רודולף שטיינר

מתוך הרצאה שלישית – 17.12.1906, ברלין   GA211

תרגום מגרמנית: חוה לוי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

יצא בעברית גם בספר עמנואל וסודות נוספים

חג המולד, אותו מתכוונים אנו לחוג עכשיו, מקבל משמעות עמוקה וחיים רוחיים חדשים, על ידי השקפת העולם האנתרופוסופית. במובן הרוחי, חג המולד הוא חג-שמש וככזה ברצוננו להכירו.

גיתה מבטא במילים נהדרות את היחס לשמש העולה בבוקר. אם כי בחג זה בו מדובר, איננו מתכוונים לאותה השמש שעולה כל בוקר מחדש. על ישות השמש לפעול עלינו היום באופן עמוק הרבה יותר. המוטיב המנחה את הסתכלותינו היום צריך לעסוק במשמעות השמש במובן הרוחי. המילים אותן נשמע משקפות את המיסטריה של חג המולד במשמעות העמוקה ביותר. במיסטריות של כל התקופות, שמעו התלמידים מילים אלו, לפני שהורשו להיכנס אל המיסטריות עצמן. את המילים הם שמעו ביראת קודש:

את השמש ראה

בשעת חצות.

באבנים בנה

במעמקים שללא חיים.

כך תמצא בשקיעה

ובלילות המוות

את ראשית הבריאה,

את עוצמתו הצעירה של השחר.

המרומים יגלו

את דבר אלוהים הנצחי.

המעמקים ישמרו

על אוצר מלוא-שלווה.

בחייך, בחושך –

שמש תברא.

באריגה בחומר

דע ברוח הנאה.

אלה המכירים היום את עץ-חג המולד עם אורותיו, חושבים את העץ למנהג עתיק. למען האמת זהו מנהג צעיר, שקיים באירופה בקושי מאה שנה. אבל כשם שמנהג העץ הוא צעיר, כך מנהג חגיגת-חג-המולד הוא עתיק ביותר. בכל הדתות, במיסטריות הקדומות ביותר, נחוג חג זה. אין הוא חג-שמש חיצוני בלבד, אלא חג שהוביל את האנושות להשקפה, או לפחות לניחוש מקורות ההוויה. חג זה נחוג במיסטריות, כאשר שלחה השמש את כוחה החלש ביותר לאדמה, ומקודשים רמי דרגה ניהלוהו. גם אותם אנשים שלא יכלו להשתתף בחגיגה כולה, הותר להם לחוות ולו רק את הביטוי התמונתי החיצוני של המיסטריות, כפי שנחוג שם על פי הנוהגים של הדתות השונות. סודות מיסטריה אלו נשמרו בכל הזמנים. חגיגת חג-המולד נקראה אז: החג של הלילה המקודש. ואת הלילה הזה חגגו במיסטריות הגדולות. באותו אירוע, המקדש העיר את האדם העילאי בפנימיותו של המתקדש. מתקדש שהוכן באופן מיוחד עבור האירוע. אם ברצוננו להשתמש היום במילים מתאימות, נאמר: שהכריסטוס החי נולד בפנימיותו של האדם.

רק אותם בני אדם החושבים שכוחות פיזיקליים וכימיים פועלים בקוסמוס ולא כוחות רוחיים, מסוגלים להעלות על דעתם שאין חשיבות מתי מתבצעת פעולת התעוררותו של האני העילאי. במיסטריות הגדולות, הותר לאדם לחוות מאורע זה בזוהר הצבעוני של הכוחות הפועלים בתוך הברק הבהיר, אותו ניתן לראות בעולם הרוח על תכונותיו הרוחיות. אז חווה המתקדש את החוויה הגדולה ביותר שניתן לחוות, חוויה שכל אדם יוכל לחוות אי-פעם ואפילו אם בעוד אינקרנציות רבות. החוויה היא התחיותו של הכריסטוס בתוכם; ודבר זה יעורר לראיה ושמיעה חדשות.

תלמידי המיסטריות הוכנו להתעוררות זו ולמדו את המשמעות של התעוררות זו ביקום הגדול. את הלימודים עברו בתקופת החשכה הגדולה ביותר, כלומר בחג המולד. אלה המכירים את העובדות הרוחיות יודעים שבזמן הזה עוברים כוחות מסוימים בחלל העולם והם חיוביים עבור התעוררות כזאת. בתהליך ההכנה נאמר לתלמיד שעליו ללמוד מה התרחש במשך אלפי שנים על האדמה ועליו ללמוד להשקיף על האנושות כולה. עליו היה גם לדעת על האינדיבידואלים שהנהיגו את החגים במשך כל מהלך השנה. הוא למד להתייחס אל החגים ואל האמיתות הגדולות בקדושה. בהזדמנויות אלה, כיוונו את מבטו של התלמיד מליוני שנים לאחור ונאמר לו: הסתכל לאותה נקודת זמן, בה אדמתנו לא היתה כפי שהיא כיום. כאשר לא היו עדיין שמש וירח נפרדים, אלא הם היו מאוחדים בגוף אחד עם האדמה. האדם היה אז ללא גוף. הוא היה ישות רוחית נפשית – שאור השמש לא זרח עליה מבחוץ; שכן, אור השמש היה בתוך האדמה עצמה. כיום נופל אור השמש על הדברים והעצמים ואילו אז, הוא הכיל בתוכו את הכוח הרוחי שבעת ובעונה אחת זהר גם בפנימיותו של כל אדם. אחר כך בא הרגע, בו נפרדה השמש מהאדמה. היא נפרדה ואורה נפל מבחוץ על האדמה. השמש נסוגה מהאדמה, ועל פנימיות האדם נפלה חשכה. היה זה תחילתו של תהליך בהתפתחות האדם עד שימצא שוב את האור הפנימי הזוהר בתוכו. על האדם להכיר את העצמים של האדמה בחושיו החיצוניים. אבל הוא יתפתח לקראת מצב בו פנימיותו תאיר והאדם העילאי, אדם הרוח יזהר. מהאור, דרך החושך – אל האור; זהו מהלך ההתפתחות של האנושות.

אחרי שהכינו את התלמידים בצורה זו, הובילו אותם להתעוררות באותו זמן, שכקומץ קטן ומובחר יכלו לחוות בפנימיותם, את מה שהאנושות באופן כללי תוכל לחוות רק בעתיד הרחוק: הם ראו את האור הרוחי דרך עיניהם הרוחיות הנפקחות. רגע קדוש זה צריך היה להתרחש כאשר האור החיצוני היה החלש ביותר, בו השמש זורחת הכי פחות. באותו יום איחדו את התלמידים והאור הפנימי נפתח עבורם. וגם אלה שלא יכלו להשתתף באירוע זה, קיבלו לפחות תמונה חיצונית שאמרה להם: גם בשבילנו יגיע הרגע הגדול הזה. היום רואים אנו רק תמונה, רק השתקפות. אולם מאוחר יותר נוכל גם אנו לחוות את מה שראינו כעת כתמונה בלבד.

אלה היו המיסטריות הקטנות. הן הראו דרך תמונה, דרך השתקפות, את מה שיחווה מתקדש בעתיד. היום, ברצוננו לחוות יחד איתם מה שהתרחש בשעת חצות במיסטריות הקטנות. בכל מקום התרחש אותו דבר. במיסטריות המצריות, במיסטריות של אליוסיס, במיסטריות של אסיה הקטנה, במיסטריות הבבליות-כלדאיות, במיסטריות של פרס, בפולחן המיטרס ובמיסטריות ההודיות של בראהמה. בבתי אולפנא של מיסטריות אלה, חוו התלמידים את אותו הדבר בשעת חצות בלילה הקדוש.

לפנות ערב, בשעה מוקדמת הם התכנסו. היה עליהם להבהיר לעצמם, בחשיבה שקטה את משמעות האירוע. הם ישבו ביחד, בחשיכה, בשתיקה עמוקה. כאשר הגיעה שעת חצות, הם כבר ישבו יחד בצורה זו בחשיכה במשך שעות ארוכות. מחשבות על הנצח עברו בפנימיותם. לאחר מכן, לקראת חצות, נשמעו צלילים סודיים. הם נשמעו במקום כצלילים עולים ויורדים כגאות ושפל. התלמידים ששמעו צלילים אלה ידעו: זוהי מוזיקת הספירות. יראת כבוד עמוקה, קדושה, מילאה את הלבבות. אחר כך התחיל לאט לאט להאיר. האור יצא מדיסק שטוח המואר מעט. התלמידים ידעו שדיסק זה מייצג את האדמה. הדיסק המואר הפך לכהה יותר ויותר עד שהשחיר לחלוטין. באותו זמן התחיל החדר להתבהר. אלה שראו זאת ידעו שהדיסק השחור מייצג את האדמה. השמש שבדרך כלל מאירה את האדמה מוסתרת. האדמה אינה יכולה לראות את השמש יותר. אחר כך נוצרו מסביב לדיסק האדמה, כלפי חוץ, עיגולים בצבעי הקשת. אלה שראו זאת ידעו: זו היא האיריס.

אחר כך, בחצות, התרומם לאט לאט מעגל זוהר בסגול-אדמדם, במקום דיסק האדמה השחור. עליו היתה כתובה מילה. מילה זו השתנתה על פי העמים השונים, שתלמידיו הורשו להשתתף במיסטריה זו. בשפתנו היום, המילה היתה: כריסטוס Chrestos . אלה שידעו, ידעו כי זו היא השמש. היא הופיעה להם בליל-חצות, כאשר העולם מסביב היה שקוע באפלה עמוקה ביותר. לתלמידים הוסבר, שכעת חוו בתמונות, את מה שנקרא במיסטריות, לראות את השמש בליל חצות.

המקודש, לומד לראות את השמש בחצות, שכן נמחק בתוכו כל דבר חומרי. רק השמש הרוחית חיה בפנימיותו וקורנת מעל כל החשכה של החומר. רגע זה הוא הרגע המאושר ביותר בהתפתחות האנושות, כאשר חווה האדם את העובדה שהוא חי באור הנצחי, מנותק מהחושך. את הרגע הזה הציגו בתמונה במיסטריות, כל שנה, בשעת חצות בלילה הקדוש. תמונה זו הציגה את העובדה, שעל יד השמש הפיזית קיימת שמש רוחית. ובדיוק כמו שהשמש הפיזית נולדת מהחשכה, כך גם השמש הרוחית נולדת מחשכה. על מנת להבהיר זאת לתלמידים עוד יותר, אחרי שהם חוו את זריחת השמש של הכריסטוס Chrestos , הובילו אותם למערה, בה לא היה כאילו שום דבר, אלא אבן, חומר דומם מת. שם הם ראו ששיבולים צומחות מתוך האבנים, כסימבול של החיים, כמו שחיים נולדים מתוך האבן המתה. נאמר להם: כמו שכוח השמש נולד מחדש, החל מאותו יום שהוא כאילו מת, כך מתרוממים חיים חדשים בלי הרף מתוך המוות.

זהו אותו מאורע עליו מצביעים בבשורת יוחנן במילים אלה: "הוא צריך לצמוח, להתגבר, אבל אני צריך לדעוך!". יוחנן המבשר את בואו המתקרב של כריסטוס, כוחו פוחת ודועך ומתוך זה צומח כוחו של האור, אשר בא ומתגבר. כך גם מתכוננים החיים החדשים שבתוך הזרע שצריך להירקב ולהיעלם, על מנת שצמח חדש יוכל לצמוח. התלמידים היו צריכים לחוש שיש חיים בתוך המוות. שמתוך הריקבון צומחים צמחים ופירות חדשים, שהאדמה מלאה בכוח לידה. הם היו צריכים ללמוד להאמין שבתקופה זו מתרחש דבר-מה בפנים האדמה; התגברות החיים על המוות. באור המנצח את המוות, הראו לתלמידים את ניצחון החיים על המוות. באור המנצח את המוות הראו לתלמידים את החיים שקיימים במוות. את זה הם חשו כשראו איך נוצר האור מתוך החושך. עכשיו הם ראו במערת האבן את החיים הצומחים, שנובעים בשפע מתוך המת לכאורה. כך חינכו את התלמידים לאמונה בחיים. כך פיתחו בהם את האמונה לאידיאל האנושי הגבוה ביותר וכך הם למדו להביט למעלה, לאידיאל האנושי הגבוה ביותר, לאותה תקופה שהאדמה תגמור את התפתחותה, שבה יאיר האור לאנושות כולה. האדמה עצמה תיהפך אז לאבק, אבל הסובסטנץ, התמצית הרוחית של האנושות תישאר עם כל בני האדם, שיזרחו בפנימיותם באור הרוחי. האדמה והאנושות יתעוררו אז למהות גבוהה יותר, לתקופה של מהות והוויה חדשות.

עם התפתחות הכריסטיאניות, היא נשאה בתוכה אידיאל זה במובן הגבוה ביותר. בני אדם הרגישו, שהכריסטוס כרוח-העל-מוות של האדמה, איננו רק הנושא של החיים החומריים הצומחים, אלא הוא גם נושא-היוולדות-חוזרת-רוחית. הוא מהווה את האידיאל של כל האנושות, כשהוא נולד בלילה הקדוש, בתקופת החשכה הגדולה ביותר. זאת כסימן שמתוך חשכת-החומר יכול להיוולד בנפש האדם העילאי. לפני שדיברו על הכריסטוס, דיברו במיסטריות הקדומות על "גיבור השמש". אליו נקשר אותו האידיאל, כפי שהכריסטיאניות קשורה לכריסטוס. לנושא האידיאל קראו "גיבור השמש". כשם שהשמש מסיימת את מהלכה במשך השנה ואורה פוחת והיא מוציאה מהאדמה את חומה, ושוב מחזירה לאדמה, וכשם שהיא מכילה את החיים בתוך המוות – כך גם "גיבור השמש" התגבר על המוות, על הלילה והחושך – בכוח החיים הרוחיים שלו.

במיסטריות הפרסיות של המיטרס הבחינו בשבע דרגות של התקדשות. בדרגה הראשונה אפשר היה לחדור עד לסף של בית-המקדש. שלב התקדשות זה נקרא: "העורב". המתקדש נהיה למתווך בין החיים החומריים של העולם החיצון ועולם-הפנים של החיים הרוחיים; הוא כבר לא השתייך לעולם החומרי, אבל טרם הגיע לעולם הרוח. את ה"עורבים" האלה אנו מוצאים בכל מקום; בכל מקום תפקידם היה להיות שליחים שמוסרים בשורות בין שני העולמות. [עורביו של אליהו הנביא!] גם במיתוס הגרמני אנו פוגשים אותם: עורבי ווטאן שעפים מסביב להר של ווטאן. הדרגה השניה היא ה"אוקולטי" – שמוביל את המתקדש מהסף לפנים בית-המקדש. שם הוא מגיע לבשלות של הדרגה השלישית שהיא ה"לוחם". הלוחם יוצא לעולם, על מנת לבשר את האמיתות שהוא חווה בפנים בית-המקדש. את הדרגה הרביעית של ה"אריה" רכש האדם, כשתודעתו נפרשה על שבט שלם ולא רק על אדם בודד. כך נקרא הכריסטוס: האריה משבט יהודה. בדרגה החמישית נמצא האדם המרחיב את תודעתו לעם שלם. אותו מתקדש כבר לא היה שם-עצמי. הוא נקרא על שם עמו. כך דיברו על ה"פרסי" או ה"ישראלי". כך מבינים אנו שנתנאל נקרא "בן-ישראל אמיתי" מפני שהגיע לדרגה החמישית של ההתקדשות. הדרגה השישית היתה זו של "גיבור השמש" ועלינו להבהיר לעצמנו את משמעות השם; רק אז נוכל להבין את רעד-יראת-הכבוד שחדר לנפשו של התלמיד במיסטריות, כאשר שמע על "גיבור השמש", וכאשר הותר לו לחוות את חג הלידה של "גיבור השמש" בחג המולד.

לכל דבר בקוסמוס יש את הריתמוס שלו; לכל הפלנטות כמו לשמש יש ריתמוס אחד גדול. אילו עזבה השמש ריתמוס זה ולו לרגע אחד, אילו עזבה את מסלולה – כי אז היתה גורמת למהפכה ביקום במשמעות עצומה. הריתמוס שולט על הטבע כולו, מהדומם כלפי מעלה ועד האדם. הריתמוס נמצא בעולם הצומח: הפרחים צומחים באותו זמן; לחיות יש את תקופת ההתרבות שלהם בזמנים קבועים של השנה. הריתמוס שנשמר אצל החיות במהלך השנה נפסק אצל האדם.

על האדם להיות חופשי, ככל שהציביליזציה שלו גבוהה יותר. הריתמוס שלו נמצא בירידה. כשם שהאור נעלם בתקופת חג המולד, כך נעלם הריתמוס לגמרי מחיי האדם ותוהו ובוהו שולטים. אבל אז, צריך האדם להוליד בפנימיותו, מתוך הדחף, מתוך האימפולס של פנימיותו את הריתמוס. עליו לתת עיצוב כזה לחייו, מתוך רצונו הוא, ששוב יעברו בו קצב ריתמי איתן ובטוח. כמו מהלך השמש – כך צריכים מאורעות חייו להתרחש בסדר ריתמי. כשם שאין לחשוב על שינוי ריתמי במהלך השמש – כך צריך לחשוב כבלתי אפשרי שהריתמוס של האדם יכול להיפסק. בגיבור השמש, מוצאים אנו את האינקרנציה של ריתמוס חיים כזה. דרך כוחו של האדם העילאי, שנולד בתוכו, רוכש האדם את הכוח לשלוט בריתמוס חייו. כריסטוס ישוע היה אותו גיבור שמש עבור שתי המאות הראשונות. לכן גם חל חג-הלידה שלו באותו זמן בו חגגו בתקופות הקדומות את חג הלידה של גיבור השמש. כל דבר הקשור בהיסטורית החיים של כריסטוס ישוע, כולל גם המיסה בחצות, שאותה חגגו הכריסטיאניים הראשונים עוד במערות, הוא זיכרון לחג השמש. במיסה שבחצות זרח ים-של-אור מתוך החשכה, כזיכרון לזריחת שמש-הרוח במיסטריות. לכן נולד ישוע לפי הסיפור באורווה, כזיכרון למערת האבן, בה נולדו החיים בסימבול של החיים בשיבולים הצומחות.

כשם שהחיים הארציים נולדו מהאבן המתה, כך נולד הכריסטוס ישוע, העליון ביותר מתוך הנמוך ביותר. לחג לידתו קשורה האגדה על שלושת המאגים הכוהנים, שלושת המלכים מהמזרח. הם הביאו לילד זהב – המסמל את הכוח החכם החיצוני; את המור – סמל ניצחון החיים על המוות; וקטורת – סמל לאתר הקוסמי העולמי, שהרוח חיה בתוכו.

כך אנו מרגישים את מובנו של חג המולד כפי שהיה בתקופות הקדומות של האנושות. זה מגיע אלינו בצביון המיוחד של הכריסטיאניות. בסימבולים של הכריסטיאניות אנו מוצאים את הסימבולים הקדומים של האנושות. גם עץ האור הוא סימבול כזה. הוא עבורנו הסימבול של עץ גן-העדן ומסמל את מה שמחיה ואת הדעת. גן-עדן עצמו מהווה את הטבע הכולל, החומרי. העץ, הוא הטבע הרוחי שכולל את הדעת ואת ההכרה. את ההכרה ניתן לרכוש על חשבון החיים.

קיימת אגדה המספרת על משמעות עץ החיים ועץ הדעת. שת עמד לפני שער גן-עדן וביקש להיכנס; הכרוב אשר שמר על השער, נתן לו להיכנס. משמעות הדבר, ששת הפך למקודש. כאשר היה שת בתוך גן-העדן, הוא מצא שעץ-החיים ועץ-הדעת היו מחוברים ומשולבים האחד בתוך השני. מלאך עליון מיכאל, העומד לפני אלוהים, הרשה לו לקחת שלושה זרעים מהעץ. עץ זה עומד לפנינו כרמז נבואי לעתיד האנושות. כאשר תמצא האנושות כולה את הדעת וההכרה ותקודש, היא תישא בתוכה, לא רק את עץ הדעת, אלא גם את העץ השני, הוא עץ החיים. המוות לא ישלוט יותר. אבל בינתיים רק למקודש מותר לקחת מעץ זה את שלושת הזרעים. שלושה זרעים אלה פירושם: שלושת החלקים העילאיים של האדם. כאשר מת אדם – האדם הראשון – הכניס שת את שלושת הזרעים לתוך פי-המת; ומתוך קברו של אדם צמח שיח לוהט; כל ענף שהורד משיח זה, היה בעל סגולה לצמיחה חדשה. בתוך מעגל האש של השיח היה כתוב: "אהיה אשר אהיה" – זאת אומרת: אני הוא, אשר היה, אשר הווה, אשר יהיה. המשמעות היא: מה שעובר דרך כל האינקרנציות, הכוח של האדם המתחדש המתהווה – זה שיורד מהאור אל החושך ועולה שוב מתוך החושך אל האור.

מטהו של משה, בו השתמש לקסמיו, נעשה משיח זה. גם השער בבית המקדש של שלמה עשוי היה ממנו. הביאו את העץ לבריכת בטסטה Betesta והבריכה קיבלה ממנו את הכוח המרפא עליו מסופר לנו. מעץ זה נעשה גם הצלב של ישוע-כריסטוס. העץ של הצלב, מראה לנו את החיים הדועכים עם המוות, אבל גם מראה לנו שיש בתוכו את הכוח להצמיח חיים חדשים. הסימבול העולמי הגדול עומד לפנינו: החיים, המתגברים על המוות. עץ הצלב הוא העץ שצמח משלושת הזרעים של עץ גן-העדן. גם בצלב השושנים יש לנו את הסימבול של מות-היצרים הנמוכים; ומתוכו צומחת תחיית החלקים העילאיים בתוך השושנים. גתה התייחס לקשר הנפלא שבין עץ גן-העדן ועץ הצלב. גתה ביטא זאת במילים אלו:

וכל עוד אין בידך זאת –

מות והתהווה! אינך אלא

אורח קודר

על פני האדמה האפלה.

הצלב הוא אומנם הסימבול עבור הפסחא, אבל בכל זאת אנו מקבלים ממנו העמקה גם עבור האווירה של חג המולד. בסימבול הצלב אנו חשים מה זורם לקראתנו באידיאה של כריסטוס בליל הלידה שלו כחיים חדשים. אידיאה זו רואים אנו ברמז של השושנים החיים המקשטים את העץ. הם אומרים לנו: עץ ליל הקודש טרם היה לעץ הצלב, אבל הכוח להיהפך לעץ כזה מתחיל לעלות בו. השושנים הצומחות מתוך הירק, הם סימבול הניצחון של הנצחי על הזמני.

במרובע הפיטגוראי אנו מוצאים את הסימבול שמצביע על ארבעת החלקים של האדם: הגוף הפיסי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני.

עבור השילוש העליון של האדם, המשולש הוא הסימבול עבור רוח-העצמות, רוח-החיים ואדם-הרוח.

זה שעומד מעליו הוא הסימבול של התארוק. אלה שהיו מקודשים במיסטריות המצריות, ידעו לקרוא את הסימן.

הם ידעו לקרוא את ספר תות Tot בו היו שבעים ושמונה כרטיסיות, עליהן נרשמו כל התרחשויות העולם מההתחלה ועד הסוף; מהאלפא עד לאומגה.

ניתן היה לקרוא בהן, אם ידעו לחברן ולסדרן נכון. הספר כולל בתמונות את החיים שמתים ומלבלבים שוב לחיים. כל מי שיכול היה לחבר את המספרים הנכונים והתמונות הנכונות, ידע לקרוא בו. חכמת מספרים זו, חכמת תמונות זו למדו מימי קדם. היא שחקה תפקיד חשוב עד לימי הביניים למשל אצל ריימונדוס לולוס Rejmundus Lulus – אולם היום אין כמעט זכר מכל זה.

מעל נמצאת האות טאו. אות זו מזכירה לנו כיצד קראו אבות אבותינו הקדומים לאל. אבות קדומים אלה חיו באטלנטיס, אשר שקעה במבול, עוד לפני שאירופה, אסיה או אפריקה היו ארצות תרבות.

באגדות של ניפלהיים, ארץ הערפל, חי עוד הזיכרון ביחס לאטלנטיס. באגדות הגרמניות, אטלנטיס לא היתה מוקפת על ידי אוויר נקי. כמויות גדולות ועצומות של ערפילים סבבו ארץ זו, בדומה למה שרואים היום בהליכה דרך עננים וערפילים בהרים גבוהים. שמש וירח לא עמדו בשמיים בבהירות. הם היו מוקפים, עבור האטלנטים, בטבעות קשת בשמיים – כלומר באיריס הקדושה. באותה תקופה הבין האדם הרבה יותר את שפת הטבע. איש אטלנטיס הבין גם את שיח הגלים, את מה שאומר העץ לאדם, הרוח, רשרוש העלים, קול הרעם. מכל אלה הרגיש איש אטלנטיס את האלוהי דובר אליו. מכל העננים, והמים, והעלים, והרוחות המדברים – שמעו אנשי אטלנטיס את המילה: טאו – שמשמעה: אנוכי – זה אני. במילה זו חיה הישות אשר בה חדור היה הטבע כולו. האטלנטי שמע אותו. אותו הטאו התבטא אחר כך באות T כשמעליה נמצא עגול האות של האב האלוהי המקיף הכל.

ולבסוף, כל דבר החודר את העולם כולו והוא האדם המסומן בסמל הפנטהגרם אשר מברך אותנו מראש העץ. הוא מראה לנו את הכוכב של האנושות המתפתחת. זהו הכוכב שמסמל את האדם שבעקבותיו הולכים כל החכמים כדוגמת הכוהנים-המאגים של זמני קדם. הוא מהווה גם את משמעות האדמה ובמיוחד את גיבור השמש הגדול שנולד בלילה קדוש זה – שכן האור העליון קורן מתוך האפלה העמוקה ביותר.

האדם חי ומתקדם לקראת עתיד בו ייוולד האור. אז לא יגידו עוד: "האפלה לא תביא עוד את האור"; שכן, אז תבקע האמת אל תוך חלל העולם והחושך יבין את האור אשר קורן אלינו, אותו אור שהוא כוכב האנושות. האפלות תעלמנה והאור יובן וניתן יהיה לאחוז בו. וכל זה ידבר אלינו בחג המולד מתוך פנימיותינו. או אז נחוג את חג המולד במשמעותו העמוקה והקדומה, כי הוא יצביע על כך שמתוך פנימיותו של האדם, יאיר האור הרוחי אל תוך כל העולם. אז נוכל לחגוג את חג המולד כחג החזון הנעלה ביותר של האנושות. אז תהיה לחג משמעות עבורנו, שכן הוא יחיה בנפשינו.

לעץ חג המולד, כסמל עץ גן-העדן תהיה משמעות נכונה מעבר למה שניתן לתת לו באופן שנון. חגיגת ליל הקודש תיצור בנפשנו את הביטחון מלא השמחה: כן, גם אני אוכל לחוות בי את מה שמוכרחים לקרוא הולדת האדם הנעלה יותר. גם בי תתקיים הולדת המשיח, הולדת כריסטוס.