כיצד תוכל האנושות למצוא מחדש את אל עליון
רודולף שטיינר
8 הרצאות שניתנו בדורנאך ובאזל
22 בדצמבר 1918 – 1 בינואר 1919
GA187
מגרמנית: אלישע אבשלום
תודה לאלישע אבשלום והוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!
לספר שיצא בהוצאת חירות, ראו כאן
הרצאה ראשונה
באזל, 22 בדצמבר 1918
כמו שני עמודי-רוח רבי עוצמה הציבה התחושה הקוסמית הכריסטיאנית את שני חגי השנה – חג המולד ופסחא – במחזור השנה, והם אמורים לעמוד כסימבול למחזור החיים האנושיים. ניתן לומר שבמחשבת חג המולד ובמחשבת הפסחא עומדים לפני הנפש האנושית אותם שני עמודי רוח, המסמנים את שני הסודות הגדולים של הקיום האנושי הפיסי, שאליהם חייב האדם להביט באופן שונה לחלוטין מכל מאורע אחר במהלך חייו הפיסיים. כמובן שלתוך מהלך חיים פיסי זה משתרע – דרך התבוננות החושים, דרך שיפוט השכל ודרך ההרגשה ותוכן הרצון – אלמנט על-חושי. אלמנט על-חושי זה ניתן לידיעה באופן הרגיל ישירות כעל-חושי, באופן בו התחושה הקוסמית הכריסטיאנית מבקשת להמחיש זאת באמצעות חג השבועות. אך מחשבת חג המולד ומחשבת הפסחא מצביעות מחוצה לו על אותם שני מאורעות המתרחשים במחזור החיים הפיסי, המהווים אמנם על פי המראה החיצוני שלהם מאורעות פיסיים, אולם בניגוד לכל אירוע פיסי אחר, כפי שהינם, אין הם ניתנים להכרה באופן ישיר כאירועים פיסיים. ניתן לסקור עם השקפת הטבע את חייו הפיסיים של האדם, ולראות בצורה חושית בהשקפת הטבע את הצד החיצוני של חיים פיסיים אלה, את ההתגלות החיצונית של הרוחי. אך לעולם לא ניתן לראות בצורה חושית, אפילו לא את הצד החיצוני, את ההתגלות החיצונית של שתי חוויות הגבול של מחזור החיים האנושי, בלא שנעמוד – באמצעות הראיה החושית עצמה – מול החידתיות העצומה, מול המסתורין מלא-הסוד של שני אירועים אלה: אלו הם האירועים של המוות והלידה. ובחייו של כריסטוס ישוע – בהם אנו נזכרים במחשבת חג המולד ובמחשבת פסחא – עומדים בפני הנפש האנושית שני אירועים אלה של החיים הפיסיים האנושיים מול הלך-הנפש הכריסטיאני.
במחשבת חג המולד ובמחשבת הפסחא מבקשת הנפש האנושית להביט על שני הסודות הגדולים. וכאשר היא מביטה, היא מוצאת מתוך ההתבוננות חיזוק מלא-אור למחשבות, לתוכן מלא-הכוח בעבור הרצון האנושי, לזקיפות קומה של האדם כולו, לה הוא זקוק מתוך מצבו. באופן בו ניצבים שני עמודי-הרוח הללו, מחשבת חג המולד ומחשבת הפסחא, יש להם מימד של נצח.
אולם יכולות הדימוי האנושיות שינו במהלך התפתחותן בדרכים רבות ומגוונות את מחשבת חג המולד הגדולה ומחשבת פסחא הגדולה. בעוד שבתקופות הראשונות של ההתפתחות הכריסטיאנית, מאחר שהשפעת מאורע גולגתא נכנסה בצורה של זעזוע אל הלכי-נפש רבים, נתפסו בני האדם בהדרגה להשקפה על המושיע שמת בגולגתא. בעוד שבמאות הראשונות לכריסטיאניות חשו בצלוב התלוי על הצלב את מחשבת הגאולה ועיצבו בהדרגה את האימגינציה הגדולה והעצומה של כריסטוס המת על הצלב, הרי שמאוחר יותר, בעיקר משהחל הזמן החדש, התאימה עצמה התחושה הכריסטיאנית יותר למטריאליזם שהלך וקרב בהתפתחות האנושות, ופנתה לתמונת ישוע הילד שהופיע בעולם, שנולד לעולם.
אפשר כמובן לומר כי עם תחושות עדינות יותר, באופן בו פנו הלכי-הנפש הכריסטיאניים באירופה במאות שחלפו אל עריסת חג המולד, ניתן למצוא משהו מן הכריסטיאניות המטריאליסטית. הצורך להוקיר את הילד-ישוע האהוב (וכשאני אומר זאת אין הכוונה כאן במובן הרע) הפך לצורך טריביאלי במהלך המאות. וכמה שירים יפים – רבים יאמרו, מקסימים – על האהבה לילד ישוע, ייראו לנו ככאלה שאינם מתייחסים ברצינות המספקת לזמנים הרציניים כיום.
אך מחשבת הפסחא ומחשבת חג המולד מהוות עמודים נצחיים, עמודי מחשבה נצחיים של הלכי הנפש האנושיים. אפשר בהחלט לומר שבתקופה שלנו עם התגלות הרוח החדשה, יוטל גם אור חדש על מחשבת חג המולד, ומחשבת חג המולד תורגש בדרך גרנדיוזית בצורה חדשה. ועלינו יהיה מוטל להרגיש מתוך אירועי העולם את הקריאה להתחדשות דימויים ישנים, את הקריאה להתגלות חדשה של הרוח. יהיה מוטל עלינו להבין כיצד מחשבת חג-מולד חדשה חותרת לחיזוק הזקיפות של הנפש האנושית מתוך האירועים הקוסמיים הללו.
לידתו ומותו של האדם, כמה שלא ננסה לנתח אותם, כמה שלא ננסה להסתכל עליהם, מציגים עצמם כאירועים המתרחשים ישירות במישור הפיסי ואשר בהם שולטת הרוח עד כדי כך, שאף אדם הנוטל את העניינים ברצינות לא יוכל להכחיש ששני אירועים אלו של החיים האנושיים מהווים, כאירועים פיסיים ישירים, הוכחה שהאדם הינו אזרח של עולם הרוח. שום השקפת טבע אינה מצליחה להגיע, בתחום הניתן לראיה בחושים ולהבנה השכלית, לראיה אחרת של הלידה והמוות, אלא ככאלה שבהם מתערבת הרוח ישירות בפיסי. רק בדרך זו מופיעים שני אירועים אלה בפני הלך הנפש האנושי. וכך גם לגבי אירוע חג המולד, אירוע הלידה, חייב הלך-הנפש האנושי-כריסטיאני לחוש יותר ויותר עמוק את אופי המסתורין של אירוע זה.
ניתן לומר שרק לעתים נדירות התעלו בני אדם לכך שראו את אופי המסתורין של הלידה במובן הנכון. לעיתים נדירות אמנם, אולם אז עשו זאת עם דימויים המדברים בצורה עמוקה להפליא אל הנפש האנושית. כך באותו דימוי הנקשר לגיבור הרוח של שווייץ במאה ה-15, ניקולאוס מפְלוּאֶה. עליו מסופר – והוא סיפר זאת על עצמו – שלפני לידתו, לפני שיכול היה לנשום אויר חיצוני, ראה את תמונתו האנושית העצמית אותה יישא באופן גופני בתוכו לאחר שייוולד ויעבור את חייו. הוא ראה לפני לידתו את אקט הטבילה שלו עם אותם אנשים שנכחו בטבילה זו והיו בחווייתו הראשונה. עם היוצא מן הכלל של איש זקן אחד שהיה שם, אותו לא פגש שוב מעולם, הוא הכיר את כל האחרים, משום שראה אותם כבר בטרם ראה את אור העולם. יקבלו אנשים סיפור זה כפי שיקבלו, אי אפשר להימנע מלראות בהם רמז משמעותי על מסתורין הלידה של האדם, העומד סימבולית מול ההיסטוריה העולמית בצורה כה נהדרת במחשבת חג המולד. סיפורו של ניקולאוס מפְלוּאֶה ממחיש כי הכניסה אל החיים הפיסיים קשורה לדבר-מה המוסתר מן הראיה הרגילה של האדם ביומיום באמצעות קיר דקיק ביותר, קיר דקיק שניתן לפרוץ אותו בהימצא תנאים קארמתיים כמו אלה שהתקיימו אצל ניקולאוס מפְלוּאֶה. פה ושם מופיעים בפנינו רמזים מרגשים על מסתריית הלידה וחג המולד. אולם ניתן לומר: האנושות נעשתה מודעת מעט מאד לאופן בו שני עמודי הגבול הללו של החיים האנושיים – הלידה והמוות – עומדים ישירות בעולם הפיסי כשהם מתגלים כבר בהופעתם הפיסית כאירועים רוחיים, שלא יכלו להתרחש לעולם בתחום מהלך הטבע בלבד, אלא שקיימת בהם מעורבות ישירה של עוצמוֹת אלוהיות-רוחיות, המתגלות בעצם העובדה שבתופעה הפיסית שלהן נותרות שתי חוויות הגבול הללו של הקיום הפיסי האנושי בחזקת סוד.
הן מכוונות אותנו היום להתבונן בהתגלות הכריסטיאנית החדשה, להתבונן במהלך-חיים זה של האדם באופן בו מבקש כריסטוס מבני האדם לראות אותו במאה ה-20. ברצותנו להשתקע במחשבת חג המולד, אנו חושבים על אחת מאמירותיו של כריסטוס ישוע, המצביעה לפנינו כה בבהירות על מחשבת חג המולד. זוהי האמירה: "אם לא תהיו כילדים, לא תוכלו להיכנס אל מלכות השמיים." "אם לא תהיו כילדים…" אין זו דרישה להפשיט את כל אופי המסתורין ממחשבת חג המולד, ולמשוך אותה מטה אל הטריביאליות של אהבת הילד ישוע – כפי שנעשה בשירים עממיים רבים, אך עוד יותר בשירים אמנותיים, במהלך ההתפתחות המטריאליסטית של הכריסטיאניות. במיוחד אמירה זו: "אם לא תהיו כילדים לא תיכנסו למלכות השמיים", מאפשרת לנו להסתכל על האימפולסים רבי העוצמה ששלטו לאורך התפתחות האנושות. ובתקופתנו שלנו, בה עקב המאורעות העולמיים ניתנת ההזדמנות לא ליפול דווקא למחשבת חג-מולד טריביאלית, בתקופה בה כה הרבה כאב נכנס אל הלב האנושי, בה לב אנושי זה נאלץ להסתכל לאחור על מיליוני בני אדם שמצאו את מותם בשנים האחרונות, להסתכל על אינספור בני אדם הרעבים ללחם, בתקופה זו אין מתאים יותר מאשר להסתכל על המחשבות הקוסמיות העצומות המניעות את בני האדם, שאליהן יכולות להיות מכוונות המילים "אם לא תהיו כילדים…" ואשר ההשלמה שלהן היא המילים האחרות: "אם לא תנהלו את חייכם לאור מחשבות אלו, לא תיכנסו למלכות השמיים."
משנכנס האדם כילד אל העולם, הוא מגיע ישירות מתוך עולם הרוח. שכן מה שמתבצע בחיים הפיסיים, היצירה והגדילה של גופו הפיסי, אינם אלא תלבושת אחרת של אותו אירוע שלא ניתן לציינו אלא באמירה: ישותו העמוקה ביותר של העולם יוצאת מעולם הרוח. האדם נולד מתוך הרוח אל הגוף. וכאשר הרוזנקרויצר אומר: אֶקס דֵאו נָסצימוּר – מתוך האלוהות נולדנו – הוא מתכוון לאדם כל עוד הוא מופיע בעולם הפיסי. שהרי מה שעוטף את האדם, מה שהופך אותו למכלול פיסי כאן על כדור הארץ, הוא האלמנט שאליו מכוּון במילים אקס דֵאו נָסצימוּר. אם מסתכלים על מרכז האדם, על נקודת המרכז הפנימית המהותית שלו, חייבים לומר: האדם נדד מן הרוח אל העולם הפיסי; באמצעות הדברים המתרחשים בעולם הפיסי, עליהם הסתכל מארצות הרוח טרם התעברותו או לידתו, הוא מלביש עצמו בגופו הפיסי על מנת שיחווה בגוף פיסי זה את הדברים שניתן לחוות רק בגוף פיסי. אולם בישותו המרכזית יוצא האדם מתוך עולם הרוח. ובשנים הראשונות לקיומו הפיסי – למבטם של אלה שמבקשים לראות את הדברים כפי שהם בעולם, אלה שאינם הופכים לסומים עקב האשליה של המטריאליזם – מגלה האדם עדיין בשנים הראשונות לחייו כי הוא הגיע מן הרוח. מה שחווה האדם כילד, מתואר למבט האמיתי כך, שניתן לחוש בו את השפעת החוויות בעולם הרוח.
על סודות אלה מבקשים להצביע סיפורים כמו אלה הקשורים לניקולאוס מפְלוּאֶה. השקפה טריביאלית, המושפעת בעוצמה מאופן החשיבה המטריאליסטי, מדברת מתוך השטחיות שלה על כך שהאדם מפתח את האני שלו בהדרגה במהלך החיים מן הלידה עד למוות, ש"אני" זה הולך ונעשה חזק יותר ויותר ומופיע באורח ברור יותר. זוהי דרך חשיבה שטחית. שכן אם מסתכלים על האני האמיתי של האדם, זה המגיע אל הלבוש הפיסי מעולם הרוח עם הלידה, מדברים אחרת על כל ההתפתחות הפיסית הזו של האדם. אז יודעים שהאני האמיתי של האדם דווקא נעלם בהדרגה אל תוך הגוף הפיסי כאשר הוא מתעורר מבחינה פיסית; הוא נעשה פחות ופחות ברור, ומה שמתפתח כאן בעולם הפיסי בין הלידה למוות מהווה רק תמונת-ראי של אירועים רוחיים, תמונת-ראי מתה של חיים גבוהים. דרך הביטוי הנכונה היא לומר: כל השפע של הישות האנושית נעלם בהדרגה אל תוך הגוף; היא הולכת ונעשית פחות ופחות נראית-לעין. האדם חי את חייו הפיסיים כאן על האדמה, כאשר הוא מאבד עצמו בהדרגה אל הגוף, כדי למצוא עצמו שוב ברוח עם המוות.
כך מדבר מי שמכיר את הקשרים. אך מי שאינו מכיר אותם אומר: הילד הינו בלתי מושלם, והוא מפתח בהדרגה את האני לשלמות הולכת וגדלה, הוא צומח מן הבסיס הבלתי מוגדר אל הקיום האנושי. הכרת-הידע של שוחר הרוח חייבת לדבר במישור זה אחרת מכפי שמדברת עליו תודעת החושים בת תקופתנו המטריאליסטית, הלכודה באשליה החיצונית.
כך מופיע האדם כישות רוח בעולם. בעודו ילד, ישותו הגופנית אינה מוגדרת עדיין; היא מתייחסת עדיין מעט מאד לרוח, הרדומה כאילו בקיום הפיסי, אולם מופיעה לנו עם תוכן כה מועט רק משום שאנו חשים אותה במידה מועטה מאד בחיים הפיסיים הרגילים, כפי שאנו חשים את האני הישֵן ואת הגוף האסטרלי הישֵן כשהם נפרדים מן הגוף הפיסי והגוף האתרי. אולם העובדה שאיננו רואים ישות מסוימת לא הופכת אותה לבלתי מושלמת. זהו המחיר בו קונה האדם את גופו הפיסי – שהוא נקבר יותר ויותר בגוף הפיסי הזה כדי לקבל במחיר קבורה זו יכולות שניתנות להשגה רק בדרך כזו, שישות הנפש והרוח שלו מאבדת עצמה לזמן מה לטובת הקיום הפיסי בגוף פיסי. על מנת שניזכר במקור הרוחי הזה שלנו שוב ושוב, על מנת שנתחזק במחשבה: אנו יצאנו מן הרוח אל העולם הפיסי – לשם כך ניצבת מחשבת חג המולד כעמוד-אור רב עצמה בתחושה הקוסמית הכריסטיאנית. מחשבת חג המולד הזו, מחשבה זו כמחשבת חג המולד, חייבת להתחזק עוד ועוד בהתפתחות הרוחית העתידית של האנושות. אז תהיה מחשבה זו שוב חזקה למען התפתחות האנושות, אז יחיו בני האדם שוב לקראת חג המולד באופן כזה, שיבנו את הכוח לקיום הפיסי מתוך מחשבה זו של חג המולד, שבעזרתה יוכלו להיזכר במובן הנכון במקורם הרוחי. מעטים מאד יחושו כיום את מחשבת חג המולד במידת החוזק בה יחושו אותה אז, משום שזוהי עובדה מעניינת מאד, אך מבוססת בהחלט בחוקי הקיום הרוחי, שהגורם המקדם את בני האדם בעולם אינו מופיע בצורתו הסופית; הוא מופיע בפני בני האדם כגורם מהפכני, כרוחות שאין להן הצדקה בהתפתחות העולם. אנו מבינים את ההתפתחות ההיסטורית של האנושות במובנה הנכון רק אם אנו יודעים שאין לקבל אמיתות רק כפי שהן מופיעות בהיסטוריה העולמית, אלא יש לראות אמיתות בזמנן הנכון, בו הן מסוגלות להופיע באורן הנכון בהתפתחות האנושות.
אחת המחשבות השונות שנכנסו להתפתחות האנושות החדשה – כשהן בוודאות מומרצות בידי אימפולס כריסטוס, גם אם בתחילה בצורה מתעתעת – היא המחשבה הכריסטיאנית העמוקה, אך בעלת הכושר להעמיק עוד יותר, על השוויון של האנושות בפני העולם ובפני האל. אך אין להציב מחשבה זו מול הלך-הנפש האנושי בצורה הכללית בה הכניסה אותה המהפכה הצרפתית, תחילה כרעיון מהפכני, אל התפתחות האנושות. חייבים להיות מודעים לכך שהחיים האנושיים מן הלידה עד למוות מצויים בהתפתחות, והאימפולסים העיקריים מחולקים לאורך חיים אנושיים אלה. הבה נסתכל על האופן בו נכנס האדם אל הקיום החושי: הוא נכנס לגמרי לקיום החושי הזה כשהוא מומרץ בידי האימפולס של שוויון כל בני האדם. ניתן לחוש בצורה האינטנסיבית ביותר את הוויית הילד כשמסתכלים עליו כשהוא חדור בישותו במחשבה על השוויון של כל בני האדם. אין בו עדיין מאומה ממה שמביא את בני האדם לאי-שוויון, מאומה ממה שמעצב את בני האדם כך שירגישו שונים מאדם אחד למשנהו. מאומה מכל אלה אינו מופיע בהוויית הילד. כל הדברים הללו ניתנים לאדם במהלך חייו האנושיים הפיסיים. חוסר-שוויון נוצר בידי הקיום הפיסי; מתוך הרוח מתהלך האדם כשווה בפני העולם, בפני האל ובפני בני אדם אחרים. כך מלמדים אותנו המסתורין של הילד.
ומסתורין אלו של הילד מסתכמים במחשבת חג המולד, שתמצא את העמקתה בהתגלות הכריסטיאנית החדשה. התגלות כריסטיאנית חדשה זו תביא בחשבון את השילוש החדש: את האדם כפי שהוא מייצג ישירות את האנושות, את היסוד האהרימני ואת היסוד הלוציפרי. וכאשר ידעו כיצד מוצב האדם בקיום העולם במצב שיווי המשקל בין אהרימן ללוציפר, יבינו מה מהווה אדם זה במציאות גם בקיום הפיסי החיצוני.
לפני כל דבר אחר חייבת להפציע הבנה, הבנה כריסטיאנית, על אודות צד מסוים של חיים אנושיים אלה. המחשבה הכריסטיאנית תבשר בעתיד בקול רם את אשר נאמר בידי נפשות בודדות באמצע המאה ה-19, ניתן לומר, בהכרה אילמת, גם אם ברורה בהחלט. כאשר יתפסו הבריות מה טיבה של העובדה שהילד נכנס אל העולם עם חשיבה שוויונית, אך מאוחר יותר, כמעין יציאה מלידתו, מתפתחים באדם כוחות של אי-שוויון, אשר לכאורה אינם מן האדמה הזו – אזי מופיעה בכך, בדיוק כניגוד למחשבה השוויונית, מסתריה חדשה רבת עוצמה באדם. הבנת מסתריה זו וההגעה בעזרתה להסתכלות נכונה על האדם, יהיו צורך חיוני בהתפתחות הנפש העתידית של האדם מן ההווה שלנו ואילך. בפני האדם תעמוד בצורה מפחידה השאלה אודות העובדה שבני האדם נעשים שונים, גם אם אינם כאלה עדיין בילדותם, באמצעות דבר-מה שלכאורה נולד איתם, הנעוץ בדםנ– באמצעות כישרונותיהם ויכולותיהם השונים.
סוגיית הכישרונות והיכולות, המביאה כה הרבה חוסר שוויון בין בני האדם, מופיעה בפני האנשים בהקשר למחשבת חג המולד. וחג המולד של העתיד יזכיר לאדם בדרך רצינית יותר ויותר את המקור לכישרונותיו ויכולותיו המשתנים על פני האדמה. הוא יהיה חייב לשאול על אודות מקור זה. ואת שיווי המשקל האמיתי בקיום הפיסי הוא ישיג רק כאשר יוכל להצביע באופן הנכון על המקור ליכולותיו, השונות מאלו של אחרים. אור חג המולד – או הגורם המאיר של חג המולד – חייב לתת לבני האדם תובנה על יכולות אלו, לפתור את השאלה הגדולה: האם שורר חוסר צדק בסדר העולם כלפי האדם האינדיבידואלי בין לידה למוות בכל הקשור ליכולות ולכישרונות?
אם ייחדרו בני האדם בתחושה הכריסטיאנית החדשה, ישתנו כמה דברים בראיה האנושית. הם יבינו קודם כל מדוע להשקפת המסתריות של הברית הישנה היה מבט מיוחד על הנביאים. מי היו הנביאים שהופיעו בברית הישנה? היו אלה אינדיבידואלים שקודשו בידי יהוה; אישים אלה אמורים היו להשתמש בדרך המתאימה בכושרות רוחיים מיוחדים, שהתנשאו מעל להמון הרגיל. יהוה חייב היה תחילה לקדש את אותן יכולות שנולדו באדם באמצעות הדם, ואנו יודעים כי יהוה פעל על האדם מן ההירדמות עד ליקיצה. אנו יודעים שיהוה לא פעל אל החיים המודעים. כל מאמין אמיתי של הברית הישנה אמר לעצמו בהלך-הנפש שלו: מה שמבדיל את בני האדם בנוגע ליכולותיהם וכישוריהם, המתעלה אצל הנביאים אפילו לגבהים גאוניים, נולד אמנם עם האדם, אך האדם אינו משתמש בו לטובה אם אינו מסוגל לשקוע בשנתו אל אותו עולם בו מכוון יהוה את אימפולסי הנפש שלו ואת הכישורים הפיסיים התלויים בגוף, ומתמיר אותם מתוך עולם הרוח.
בזאת נרמז לנו על סוד עמוק של השקפת הברית הישנה. אולם השקפת הברית הישנה, גם ההשקפה אודות הנביאים, צריכה לשרור רק שם. לרווחת האנושות חייבות להופיע בהיסטוריה העולמית השקפות חדשות. הדברים בהם האמינו העברים הקדמונים נעשו מקודשים באמצעות יהוה במצב שינה חסר תודעה; בזמן החדש חייב האדם להיות מסוגל להתקדש בעודו ער, בתודעה מלאה. אך זאת יוכל לעשות רק ביודעו שמצד אחד כל הכישורים, היכולות, הכישרונות והגאונויות הטבעיים הם מתת לוציפרי, והם פועלים בעולם באורח לוציפרי כל עוד לא קודשו והוחדרו באימפולס כריסטוס שנכנס לעולם. ניתן לגעת במסתריה משמעותית ביותר של התפתחות האנושות המודרנית כאשר תופסים את גרעין מחשבת חג המולד החדשה, ומצביעים על כך שבני האדם חייבים להבין ולחוש את כריסטוס כשהם עומדים מול כריסטוס כאנשי הברית החדשה ואומרים: עלי להוסיף לשאיפת השוויון של הילד את היכולות, הכישורים והכישרונות השונים. במימד הנצח יביא הדבר רק לטוב לאנושות ולרווחת בני האדם, אם הכישורים, הכישרונות והיכולות הללו יועמדו לשירותו של כריסטוס ישוע, אם האדם ישאף להחדיר את כל ישותו בכריסטוס, כדי שלוציפר יתנתק מן הכישורים, הכישרונות והגאונויות האנושיים[1].
הלך הנפש המוחדר בכריסטוס מנתק מלוציפר את מה שאלמלא כן פועל באורח לוציפרי בקיום הפיסי של האדם. דבר זה חייב לעבור כמחשבה איתנה דרך ההתפתחות העתידית של הנפש האנושית. זוהי מחשבת חג המולד החדשה, הבשורה החדשה על השפעתו של כריסטוס בנפשנו להתמרת היסוד הלוציפרי, יסוד שלא היה נכנס לתוכנו אלמלא התרחקנו מן הרוח, אולם אנו מוצאים אותו בתוכנו עקב העובדה שהולבשנו בגוף פיסי החדור בדם, המעניק לנו את יכולותינו מתוך התורשה. התכונות הללו מופיעות בזרם הלוציפרי, באלמנט הפועל בזרם התורשה הפיסי, אך שואפות להיות נכבשות בחיים הפיסיים בידי מה שיכול האדם לחוש כיום לא באמצעות אינספירציות של יהוה בשינה, אלא בתודעה מלאה, תוך ניצול התחוותו באימפולס כריסטוס. "אתה הכריסטיאני! הפנה עצמך אל מחשבת חג המולד" – כך דוברת הכריסטיאניות החדשה – "והבא כקרבן על המזבח שהוקם לחג המולד את כל ההבדלים בין בני האדם שקיבלת מהדם; קדש את יכולותיך, קדש את כישרונותיך, קדש אפילו את גאונותך, כשאתה רואה אותם מוארים באור היוצא מעץ חג המולד."
בשורת הרוח החדשה דוברת במילים חדשות, ואסור לנו להישאר אטומים וחירשים להתגלות החדשה הדוברת אלינו בתקופה הרצינית שלנו. כשאנו חשים כך נחיה גם עם אותו כוח שעימו אמור האדם לחיות כיום, כדי להגשים את המשימות הגדולות שיוצבו בפני האנושות במיוחד בתקופתנו. נהיה חייבים לחוש את כל כובד מחשבת חג המולד. בעידן שלנו חייב להיכנס בתודעה ערה מה שביקש כריסטוס לומר לבני האדם כאשר ביטא את המילים: "אם לא תהיו כילדים, לא תוכלו להיכנס אל מלכות השמיים." מחשבת השוויון שמגלה הילד, אם אנו רואים אותה במובנה הנכון, איננה מופיעה במילים אלו כתוכחה; שכן הילד שבלידתו אנו נזכרים בליל חג המולד מבשר בבהירות ובדייקנות שאֶל אור כריסטוס, שהתגשם בנפשו של ילד זה, חייבים להיות מופנים הכישורים השונים שאנו נושאים בנו, ומה שעושים מאיתנו כישורים אלה חייב להיות מובא כקרבן על מזבח הילד הזה.
תוכלו לשאול כעת, כשאתם מומרצים בידי רצינות חשיבת חג המולד: כיצד אחֱווה את אימפולס כריסטוס בנפשי שלי? אכן, מחשבה זו נכנסת אל האדם לעיתים קרובות בקושי רב!
המחשבה שאנו מציינים כמחשבת כריסטוס אינה נכנסת אלינו ברגע אחד, באופן זה שאדם יכול לומר כי היא נשתלת בנפשנו ישירות, בסערה. בזמנים שונים היא נשתלת בצורה שונה. כיום על האדם לקלוט באמצעות תודעתו המלאה, הבהירה והערה מחשבות קוסמיות, באופן בו הן מנסות לבשר עצמן בצורה עילגת דרך מדע הרוח האנתרופוסופי, אליו אנו שייכים. באופן בו מתבשרות לאדם מחשבות אלו, אם הן מובנות נכון, הן מסוגלות לעורר בו את האמון בכך שעל כנפי מחשבות אלו תיכנס אליו באמת ההתגלות החדשה, שפירושה אימפולס כריסטוס החדש בזמננו.
נסו לקלוט לתוככם את מחשבות הרוח של ההנהגה הקוסמית באופן שאליו מכוון כאן, בחיוּת אמיתית במובן המתאים לזמננו; נסו לקלוט אותן לא רק כתורה, לא רק כתיאוריה; נסו לקלוט אותן באורח זה שהן יניעו נפש זו שלכם בפנימיותה העמוקה ביותר, יחממו אותה, יאירו אותה ויזרמו דרכה, כך שתישאו אותן בצורה חיה. נסו לחוש מחשבות אלו בחזקה כזו, שהן יהיו לכם כדבר הנכנס אל נפשכם כמו דרך גופכם ומשנה את גופכם. נסו להסיר ממחשבות אלו כל הפשטה, כל יסוד תיאורטי. נסו להגיע לכך שהמחשבות הללו יהיו כמו מזון אמיתי לנפש, נסו להגיע לכך שמחשבות כאלו לא יכנסו לנפשכם כמחשבות בלבד, אלא שבאמצעותן יכנסו אל נפשנו חיים רוחיים המגיעים מעולם הרוח. הפכו עצמכם באינטימיות בפנימיותכם| לאחד עם מחשבות אלו, ואז תבחינו בשלושה דברים. תבחינו כי מחשבות אלו יסלקו בהדרגה בכם עצמכם דבר-מה שנכנס במיוחד בעידן שלנו, עידן נפש התודעה, בצורה ברורה אל נפשות בני האדם: מחשבות אלו, ויישמעו ככל שיישמעו, מסלקות מבני האדם את האנוכיות! כשתתחילו להרגיש שמחשבות אלו ממיתות את האגואיזם, משתקות את האנוכיות – אזי, ידידיי היקרים, הרגשתם את האלמנט החדור-בכריסטיאניות של מחשבות מדע הרוח האנתרופוסופי. וכשתרגישו, כדבר שני, כי ברגע בו באופן כלשהו מופיע לכם בעולם חוסר-אמת, בין אם כשאתם עצמכם מנסים לעקוף את האמת או כשמופיע לפניכם חוסר-האמת מצד אחר, כשאתם חשים שברגע בו נכנס חוסר-האמת אל ספירת החיים שלכם, מתייצב לצדכם אימפולס – כמתרה או כמצביע על האמת – שאינו מניח לחוסר-האמת להיכנס אל חייכם, הדורש מכם כאתראה להתמודד עם האמת; אז תרגישו שוב, מול החיים הנוטים כיום כה הרבה למראית-העין, את אימפולס כריסטוס החי. האדם לא יוכל בנקל לשקר כלפי מחשבות הרוח של האנתרופוסופיה, או שלא תהיה לו תחושה ביחס למראית-העין וחוסר-האמת. במחשבות ההתגלות הכריסטיאנית החדשה תוכלו להרגיש – בהתעלם מכל הבנה אחרת – מורה דרך לתחושת האמת.
אם תביאו זאת לידי כך שלא תחפשו הבנה תיאורטית גרידא למדע הרוח, כפי שמחפשים במדע אחר, אלא שהמחשבות ייחדרו בכם עד לרמה כזו שתרגישו: כך הוא הדבר כשמחשבות אלו הופכות .האמת – אזי מצאתם את אימפולס כריסטוס בדרך השניה. וכאשר, כדבר שלישי, אתם חשים עוד שמתוך מחשבות אלו זורם דבר-מה עד לתוך גופכם, אך פעיל במיוחד בנפש, אלמנט המתגבר על המחלה, המבריא את האדם ומרענן אותו, כשאתם מרגישים את הכוח המצעיר, המרענן, אויב-המחלה של מחשבות אלו, אז חשתם את החלק השלישי של אימפולס-כריסטוס הנטוע במחשבות הללו. שכן זהו הדבר אליו שואפת האנושות עם החכמה החדשה, עם הרוח החדשה: למצוא את האפשרות, מתוך הרוח עצמה, לנצח את האנוכיות, לנצח את מראית-העין של החיים; לנצח את האנוכיות באמצעות האהבה, לנצח את מראית-העין של החיים באמצעות האמת ולנצח את גורם-המחלה באמצעות המחשבות הבריאות המציבות אותנו בהרמוניה עם הרמוניות היקום, משום שהן נובעות מן ההרמוניה של היקום.
לא כל מה שנאמר כאן ניתן להשגה כיום, משום שהאדם נושא בתוכו מורשת קדומה. אין זה אלא חוסר הבנה כאשר אותם פוליטיקאים של הרוח כמו "המדע הנוצרי" הופכים את המחשבה על היסוד המבריא של הרוח לקריקטורה. אך גם אם בגלל המורשת הקדומה לא משיגה מחשבה זו חוזק מספיק כדי להגיע למה ששואף האדם להשיג באמצעותה – שאיפה אנוכית – זוהי מחשבה בעלת אלמנט מבריא. מי שמבין בדברים יוכל לומר לכם: מחשבות מסוימות יבריאו אתכם. אדם זה יותקף אמנם בנקודת זמן מסוימת בידי מחלה זו או אחרת; אכן, העובדה שכיום איננו מסוגלים עדיין להבריא מכל המחלות באמצעות זרימת מחשבות, היא תוצאת מורשת קדומה. אך האם תוכלו לומר אילו מחלות הייתם מקבלים לולא היתה ברשותכם מחשבה זו? האם תוכלו לומר שחייכם היו מתנהלים באותו מצב בריא לולא היו ברשותכם המחשבות הללו? האם תוכלו לומר אצל אדם מסוים שפנה למדע הרוח האנתרופוסופי והגיע עד לגיל ארבעים וחמש: הרי הוא נפטר בגיל ארבעים וחמש – כשאינכם מסוגלים לספק את ההוכחה שללא מחשבות אלו היה מת בגיל ארבעים ושתיים או ארבעים? האדם חושב תמיד על הצד ההפוך כשהוא מתקרב למחשבות כאלו. הוא מסתכל על מה שלא יכול להינתן לו בגלל הקארמה שלו; הוא אינו מסתכל על מה שניתן לו הודות לקארמה שלו. אך אם למרות כל מה שמגיע לסתירה עם העולם הפיסי החיצוני, תסתכלו על הדברים דרך כוח האמון הפנימי שתשיגו באמצעות היכרות אינטימית עם מחשבות מדע הרוח, תרגישו גם את היסוד המבריא המגיע עד לגוף הפיסי, את היסוד המרענן, המצעיר, כאלמנט שלישי, האלמנט של כריסטוס כמרַפֵּא, אותו הוא מביא אל הנפש האנושית עם התגלויותיו המתמשכות.
רצינו להתעמק, ידידיי היקרים, במחשבת חג המולד, הקשורה כה בקירבה עם המסתורין של לידת האדם. רצינו להביא לפני נפשנו במספר קווים את אשר מתגלה לנו כיום מן הרוח כקו מקשר של מחשבת חג המולד. נוכל להרגיש כי זהו יסוד מחזק, דבר הנושא אותנו בחיים. נוכל להרגיש שהוא מציב אותנו באימפולסים של התפתחות העולם, ויהיו אלה כאשר יהיו, כך שנוכל להרגיש עצמנו כאחד עם אימפולסים אלוהיים אלה של התפתחות העולם, כך שנוכל להרגיש אותם, שנוכל ליצור מהבנה זו כוח בעבור הרצון שלנו, אור בעבור חיי הדימויים שלנו.
כריסטוס אמר: "אהיה עמכם כל הימים עד לסוף האדמה." זו אינה פראזה, זוהי אמת. כריסטוס לא רק מתגלה דרך האוונגליונים; כריסטוס נמצא איתנו, כריסטוס מתגלה כל הזמן. אנו צריכים שתהיה לנו אוזן כדי להאזין למה שהוא מגלה שוב ושוב באופן חדש בזמן החדש. אם אין לנו כל אמונה בהתגלויות חדשות אלו, אנו נחלשים; אנו מתחזקים כשיש לנו אמונה זו.
כשיש לנו האמונה בהתגלות חדשה זו אנו מתחזקים, והיא מהדהדת גם מן הכאבים והטרגדיות של החיים. אנו עוברים עם עצם נפשנו דרך חיים ארציים חוזרים, בהם מתגשם גורלנו. למחשבה זו, המאפשרת לנו לחוש את הרוחי שמאחורי החיים הפיסיים, אנו מגיעים רק אם אנו קולטים לתוכנו במובן הכריסטיאני הנכון את ההתגלויות המתמשכות. הכריסטיאני האמיתי אמור, במובן של זמננו, כשאורות עץ חג המולד עומדים לפניו, להתחיל לחיות עם המחשבות המחזקות העשויות להגיע אליו היום מן ההתגלויות החדשות לחיזוק רצונו, להארת חיי הדימויים שלו. ועליו להרגיש שעם הכוח והאור של מחשבות אלו הוא מסוגל להתקרב בשנה הכריסטיאנית למחשבות האחרות, המזכירות את מסתורין המוות: מחשבות הפסחא, המציבות לפני הנפש את חוויית-האדמה של הקיום הארצי האנושי כרוחית. את כריסטוס נחוש יותר ויותר כשאנו מסוגלים להציב את קיומנו בקשר הנכון עם קיומו. הרוזנקרויצר של ימי הביניים שנקשר לכריסטיאניות אמר:
Ex Deo nascimur,
In Christo morimur,
Per Spiritum Sanctum reviviscimus.
מן האלוהות נולדנו, כשאנו רואים עצמנו כבני אדם כאן על כדור הארץ. אל כריסטוס אנו מתים. ברוח הקודש נקום שוב לתחייה. אולם דבר זה נוגע לחיינו, לחיינו האנושיים. נתבונן מחיינו שלנו על חיי כריסטוס, ואז נקבל את אשר מיוצג בחיינו כתמונת-ראי: מן האלוהות נולדנו, אל כריסטוס אנו מתים, ברוח הקודש נקום שוב לתחייה. אנו יכולים לבטא זאת כאמת של כריסטוס שחי בינינו כאחינו הראשון, אנו חשים זאת כעת כישות כריסטוס המוקרנת מתוכו ומשתקפת בישותנו האנושית בתמונת-ראי: מתוך הרוח נוצרתָ – כפי שכתוב באוונגליון לוקאס, בתיאור של ירידת היונה – מתוך הרוח נוצרתָ, בגוף האנושי אתה מת, באלוהות תקום שוב לתחייה.
אנו קולטים במובן הנכון את האמיתות הנצחיות רק בראותנו אותן בהשתקפות-הראי הנוכחית שלהן, לא כשאנו הופכים אותן לאבסולוטיות ומופשטות. וכשאנו מרגישים עצמנו כאדם – לא רק במובן המופשט אלא כאדם העומד באורח אמיתי בתקופה בה זוהי חובתנו לפעול ולחשוב מתוך התקופה עצמה – אז ננסה לקלוט את כריסטוס שיישאר איתנו עד סוף מהלך האדמה בשפתו הנוכחית, כפי שהוא מלמד אותנו אודות מחשבת חג המולד, מאיר אותה ומחזק אותנו באמצעותה. אז נשאף לקלוט את כריסטוס לתוכנו בשפתו החדשה, משום שכריסטוס חייב להיות קרוב אלינו. אז נוכל להגשים את משימת כריסטוס האמיתית באמצעותנו אנו, על כדור הארץ כמו גם לאחר המוות. האדם של כל תקופה ותקופה חייב לקלוט את כריסטוס בדרכו שלו. בני האדם קולטים זאת כשהם מביטים במובן הנכון על שני עמודי הרוח החזקים הגדולים, על מחשבת חג המולד ומחשבת הפסחא. כך אמר המיסטיקאי הגרמני המעמיק בן שלזיה אנגלוס סילסיוס בהביטו על מחשבת חג המולד:
גם אם ייוולד כריסטוס אלף פעם בבית לחם
ולא בתוכך – תישאר אבוד לנצח.
ובמבט על מחשבת הפסחא:
צלב גולגתא לא יוכל להושיעך מן הרע,
אם לא הוקם בתוכך עצמך.
אמת לאמיתה. כריסטוס חייב לחיות בנו כדי שנהיה בני אדם לא במובן האבסולוטי, אלא בני אדם של תקופה מסוימת. עלינו לנסות להוליד את כריסטוס בתוכנו באופן בו נשמעים דבריו בזמננו. עלינו לחפש את כריסטוס, להוליד אותו בתוכנו לשם חיזוקנו, לשם הארתנו, כפי שהוא נשאר איתנו כעת, כפי שהוא רוצה להישאר איתנו בני האדם דרך כל הזמנים עד לסוף ימי האדמה, באופן בו הוא רוצה כעת להיוולד בנפשותינו. אם אנו מנסים איפוא לחוות בנפשנו שלנו את לידת כריסטוס בימינו אלה, כפי שהיא מאירה אל תוך נפשנו ומחזקת אותה כאור הנצחי והכוח הנצחי בזמן, או אז אנו מסתכלים באופן הנכון על לידתו ההיסטורית של כריסטוס בבית לחם ועל השתקפותה בנפשנו שלנו.
גם אם ייוולד כריסטוס אלף פעם בבית לחם
ולא בתוכך – תישאר אבוד לנצח.
אנו מתעמקים באמת במחשבת חג המולד באופן בו הוא מניח בנפשנו כיום את המבט על לידה זו שלו, לידתו באירועים האנושיים, לידתו בנפשנו שלנו. ואז אנו מביטים על אותו חג מולד, שאנו אמורים להרגישו כשהוא מפציע למען חיזוק מחודש והארה מחודשת של האדם באירועים רעים וכואבים שעולים בזמננו, ועוד יעלו.
"ממלכתי", כך אמר כריסטוס, "אינה מן העולם הזה". משפט הדורש מאיתנו, אם אנו מסתכלים על לידתו במובן הנכון, למצוא בנפשנו שלנו את הדרך לאותה ממלכה בה נמצא הוא, לחזק את עצמנו במקום בוא נמצא הוא, להאיר אותנו כאשר שורר חושך וחוסר אונים, מתוך האימפולסים הבאים מאותו עולם שממנו הוא עצמו דובר, ממנו מבשרת עצמה שוב ושוב הופעתו בחג המולד. "ממלכתי אינה מן העולם הזה". אך הוא הביא ממלכה זו אל העולם הזה, כדי שנוכל לקבל ממנה כוח, נחמה, ביטחון ותקווה בכל מצבי החיים אם אנו רק רוצים להגיע אליו, להפנים בלבנו את מילותיו, מילים כמו אלה: "אם לא תהיו כילדים, לא תיכנסו אל מלכות השמיים".
————————————————————————————
- בהקשר זה ר. גם: "אני-עולם ואני-אדם, ישויות על-חושיות מיקרוקוסמיות, טבעו של כריסטוס", הרצאה של שטיינר במינכן, 9 בינואר 1912, הופיע בעברית ב"עיונים אזוטריים" כרך 5 (הערת המתרגם). ↑