציה אחת לשנייה תואר, האירוע המרכזי הואר בבהירות. ישנן הזדמנויות בהן צריך להאיץ את הזמן בו על האמת להינתן; יתכן ויידרש לעמוד בפני אתגרים מסוימים עם עובדות שהאדם היה מעדיף לאפשר להן לדבר בעד עצמן. אין זה אומר שנעשה דבר מה שלולא כן הוא לא היה נעשה; היה עליו להיעשות משום שהוא היה מושרש בהכרחיות העמוקה ביותר של האבולוציה הנוכחית, הן הקוסמית והן האנושית; ובעזרת הקרבה עצמית מוחלטת, לבשה האחריות צורה של משימת חיים שלמים. החברה התאוסופית התנתקה מהשפיעה של חכמה חדשה זו, היא הדפה את מה שהיה מזרים חיים חדשים לתוכה ומוסיף משמעות חדשה לאירועים ההיסטוריים, מעבר להכרה מלאת ההערצה לחכמה העתיקה המכובדת.

החברה התאוסופית הייתה מובלת עם חכמה בשלה מהודו לעבר פרס, כשדים ומצרים, עמוק לתוך המיסטריה של העם הנבחר, והסיבה לבחירה זו הייתה הופכת מובנת לכל; וכך היא הייתה מובלת למיסטריה שהתרחשה באסיה הקטנה ובאירופה הדרומית. לאחר מכן, היו מוסברים חיי-הנפש של העמים הבאים של מרכז אירופה וצפונה, והלימוד כולו היה מגיע לשיאו באירוע גולגולתה, דרכו המיסטריות החבויות, שעד עתה הוסתרו, היו צועדות לעבר מישור ההיסטוריה האוניברסלית.

האישיות האינדיבידואלית עולה בתוך האבולוציה הכללית של האנושות, וחייבת ללמוד למצוא בתוך עצמה את הנקודה המרכזית של משימתה, שבראש וראשונה הינה בהתנסות רוחנית. הטרגדיה של האישיות (personality) מונחת בניתוקה מעולם הרוח; בחיפושיה, בטעויותיה ובשאיפותיה, דרך הלילה המתקרב של הפרדה ממה שהינו רוחני, עד שלבסוף היא מבחינה בחשכה הרוחנית בגורלה הטרגי.

הבנת דברים כאלו הנה הכרחית אם ברצוננו להבין את עצמנו. לתוך לילה חשוך זה זורח אור, אורה של כריסטיאניות אזוטרית שהוצת בארץ ישראל ועבר משם לתוך אירופה. הוא פרץ בבהירות נפלאה לאיים של היברניה, שם – על אף הדיכוי של הקולוניות הנזיריות (Monasticism) על ידי הכנסייה – כשהוא מוגבל על ידי האימפריאליזם הרומאי – נמשכה הקרינה שלו בהיחבא כזרם של כוח רוחני.

דרך כך עלו המסדרים הרוחניים של האבירות והשאיפה לקהילות דתיות. הופיעה מיסטיות גרמנית כפריחה עשירה של להט דתי עמוק. על מנת לשמור על הקצב של האירועים – מעל לכול עם כיבושי המדע – ועל מנת שהאמונה תעמוד איתנה בחשכת התקופה המטריאליסטית, היה על דבר נוסף לעלות. היה על כוח האמונה להימסר לוודאות המדע. כוח חדש זה היה המטרה של בתי הספר הרוזנקרויצרים. הם עסקו בכוחות התודעה החדשים שעלו בתקופה שבאה. פה ושם, אזוטריות רוזנקרויצרית – על המאמץ הכן שעשתה על מנת לקבל כוחות חדשים של ידע אנושי, עם הגורל הטרגי והמבחנים הרוחניים שהונחו על חסידיה – הייתה עדיין מסוגלת, כפי שרודולף שטיינר הראה לנו, להרים את המסך מעל המיסטריות. כוחות חדשים של תודעה רוחנית נולדו מכך שהיו מסוגלים להתגבר דרך תודעה על המטריאליזם, במאבק הקשה לשקם את יכולת התפיסה הרוחנית שניתנה פעם לאדם וכעת אבדה, אך אשר חייבת להירכש שוב דרך כוח האני, דרך המוות והלידה מחדש של האישיות, ישות-האני של אנושות מתאווה, מתאמצת ומתחזקת. כאשר האדם תופס את ישות-האני הזו באופן מודע, יש ביכולתו לעלות ולהתאחד שוב עם האלוהות. כדי שזה יקרה, האני האלוהי ירד פעם אחת לאדמה.

האופי המיוחד של אירוע זה חייב להתגלות כנקודת המפנה המכריעה של גורל האדמה. הלימוד הרוזנקרויצרי מסכם זאת במוטו “בכריסטוס אנו מתים”  .(In Christo Morimur)

בכריסטוס אנו מתים על מנת לחיות למעלה, לחיות כלפי מעלה ברוח. “Per Spiritum Sanctum Reviviscimus”; דרך שאיפה לעבר כריסטוס אנו רוכשים חיים אמיתיים, מתעוררים ברוח מתוכה נולדנו פעם.

האישיות צריכה להפוך לישות, עליה להבין את עצמה, לקחת את עצמה ביד ולזהות את עצמה כמרכז, לעמוד בפני עצמה ולאחר מכן להתגבר על עצמה, ללמוד למות, על מנת שתוכל להתגשם שוב כישות-אני חופשיה, שהמרכז הפנימי שלה הוא האני האלוהי.

זהו השביל של האזוטריות המערבית; האזוטריות לא יכולה להימנע ממנו. לפני כן הייתה מטרתה להשלים את החינוך של האישיות המעורבת – כפי שהיא הייתה – באגואיזם; המטרה הנוכחית שלה היא להתגבר על האגואיזם, לשנות אותו דרך שחרור טבע-האני בעל הרצון-האלוהי בתוכו. הדבר יכול להיעשות רק דרך שליטה על כוחות התודעה של טבע-האני הזה דרך ידע והכרה. הוא חייב לרצות לתפוס את הקטן ביותר ואת הגדול ביותר. הוא לא יכול למחוק תקופות שלמות של זמן, על המשמעות הנפלאה שלהן עבור ההתפתחות האנושית. הוא יקבל כוח אם הוא ישאף בימינו לידע ולהכרה של היקום, האדמה והאדם.

ידע זה מכונה כעת – אנתרופוסופיה. הוא מעניק את לימודיו ומצהיר על אמונותיו באופן חופשי לגמרי; הוא לא מסתיר מאום, משום שהוא יודע שהגיע הזמן בו מה שניתן פעם בהיחבא, חייב לצעוד לקדמת הבמה של ההיסטוריה.

בתיאור הירידה של האדם מהאלוהי ודרכו חזרה לאלוהות, האנתרופוסופיה יכלה להרגיש בטוחה בקרב תאוסופיה אמיתית, הן זהות ל- “Ex Deo Nascimur” – מתוך אלוהים אנו נולדים, לאלוהות אנו חוזרים כאשר אנו מקבלים לתוכנו את כריסטוס.

אך בני האדם הפכו את השמות למטרה שלהם. עלו חברות שלא הביעו עוד את טבען האמיתי; אכן, הן יכולות להפוך לדבר המנוגד לחלוטין למה שהן היו בהתחלה. כאשר אנו עדים לסתירה, לדוגמא בהצהרה הפסאודו-כריסטיאנית שתוחבלה על ידי החברה התאוסופית, אין ביכולתנו לחזק אותה באותם האמצעים בהם אנו נוקטים בתמיכה באמת.

מתוך חוש האחריות שלו לאמת, הצהיר רודולף שטיינר שבלתי אפשרי יותר להשתמש במושג “אנחנו התאוסופים” בהרצאות אותן, מתוך הלחץ מהחברים, הוא הוכרח להדפיס. החברה התאוסופית תקועה לגמרי בַּדּוֹגְמָה האוריינטלית, ודוחה את החדירה האינטלקטואלית של אמיתות כריסטיאניות, אליהן תנועה תאוסופית המודרכת באופן הנכון הייתה חייבת להגיע. הדברים להם החברה התאוסופית לא הסכימה מוצגים כעת על ידי אלו המכנים את עצמם אנתרופוסופים.

לפיכך, נדרש היה בהפצה של מחזור הרצאות כלשהו להשתמש במילה אנתרופוסופיה או מדע הרוח, במקום במילה תאוסופיה. השם העתיק הקדוש תאוסופיה הפך לקריקטורה וזויף, ובמיוחד בעבור העולם החיצוני עלינו להבהיר את השוני, במיוחד בכל הבלבול בין החברות הנושאות את השמות הגדולים והמכובדים.

אין ספק שלזכרו של רודולף שטיינר זוהי חובתנו לזרות אור על המצב של הקונפליקט הזה, שמטרתו הייתה להטיל דופי בפעילות החובקת-עולם של האזוטריות הכריסטיאנית. חובתנו היא להראות עד כמה הכרחית הייתה הפעולה שלו בהיפרדות מהחברה שראתה בטיבטיות (Thibetism), הינדואיזם ובודהיזם את סך כל החכמה, אך במיסטריה של גולגולתה רק את העובדה הקרמתית של אישיות נאצלת שלא הבשילה עדיין לשלמות האולטימטיבית. המנהיגים של החברה התאוסופית היו נחושים להשתלט על החברה ולהנהיג אותה בדרכם שלהם.

עם הפסאודו-כריסטיאניות שלהם – לה, בנסיבות שונות ורבות, הם מייחסים שמות מגוונים כפי שמתאים להם – הם מקווים לרכוש מאמינים של צורות אמונה אחרות ולספק את הכמיהה של הלבבות המערביים, ובאופן הזה להפנות את התנועה של המחשבה האירופאית בעדינות ובהדרגה לאחור, לעבר זרם הרוחניות הפרה-כריסטיאנית.

הבה ונסכם את ההתבוננות הזו במילותיו של רודולף שטיינר, הקשורות ישירות למה שנאמר.

“אנו רואים חכמה קדומה הנשמרת במיסטריות של תקופות עבר; אך החכמה שלהן חייבת להיות חכמה אפוקליפטית, שאת זרעיה אנו חייבים לטמון. אנו זקוקים לעיקרון של חניכה בו הקשר המקורי עם עולם הרוח יוכל להתבסס שוב.”

זוהי שליחותה של התנועה האנתרופוסופית העולמית.