מאמר מאת מארי שטיינר

אוקטובר 1932

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

אנו מציינים החודש את יום השנה השלושים ליום בו היה זה גורלו של רודולף שטיינר לקחת על עצמו את נטל הנהגת החברה, ובנוסף לעבודתו במדע הרוח, להניח בידיו את הטיפול בחינוך המיועד לבנות אינדיבידואלים חופשיים עד לאידיאל המוסרי הגבוה, להבנה חיה ואחיזה של אמנות ולהכרה מקיפה יותר של מה שמתכוונים בחובה אנושית ושירות אנושי. הספינה של החברה נדרשה להיות מנוהלת דרך סופות וטלטלות רבות, מטרתה הייתה להיות נושאת התיאוסופיה המותאמת להווה ולהתפתחות העתידית של האנושות; להבין את משימותיו ומטרותיו של המערב מתוך עוררות הבנה לגבי הנשגבות של החוכמה הקדומה, ולעורר הכרה בחשיבותו המרכזית של האימפולס הכריסטיאני. שנים של בנייה בלתי נלאית של הבנה כזו הקדימו יום חֲנוּכָּה זה. שכן פעילותה של החברה התיאוסופית המזרחית לא עוררה תחושה למשימת ההווה והעתיד הקרוב. היא הסתפקה במבט אל העבר, מבלי להתחשב בכוחות ההווה ובשינויים שעברה האנושות אשר תרמו להתקדמותה. ההיצמדות הדוגמטית לחוכמה העתיקה שהוכרזה לאחרונה על ידי בלבצקי, ושלא הובנה כראוי, מלכתחילה הייתה הסיבה לכך שרודולף שטיינר נקט בגישה מסתייגת. רק כאשר מספר מחפשי-דרך מהתחום התיאוסופי, שלא יכלו בדרך זו למצוא בעצמם את פיתרון החידות המצטברות, ניסחו את השאלה המדויקת: האם המזרח, המערב והכריסטיאניות לא יכולים להיפגש בתיאוסופיה באופן כזה שהתוצאה תהיה התפתחות אורגנית, כשרשרת של סיבות ותוצאות, ומעשיו של כריסטוס יוארו כך באופן שמספק את הידע העמוק יותר של הלב? – רק אז רודולף שטיינר ראה את האפשרות להצטרף להזמנה של אנשים כאלה ולעבוד איתם. את התשוקה הזו, הגעגוע הזה, היה צריך קודם כל להביא אליו. הדבר איפשר בעבורו לקחת את המשימה אותה ניסח באופן מוגדר כדחף שהיה על האזוטריזם הכריסטיאני המערבי להעניק לתיאוסופיה המזרחית. הידע הועשר לאין שיעור על ידי אימפולס זה. עם זאת, אנשים רבים, כידוע לנו, אינם מרוצים מהעשרת הידע.

השם הפחות יומרני "אנתרופוסופיה" נבחר לדרך זו כאיחוד הידע של המזרח, המערב, המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס, ותודעת ה"אני". היא הוכתבה על ידי תחושת צניעות ונבחרה מכיוון שדרך הידע מהאדם אל האלוהות מובילה מהידע העצמי לידע הקוסמי, וזה אפיין בברור את האימפולס החדש. "אנתרופוסופיה היא דרך של ידע שיכולה להוביל את הרוחני שבאדם לרוחני ביקום."

העושר העצום ללא גבול של המחשבות, שפע העושר הרוחני שהוענק לנו על ידי רודולף שטיינר בהרצאותיו, מקשים לעיתים קרובות על הצגת כל סידרת ההרצאות בקטגוריה אחת ובמסגרת הגדרה צרה. אלו הם מקורות אנרגיה מרוכזים שמהם מתפזרים הניצוצות לכל הכיוונים, מאירים את הרחוק והקרוב, צוללים להתחלות ראשוניות, עמוק אפילו יותר מזמן ומרחב, ואז שוב מביאים פרטים מדויקים שלעיתים יכולים להראות חסרי חשיבות ובכל זאת בעלי חשיבות המאפיינת את הכוח של אור חדש. מתוך כל הכוח הדינמי המצטבר של פרטים כאלה עולה משהו כמו חוק הגורל הקשה, גועש בהריונו, ובעל אש מטהרת. אנו מכירים את התחושה העמוקה יותר במשחקי הכוחות שקדמו לזמננו הבעייתיים הנוכחיים וששחררו את עצמם במלחמת העולם ואחריה בהפרעות חסרות תקדים, ושימשיכו לעשות זאת בעתיד הקרוב. אנו מבינים מדוע זה היה צריך לבוא, על איזה משגים צריך לכפר כפי הנדרש מאיתנו. תמונה היסטורית אדירה בהתרשמותה עולה לפנינו מתוך התצורה המדויקת הזו של פרטים, והרקע הקוסמי-האנושי האדיר שכנגדו מתרחשים ההתרחשויות האנושיות.

נקודות מבט אלה, הצוללות לתוך ההיסטוריה הארכיטיפית הקוסמית ולתוך ההיסטוריה האנושית הקדומה, אך אשר מאירות את זמננו באור הבהיר ביותר, מופיעות בעוצמה מיוחדת באותן הרצאות שניתנו לחברי האגודה האנתרופוסופית אשר בהפרעות מסוימות אך במקצבים חוזרים ונשנים, הועברו במקומות בהם היה רודולף שטיינר בבית הקבע שלו, בברלין ודורנאך, וגם במהלך מסעותיו הרבים. התודעה של לפחות קבוצה קטנה של אנשים הייתה צריכה להתעורר דרך הרצאות אלה למשמעות העצומה של הרגע בו חיינו לפני פרוץ מלחמת העולם ושעדיין אנו חיים בו. רציני, מרשים וקושר בין כל פרטי החיים בהוכחותיו, דיבר אלינו רודולף שטיינר כקול הגורל עצמו, כמצפון האדם החדש שהתעורר. ואז, כאשר מבחוץ, כל התומכים שהאמינו שהם כאלה נחושים, מעדו לנגד עיני ההמון, כאשר אינסטינקטים משוחררים פגעו זה בזה בכוח אלמנטלי, זה היה רודולף שטיינר שביקש ליצור מחשבות מצילות ובונות, שבלעדיהן לא ניתן להתגבר על הכאוס. אף על פי שהאנושות לא הייתה בשלה בכדי לשמוע את קולו, בכל זאת ככל האפשר, היה צורך לשאת אור אל תוך הכאוס, אף על ידי קבוצה קטנה – לא בשלה – אך מוכנה של אנשים, והיה צריך להעז ולנסות לחדור פה ושם לעניינים מעשיים. המציאות המעשית העצמית של ימינו נהדפה בזלזול בכל כלי הנשק והם חיבלו בכל דבר שנראה להם מוזר ודיבר על עולמות רוחניים. עם זאת, כידוע, למחשבה החיה יש את הכוח להתעלות מעבר לרגע ולעלות שוב בצורות חדשות. חובתה לעבוד גם בלי לצפות לתוצאות; השאלה המדוברת היא הצלת האנושות. בטהרתה עליה למצוא דרך לנפשות המתעוררות בהדרגה במהלך הזמן באמצעות התנסויות ומבחנים. בנביעתה של יצירתו של רודולף שטיינר ראייתו הרוחנית מעולם לא נסוגה מתוך עצם המעשיוּת של החיים והבנתם. הוא יצר מדע של ידע שהבין את כל תחומי החיים ובעזרת אימפולסים אנרגטיים ויצירתיים היה יכול לחדור לתחומי המדע והאמנות המגוונים ביותר של תפיסת עולם ופעילות דתית.

להשתתף בכל זה הייתה, ועודנה, תחושה של חיים בעלי משמעות גבוהה יותר, נשימה של אוויר מחזק ומרפא, המטוהר על ידי שלג ומתמלא חיים על ידי קרני השמש. האדם שואף נשימה עמוקה כאשר הוא נכנס לתחום זה של מציאות גבוהה יותר, של מציאות קוסמית אמיתית הנמזגת לחיי האדם, ונותנת להם משמעות ואף מעצבת כעת את הדמות העתידית של גורלו של האדם על ידי חיזוק התודעה שמאפשרת לו לאחוז במחשבה בתחומים גבוהים יותר ויותר של הוויה.

ירשנו אוצרות רוחניים שאורם מאיר עלינו ובאמצעותם אנו יכולים לראות כיצד נשבר כוחו של העידן האפל, הקלי-יוגה, והתגברנו עליו דרך קיומם של אוצרות הרוח. עדיין יש בתוכנו אפלה, ובכל זאת האור שם, ואי אפשר למנוע אותו אפילו מאנושיות חשוכה.

האור שניתן לנו על ידי רודולף שטיינר בהתגלות החדשה של אימפולס כריסטוס, האור הזה, שלמענו היה צריך לעצב צורה חדשה של תודעה אנושית ושלתוכו הוא יכול למזוג את עצמו, יביא מחדש לאנושות את ההתעוררות הרוחנית, שרק דרכה תתאפשר הישועה.

כוחותיה של נפש התחושה לא עוד מספיקים כדי להתגבר על אותם מכשולים שעידן הרציונליזם הביא, וגם לא זוהר הרגש הקדוש והנלהב ביותר, הידוע בימי הביניים, כמו שהקדושים והמיסטיקנים חוו כשצעדו בדרך החניכה הכריסטיאנית.

אפילו לפני תחילת העידן החדש, ההשגחה החכמה ומנהיגי האנושות פתחו דרך שנייה של התקדשות כריסטיאנית שהייתה מיועדת להכין בהדרגה נפשות לדרישות של עתיד מאוחר יותר.

מעל לכל קוראת הדרך הכריסטיאנית-רוזנקרויצרית לכוח של נפש התודעה. לכן התפקיד של דרך זו היה לחזק את האדם בתוך אישיותו, לתת לו לחוש במלואם את המשמעות של חייו. באמצעות לימודים, דרך אימגינציה והגות, בני האדם הובלו לצאת למקרוקוסמוס, שהם גילו שוב בתוך עצמם כהשתקפות.

אך המשמעות המלאה של כוחות האישיות, שיכולה להוביל בהדרגה את ה"אני" לתפיסה המודעת של הרוח, היתה: שצריך להסתיר לזמן מה את הידע על התגשמויות חוזרות מאותו חלק באנושות שהיה צריך לפתח את הכוחות של האישיות.

מה שדרוש לפתיחת העידן החדש בזמן זה, הוא לא שובו של העבר באמצעות חזרה לדרך היוגה, וגם לא דרך המסלולים הכריסטיאניים-גנוסטיים או הרוזנקרויצריות בצורה שהם חדרו כאשר כוהנים שירתו את התפתחותם בעבר. בהתאמה לדרישות העידן החדש, יש לתת דחף חדש לרוזנקרויצריות, למסלול הידע החמור ביותר, שבאופיו האמיתי אין לו כל קשר לכל השרלטנות שנשאה את שמו. ואימפולס זה הוא חשיפת האמיתות הגדולות של התגשמויות חוזרת וקרמה.

רוזנקרויצריזם הסתיר במכוון את האמיתות הללו. הוא שמר על שתיקה אודותיהן עד לתקופה בה רודולף שטיינר קיבל על עצמו את המשימה להכריז עליהן. אבל זה פעל כך שבמשך מאות שנים האמיתות הללו האירו את תודעתם של המוחות האירופאים כתוצאה של לימודי חשיבה קשים, כתוצאה מחשיבה אינטלקטואלית נמרצת. זהו עניין של דאגה עמוקה לכלל האנושות, שדרכה ההיסטוריה של ההתפתחות האנושית תזכה לחוש את משמעותה האמיתית. לא עוד מדובר בפרשה של ישות אחת שמטרתה גאולה מהתגשמויות חוזרות, כמו בבודהיזם. לשם כך עלינו להצביע רק על גתה^[1] ולסינג.^[2]

הצלת האינדיבידואליות, המתקדמת דרך חיים חוזרים ונשנים ומשתכללת על ידם, הלידה מחדש של ה"אני" האלוהי באדם היא מעשהו של כריסטוס, ואת המעשה הזה הביא רודולף שטיינר פעם אחר פעם מול עינינו עם כוחות הידע הכבירים שעמדו לפקודתו.

כאשר רודולף שטיינר, לאחר היסוס ממושך, החליט להיענות לבקשתם של התיאוסופים הגרמנים ולהפוך למנהיגם, הוא היה יכול לעשות זאת מכיוון שהחברה התיאוסופית ראתה בכך את תפקידו להיכנס לעולם כמצדד בתורת ההתגשמויות החוזרות והקרמה. ההרצאות שבגללן הוא הוזמן להיות מנהיג תנועה זו בגרמניה היו אלה שעסקו ב"מיסטיציזם של הרנסנס והקשר שלהם לתפיסת העולם המודרנית"^[3], ו"הכריסטיאניות כעובדה מיסטית".^[4] האימפולס שהיה עליו להביא לתנועה נקבע בבירור והובטח לו חופש הוראה מוחלט. הוא עצמו פעל ברוחם של האוקולטיסטים האמיתיים בכל הזמנים שקשורים עם ההענקה הרוחנית הקיימת על מנת להחזיק אותה בחיים ולקדם אותה. הוא עדיין יכול היה לקוות שדרך האימפולס החדש יוכל יציל את החברה התיאוסופית מפני נוקשות דוגמטית, ויביא לה כוחות רעננים שיעוררו בה את ההבנה החסרה למסתורין של הכריסטיאניות.

ללא חיפזון, בנה נדבך על נדבך ועבד ביסודיות למען הבנה זו. אצל המאזינים היתה צריכה להתפתח תודעה שקולה ומחושבת שתעמוד במבחנים. לכן הוא החל להשתמש בטרמינולוגיה הרגילה שלהם, ובהדרגה הרחיב אותה להבנת הדברים והחייאת הרעיונות עד שניתן יהיה להשתמש באותם ייעודים המותאמים לצורת תודעה פעילה יותר ולרוח המודרנית. כאשר נוצר הבסיס ניתן היה לפתח נקודות מבט רחבות יותר שמהן פרץ אור חדש, שהבהיר במילים שלא נשמעו לפני שליחות האדמה ומשימתנו כאנושות.

כל אחת מסדרות ההרצאות שניתנו על ידי רודולף שטיינר היא בעלת חשיבות עצומה למצטרפים החדשים למדע הרוח, במיוחד כשהן נקראות ברצף הכרונולוגי שלהן, שכן רק אז הם יכולים לחוות באופן מלא את העוצמה האורגנית החיה של מחשבתו. ואפילו הערות שמופיעות פה ושם לגבי האירועים היומיומיים של אותם זמנים, שכבר נמצאים הרחק מאחור, הם בעלי כוח מוסרי וערך חינוכי כה גבוה, כך שתמיד תהיה להם משמעות. היה צורך לנקוט בגישה מתנגדת חזקה כנגד המדיניות של טשטוש האמת האובייקטיבית וערעורה על ידי החברה התיאוסופית באמצעות דיפלומטיה מפלגתית ומשחק של שאיפות אישיות. אולי הקורא של ימינו לא תמיד מבין מה הכוונה בהערות כאלה. בעיקר זה מצביע על הפעולה המצערת, שבוצעה על ידי היסוד של הופעת מושיע עולמי בבשר, שאפילו נתנו לו את שמו של כריסטוס. הילד ההודי קרישנמורטי,^[5] נבחר לתפקיד זה, "כוכב המזרח" נוסד בפרסום עצום והחברה התיאוסופית הייתה אמורה לשרת את המטרות הנסתרות של מדיניות זו. בשיטות גסות כאלה הם קיוו לזכות בנפשות שפתחו עצמן לפרשנות האזוטריות הכריסטיאנית באמצעות רודולף שטיינר. בינתיים נפתחה נגדו מתקפה עם כל כלי הנשק. הקונגרס התיאוסופי הבינלאומי, שהיה אמור להתקיים בגנואה בשנת 1911, ושבו היו אמורות להינתן שתי הרצאות מאת רודולף שטיינר על "בודהה במאה העשרים" ו"ישוע במאה העשרים", בוטלו ברגע האחרון ללא סיבה מספקת, אך בתקווה הגלויה לעכב את השפעת דבריו של רודולף שטיינר. גם לאירועים אלה – שגם די לא מובנים עבור אנשים רבים – היה צורך להתייחס מספר פעמים בהרצאות של אותה השנה.

היה צורך להדגיש ברצינות רבה שאסור שיהיה קשר כלשהו לשיטות שגררו מטה את הרמה של החברה התיאוסופית באופן מצער כל כך. בנוגע לכך אמר שטיינר שוב ושוב מילים בכאב עז אך עם אנרגיה רבה, ובהתרגשות עמוקה, תוך שהוא מכניס את כל ליבו למילים: ששאיפת חייו היא שהחברה שהובלה על ידו לא תיפול לכישלון הנפוץ אליו נופלים גופים אוקולטיים בקלות רבה כל כך, כשהם נותנים לעצמם להיות מוסחים מהדרישות של אמת קפדנית ומתפתים לדרכי היהירות והשאפתנות.

מילים כאלה יכולות לחיות כאש מטהרת בלבם של אלו המייצגים את עבודתו ולהיות מונחים ברציפות לפני הנפש כזיכרון אזהרה.

ההרצאות שהתקיימו בברלין בשנת 1912 מתייחסות פעמים רבות למאבק אותו היה על רודולף שטיינר לעבור כדי להציל את טוהר רוחה של התנועה למדע הרוח, שנחשפת תמיד להתקפות נסתרות. התוצאה של ניוון החברה התיאוסופית איפשרה כעת עבודה עצמאית בחברה האנתרופוסופית במרכז-אירופה, גם בצורתה החיצונית ברישומה כחוק בשם: "החברה האנתרופוסופית" בימים האחרונים של חודש דצמבר 1912.

השנים שחלפו עם המקצבים שלהם גורמים לימים ההם לעלות שוב לפני הזיכרון בעוצמה מסוימת.

לפני שלושים שנה, ב-20 באוקטובר 1902, רודולף שטיינר קיים בברלין את הרצאתו הראשונה על אנתרופוסופיה, וב-21 באוקטובר הוא סיכם מחדש את הרצאתה התיאוסופית של אנני בזאנט, שבאותה תקופה עדיין לא הייתה תחת ההשפעות המזיקות שפעלו עליה מאוחר יותר. לפני 20 שנה נאלץ רודולף שטיינר להגן על רוח התנועה הרוחנית האנתרופוסופית שנחנכה על ידו מפני תקיפה פתאומית של מדיניות אוקולטית מאת אדיאר [Adyar] והשמיע את המילים שנשמעות לנו כמורשת וכעת הן מתפרסמות מחדש לזכרם של אותם ימים.

הם נמצאים בהרצאה האחרונה בחודש דצמבר באותה שנה בקלן, שם רודולף שטיינר, שדיבר על "הבהגוודגיטה ומכתבי-פאולוס",^[6] גרם לחוכמה מזרחית טהורה לקרון לנגד עינינו באור הידע הכריסטיאני בגדולה שלא ניתן לחלום עליה. במילותיו האחרונות הוא ביקש ברצינות שוב ושוב מנושאי התנועה אותה ייסד להפעיל ידע עצמי ולהישאר צנועים.

הכוחות המתנגדים לא נרדמו. לפני עשר שנים בערב ראש השנה, 1922, הגתהאנום עלה בלהבות. ניצלה רק הקבוצה המפוסלת בעץ של נציג האנושות בין לוציפר ואהרימן.^[7] אנו מקווים שבחג המולד יימצא לפסל מקום ראוי באולם בגתהאנום^[8] שישמור ויגן על פסל הקבוצה.

בהרצאות במהלך שנת 1912 ניתן לנו תיאור של דמותו של כריסטוס בעוצמה אמנותית וציורית, בתקופה שבה אפילו לא נהגתה המחשבה על אפשרות מימושה הפלסטי. מה שאנו יכולים להסתכל עליו עכשיו כיצירת אמנות, הובא בפנינו בכוחן של המילים: "כן, הייצוג הפלסטי החיצוני הזה של כריסטוס – כיצד יש לדמיין אותו כלפי חוץ – היא שאלה שעדיין יש לפתור." רגשות רבים יצטרכו לזרום דרך נפשות אנושיות לפני שיהיה אפשר להוסיף משהו חדש לניסיונות הרבים שכבר נעשו במהלך הדורות, ניסיון אשר יראה במידה מסוימת מהו כריסטוס, כאימפולס על-חושי המאחד את עצמו עם ההתפתחות הארצית. במה שהושג עד כה לא ניתן אפילו למצוא את ההתחלות הראשונות לייצוג כזה של כריסטוס. שכן חייבים להופיע הכוחות האורגניים של אימפולסי הפליאה, החמלה והמצפון שנאספו שם, מומחשים חיצונית בצורה הולכת וגוברת.

מבע-פניו של כריסטוס חייב להיות כה חי עד שעצם ביטויו יאמר: כאן בייצוג זה, הרוח הקורנת התגברה על כל מה שהופך את האדם לאדם אדמה, על כל מה שקשור לתשוקה חושית – על ידי מה שהפך לרוחני פנים אלו. חייב להיות כוח נשגב בפנים, המובא על ידי גרימת כל מה שאפשר לחשוב עליו כגילוי המצפון הגבוה ביותר המתבטא בצורה המיוחדת של הסנטר והפה; כאשר הצייר או הפסל רוצים ליצור את הפה שמולם, חייבת לעלות תחושה שהפה לא נמצא שם כדי לאכול, אלא לצורך ביטוי של כל מה שאי פעם טופח בו כאנושיות, כמוסר וכמצפון; ושכל המערכת הגרמית, השיניים והלסת התחתונה נותנות לזה ביטוי. כל זה יבוא לידי ביטוי במבט כזה. יהיה כוח כה אדיר בצורת החלק התחתון של הפנים, כך שהוא יזרום, יהפוך ויקרע לחתיכות את כל גוף האדם הנותר, עד שהוא בבוא הזמן יהפוך לצורה חדשה ובכך יתגבר על כוחות אתרים מסוימים. כך שזה יהיה בלתי אפשרי לתת לכריסטוס, החושף פה שכזה, צורה גופנית שתהיה דומה בצורה כלשהי לפה הפיזי של האדם בן ימינו.

מצד שני, נצטרך לתת לו עיניים שמתוכם ידברו חמלה אדירה, כמו שהוא לבדו מסוגל לראות את הישות הפנימית ולא עיניים שנמצאות שם כדי לקבל רשמים, אלא כדי לצאת עם כל הנפש לתוך השמחה והסבל של אחרים.

יתר על כן, לכריסטוס זה יהיה מצח שלא ניתן לדמיין כמי שמכיל מחשבות על רשמים חושיים של האדמה. זה יהיה מצח שמתנשא מעט מעבר לעיניים, מתקמר מעל החלק הזה של המוח; עם זאת, באותו זמן, זה לא יהיה "מצחו של הוגה דעות" המהרהר על מה שכבר קיים, אלא פליאה תצטרך להתבטא ממצח זה המתנשא מעל העיניים ובעדינות מתקמר לאחור מעל הראש, ומבטא בכך את מה שאפשר לכנות הפליאה על תעלומות העולם. זה חייב להיות ראש שהאדם לא יכול לפגוש באנושיות גופנית.

כל ציור של כריסטוס אמור להיות באמת משהו כמו האידיאל של דמות-כריסטוס. והרגש השואף לאידיאל זה, בכל פעם שבמהלך האבולוציה האדם נאבק להשיג אותו – ככל שהאנושות שואפת באופן אמנותי להציג אידיאל גבוה ביותר זה, בעזרת מדע הרוח, חייב להיות רגש זה: אתם לא יכולים להסתכל למשהו שכבר קיים, אם ברצונכם להציג את "כריסטוס"; במקום זאת, כל מה שתוכלו להשיג באמצעות תפיסה רוחנית במהלך הרוחני של העולם עליכם להפוך לכוח פעיל בתוככם שיחלחל לכל ישותכם דרך שלושת האימפולסים רבי החשיבות: פליאה, חמלה ומצפון.

***********************

מעריצים רבים של אותה קבוצה מפוסלת רצו לקבל רפרודוקציות שלה. הם ימצאו אותן בעבודה שתופיע לפני חג-המולד ואשר תכיל 105 רפרודוקציות של המוטיבים האדריכליים והפיסוליים של הבניין השרוף, רפרודוקציות של קבוצת כריסטוס וציורי הכיפה.

***********************

דרך הופעתם של סדרות ההרצאות בשנים 1911–1912 – "האבולוציה מנקודת המבט של הממשויות",^[9] "אדם ארצי ואדם קוסמי",^[10] "הבהגוודגיטה ומכתבי פאולוס" – השתדלנו להביא מקצבים שנתיים חשובים של פעילותו של רודולף שטיינר לתוך החיים של היום.

***********************

אודות מארי שטיינר

מארי פון סִיבֶרְס (Marie von Sivers) נולדה ב-14 במרץ 1867 במשפחה אריסטוקרטית בוולוצלאק, פולין, אז חלק מרוסיה. היא הייתה משכילה ודיברה שוטף ברוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית. למדה תיאטרון ודקלום אצל מספר מורים באירופה. מארי שטיינר-פון סיברס הייתה אשתו השנייה של רודולף שטיינר ואחת מעמיתיו הקרובים. היא תרמה תרומה רבה להתפתחות האנתרופוסופיה, בפרט בעבודתה על חידוש אומנויות הבמה (אוריתמיה, דיבור ודרמה), והעריכה והפרסום של העיזבון הספרותי של רודולף שטיינר. החל משנת 1912 פיתח רודולף שטיינר את אמנות האוריתמיה. תחת הדרכתה של מארי שטיינר פון סיברס היא התפתחה בשלושה כיוונים, כאמנות במה, כחלק בלתי נפרד מהפדגוגיה של חינוך ולדורף, וכשיטה טיפולית. תחת הדרכתה הוקמו שני בתי ספר לאוריתמיה, בברלין ובדורנאך שבשוויץ. מארי פון סיברס הוכשרה בדקלום ובהקראה וביצעה מחקר לגבי דיבור אמנותי טהור. היא העניקה רסיטלים לשירה כמבוא להרצאותיו של שטיינר וסייעה לו בפיתוח ארבע דרמות המיסתורין (1910-1913). בעזרתה ערך רודולף שטיינר מספר קורסי דיבור ודרמה במטרה להעלות צורות אלה לרמה של אמנות אמיתית. מרי שטיינר נפטרה ב-27 בדצמבר 1948.

—————————————————————————————————–

1. יוהאן וולפגנג פון גֶתה (1832-1749) Johann Wolfgang von Goethe היה ממייצגי התרבות הגדולים של ההיסטוריה העולמית: היה סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט, פוליטיקאי, בונה חופשי ומדען גרמני, הנחשב למייצגה הבולט ביותר של "הקלאסיקה של ויימאר" ולאחד מסמלי המופת של תרבות גרמניה, של תרבות המערב בכלל ושל ספרות העולם.ספרו הראשון של רודולף שטיינר [GA1] היה על מדע גתאני – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. כמו כן נכתב על ידו הספר: קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על פי השקפתו של גתה – יצא לאור בהוצאת תלתן. ומספר הרצאות בנושא: מהות רוחו של גתה לאור האגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
2. גוטהולד אפרים לסינג Gotthold Ephraim Lessing (1781-1729) הוא החשוב במחזאי תקופת הנאורות הגרמנים. מחזותיו וכתביו התיאורטיים השפיעו רבות על הספרות הגרמנית ועל הפילוסופיה. ↑
3. GA7 ↑
4. GA8 – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
5. ג'ידו קרישנמורטי -‏ היה פילוסוף ומורה רוחני הודי אשר במשך כ-60 שנה קיים שיחות בכל רחבי העולם בנושאים כמו מודעות עצמית, טרנספורמציה של המוח, מערכות יחסים, חינוך, יצירת שינוי חברתי, ושלום עולמי. בגיל 14, כאשר טייל על שפת הים עם אחיו ניטייה, פגש בכיר בחברה התיאוסופית שיצא מטעם נשיאת התיאוסופיה דאז, אנני בזאנט לחפש את הנביא שיעמוד בראש התנועה ויהיה למורה העולם. לאחר מספר שנים בודדות בהכשרתו באנגליה העמידו אותו בראש מסדר אשר יוסד במיוחד בשבילו וכונה "מסדר הכוכב מן המזרח" ("The order of the star from the east") בגיל 27 החלה להתערער אמונתו בדרך התיאוסופית, לאחר שחווה מספר התעוררויות רוחניות. לאחר מותו של אחיו, אליו היה קשור מאוד, הסתגר בחדרו ובכה במשך שלושה ימים ושלושה לילות אשר בסופם יצא והכריז "חלום ישן הגיע לקצו וחלום חדש בא לעולם. חזון חדש הולך ומתהווה ותודעה חדשה הולכת ונפרשת".בגיל 34 התייצב בפני 3,000 חברי המסדר ובכירים נוספים מהתיאוסופיה ונשא את נאומו המפורסם אשר תוכנו פיזור המסדר וניתוק קשריו עם התיאוסופיה, "זה תלוי רק בכם ולא במישהו אחר. בימים אלה אין מורה ואין תלמיד. אין מנהיג, אין גורו, אין מאסטר ואין משיח. אתם לבדכם הינכם המורה והתלמיד, המאסטר, הגורו, המנהיג. אתם הכל!" ↑
6. יצא לאור בעברית בהוצאת פרטית – 5 הרצאות שניתן בקלן 1913-1912, GA142. ↑
7. לגבי פסל הקבוצה, ראו את הספר שכתב דניאל זהבי: פסלו של רודולף שטיינר: נציג האנושות – יצא לאור בהוצאת חירות. ↑
8. מדובר על הגתהאנום השני שנבנה על חורבות הגתהאנום הראשון. להרחבה לגבי המבנה והאדריכלות של שני מבני הגתאנום, ראו את הספרים: האדריכלות ומשימתן של האמנויות * האדריכלות כהתגלות ישותו הנסתרת של האדם * המבנה בדורנאך – כולם יצאו לאור בהוצאת חירות. ↑
9. חמש הרצאות שניתנו בברלין מ-31 באוקטובר עד ל-5 בדצמבר 1911. GA132. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
10. תשע הרצאות שניתנו בברלין 1912-1911. GA133. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑