הרצאה של ד"ר רודולף שטיינר

בברלין, 11 בנובמבר, שנת 1904.

מגרמנית: צבי מדר

נתבקשנו לדבר על הבנאות החופשית. אבל את הבנאות החופשית לא נבין בלא שנעסוק תחילה בזרמים הרוחניים שעומדים עמה בקשר, שבגלל אופיו יש לומר שהבנאות החופשית – מוצאה מהם. זרם רוחני חשוב יותר מהזרם הרוזנקרויצרי היה הזרם של המניכאיזם. לכן עלינו לדבר תחילה על תנועה זו, החשובה בהרבה, ורק אחר-כך יהיה בידינו לשפוך אור גם על הבנאות החופשית.

מה שיש לי לומר בעניין זה קשור בדברים שונים המשפיעים על החיים הרוחניים בהווה ובעתיד. וכדי להראותכם שבכל פעם שעוסקים בתחומים אלה עלינו להתייחס למשהו מאוד מסוים, ולו רק באופן סמוי, אצביע בפתח דבריי על כך, שבהזדמנויות חוזרות ונשנות ציינתי את בעיית פאוסט כחשובה במיוחד לחיים הרוחניים. מאותה סיבה בחוברת "לוציפר" נקשרה התנועה הרוחנית החדשה עם בעיית פאוסט. במאמרי שהתפרסם ב"לוציפר" לא לשווא רמזו דבריי על בעיית פאוסט.

אם כן, כדי לקשור את הדברים הנוגעים לענייננו, עלינו להתחיל ולדבר על כיוון רוחני שאותו אנו פוגשים בפנותנו אל המאה השלישית לספה"נ. זהו הכיוון הרוחני שמתנגדו הגדול היה אוגוסטינוס הקדוש, למרות היותו מחסידיו של כיוון רוחני זה, בטרם עבר לכנסיה הקתולית. עלינו לדבר על המניכאיזם, שנוסד בידי אדם שכינה את עצמו בשם מאני, אדם שחי בערך במאה השלישית לספה"נ. תנועה זו מוצאה מחבל ארץ שהיה נתון אז לשלטון המלכים של קדמת-אסיה, כלומר, מוצאה מהאזור של מערב אסיה הקטנה. אותו מאני ייסד זרם רוחני שבתחילה הקיף כיתה קטנה, אך בהמשך הפך לזרם רוחני אדיר. האלביגנזים והקתרים מימי הביניים הם ממשיכיו של הזרם הרוחני הזה, עליו יש למנות גם את מסדר הטמפלרים, שהם נושא לעצמם, וכן גם – דרך סבך קשרים מוזר – את הבנאות החופשית. לכאן שייכת בעצם הבנאות החופשית, למרות שקשרה את עצמה עם זרמים אחרים, לדוגמה עם הרוזנקרויצריות.

הסיפור החיצוני המסופר על אודות מאני הוא פשוט בתכלית.

נאמר בו שבאזור קדמת אסיה חי סוחר שהיה מלומד עד מאוד. ברשותו היו ארבעה כתבים חשובים: האחד המיסתריה, השני הקפיטולה, השלישי האבנגליון והרביעי התסאורוס. עוד מסופר, שבמותו הוריש כתבים אלה לאלמנתו, שהייתה פרסיה. ואילו האלמנה הורישתם לעבדה, מקנת-כספה, ששילחתו לחופשי – הוא מאני הנדון, שמכּתבים אלה שאב את חכמתו. אבל בנוסף לזה הוא התקדש במיסטריות שעבדו את מיתראס. הוא שקרא לחיים את תנועת המניכאיזם. למאני קוראים גם "בן האלמנה" ולחסידיו "בני האלמנה". אך מאני עצמו ציין עצמו כ"פרקליט", כרוח הקודש שהובטחה לאנושות ע"י הכריסטוס. הוא לא חשב עצמו לרוח הקודש, אלא שיווה בנפשו שרוח הקודש מופיעה בהתגלמויות ארציות חוזרות ונשנות וציין את עצמו כאחת מההתגלמויות האלה. אוגוסטינוס, כשעבר לכנסיה הקתולית, לחם במרץ רב בתורתו של מאני. הוא הציב את השקפתו הקתולית כנגד התורה המניכאית, שאת ייצוגה הפקיד בידי אדם שקרא לו בשם פאוסטוס. פאוסטוס הוא הנלחם באוגוסטינוס. כאן נמצא המקור לפאוסט… (חסר – דבריו של שטיינר לא נכתבו) השקפה על הרע… (חסר).

על התורה המניכאית ידוע בדרך כלל שהיא נבדלת מהנצרות המערבית בתפיסתה את הרע: בעוד שהכנסייה הקתולית גורסת שהרע מקורו בנפילה מהמקור האלוהי, בנפילתם מהאלוהי של רוחות טובים מיסודם, המניכאיזם מלמד שהרע הוא נצחי, ממש כטוב; שאין תקומה לגוף ושלרע עצמו אין סוף. ובכן, לא סוף לו ולא התחלה ומקורו שווה למקור הטוב.

כשאתם עושים היכרות עם המניכאיזם באופן כזה, הוא נראה כלא-כריסטיאני עד מאוד וחסר כל מובן.

אנו נבדוק את הדברים מיסודם, לפי המסורות שמקורן כנראה במאני עצמו ונראה במה מדובר. נקודת מוצא חיצונית לבדיקה זו נותנת לנו האגדה של המניכאיזם, בדומה לאגדת בית המקדש, שסיפרתי לכם לאחרונה. כל הזרמים הרוחניים ממין זה, הקשורים בהתקדשות, מתבטאים אקזוטרית באגדות. אלא שאגדת המניכאיזם היא אגדה קוסמית גדולה, אגדה מסוג על חושי.

באגדה מסופר שרוחות החושך רצו להסתער על ממלכת האור. למעשה הן הגיעו עד לגבולות ממלכת האור ורצו לכבוש אותה, אך הדבר לא עלה בידן. ועתה היה על רוחות החושך – ובזה טמון מאפיין עמוק במיוחד, אליו אני מבקש שתשימו לבכם – היה עליהן להיענש בידי ממלכת האור. אבל בממלכת האור לא היה בנמצא רע כלשהו, היה בה אך טוב. ובכן, היה אפשר להעניש את הדמונים של החושך רק בדבר טוב. אם כן, מה התרחש? רוחות ממלכת האור נטלו חלק מממלכתם הם וערבבו אותו בממלכת החומר של החושך. בגלל שחלק מממלכת האור התערבב כך עם ממלכת החושך, נוצר בממלכת החושך מעין שׂאור, חומר מתסיס, שהניע אותה במחול-מערבולת כאוטי. כתוצאה מכך ממלכת החושך קיבלה בתוכה יסוד חדש, היינו את המוות. היא מכלה את עצמה וכך היא נושאת בקרבה את זרע כיליונה. האגדה מספרת עוד, שכתוצאה מהתרחשויות אלה נוצר המין האנושי. האדם הקדמון הוא שנשלח מתוך ממלכת האור למען יערב עצמו עם ממלכת החושך ובשביל שיתגבר על מה שמצוי בממלכת החושך, דרך המוות; כדי להתגבר על המוות בתוך עצמו.

המחשבה העמוקה שביסוד האגדה היא שממלכת האור אמורה להכניע את ממלכת החושך לא בענישה כי אם ברכות.[1] לא בהתקוממות נגד הרע, אלא בהתערבבות עם הרע כדי לגאול את הרע עצמו. הרע מוכנע כתוצאה מכך שחלק מן האור חודר בו.

ביסוד הדברים האלה מונחת תפיסת הרע בדומה למה שהסברתי חזור והסבר כתפיסה התיאוסופית של הרע. מהו הרע? הוא אינו אלא טוב שלא בעתו. ואביא כאן דוגמה לדבר, דוגמה שחזרתי עליה כבר כמה פעמים: נניח שיש לפנינו פסנתרן מצוין ובנוסף לו גם בונה פסנתרים משובח, שניהם מושלמים באומנותם. תחילה על בונה הפסנתרים לבנות את הכלי ואחר כך עליו לתתו ביד הפסנתרן. אם הפסנתרן מיטיב לנגן, הוא ישתמש בכלי כהלכה וכך יהיו שניהם טובים. אך אם בונה הפסנתרים יחליט ללכת לאולם הקונצרטים במקום הפסנתרן ולהקיש בקלידים ככל העולה על רוחו, הוא לא יימצא במקום המתאים. כך יהפוך הטוב לרע. אם כן אנו רואים, שהרע אינו אלא הטוב שלא במקומו.

אם דבר שהוא טוב מאוד בזמן מסוים מנסה להשתמר ולקפוא על שמריו ובכך להפריע למה שמתקדם במהלכו, הוא יהפוך בוודאות לרע, כי הוא יתקומם כנגד הטוב. נניח שהכוחות המובילים בתקופת הירח, בתקופה הירחית, שהיו מושלמים בסוגם ואת פעילותם היה עליהם להשלים בתקופה ההיא, היו מתערבים בהמשך ההתפתחות. במקרה כזה הם היו מייצגים את הרע בהתפתחות הארצית. כך שהרע אינו אלא האלוהי, כי בתקופה שונה מה שהוא רע בהופיעו שלא בעתו, היה ביטויו של המושלם, של האלוהי.

במובן עמוק זה עלינו לתפוס את ההשקפה המניכאית שהטוב והרע מיסודם הם ממין אחד, שעל פי טבעם, מקורם וסופם הם שווים. אם אתם תופסים השקפה זו כך, תבינו מה בעצם רצה מאני לעורר. אבל עלינו להבהיר עוד גם זאת, מדוע קרא לעצמו מאני בשם "בן האלמנה" ולמה קראו לעצמם חסידיו בשם "בני האלמנה".

כשאנו חוזרים לזמנים קדומים מאלה, לזמנים הקודמים לתקופתנו הנוכחית [הפוסט-אטלנטית, צ.מ.], נמצא שהאופן שבו ידעו בני האדם, האופן שבו רכשו ידע, היה שונה מאופן רכישת הידע בתקופתנו. מתיאוריי על התקופה האטלנטית (ועם הופעתה של חוברת "לוציפר" הבאה גם מתיאוריי על התקופה הלמורית) תוכלו ללמוד, שבתקופות ההן – ובמידה מסוימת כך הדבר גם בימינו – כל ידע מושפע ממה שנמצא מעל לאנושות. הזכרתי כבר כמה פעמים שרק אותו המאנו שיופיע בתקופה הבאה יהיה אח-אדם באמת, בעוד שהמנואים הקודמים היו מעין ישויות על-אנושיות, אלוהיות. רק עתה האנושות מבשילה לשלב שבו יהיה לה מאנו-אח-אדם, מאנו שמאמצע התקופה הלמורית עבר יחד איתה את כל שלבי ההתפתחות. מה מתרחש למעשה במשך ההתפתחות בתקופה החמישית? זהו המתרחש: ההתגלות ממרום, ההדרכה של הנפש ממרום נסוגה בהדרגה ומותירה את האנושות לדרכה היא. האנושות הולכת ונעשית למדריכה של עצמה.

בכל האזוטריקה (במיסטיקה) הנפש כונתה בשם "אם". המדריך נקרא בשם "אב". אב ואם, אוזיריס ואיזיס, אלה הם שני הכוחות המצויים בנפש: המדריך, מייצג את האלוהי שזורם פנימה באופן בלתי אמצעי, אוזיריס, הוא האב. הנפש עצמה, איזיס, קולטת, מקבלת את האלוהי־הרוחי, היא האם. בתקופה החמישית האב נסוג. הנפש מתאלמנת, עליה להתאלמן. האנושות מוסבת אל עצמה. עליה לחפש בנפשה היא את אור האמת כדי לכוון את עצמה. כל הנפשי בוטא מאז ומעולם בתמונות-חושים נשיות. לכן את הנפשי – הקיים היום כזרע ובעתיד יתפתח בשלמותו – הנפשי המכוון עצמו, שאינו מוצא לפניו את המפרה הרוחני, מכנה מאני בשם "אלמנה" ולכן הוא קרא לעצמו בשם "בן האלמנה".

מאני הוא האדם שמכין את דרגת ההתפתחות הנפשית שמחפשת את האור הרוחי העצמי של הנפש. כל אשר נבע ממנו הסתמך על האור הרוחי העצמי של הנפש ובבד בבד התקומם באופן מוחלט כנגד כל מה שסירב לבוא מן הנפש, מההתבוננות העצמית בנפש. מילים יפות נובעות מן המאני והן היוו את המוטו של חסידיו בכל הזמנים. אנו שומעים: עליכם למחות כל מה שמטבעו הוא התגלות חיצונית ושרכשתם בדרכים חושיות! עליכם למחות כל מה שמסרה לכם סמכות חיצונית, ואז עליכם להבשיל לידי התבוננות בנפשכם אתם!

לעומת זאת אוגוסטינוס – בשיחה שבה הוא מציב עצמו כמתנגד לאותו פאוסט מניכאי – מייצג את העיקרון: לא הייתי מקבל את תורתו של כריסטוס אלמלא יוסדה על סמכותה של הכנסייה. אבל פאוסט המניכאי אומר: אל תקבלו תורה כלשהי על יסוד הסמכות. אנו רוצים לקבל תורה רק מתוך חירות. זוהי התנגדותו של האור הרוחי הבונה על עצמו, שבוטא אחר-כך בצורה כה יפה גם באגדת פאוסט.

ניגוד זה אנו מוצאים גם בסיפורים מאוחרים יותר בימי הביניים. מצד אחד –  סיפור פאוסט. מצד שני – סיפור לותר. לותר הוא ממשיכו של עיקרון הסמכות. לעומתו פאוסט הוא המורד, הוא האדם הסומך על אורו הרוחי הפנימי. הנה סיפורו של לותר: הוא משליך את קסת הדיו על ראש השטן. מה שמתייצב בפניו כרע, מוסט הצידה. ומן הצד השני – הנה בריתו של פאוסט עם הרע: מממלכת האור נשלח הניצוץ אל ממלכת החושך כדי לגאול באמצעות עצמו את החושך בכך שהוא חודר לתוכו, כדי להכניע את הרע באמצעות הרוך. אם תתפסו את הדברים כך, תראו שמניכאיזם זה תואם את התפישה על הרע שאותה הבענו.

איך עלינו לתאר לעצמנו את פעולתם ההדדית של הטוב והרע? עלינו לבארם לעצמנו מתוך המצלול ההדדי של חיים וצורה. מהו שעושה את החיים לצורה? החיים נעשים לצורה כשהם פוגשים התנגדות. כשאין בידם לבטא עצמם בבת אחת, בדמות אחת. שימו לב איך החיים שבצמח מסוים, למשל בשושן, נוהים מצורה לצורה. חיי השושן בנו ועיצבו צורת שושן. כשהצורה מעוצבת, מכניעים החיים את הצורה, עוברים לזרע, כדי להיוולד שוב כאותם חיים בצורה חדשה. וכך צועדים החיים מצורה לצורה. החיים עצמם הם חסרי צורה ובתוך עצמם אינם יכולים להתחיות כך שיקלטו את ביטויים. לדוגמה חיי השושן מצויים בשושן הראשון, ממשיכים להתקדם אל השני, השלישי, הרביעי, החמישי. בכל מקום מתפשטים אותם החיים המופיעים בצורה המוגבלת. הופעתם בצורה המוגבלת אינה אלא הגבלה של החיים הכלליים הזורמים. צורה לא הייתה קיימת אלמלא עוכבו החיים ונעצר כוחם הזורם לכל עבר. דווקא מתוך מה שמתעכב, שמעמדת התפתחות גבוהה יותר נראה ככבלים, דווקא מתוך זה צומחת ביקום הגדול הצורה.

תמיד נכללת מהות החיים כצורה במה שהתקיים קודם לכן כחיים. לדוגמה, הכנסייה הקתולית: החיים שבכנסייה הקתולית למן אוגוסטינוס ועד… למאה ה-15, הם חיים כריסטיאנים. החיים בתוכה הם כריסטיאניות. שוב ושוב מתגלה דופק חיים זה (אצל המיסטיקנים). והצורה, מהיכן הצורה? היא אינה אלא החיים של הממלכה הרומית הישנה. מה שהיה חיים בממלכת רומא הישנה, קפא לצורה. מה שהיה תחילה רפובליקה ואחר-כך קיסרות, מה שחי בהופעתו החיצונית כמדינה רומית, מסר לנצרות המאוחרת ממנו את חייו שקפאו לצורה, מסר אפילו את בירתו, כשם שרומא הקדומה הייתה בירתה של האימפריה. אפילו שליטי הפרובינציות הרומיות מצאו את המשכם בכמרי הקהילות  ובבישופים. מה שלפנים היה חיים, הופך אחר-כך לצורה למען דרגת חיים גבוהה יותר.

האין הדבר דומה גם בבני האדם? מה הם חיי האדם? ההפריה המאנזית היא היום חייו הפנימיים של האדם, שנשתלו בו באמצע התקופה הלמורית. הצורה היא מה שעבר כמעֵין זרע מהתקופה הירחית. בזמן ההוא, בתקופת הירח, היו חיי האדם התפתחות קאמית. היום התפתחות קאמית זו היא המעטפת, הצורה. תמיד החיים של תקופה קודמת הם צורה של תקופה שבאה אחריה. במצלול המשותף של צורה וחיים נתונה גם הבעיה האחרת: זו של הטוב והרע, בזה שהטוב של זמן קודם מתאחד עם הטוב של זמן חדש. ביסודו של דבר אין זה אלא המצלול של המתקדם יחד עם העיכוב שלו עצמו. בנוסף לכך זו גם ההזדמנות להתגלות החומרית, לקיום הגלוי, זהו קיומנו האנושי באדמה המינרלית הקשה: חיים פנימיים והחיים המעוכבים מהעבָר, שהתקשו לצורה מעכבת. זוהי גם תורת המניכאיזם על הרע.

כשאנו ממשיכים ושואלים את עצמנו מנקודת ראות זו: מה רוצה אפוא המאני ומה פשר אומרו שהוא הפרקליט, הרוח, בן האלמנה? פשר הדברים אינו אלא זה, שרצונו להכין את הזמן שבו, בתקופה השישית, האנושות תדריך את עצמה מכוח אורה הפנימי ותכניע את הצורות החיצוניות, תשנה אותן לרוח.

מאני רוצה ליצור זרם רוחי, שפעולתו ארוכת-טווח בהרבה מפעולתו של הזרם הרוזנקרויצרי, זרם שיימשך מעבר לזרם הרוזנקרויצרי. הזרם של מאני חותר אל התקופה השישית, שהכנתה נמשכת מיום ייסוד הכריסטיאניות. רק בתקופה השישית תתגלה הכריסטיאניות בדמותה האמיתית. רק אז היא תתקיים באמת. החיים הפנימיים הכריסטיאניים גוברים על כל צורה, הם פרים ורבים דרך הנצרות החיצונית וחיים בכל הצורות של האמונות השונות. המחפש חיים כריסטיאניים, ימצאם תמיד, הם יוצרים ושוברים צורות בשיטות הדתיות השונות. העיקר אינו לחפש אחר השווה בכל צורות הביטוי החיצוניות, אלא לחדש את זרם החיים הפנימי המצוי בכל מקום מתחת לפני השטח. אך מה שעוד יש ליצור היא צורה עבור החיים של התקופה השישית. יש ליצור אותה תחילה, כי עליה להתקיים, כדי שהחיים הכריסטיאניים יוצקו לתוכה. צורה זו צריכים להכין אנשים שיִּצרוּ ארגון כזה, צורה כזו, שבתוכה יוכלו החיים הכריסטיאניים של התקופה השישית לתפוס את מקומם. ועל צורה חברתית חיצונית זו לנבוע מכוונת המאני, מתוך הקבוצה הזעירה שמכין המאני. זו חייבת להיות צורת הארגון החיצונית, הקהילה, שבה יוכל הניצוץ הכריסטיאני לאחוז תחילה.

מכאן תבינו שמניכאיזם זה שואף קודם לכל לעצב את החיים החיצוניים בטוהרה. כי עליו להביא בני אדם לידי כך שבעתיד הם יהיו לכלי מתאים. לכן הושם דגש כה רב על טוהר המחשבה והלב ללא תנאי ועל ניקיון. הקטארים היו כיתה שהופיעה כמטאור במאה ה-12 לספה"נ. הם כינו עצמם בשם זה כי פירושו של "קאטאר" הוא "נקי". אלה היו אנשים שצריכים היו להיות נקיים באורח חייהם ובהתנהגותם המוסרית. היה עליהם לחפש את ההזדככות [קתרזיס, צ.מ.] בחוץ ובפנים, על מנת שיבנו קהילה נקייה, שתהיה לכלי נקי. זוהי השאיפה של המניכאיזם. טיפוח החיים הפנימיים מודגש פחות – החיים ימשיכו לזרום גם בדרכים אחרות – טיפוח צורות החיים החיצוניות מודגש יותר.

הבה נפנה את מבטנו אל מה שיהיה בתקופה השישית. בתקופה ההיא יִצרוּ הטוב והרע ניגוד שונה מאד מהניגוד שקיים ביניהם היום. מה שיופיע במחזור החמישי לגבי האנושות כולה, כלומר, שהפיזיוגנומיה החיצונית שכל אדם יוצר לעצמו תהיה ביטוי ישיר למה שהקרמה עשתה מהאדם עד לאותו הזמן. דבר זה יופיע כבמעין צליל מבוא בתקופה השישית, בתחום הרוחני. באנשים שבקרמה שלהם ירבה הרע על הטוב, הרע יתבלט ברוחני באופן מיוחד. מצד אחד יהיו אנשים עם טוב פנימי אדיר, גאונים בטוב ובאהבה. אך מצד שני, יתקיים גם ההפך. הרע יתקיים כנטיית לב נטולת כסות באנשים רבים, לא עוד מוסתר, לא עוד מוסווה. הרעים יתפארו ברע כבדבר ערך נשגב. באנשים גאוניים מסוימים מדמדם כבר משהו מתחושת ההנאה הזו ברע, משהו מהדמוניות הזו של התקופה השישית. לדוגמה, "חיית-הפרא הבלונדינית" של ניטשה היא רמז מוקדם לדמוניות זו.

הרע הנקי הזה חייב להיות מושלך מתוך הזרם של ההתפתחות העולמית כמו סיג. הוא יידחה החוצה, אל הספירה השמינית. לפתחנו עומדת תקופה שבה יתרחש עימות מודע של הטוב עם הרוע.

לתקופה השישית תהיה משימה לשוב ולצרף את הרע אל זרם ההתפתחות המתקדם, ברכות וככל שהצירוף אפשרי. בתקופה ההיא ייווצר זרם רוחני אשר לא יתקומם לרע, למרות שהרע יופיע בעולם בדמותו הדמונית ביותר. ביורשיהם של "בני האלמנה" תתגבש ההכרה שחייבים להשיב את הרע אל ההתפתחות, אולם יש לגבור עליו לא באמצעות מלחמה, אלא רק ברוך. תפקידו של הזרם המניכאי הוא להכין זאת. זרם רוחני זה לא יגווע. הוא יופיע בצורות שונות ומגוונות. הוא יופיע בצורות כאלה שניתן להעלות על הדעת, אבל כיום מיותר לדבר עליהן. אם זרם זה היה מתרכז אך ורק בטיפוח החיים הפנימיים, היה מחטיא את ייעודו. עליו להתבטא בייסוד קהילות שמעל לכל מכירות בשלום, באהבה, באי התנגדות לרע (באי לחימה) כאמות המידה הקובעות ושגם מנסות להפיץ ערכים אלה. כי על קהילות אלה ליצור כלי, צורה עבור החיים, החיים הפרים ורבים גם בלעדיהן.

עתה תבינו למה אוגוסטינוס, הכוח החשוב ביותר בכנסייה הקתולית, אוגוסטינוס שעיצב את צורת הכנסייה בחיבורו "עיר האלוהים", שיצר את הצורה עבור ההווה, למה היה עליו להיות מתנגדה הנמרץ ביותר של אותה הצורה שמכינה את העתיד. כאן שני קטבים מתייצבים זה מול זה: פאוסטוס ואוגוסטינוס. אוגוסטינוס, הבונה על הכנסייה, על הצורה הנוכחית. פאוסטוס, הרוצה להכין את משמעות הצורה העתידה מתוך האדם עצמו.

זהו הניגוד המתפתח במאות ה-3 וה-4 לספה"נ. הוא ממשיך ומתקיים ואת ביטויו הוא מוצא במאבקה של הכנסייה הקתולית בטמפלרים, ברוזנקרויצרים, באלביגנזים, בקתרים וכן הלאה. כל אלה נעלמים מהקיום החיצוני של המישור הפיזי, אבל חייהם הפנימיים נמשכים. לאחר מכן מתגלה הניגוד, אם כי מוחלש קמעה ועם זאת עדיין נמרץ ביותר, בשני הזרמים שמוצאם בתרבות המערב מהישועיוּת (אוגוסטיניות) ומהבנאות החופשית (מניכאיזם). אלה המנהיגים את המערכה מן העבר האחד, הקתולים והישועים מהדרגה הגבוהה, מודעים לכל זאת. אבל אלה מהצד השני, המנהיגים את המערכה ברוח מאני, בהם רק המעטים מודעים לדברים, רק ההנהגה מודעת להם.

כך ניצבים במאות המאוחרות יותר ישועיות (אוגוסטיניות) ובנאות חופשית (מניכאיזם) זו כנגד זו. אלה הם ילדיהם של הזרמים הרוחיים הישנים. לכן אתם מוצאים הן אצל הישועים והן אצל הבונים החופשיים המשך לאותם טקסי התקדשות שהיו נהוגים בזרמים הישנים. להתקדשות של הכנסייה הקתולית יש ארבע דרגות: קואדיוטורס טמפולרס, סקולרס, קודיאטורס ספיריטואלס, פרופסי. דרגות ההתקדשות בבונות החופשית האוקולטית באמת הן דומות. הדרגות מקבילות אלה לאלה, אך כיווניהן שונים בתכלית.

—————————————————————-

[1] מן הסתם במילה רכות הכוונה אינה למתק שפתיים וסבר פנים יפות בלבד, אלא להיפוכה של קשיות הלב [המתרגם].