הקדמה

המבחן של מדע הרוח

רודולף שטיינר

ברלין, 1903 או 1904

GA266

לא ידוע המתרגם

נרשם על ידי מריה שטיינר, מתוך שיעורים אזוטריים פרטיים

זוהי הצהרה נהדרת מאת הגל: המחשבה העמוקה ביותר עוסקת בדמותו של כריסטוס, ההיסטורי והחיצוני. והגדולה של הדת הנוצרית נראית בעובדה שהיא קיימת עבור כל רמה של חינוך. המחשבה הנאיבית ביותר יכולה לאחוז בה ובאותו זמן זהו אתגר עבור החכמה העמוקה ביותר.

העובדה שהדת הנוצרית ניתנת להבנה עבור כל דרגה של תודעה נלמדת כבר על ידי ההיסטוריה של התפתחותה. זהו המבחן של הזרם הרוחי התיאוסופי, או גם מדע הרוח, אם הוא מבין את מבחנו, להראות שהנצרות קוראת לנו לחדור לחוכמה העמוקה ביותר של האנושות. תיאוסופיה אינה דת, אלא מוטב לומר מכשיר להבנת הדתות. היא שייכת לכתבי קודש של דתות עתיקות באותה דרך שלימוד מודרני של מתמטיקה שייך לספרים העתיקים של הוראת המתמטיקה. אפשר להבין מתמטיקה בעזרת כוחותיו המנטליים של היחיד, להבין את החוקים של החלל מבלי להתייחס לספרים הישנים. אבל כאשר מבינים אותם, וקולטים את הלימוד של הגיאומטריה, מתחילים להעריך את הספרים העתיקים אפילו יותר, הספרים שהביאו לראשונה חוקים אלה למוח האנושי. זו אותה דרך עם התיאוסופיה. מקורותיה אינם דוקומנטים עתיקים, היא אינה מבוססת על מסורת. מקורותיה באים מעולם הרוח האמיתי. שם צריך למצוא אותם ולתפוס אותם על ידי פיתוח כוחותיך הרוחניים שלך בדיוק כפי שאתה תופס מתמטיקה בבקשך לפתח את הכוחות של האינטלקט. האינטלקט שלנו, אשר משרת אותנו בהבנת החוקים של עולם החוקים, נתמך על ידי איבר אחד, המוח. כדי לתפוס את החוקים של העולם הרוחי אנו צריכים איברים תואמים.

כיצד התפתחו איברינו הפיזיים? כוחות חיצוניים עבדו עליהם: כוחות השמש, כוחות הקול. כך הופיעו העיניים, כך הופיעו האוזניים – מאיברים כהים, חסרי רגישות, טבעיים, אשר תחילה לא הרשו חדירה של עולם החושים ונפתחו רק לאט. כך גם איברינו הפיזיים נפתחו כאשר הכוחות המתאימים עבדו עליהם.

מה הם הכוחות אשר ברגע מתקיפים את איברינו הפיזיים, אשר הם עדיין כהים וחלשים וחסרי רגישות? יש כוחות שבמשך היום הם חודרים את הגוף האסטרלי של האדם המודרני, כוחות הפועלים כנגד התפתחותנו, שאפילו הורגים את האיברים שהיו לנו מוקדם יותר כאשר תודעת יום בהירה לא היתה אפשרית עדיין. בעידנים קודמים, בני האדם קיבלו רשמים אסטרליים באופן ישיר. העולם הסובב דיבר אליהם דרך תמונות, דרך צורות הביטוי של העולם האסטרלי. תמונות חיות, שנבנו באופן אורגני בתוך עצמן, וצבעים שצפו חופשי מסביב בחלל כביטויים של תענוג ואי-נוחות, סימפטיה ואנטיפטיה. צבעים אלה עטפו עצמם, אם אפשר לדבר כך, סביב לפני השטח של הדברים, אובייקטים נהיו בקווי מתאר תקיפים. זה קרה כשהגופים הפיזיים של בני האדם נהיו תקיפים ובהירים. כאשר העיניים של בני האדם היו פתוחות במלואן עבור האור הפיזי, כמין וילון של אשליה הונח בפני עולם הרוח, הגוף האסטרלי של האדם קיבל רשמים מהעולם הסובב על ידי הגופים הפיזי והאתרי והעביר אותם אז ל"אני", מהמקום שהם הופיעו בתודעה האנושית. הגוף האסטרלי בהתמדה דרש זאת, עסוק בהתמדה. כי מה שעבד בדרך זו לא היה כוח פלסטי, נותן צורה, מתאים לטבעו האמיתי. הם היו כוחות שצרכו זאת, שהרגו זאת כדי לעורר את תודעת ה"אני". רק בלילה כשהיה מוצף בעולם רוחי ריתמי הוא היה בעולם הומוגני עם עצמו והיה יכול לחזק את עצמו מחדש, להביא כוחות לגופים הפיזיים והאתריים. החיים של ה"אני" האינדיבידואלי, תודעת האגו עצמה, צצים מן הקונפליקט של הרושם, מן השיכוך של האיברים האסטרליים שפעלו באדם באופן בלתי מודע בזמנים קדומים. מוות מן החיים, חיים מן המוות. המעגל של הנחש נסגר. כעת, מתודעה מעוררת זו של העצמי, תודעת "אני" זו, צריך לבוא הכוח לעורר שוב חיים בשרידים של איברים אסטרליים שמתו, הכוח ליצור אותם באופן פלסטי.

האנושות נעה לקראת מטרה זו. היא מונעת בכיוון זה על ידי המורים שלה, המנהיגים שלה, המתקדשים הגדולים, שסימלם גם הוא נחש. זהו חינוך לקראת חופש. מכאן, הוא איטי וקשה. המתקדשים הגדולים יכלו, אם לדבר כך, לעשות את המבחן קל יותר לעצמם ולמין האנושי אם הם היו פועלים ישירות על הגוף האסטרלי במשך הלילה כאשר הוא חופשי. אז הם יכלו להפעיל את הגוף האסטרלי "מבחוץ", אם לדבר כך, בדרך כזו של הטבעת גופים אסטרליים באדם. אבל סוג זה של עבודה יהיה בעל השפעה בתוך תודעת החלום של בני האדם, הפרעה בהיקף החירות שלהם. העיקרון הגבוה ביותר של האדם, הרצון, לעולם לא יכול היה להתפתח. אנו מובלים צעד צעד. יש התקדשות אחת בחוכמה, נוספת בחיי הרגש, ואחת ברצון. כריסטיאניות מקורית היא שילוב של כל השלבים של ההתקדשות. התקדשות בזמנים העתיקים היתה הכרזה, התכוננות. לאט ובהדרגה האדם החדש השתחרר או השתחררה מן המורה שלה או הגורו. התקדשות התקיימה קודם כל בתודעת טרנס מלאה, אבל היתה מצוידת בסימנים של הדפסה לתוך הגוף הפיזי, זיכרון של מה שקרה מחוץ לגוף – מכאן הצורך לשחרר גם את הגוף האתרי, נושא הזיכרון, ביחד עם האסטרלי. שניהם היו שקועים באוקיינוס של חוכמה. באור של אוזיריס. התקדשות זו מתרחשת בחשאיות מוחלטת, בהתבודדות מוחלטת. האדם היה כמת לחיים החיצוניים. הזרעים המעודנים היו מעובדים הרחק מן האור המסנוור של היום.

אז זו התקדשות הצועדת קדימה מתוך החשיכה של המיסטריות לתוך האור הזוהר של היום. היא עושה כך כאישיות גדולה ורבת כוח, הנושאת של העיקרון המאוחד הגבוה ביותר, של המילה שמבטאת את האב הצופה, כלומר, הביטויים שלו, אשר בלקיחתו צורה אנושית היה יכול להיות בנו של אדם ומייצג של כל המין האנושי. הוא עשה כך כגורם המאחד של כל ה"אניים": בכריסטוס, ברוח-החיים, בנצח המאחד, בהתרחשות ההיסטורית – ובאותו זמן סימלית – ההתקדשות של כל המין האנושי התרחשה ברמת הנפש, ברמת ההרגשה. מאורע זה היה בעל עוצמה שכזו וכוח שכזה שהוא יכול להמשיך ולעבוד בכל אינדיבידואל שעוקב אחריו, לתוך הגוף הפיזי, אפילו לתוך ההופעה של סימני הפצעים, אפילו לתוך הכאב החודר ביותר. המעמקים העמוקים ביותר של הרגשה היו מרגשים ומסעירים. עוצמה של רגשות עלתה, כזו שמעולם לפני כן לא הציפה את העולם בגלים כה רבי עוצמה. בהתקדשות על הצלב, אהבה אלוהית הביאה את הקורבן של ה"אני" לכל בני האדם. הביטוי הפיזי של הדם של ה"אני" זרם באהבה עבור המין האנושי ופעל באופן שכזה שאלפים התקהלו עבור התקדשות זו, עבור מוות שכזה, ונתנו לדם שלהם לזרום באהבה, בהתלהבות עבור האנושות. מעולם לא הודגש דיו כמה דם זרם כך. אנשים אפילו אינם מודעים לכך, אפילו לא בחוגים התיאוסופים. על כל פנים, הגלים של ההתרגשות שזרמו החוצה עם דם זורם זה השלימו את מטרתם. הם נהיו לנושאי אימפולס רב עוצמה. הם עשו את האנשים בשלים עבור ההתקדשות של הרצון.

וזוהי מורשתו של הכריסטוס.