התאוסופיה של הרוזנקרויצריזם
רודולף שטיינר
סדרה של ארבע-עשרה הרצאות
מינכן: 22 במאי עד 6- ביוני 1907
99 GA
תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית
תיקונים: דליה דיימל
עריכה ותיקונים: דניאל זהבי
טבע ההתקדשות
הרצאה מספר 14 6.6.1907
לספר המלא ראו כאן
היום נדבר על העיקרון של ההתקדשות, או אימון אזוטרי. נדבר על שתי מתודות של אימון, אשר לוקחות בחשבון במיוחד את אשר הסברנו כאן בקשר לאבולוציה האנושית. משום שצריך להיות ברור לנו שבדרך מסוימת אנו מוצאים את האמת, ע"י שיבה על עקבותינו לשלבים מוקדמים של האנושות.
נאמר ששוכני אטלנטיס העתיקה יכלו לקלוט חכמה מכל מה שסבב אותם. ככל שאנו הולכים חזרה אל העבר הרחוק, אנו מוצאים יותר מצבים של תודעה שדרכם האדם היה יכול לקבל את כוחות היצירה הממלאים את העולם – הישויות הרוחיות הסובבות אותנו. כל שסובב אותנו, התהווה ע"י הישויות היוצרות הללו, ולראותם זוהי באמת המשמעות של "ידע".
כאשר המין האנושי התפתח לשלב הנוכחי של תודעה, (וזה קרה רק במשך התקופה הפוסט אטלנטית החמישית שלנו), נותרה בנפש כמיהה לחדור שוב לתוך ממלכת הרוח. אמרתי לכם כיצד באנשים ההודים הקדומים, חיה מההתחלה כמיהה עמוקה זו לדעת את הרוח האמיתית שנמצאת מאחורי כל שמקיף אותנו בעולם. ראינו שהיתה להם תחושה שכל שסבב אותם היה חלום, אשליה. המשימה היחידה שלהם היתה להתפתח למעלה, אל החכמה העתיקה שפעלה באורח יצירתי בזמנים קדומים. התלמידים של הרישים הקדומים, שאפו לצעוד בשביל אשר יוביל אותם דרך יוגה, להתבונן למעלה לממלכות שמהם הם עצמם ירדו מטה. הם התרחקו מהמאיה אל ממלכות רוחיות אלה שמעל.
זוהי דרך אחת שאותה יכול האדם לקחת. הדרך החדשה ביותר להשגת חכמה היא השביל הרוזנקרויצרי. שביל זה אינו מכוון את האדם אל העבר, אלא אל העתיד, למצבים אלה שאותם יחיה בעתיד. דרך שיטות מוגדרות, התלמיד לומד לפתח בתוך עצמו את החכמה אשר קיימת כנבט, בכל אדם. זוהי הדרך אשר ניתנה ע"י המייסד של הזרם האזוטרי הרוזנקרויצרי, הידוע לעולם החיצון, ככריסטיאן רוזנקרויץ. זו אינה דרך בלתי כריסטיאנית. למעשה, זוהי דרך כריסטיאנית, מותאמת לתנאים מודרניים ונמצאת בין השביל הכריסטיאני לשביל היוגה. השביל הוכן בחלקו הרבה לפני זמנה של הכריסטיאניות. הוא לבש צורה מיוחדת ע"י המתקדש הגדול דיוניסוס האראופגיטי (DIONYSIUS THE AREOPAGITE), אשר בבית הספר האזוטרי של פאולוס באתונה, החל באימון, אשר ממנו כל החכמה האזוטרית והאימונים המאוחרים יותר נגזרו.
אלו הם שני השבילים של אימון אזוטרי, המתאימים באופן מיוחד למערב. כל מה שקשור עם תרבותנו והחיים אשר אנו חיים וצריכים לחיות, מורמים מעלה, מתרוממים לתוך העיקרון של ההתקדשות, דרך האימון הכריסטיאני ודרך האימון הרוזנקרויצרי. הדרך הכריסטיאנית הטהורה היא קשה משהו עבור האדם המודרני, מכאן, הוכן השביל הרוזנקרויצרי עבור אלה שצריכים לחיות בתקופה הנוכחית. אם מישהו לוקח את השביל הכריסטיאני הטהור הישן, במרכזם של חיים מודרניים, הוא צריך להיות מסוגל להתנתק מן העולם החיצוני לזמן מה, כדי להיכנס לתוכו מאוחר יותר באופן יותר אינטנסיבי. מצד שני, כל אחד יכול ללכת בשביל הרוזנקרויצרי ולא חשוב מהו מקצועו ובאיזו ספירה של החיים הוא ממוקם.
אנו נתאר את הדרך הכריסטיאנית הטהורה. היא נמסרה, כשתי מתודות בספרים הכריסטיאניים העמוקים ביותר והפחות מובנים ע"י הנציגים של התיאולוגיה הנוצרית, הבשורה של יוחנן והאפוקליפסה או ההתגלות.
הבשורה של יוחנן הוא ספר מופלא: צריך לחיות אותו, לא רק לקרוא בו. אפשר לחיות אותו אם מבינים שמה שנאמר בו, אלו הן הוראות לחיים פנימיים ושצריך להתבונן בהן בדרך הנכונה. השביל הכריסטיאני תובע מהתלמיד שיחשיב את הבשורה של יוחנן, כספר של מדיטציה. הנחת יסוד שפחות או יותר חסרה באימון הרוזנקרויצרי היא שלתלמיד תהיה אמונה איתנה ביותר באישיות של ישוע כריסטוס. התלמיד צריך לפחות למצוא, כאפשרית, את האמונה שישות עילאית ביותר, המנהיג של רוחות האש של אבולוציית השמש, התגשם באופן פיסי בישוע מנצרת; שישוע כריסטוס לא היה רק "האיש הפשוט מנצרת", לא אינדיבידואל כמו סוקרטס, אפלטון או פיתגורס; הוא חייב לראות את ההבדל היסודי בינו, לבין כל האחרים. אם מישהו עובר אימון כריסטיאני טהור, הוא חייב להיות בטוח שחי בתוכו אדם-אל מטבע מיוחד. אחרת אין לו את הרגשות הבסיסיים הנכונים, החודרים אל הנפש ומעוררים אותה. לכן התלמיד צריך להאמין במילים הראשונות של ההתחלה של הבשורה של יוחנן: "בראשית היה הדבר והדבר היה את האלוהים ואלוהים היה הדבר", ובמילים: "והדבר נהיה בשר וישכון בתוכנו". כך, אותה רוח שהיתה המושלת של רוחות-האש שהיתה קשורה עם השתנות האדמה, אשר אנו קוראים לה גם רוח האדמה, חייתה למעשה בקרבנו בלבוש של בשר, היא חייתה בגוף פיסי. בזה צריך להכיר! אם מישהו אינו יכול לעשות זאת, מוטב לקחת מתודה אחרת של אימון. על מישהו שקיבל את התנאים הבסיסיים הללו לקרוא לפני נפשו במדיטציה כל בוקר, במשך שבועות וחודשים את מילות הבשורה עד לקטע "מלא חסד ואמת"; ויותר מזה, בדרך כזו שאינו רק מבין אותן, אלא חי בהן וחווה אותן, ככוח מעורר בנפש; משום שאלה אינן מילים רגילות, אלא כוחות מעוררים, הקוראים לכוחות אחרים בנפש. לתלמיד צריכה להיות סבלנות להביא אותן בפני נפשו בהתמדה, כל יום ואז הן נהיות לכוחות שהאימון הכריסטיאני צריך, שהתהוו ע"י התעוררות של רגשות מוגדרים למדי. השביל הכריסטיאני הוא יותר פנימי, ואילו באימון הרוזנקרויצרי, ההתנסויות מתלקחות ע"י העולם החיצון.
השביל הכריסטיאני מוגשם ע"י התעוררות של רגשות. יש שבעה שלבים של רגש שצריכים להתעורר. כתוספת, יש תרגילים אחרים שניתנים רק באופן אישי לתלמיד ומתאימים לאופיו המיוחד. זה הכרחי לחוות את פרק 13 בבשורה של יוחנן, לחוות זאת כך, כפי שאתאר עכשיו. המורה אומר לתלמיד: עליך לפתח רגשות מוגדרים למדי. דמיין לעצמך את הדברים הבאים: הצמח גדל מתוך האדמה, אבל הוא מדרגה יותר גבוהה מאשר העפר המינרלי שממנו צמח. הצמח זקוק לו, הגבוה אינו יכול להתקיים מבלי הנמוך ואם הצמח היה יכול לחשוב, היה אומר לאדמה: זה נכון שאני גבוה ממך, אבל בלעדייך איני יכול להתקיים. הוא צריך להרכין עצמו לאדמה בתודה. באותה מידה צריכה החיה להודות לצמח, משום שאינה יכולה להתקיים ללא הצמח וכך צריך גם האדם עצמו לשאת תודות אל החיה. ואם אדם התרומם מעלה, הוא צריך לומר לעצמו: לעולם לא יכולתי לעמוד היכן שאני נמצא, מבלי הנמוכים ממני. הוא צריך להשתחוות בתודה לפניהם, משום שהם עשו את קיומו לאפשרי. אין יצור בעולם שיכול להתקיים מבלי הנמוך ממנו שאליו הוא צריך לחוש רגשות תודה. אפילו כריסטוס, הנעלה ביותר, לא היה יכול להתקיים מבלי השנים עשר והרגשות של כריעתו לפניהם, בהכרת תודה, מתוארות בכוח רב בפרק 13. הוא, הגבוה מכל, רחץ את רגלי תלמידיו.
אם חושבים על זה בעירות מלאה, כרגש בסיסי בנפש האנושית, אם התלמיד חי במשך שבועות וחודשים, שקוע במחשבות אשר מעמיקות את הרגש היסודי הזה – הכרת התודה אשר הגבוה צריך לחוש כלפי הנמוך, שלו הוא באמת חייב את קיומו, אז הוא מעורר את הרגש היסודי הראשון. התלמיד יכנס עמוק מספיק לתוך החוויה, כאשר סימפטומים מסוימים יופיעו, סימפטום חיצוני וחיזיון פנימי. הסימפטום החיצוני הוא שהתלמיד חש שהרגל נאהבת ע"י המים. בחיזיון הפנימי התלמיד רואה עצמו ככריסטוס, הרוחץ את רגלי השנים עשר. זהו השלב הראשון, זוהי רחיצת הרגליים. המאורע בפרק 13 בבשורה של יוחנן, הוא לא רק מאורע היסטורי, הוא יכול להחוות ע"י כולם. זהו ביטוי סימפטומטי חיצוני לעובדה שהתלמיד הרים עצמו די גבוה בחיי הרגש שלו; סימן זה יופיע תמיד, כאשר התלמיד התקדם לנקודה מסוימת בהעשרת חיי הרגש שלו.
השלב השני הוא ההלקאה. הוא מתרחש אם התלמיד מתעמק בתוכו בדרך הבאה: איך תעמוד בכך, אם הסבל והמכות של החיים יתנפצו עליך מכל צד? עליך לעמוד זקוף, עליך לחזק עצמך כדי לפגוש כל צער שהחיים מביאים ולשאת אותו. זהו הרגש היסודי השני שצריך להחוות. התחושה החיצונית שלו היא, גירוי על כל פני השטח של הגוף וביטוי פנימי יותר הוא חיזיון, בו התלמיד רואה עצמו מולקה, בתחילה בחלום ואחר כך בחיזיון.
ואז בא השלב השלישי: ההכתרה בקוצים. כאן, במשך שבוע, במשך חודש, התלמיד חייב לחיות בהרגשה: איך תעמוד בכך, אם עליך לא רק לשאת את צערם וסבלם של החיים, אלא גם הקדוש לך ביותר, ישותך הרוחנית, צריכה להיות סובייקט ללעג ולבוז? ושוב, לא צריכות להיות שום קינות, צריך להיות ברור לתלמיד שהוא צריך לעמוד זקוף, למרות הכל. כוחו הפנימי המפותח, צריך לעשותו מסוגל לעמוד זקוף, חרף לעג ובוז. ככל שיאוים בהרס נפשו, הוא צריך לעמוד זקוף! ואז בחיזיון אסטרלי פנימי, הוא רואה את עצמו עם כתר של קוצים והוא חש כאב חיצוני בראשו. זהו הסימן שהוא התקדם רחוק מספיק בחיי הרגש שלו, כדי להיות מסוגל ליצור חוויה זו.
השלב הרביעי הוא הצליבה. כאן צריך התלמיד שוב לפתח רגש מוגדר. כיום, מזהה האדם את גופו עם האגו שלו. מי שיעבור דרך התקדשות כריסטיאנית, צריך להרגיל את עצמו לשאת את גופו דרך העולם, כאילו היה אובייקט זר; שולחן למשל. גופו חייב להיעשות זר עבורו. הוא נושא אותו פנימה והחוצה דרך הדלת כמו משהו חיצוני ולא הוא עצמו. כאשר אדם התקדם מספיק רחוק עם רגש יסודי זה, הוא מגלה בתוכו מה שנקרא "מבחן הדם" (ORDEAL OF THE BLOOD). התאדמות מסוימת של העור מופיעה במקומות מסוימים בדרך כזו, שהוא יכול לעורר את הפצעים של כריסטוס, על הידיים, הרגליים ובצד הימיני של החזה. כאשר התלמיד, ע"י העמקת רגשותיו, מסוגל לפתח בעצמו את מבחן הדם, מופיע אזי הסימפטום החיצוני באותו אופן, כמו הפנימי, האסטרלי, בו הוא רואה את עצמו צלוב.
השלב החמישי הוא המוות המיסטי. התלמיד מרים את עצמו גבוה מתמיד להרגשה: אני שייך לכל העולם. אני ישות כה תלויה כמו האצבע שבידי. הוא חש את עצמו משובץ בעולם כולו, כחלק ממנו. ואז הוא חווה את ההרגשה שכל מה שסביבו הופך אפל יותר ויותר, כאילו אפלה חשכה עוטפת אותו, כמעטה כבד וסמיך סביבו. במשך הזמן הזה, לומד התלמיד של ההתקדשות הכריסטיאנית לדעת, את כל הצער וכל הכאב, כל הרוע והרשעות הקושרים את עצמם לאדם בן תמותה. זו היא הירידה לגיהנום. כל אחד חייב לחוות זאת. אז משהו מתרחש, כאילו הרשע נקרע לחתיכות והתלמיד רואה לתוך העולמות הרוחיים. זה נקרא קריעת הצעיף.
השלב השישי הוא קבורה ותחיה. כאשר התלמיד התקדם רחוק מספיק, הוא חייב לומר: כבר הרגלתי את עצמי להביט בגופי שלי כמשהו זר, אבל עכשיו אני רואה כל דבר בעולם, כעומד קרוב אלי כמו גופי שלי שבאמת רק לקוח מחומרים אלה. כל פריחה, כל אבן, קרובים אלי בדיוק כמו גופי שלי. אז נקבר התלמיד בפלנטה הארצית. שלב זה קשור באופן משמעותי עם חיים חדשים, עם התחושה, של היות מאוחד עם מעמקי הנפש של הפלנטה, עם הנפש של כריסטוס, אשר אמר: "אלו שיאכלו מלחמי ישימוני מדרך לכף רגלם". את השלב השביעי העלייה, אי אפשר לתאר. צריך מישהו להיות בעל נפש שאינה תלויה יותר בחשיבה דרך המכשיר של המוח, על מנת להבין את מה שהתלמיד עובר, במה שקרוי העליה; דרושה נפש שיכולה לחיות דרך תחושה זו.
מעבר זה דרך מצבים של ענווה ומסירות עמוקה, מייצגים את הטבע של ההתקדשות הכריסטיאנית, ומי שעובר ברצינות דרכה, חווה את תחייתו בעולמות הרוחיים. כיום, אין זה אפשרי עבור כולם לקחת שביל זה ולכן קיומה של מתודה אחרת, המובילה לעולמות העליונים, נעשה הכרחי. זוהי המתודה הרוזנקרויצרית. כאן, שוב אני חייב להתייחס לשבעה שלבים שיתנו תמונה של התוכן של אימון זה. חלק גדול מזה כבר תואר ב"לוציפר – גנוסיס",[1] הרבה מזה יכול להינתן רק ממורה לתלמיד בתוך בית הספר ועדיין אפשר ליצור מושג על מה שאימון כזה יכול לתת. יש בו שבעה שלבים, אם כי לא בסדר מסוים, זוהי שאלה של האינדיבידואליות של התלמיד. המורה קובע מה שנראה לו מתאים עבור התלמיד ודברים רבים אחרים שאי-אפשר לחשוף לציבור.
אלה הם שבעת השלבים:
1. לימוד.
2. ידע אימגינטיבי.
3. ידע אינספירטיבי, או קריאת כתב אוקולטי.
4. הכנת אבן הפילוסופים.
5. התאמה בין מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס
6. לחיות בתוך המקרוקוסמוס.
7. חסד אלוהי.
לימוד במשמעות רוזנקרויצרית, הוא היכולת להשקיע עצמך בתכולה של מחשבה שאינה לקוחה מהמציאות הפיסית, אלא מן העולמות העליונים. זה נקרא חיים במחשבה טהורה. פילוסופים מודרניים דוחים זאת ברוב המקרים. הם אומרים שבכל חשיבה חייב להיות שיור כל-שהוא מהתפיסה החושית. זה אינו המקרה כאן, משום שאף אחד, לדוגמא, אינו יכול לראות מעגל אמיתי, מעגל החייב להראות במחשבה. על הלוח הוא רק אוסף של חלקיקים קטנים של גיר. אפשר לקבל מעגל אמיתי, אם משאירים בצד את כל הדוגמאות, כל הדברים המעשיים. כך, חשיבה במתמטיקה היא פעילות על-חושית. אבל צריך ללמוד לחשוב באופן על-חושי גם בשטחים אחרים.
מתקדשים תמיד תרגלו סוג זה של חשיבה ביחס לישות של האדם. תאוסופיה רוזנקרויצרית, היא מן ידע על-חושי כזה ולימודו שבו אנו עסוקים כעת, הוא השלב הראשון של האימון הרוזנקרויצרי עצמו. אינני מציג כאן את התאוסופיה הרוזנקרויצרית בגלל סיבה חיצונית כל שהיא, אלא משום שהיא השלב הראשון בהתקדשות רוזנקרויצרית. אנשים חושבים לעתים קרובות שאין זה הכרחי לדבר אודות היסודות של ישות האדם, או על האבולוציה של האנושות או על האבולוציה של הפלנטות השונות. מוטב לרכוש רגשות יפים. הם אינם רוצים ללמוד ברצינות. לא חשוב כמה רגשות יפים רוכש אדם בנפשו, זה בלתי אפשרי להתרומם לעולמות הרוחיים ע"י רגשות יפים בלבד. תאוסופיה רוזנקרויצרית אינה מנסה לרומם את הרגשות, אלא דרך העובדות הכבירות של העולמות הרוחיים, לתת לרגשות להתחיל להדהד ולהתפשט. הרוזנקרויצרי רואה כמין חוצפה למשוך אנשים בעזרת סערת רגשות. הוא מוליך אותם לאורך הנתיב של האבולוציה האנושית, תוך אמונה שהרגשות יתהוו אז מאליהם. הוא מעמיד בפניהם את מסע הפלנטה בחלל היקום ויודע שכאשר הנפש תחווה עובדה זו, היא תוצף ברגשות עזים. זוהי רק פראזה ריקה לומר שאדם צריך לכוון את עצמו ישר לתוך הרגשות. זוהי פשוט עצלות. תאוסופיה רוזנקרויצרית נותנת לעובדות לדבר ואם מחשבות אלו זורמות לתוך הרגש הטבעי וכובשות אותו, זוהי הדרך הנכונה. רק מה שהאדם מרגיש מרצונו הטוב, יכול למלא אותו באושר או שמחה. הרוזנקרויצרי נותן לעובדות בקוסמוס לדבר, משום שזהו הלימוד הכי בלתי אישי. אין חשיבות למי שעומד לפניך! אל לך להיות מושפע מן האישיות, אלא מן הדברים שהוא אומר לך על העובדות של התהוות העולם. כך, באימון הרוזנקרויצרי, ההערצה הישירה למורה אינה קיימת. הוא אינו מבקש זאת ואינו צריך זאת. הוא שואף לדבר אל התלמיד על אשר קיים בנפרד מעצמו. אדם ששואף קדימה אל העולמות העליונים צריך להרגיל את עצמו לסוג חשיבה שבה מחשבה אחת באה מתוך אחרת. חשיבה מטבע כזה מפותחת בספרי "פילוסופיה של החירות" ו- "אמת וידע".[2] ספרים אלה לא נכתבו בדרך כזו שמישהו יכול לקחת מחשבה ולשים אותה במקום אחר! הם נכתבו הרבה יותר כמו שאורגניזם מתהווה. מחשבה אחת צומחת מתוך אחרת. לספרים אלה אין כל קשר לזה שכתב אותם. הוא רק נתן עצמו למה שהמחשבות עצמן משכו מתוכו, לדרך שבה הן קשרו עצמן אחת לשנייה. אם כן, לימוד, עבור אחד המשתוקק רק למעֵין מבוא בסיסי, משמעו רכישת ידע מסוים של העובדות היסודיות של מדע הרוח עצמו ואילו עבור אדם השואף ללכת הלאה, משמעו מדיטציה פנימית על מבנה חשיבה הנותן למחשבה אחת לצמוח מתוך אחרת, מתוך עצמה.
השלב השני הוא ידע אימגינטיבי, ידע שמתחבר עם מה שניתן לתלמיד בשלב הלימוד. הלימוד הוא הבסיס, הוא צריך להשתכלל דרך ידע אינדיבידואלי אימגינטיבי. אם תחשבו על דברים שונים שנגעתי בהם בהרצאות האחרונות, תמצאו עקבות – כהד למשל – של מה שהיה התרחשות יום-יומית על סטורן. אפשרי הדבר להתבונן על כל אשר סביבנו כפיסיוגנומיה של יסוד רוחי פנימי. אנשים מהלכים על פני האדמה ועבורם היא גיבוב של סלעים ואבנים, אבל בני האדם צריכים ללמוד להבין שכל הסובב אותם, הוא ביטוי פיסי אמיתי של רוח האדמה. בדיוק כפי שהגוף הוא בעל נפש, כך פלנטת האדמה היא ביטוי חיצוני לרוח השוכנת בתוכה. כאשר בני האדם מביטים על האדמה, כבעלת גוף ונפש כמו האדם, רק אז יש להם מושג למה התכוון גיתה כאשר אמר: "כל הדברים בני חלוף, אינם אלא רושם". כאשר אתם רואים דמעות זולגות מטה על פנים אנושיות, אינכם בוחנים בעזרת חוקי הפיסיקה כמה מהר או לאט הדמעות מתגלגלות למטה. הן מבטאות עבורכם את העצב הפנימי של הנפש, כפי שלחיים מחייכות, הן ביטוי לשמחה פנימית של הנפש. התלמיד צריך ללמד את עצמו לראות בכל פרח בודד באחו שהוא חוצה, את הביטוי החיצוני של ישות חיה, הביטוי של הרוח השוכנת באדמה. כמה פרחים נראים כדמעות, אחרים כביטוי השמחה של רוח האדמה. כל אבן, כל צמח, כל פרח, כל דבר עבורו, הוא ביטוי חיצוני של הרוח השוכנת באדמה, הפיסיוגנומיה שלה, המדברת אליו. וכל דבר "בן חלוף" או זמני נהיה "רושם" של נצח, מבטא את עצמו דרכו. רגשות כאלו צריכים להירכש ע"י התלמיד של הגראל וע"י הרוזנקרויצרי. המורה אומר: הבט בגביע הפרח אשר מקבל את קרן השמש. השמש מעוררת את הכוחות הפוריים הטהורים אשר ישנים בצמח ומכאן קרן השמש נקראה "החנית הקדושה של האהבה". הביטו עכשיו באדם; הוא עומד מעל לצמח, יש לו אותם איברים בתוכו, אבל כל ששוכן בתוך הצמח, טהור וצנוע לחלוטין, רווי באדם בתאווה ותשוקה לא טהורה. העתיד של האבולוציה האנושית מכיל זאת: האדם יהיה שוב צנוע וטהור ויבטא את דמותו לתוך העולם דרך איבר אחר אשר יהיה איבר הולדה שעבר שינוי. צניעות וטוהר ללא תשוקה, ללא חימה, יהיה איבר ההולדה של האדם! כפי שגביע הפריחה פונה מעלה לעבר חנית האהבה הקדושה, הוא יפנה לעבר הקרן הרוחית של החכמה ומופרה על ידה הוא יוליד את דמותו שלו. איבר זה יהיה הגרון.
התלמיד של הגראל לומד: לצמח בשלב הנמוך שלו יש גביע טהור, האדם איבד זאת; הוא התנוון לתשוקה לא טהורה. מתוך קרן השמש שנעשתה רוחית, הוא צריך לתת לגביע זה לבוא שוב. בצניעות ובטוהר הוא צריך לפתח את אשר ייצור את הגראל הקדוש של העתיד.
כך התלמיד מביט מעלה אל אידיאל גדול. מה שעתיד לבוא באבולוציה האיטית של כל הגזע האנושי, נחווה מוקדם יותר ע"י המתקדש. הוא מראה לנו את האבולוציה של המין האנושי בתמונות ותמונות אלה פועלות באופן שונה מהמחשבות המופשטות אשר נוצרו ע"י התקופה המטריאליסטית המודרנית. אם תציירו את האבולוציה בתמונות נעלות ורבות עוצמה כמו הגראל, אז האפקט יהיה שונה מזה של הידע הרגיל, אשר אינו מסוגל להפעיל כל השפעה עמוקה על האורגניזם שלכם. ידע אימגינטיבי פועל מטה על הגוף האתרי ומשם הלאה לתוך הדם שהוא המדיום, אשר מעצב את האורגניזם. האדם יהיה יותר ויותר מסוגל לעבוד על האורגניזם שלו דרך גופו האתרי. כל ידע אימגינטיבי המבוסס על אמת, הוא בו בזמן מרפא ומעניק-בריאות, הוא עושה את הדם בריא בתוך מחזורו. המחנך הטוב ביותר הוא ידע אימגינטיבי. אם אדם הוא חזק ומסור מספיק, עליו לתת לו לעבוד עליו.
השלב השלישי הוא קריאה בכתב האוקולטי. זו לא רק ראיה של תמונות בודדות, אלא נתינת אפשרות ליחסים שבין התמונות לעבוד על התלמיד. זה נהייה מה שקרוי, כתב אוקולטי. התלמיד מתחיל לתאם את הקווים של הכוחות אשר זורמים ויוצרים דרך העולם. הוא צר אותם לתוך דמויות מוגדרות וצורות צבע דרך האימגינציה. הוא לומד לגלות קשר פנימי, המתבטא בדמויות אלה וזה פועל כצליל רוחי, כהרמוניה של הספֵרות. כי הדמויות מיוסדות על פרופורציות קוסמיות אמיתיות. הכתב שלנו הוא שריד מנוון אחרון של הכתב האוקולטי הקדום הזה והוא מעוצב על פיו.
התלמיד מגיע אל השלב הרביעי, הכנת אבן הפילוסופים, דרך תרגילים של תהליך הנשימה. אם אדם נושם כפי שנצטווה ע"י הטבע, הוא זקוק לעולם הצומח עבור נשימתו. אם הצמח לא היה נמצא, הוא לא היה יכול לחיות, כי הצמח נותן לו חמצן ומטמיע את הפחמן אשר האדם נושף. הצמח בונה את האורגניזם שלו מהפחמן ונותן בחזרה חמצן, כך, דרך עולם הצומח, חמצן מתחדש בהתמדה עבור האדם. האנושות אינה יכולה להתקיים בעצמה; הָרחיקו את עולם הצומח והאנושות תגווע תוך זמן קצר. כך, אתם רואים את המעגל: אתם נושמים חמצן אשר הצמח פולט, אתם נושפים פחמן אשר הצמח קולט ובונה ממנו את טבעו הגופני. כך, הצמח שייך לי, הוא מכשיר שעליו נתמכים חיי. אתם יכולים לראות בפחם כיצד הצמח בונה את גופו מפחמן, כי הפחם אינו אלא שרידי צמחים מתים.
אימון רוזנקרויצרי מוביל את התלמיד דרך תהליך נשימה מווסת, כדי ליצור איבר שיכול בתוך עצמו להשפיע על ההשתנות של פחמן לחמצן. מה שנעשה היום ע"י הצמח באופן חיצוני, ייעשה מאוחר יותר, דרך איבר עתידי, אשר התלמיד מפתח כבר עתה בעזרת אימוניו, בתוך האדם עצמו. זה מוכן לאט לאט. דרך תהליך הנשימה המווסת, האדם יכיל בתוך עצמו את המכשיר להכנת החמצן; הוא ייעשה קרוב לצמח, כמו שעתה הוא בעל טבע מינרלי. הוא ישמור את הפחמן בתוכו, יבנה את גופו ממנו ומכאן גופו יהיה דמוי-צמח מאוחר יותר; ואז, יוכל לפנות למעלה לקראת חנית האהבה הקדושה. כל האנושות תהיה אז בעלת תודעה, כמו זו שמושגת היום ע"י המתקדש, כאשר הוא מרים את עצמו לתוך העולמות העליונים. זה נקרא שינוי החומר האנושי לתוך חומר, אשר הפחמן עצמו מהווה לו בסיס. זוהי האלכימיה אשר מובילה את האדם לבנות את גופו שלו, כפי שעושה הצמח היום. קוראים לזה ההכנה של "אבן הפילוסופים" והפחמן, הוא סימלה החיצוני. אבל זו אינה אבן הפילוסופים עד שהתלמיד יכול ליצור אותה בעצמו, דרך תהליך הנשימה המווסת שלו. לימוד זה יכול להינתן רק ממורה לתלמיד, הוא עטוי בסודיות עמוקה ורק אחרי שהתלמיד מיטהר לחלוטין ונהייה מוכן, הוא יכול לקבל את המיסטריה הזו. אם סוד זה היה הופך גלוי היום, אזי בני אדם, עם האגואיזם שלהם היו מספקים את הצרכים הנמוכים שלהם ע"י שימוש לא נכון במיסטריה הגבוהה הזאת.
השלב החמישי הוא התאמה בין מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס. כאשר אנו מסכמים את הנתיב של האבולוציה האנושית, אנו רואים שמה שנמצא בתוך האדם כיום, נכנס בהדרגה מבחוץ; למשל – הבלוטות היו גידול חיצוני על השמש, כמו הפטריות המודרניות שלנו. כל מה שנמצא היום בתוך עורו של האדם, היה פעם בחוץ. הגוף האנושי, כפי שהוא, מחובר יחדיו ממה שהיה מפוזר מחוצה לו. כל מרכיב נפרד של גופכם הפיסי, גופכם האתרי וגופכם האסטרלי, היה נמצא היכן שהוא בחוץ ביקום. זהו המקרוקוסמוס במיקרוקוסמוס. נפשכם שלכם היתה בחוץ, באלוהות. כל מה שנמצא בתוכנו תואם למשהו שנמצא בחוץ ועלינו ללמוד את ההתאמה האמיתית בתוכנו.
אתם מכירים את הנקודה על המצח קצת מעל שורש האף; היא מבטאת את העובדה שמשהו מסוים שקודם לכן היה בחוץ, נמשך לתוך האדם. אם תחדרו לתוך איבר זה במדיטציה, תשקיעו עצמכם בתוכו, זה יסמל יותר מאשר רק דגירה על נקודה זו. תלמדו לדעת אז את החלק של העולם החיצון התואם לו. גם את הגרון תלמדו לדעת ואת הכוחות הבונים אותו. כך תלמדו לדעת אודות המקרוקוסמוס דרך שיקוע עצמכם לתוך גופכם שלכם. זו אינה יותר דגירה בתוך עצמכם! אל לכם לומר: האל הוא בפנים ואני אחפש אותו. תמצאו רק את האדם החלש שאתם עצמכם רוממתם להיות אל! אדם שרק מדבר על דגירה פנימית זו, לעולם לא יגיע לידע אמיתי. להגיע לזה ע"י השביל של תאוסופיה רוזנקרויצרית זה פחות נוח ותובע עבודה של ממש. היקום מלא בדברים יפים ונפלאים, האדם צריך להיות ספוג בהם, וצריך לבקש את אלוהים בביטוים האינדיבידואליים שלו ואז הוא יהיה יכול למצוא אותו בתוכו – ורק אז הוא לומד לדעת את אלוהים כאחד. העולם הוא כמו ספר כביר. אנו מוצאים את האותיות שלו בדברים הנבראים. עלינו לקרוא אותו מההתחלה לסוף ואז אנו לומדים לקרוא את הספר מיקרוקוסמוס ואת הספר מקרוקוסמוס מההתחלה לסוף.
זו כבר לא עוד הבנה בלבד, כי זה חי בתוך הרגשות, מאחד את האדם עם היקום כולו, והוא מרגיש את כל הדברים, כביטוי של הרוח האלוהית של האדמה. אם האדם מגיע לנקודה זו, הוא מבצע מרצונו את כל מעשיו, בהתאמה עם הרצון של הקוסמוס כולו וזה ידוע כחסד האלוהי. כאשר אנו מסוגלים לחשוב כך, אנו הולכים בשביל הרוזנקרויצרי. בית הספר הכריסטיאני מבוסס יותר על התפתחות של רגשות פנימיים. בבית הספר הרוזנקרויצרי, כל מה שמצוי בחוץ במציאות הפיסית, כטבע אלוהי של האדמה, מורשה לעבוד עלינו ומהדהד בנו כרגשות.
אלו הן שתי דרכים הפתוחות לכל. אם אתם חושבים באורח מודרני, אתם יכולים לקחת את השביל הרוזנקרויצרי ולא חשוב כמה מדעיים תהיו. מדע מודרני יכול להיות לעזר, אם אינכם רק לומדים אבולוציה קוסמית, קוראים את האותיות, אלא מחפשים את אשר נסתר מאחור, כפי שבספר אינכם מתייחסים לאותיות, אלא קוראים את המשמעות בעזרתן. עליכם לבקש את הרוח מאחורי המדע ואז המדע נהייה עבורכם לאותיות הרוח.
מה שנאמר כאן, אינו מתכוון להיות תיאור מקיף וכולל של האימון הרוזנקרויצרי, אלא רק לתת מושג על מה שנמצא בו. זהו השביל עבור אדם בן תקופתנו, הוא מכשיר אותו לפעול לתוך העתיד. אלו הם רק השלבים האלמנטריים, לתת מושג כלשהו על הדרך. אנו יכולים כך להבין, כיצד דרך המתודה הרוזנקרויצרית יכול אדם בעצמו לחדור לתוך המיסטריות הגבוהות.
מדע הרוח נחוץ לאנושות כדי להתקדם הלאה. מה שצריך להתרחש עבור השתנות המין האנושי, צריך לבוא מבני האדם עצמם. מי שמקבל את האמת בהתגשמות הנוכחית שלו, יעצב עבור עצמו בהתגשמויות מאוחרות יותר, את הצורה החיצונית עבור אמיתות עמוקות יותר.
כך, מה שדנו בו במחזור הרצאות זה, הוא שווה-ערך לשלם. זהו המכשיר שצריך לעבוד באופן יצירתי עבור הציביליזציה של העתיד. זה נלמד היום, משום שהאדם של העתיד זקוק ללימודים אלה, כי הם חייבים להיות מכוונים לתוך השביל האבולוציוני של המין האנושי. כל מי שלא יקבל אמת זו של העתיד, חי על חשבון אנשים אחרים. אבל מי שמקבל אותה, חי עבור האחרים, אפילו אם בתחילה הוא מומרץ ע"י כמיהה אגואיסטית לעולמות העליונים. אם השביל הוא הנכון, אז הוא בעצמו המחריב של האנוכיות והמחנך הטוב ביותר לחוסר אנוכיות.
התפתחות אוקולטית דרושה כעת עבור המין האנושי וחייבת לחדור לתוכו. חיפוש אמיתי ורציני אחר האמת, צעד אחר צעד, הוא לבדו מוביל לאחוות אחים אמיתית. זהו הקוסם אשר הכי מסוגל לגרום לאחדות של האנושות, זה ישרת כאמצעי, להביא את האנושות אל מטרתה הגדולה, אחדות. ואנו נשיג מטרה זו, כאשר נפתח את האמצעי לכך בתוך עצמנו, כאשר נבקש לרכוש אמצעי זה בדרך האצילית והטהורה ביותר, כי צריך לקדש את האנושות כולה, בעזרת אמצעי זה.
כך, מדע הרוח מופיע לפנינו לא רק כאידיאל גדול, אלא גם ככוח שבו אנו מחדירים עצמנו וכמקור שממנו נובע ידע עבורנו. מדע הרוח יהפוך יותר ויותר נפוץ; הוא יחדור יותר ויותר לכל הצדדים הרליגיוזיים והמעשיים של החיים, כפי שהחוק הגדול של הקיום חודר לכל הישויות. זהו גורם באבולוציית האנושות.
זוהי המשמעות שבה ניתנו הרצאות אלה על תאוסופיה רוזנקרויצרית. אם הן הובנו, לא רק באופן מופשט, אלא כך שרגשות התעוררו דרך ידע של העובדות, אז הן יכולות לפעול ישר לתוך החיים. כאשר ידע זה זורם לכל מרכיבינו, מן הראש ללב ומשם לידיים, לכל מה שאנו עושים ויוצרים, אז אנו מבינים את יסודות מדע הרוח. אז אנו מבינים את המשימה הכבירה של הציביליזציה המונחת בידינו ואז מִידע זה מתפתחים גם רגשות שאדם, האוהב לקחת דברים בקלות, יעדיף לפתח ישירות.
תאוסופיה רוזנקרויצרית אינה שואפת למרוד ברגשות, היא רוצה להביא את העובדות של הרוח לפני עיניכם. התלמיד חייב לקחת חלק ולתת לעובדות לעורר אותו, אותן העובדות אשר תוארו; רגשות ותחושות צריכות להתהוות בו דרכן. במשמעות זו מדע הרוח צריך להפוך לאימפולס רב עוצמה עבור ספירת הרגשות, אבל בו בזמן להיות זה אשר יוביל אותנו ישר אל העובדות של תפיסה על-חושית, אשר יִתן להן להתהוות ראשונה כמחשבות ואז להוביל את המחפש מעלה, אל העולמות העליונים.
למשמעות זו התכוונו בהרצאות אלה.
——————————————————————————————————–
- ד"ר שטיינר מתכוון כאן למאמר ב"לוציפר – גנוסיס", אשר מאוחר יותר יצא לאור תחת הכותרת "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" (הערת המתרגם מגרמנית לאנגלית). יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
- הפילוסופיה של החירות – יצא בעברית בהוצאת ניצת השחר. אמת וידע – יצא בעברית בהוצאת בדולח. ↑