מאת: אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

30.8.19

פתיחה

בפתח דברי המבוא לספר 'כיצד קונים דעת עולמות עליונים?' שיצא בתרגום לעברית בהוצאת מיכאל, כותב פרופסור שמואל הוגו ברגמן: "המהדיר של הספר ביקשני להקדים לתרגום העברי מילים אחדות, ואני קיבלתי את ההצעה ברצון, כי ראיתי כאן בשבילי אפשרות לשלם חוב של הכרת טובה לאיש אשר השפיע השפעה חזקה על חיי ועל השקפותיי."

בהמשך דברי המבוא מתאר פרופסור ברגמן באופן תמציתי את קורות חייו של שטיינר ואת מאפייני השקפת העולם האנתרופוסופית, שנוצרה ועוצבה על ידו מתוך נתיב חייו ורוח התקופה שבה חי, פעל ויצר.

פרופסור ברגמן חותם את דברי המבוא במילים: "הוא (רודולף שטיינר) מת בחודש מרץ 1925, בן 64 היה במותו. חייו היו כולם עבודה ומאבק. הוא היה אחד המורים הגדולים של האנושות."

ואכן, בדומה לפרופסור ברגמן, גם חיי הושפעו ומושפעים באופן עמוק ומשמעותי על ידי יצירת חייו של רודולף שטיינר, הנפרשת על מגוון רחב ועשיר של תחומי חיים. וכמוהו, גם אני רואה ברודולף שטיינר אחד מהמורים הגדולים של האנושות.

ודווקא לאור ראייה זאת של רודולף שטיינר ויצירת חייו, שהעמיקה והתרחבה עד מאד מאז נפרד ממרחב היצירה הארצי, מוצא אני את הביקורת שמותח ישראל קורן בספרו על התבטאויותיו של רודולף שטיינר בנוגע ליהדות וליהודים, לציונות ולמנהיגי הציונות מוצדקת. התייחסותי לביקורת מוצדקת זאת, נכתבת אחרי שקראתי פעמיים את הספר 'על שני כרכיו'. ודאי שנדרשים עוד לימוד ממושך והעמקה בתוכנו של ספר זה, וכך בכוונתי לעשות במהלך השנים הקרובות.

כמו כן, מבקש אני להתייחס בקצרה לתקווה שמביע ישראל בספרו (הבאה לידי ביטוי, כפי שהוא כותב, בציורו של רמברנדט על עטיפת הספר), לשינוי ביחסם של אנשים הרואים עצמם מחוייבים לצמיחתה והתפתחותה של היצירה האנתרופוסופית בישראל ובעולם לאותן התבטאויות.

א. להתאמן ולטפח יכולת להאזין לביקורת מתוך פתיחות ותשומת לב לתוכנה ומהותה.

את הביקורת על עיקרי התורה האנתרופוסופית, לה מוקדש הכרך הראשון לומד אני, עד כמה שמתאפשר לי, ביסודיות. כבר עתה יכול אני לומר שהיא מאתגרת ומעוררת. התמודדות עם ביקורת היתה אחת הדרישות שהציג שטיינר לתלמידי מדע הרוח. הוא חוזר שוב ושוב בספריו והרצאותיו על הדרישה שהופנתה לתלמידים במיסטריות, להתאמן ולתרגל ללא ליאות את היכולת להאזין לדעות המנוגדות לחלוטין לדעותיהם, מתוך שוויון נפש ופתיחות.

בנתיב ההתחנכות האנתרופוסופי מופיעה דרישה זאת בין השאר, במסגרת ששת תרגילי ההכנה, בתרגיל 'טיפוח הפתיחות'. ואכן, תוכן הספר 'יהדות ואנתרופוסופיה – מחלוקות עתיקות בלבוש חדש', מעניקות הזדמנות של ממש להאזין לביקורת ללא שיפוט מיידי, לטפח יכולת לפגוש תוכן זה מתוך פתיחות, ברוח הדברים שתוארו כאן.

ב. פער שאינו ניתן לגישור, שאסור לקבלו כאשר מדובר במורה גדול של האנושות, בין ההנחיות המפורטות לטיפוח יראת כבוד, 'טקט של הלב' וחמלה, המופיעות בספרי היסוד, ובין התבטאויות פוגעניות ומקוממות.

כל אחד מאיתנו, בודאי אני, נופל לא פעם בלשונו, בכעס שאינו במקומו, בחוסר תשומת לב לאדם שנפגע עקב כך, והרשימה עוד ארוכה. טבעה של אמנות החינוך וההתחנכות היא אימון ותרגול בדרך חיים 'להיות אדם בקהילה' – טיפוח מגוון רחב ועשיר של כישורים אנושיים במסע משותף עם האנשים החולקים איתנו את חייהם, את גורלם. גם רודולף שטיינר צעד בדרך חיים זאת ומטבע הדברים, כמו משה רבנו ומורים גדולים נוספים של האנושות, הוא מעד לא פעם.

חשוב לי להבהיר ולהדגיש – לא אמורה להתפתח ציפייה לא מציאותית, שמורה גדול של האנושות 'יהיה מושלם'. ציפייה כזו עומדת בניגוד למאפייני הדרך שאותה התווה שטיינר עצמו. ואולם, אסור בשום אופן לטפח 'נורמת חשיבה, הרגשה והתייחסות' כלפי אותו אדם, שכל דבר שהוא אומר ועושה הוא נכון, 'מושלם', אלא שאנו, מעמדתנו המוגבלת, לא מבינים את הסיבות העמוקות והנסתרות לאמירות ומעשים אלו. גישה זאת עומדת בניגוד לנתיב ההתחנכות שמתואר בספר 'כיצד קונים דעת עולמות עליונים?' ובמקומות רבים נוספים.

ג. התייחסותו של שטיינר לנושאים הדורשים לימוד מעמיק וממושך, באופן הנוגד את גישתו היסודית, המדעית רוחית.

בספרים שכתב ובהרצאות שנשא חוזר ומדגיש שטיינר שגם החוקר הרוחי עלול לטעות, ושהרחבה והעמקה של מחקר מדעי רוחי שהחל על ידי אדם מסויים, עשוייה לגלות דברים חדשים, המעמידים באור חדש את תוצאות המחקר בתחילת הדרך. ודאי שלא אמורה להתפתח ציפייה שכל הערכה או דעה של החוקר הרוחי תתממש בדיוק כלשונה – בעיקר כאשר הדברים לא תלויים רק בו.

ואולם, כאשר פוגשים אנו התבטאויות לא ראויות ואף מקוממות על היהדות והיהודים, על הציונות ומנהיגי תנועה לאומית זו, אותן חושף המחקר המקיף והמעמיק שעשה ישראל, נוצר רושם, שהאופן בו למד וחקר שטיינר נושאים ותחומים אלו 'לא עומד' בסטנדרטים שאפיינו את מחקריו בתחומי חיים אחרים.

גם כאן, לא אמורה להתעורר ציפייה שגויה, שהרואה הרוחי, שרואה אכן את המציאות הרוחית באופן ישיר, יוכל להתייחס לכל נושא בעולם ללא מחקר מדעי רוחי רציני, מאומץ ועיתים אף ממושך. אך בהחלט אמורה להיבנות התייחסות רצינית, המודעת לכך, שגם לרואה הרוחי נדרש זמן ומשאבי גוף, נפש ורוח כדי שיוכל להביא תוצאות מחקר מדעי רוחי בשל. לכן, יהיה זה טבעי ומובן, שכאשר פונים אליו ומבקשים לשמוע את דעתו בנושא כלשהו, הוא ישיב: "נושא זה אינו מוכר לי די צורכו, ולכן אעדיף לא להתייחס אליו בשלב זה".

שתי דוגמאות מני רבות בהן באה לידי ביטוי גישתו הרצינית והיסודית של שטיינר למחקר מדעי-רוחי הינן תהליך כתיבת ההקדמות ועריכת הכתבים המדעיים של גיתה בהוצאת 'קירשנר', שנמשכה כ 15 שנים וכן, מחקר רוחי שנמשך כ 30 שנה, שהוביל את שטיינר לגילוי מאפייני 'המבנה המשולש' של הישות האנושית, וליישום התובנות הנובעות מאותם מאפיינים במחשבה החברתית שטיפח, ובמרכזה – האורגניזם החברתי התלת-איברי.

ד. תקווה שמביע ישראל בספרו, להביא לשינוי ביחסם של אנשים הרואים עצמם מחוייבים לצמיחתה והתפתחותה של היצירה האנתרופוסופית בישראל ובעולם, בנוגע להתייחסויות אלו של שטיינר לנושא היהדות וליהודים, לציונות ולמנהיגי תנועה לאומית זו.

בספרו, מציין ישראל, שבדומה להתקרבות המשמעותית שנעשתה בקשר בין נציגי הכנסייה הקתולית לבין נציגי היהדות, אחרי שנציגי הכנסייה שינו מהותית את יחסם ליהדות וליהודים, יש מקום לשינוי ביחסם של אנשים הרואים עצמם מחוייבים לצמיחתה והתפתחותה של היצירה האנתרופוסופית בישראל ובעולם, באשר להתבטאויותיו של שטיינר בנוגע לנושא היהדות וליהודים, לציונות ולמנהיגי תנועה לאומית זו. כיוון זה נראה לי חיוני ומבורך עד מאד.

אני מאמין בכל ליבי, שמהלך כזה עשוי להביא לשיתוף פעולה פורה בין מאפייני היצירה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה ובימינו אלו, לבין היצירה התרבותית שמתרחשת ברחבי העולם ובישראל, בהשראת האנתרופוסופיה.

ה. אפילוג

מאז פרידתו של שטיינר ממרחב היצירה הארצי, ב-30 למרץ 1925, התקיימה מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה התרחשה שואת העם היהודי. וכן, בעיקר בזכות פעילותם של חברי התנועה הלאומית הציונית – נוסדה מדינת ישראל והושלם מהלך התחדשות רוחנית ותרבותית, שכלל את 'תחייתה' של השפה העברית, והפיכתה ל'שפת חולין'.

שטיינר לא יכול היה לצפות שבשנת 2019, בה מציינים 100 שנים לייסודו של ביה"ס ולדורף הראשון בשטוטגרט, תתקיימנה בישראל מאות יוזמות חינוכיות השואבות השראה מהגישה החינוכית המוכרת בשם 'ולדורף' ומתמונת האדם והעולם האנתרופוסופית. וזאת, בשפה עברית, במרחב בו מתהווה ונוצרת מזה כ-70 שנה יצירה רוחנית ותרבותית ישראלית עשירה ורבת פנים, המקיימת שיח רוחני ותרבותי מזין ומפרה עם רוב אומות העולם, במגוון רחב של נושאים ותחומי חיים.

אם הייתי מתבקש לאפיין במשפט אחד את שליחותה של האנתרופוסופיה בעולם הייתי אומר: 'להעשיר את צמיחתה והתפתחותה של היצירה הרוחנית והתרבותית האנושית בזמננו'. כדי לממש שליחות מהותית וחיונית זו, נדרש מאותם אנשים החיים ויוצרים בהשראת האנתרופוסופיה, להעמיק את לימודם והתנסותם בתכנים ובמאפייני היצירה הרוחנית והתרבותית הייחודיים לעם שאליו נולדו, למרחב היצירה שבו הם חיים ופועלים. לעניות דעתי והרגשתי, זהו אחד האתגרים התרבותיים והחברתיים העיקריים העומדים בפני ציבור אנשים רציני ואחראי זה.

אחתום את ה'אפילוג' במילים שכתבתי מתוך ובהשראת מהלך ייסודה של 'יוזמת שיח ישראלי' להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל – מילים המבטאות אולי את אותה הפרייה רוחנית ותרבותית מבורכת.

קדושת חולין

הפרטים המתקיימים במרחב, בזרימת חיי החולין,

נגאלים ומתאחדים במרחב תודעה אנושית אחדותית, אוהבת,

במהלך הגשמת אידיאלים וערכים,

"מן הכלל אל הפרט" במהלך התגשמות,

"מן הפרט אל הכלל" בתהליך התחדשות.

במפגש בין מהלך התגשמות חזון ישראלי,

לבין תהליך התחדשות המתרחש ונובע מתוכו, ממנו,

בהשתלבות הנוצרת בתוך זרם הוויית החיים הפועמת,

בין התחדשות להתגשמות, בליבם של בני האדם,

מתהווה ונוצרת קדושת חולין.

וקדושת חולין ישראלית זו נהיית נוכחת ומורגשת יותר ויותר,

בשיח ומפגש חי ופועם הנוצר בין אזרחי המקום, בין תושביו,

במרחב אנושי המתהווה במרווח שבין קהילות ישראליות מקוריות, ייחודיות,

 וכאשר רוח האומה ונפש הלאום הישראלית,

מתגשמות אל תוך מהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית.