מאת אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

פתיחה – התגלותו ופעילותו של ה'אני'

נקודת המוצא לתהליך כתיבת מאמר זה, הוא רצון להמחיש ולהביא לידי ביטוי כמה ממאפייני התגלותו ופעילותו של ה'אני' היוצר, האמן שבנו, מחולל יצירת חיינו הייחודית. וזאת, מתוך תקווה שמאפיינים אלו יעוררו השראה ואף התלהבות בליבם של בני אדם המבקשים ליצור ולעצב את נתיב חייהם מתוך תודעת יצירה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית, בהתאם לנסיבות חייהם ואופיים.

התגלותו ופעילותו של ה'אני' היוצר, האמן שבנו, משתקפת ובאה לידי ביטוי 'לאורכה ולרוחבה' של דרך האנתרופוסופיה – ביצירה ה'גיתהאנית-שילריינית', בנתיב הפילוסופי שבליבו 'הפילוסופיה של החירות', בספרות היסוד האנתרופוסופית, במגוון רחב ועשיר של הרצאות שנשא שטיינר במהלך חייו וביוזמות שצמחו מתוך ובהשראת דרך חיים זאת.

במאמר הנוכחי, הכניסה למרחב התגלותו ופעילותו של ה'אני' נעשית בעיקר באמצעות תכנים מתוך הפרק השמיני בספר 'הפילוסופיה של החירות', שכותרתו 'יסודות החיים'. פרק זה מהווה סיכום של החלק הראשון – 'מדע החירות', ופתיחה לחלק השני של הספר – 'הממשות של החירות'.

בחירה בתכני פרק זה נעשתה מתוך כוונה להתמקד בנושא חיוני ורלבנטי עד מאד לעניות דעתי והרגשתי, נושא הבא לידי ביטוי ומשתקף בהתגלותו ובפעילותו של ה'אני האנושי' והוא: טיפוח היכולת להתנסות בהוויית החיים שבחשיבה, בחוקיות רעיונית ותיאורטית כמציאות רוחנית ממשית, ומתוכה, בהשראתה, לחולל יצירה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית ייחודית.

עתה עשוייה להישאל השאלה: האם תכנים אלו מתוך הפרק השמיני בספר 'הפילוסופיה של החירות' אכן יוצרים מקור להשראה, מעיין חיים וקרקע פורייה עבור בני אדם המבקשים לטפח את יכולתם להתנסות בחוקיות רעיונית ותיאורטית כמציאות רוחנית ממשית ובהשראתה, לחולל את יצירת חייהם הייחודית? תוכן הדברים המובאים במאמר זה מבטאים ומשקפים את התייחסותי לשאלה מהותית זו.

בהקדמה הראשונה לספרו 'הפילוסופיה של החירות', שנכתבה ב-1894 מאפיין שטיינר ספר זה כיצירה פילוסופית אמנותית, שהתנסות בתכניה, בחוקיות הרעיונית והתיאורטית החיה שבאה לידי ביטוי ומשתקפת בה, עשויה אכן להיות מקור השראה חיוני ומעשי לאלו המבקשים לעצב את נתיב חייהם מתוך תודעת יצירה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית. וכך הוא כותב:

"תחומי החיים רבים. לכל אחד ואחד מהם מתפתחים מדעים ייחודיים, אך החיים עצמם הם אחדות וככל שמשתדלים המדעים להתעמק בתחומים הנפרדים, הם מתרחקים מראיית העולם כשלמות חיה. חייב להימצא ידע, המחפש במדעים הנפרדים את היסודות שישיבו את האדם אל מלאות החיים. באמצעות ממצאיו מנסה המומחה המדעי לעורר מודעות לעולם ולדרכי פעולתו. בספר זה, המטרה היא פילוסופית. המדע עצמו יעשה לחי באופן אורגני. המדעים הנפרדים הם בבחינת שלבים מוקדמים לידע שאנו מנסים לרכוש כאן.

יחס דומה מתקיים באמנויות. המלחין עובד על יסוד תיאוריית ההלחנה. תיאוריה זו היא אוסף של כללים שיש לדעת אם רוצים להלחין. בהלחנה הופכים כללי ההלחנה למשרתי החיים, למשרתי המציאות. בדיוק במובן הזה, פילוסופיה היא אמנות. כל הפילוסופים האמיתיים היו אמנים בתחום המושגים. בעבורם, רעיונות אנוש היו החומר האמנותי, והמתודה המדעית היתה הטכניקה האמנותית.

כך זוכה החשיבה המופשטת בחיים אינדיבידואליים ממשיים. הרעיונות (האידיאות) הופכים לכוחות חיים רבי עוצמה. אזי אין לנו רק ידע על הדברים אלא הפכנו את הידע לאורגניזם ממשי השולט בעצמו. מודעותנו הממשית, הפעילה, התעלתה מעל לקבלה סבילה גרידא של אמיתות."

מרחב יצירה שבו מטופחת היכולת להתנסות בחוקיות רעיונית ותיאורטית כמציאות רוחנית-אמנותית חיה הוא ספירת אמנות המוזיקה. המלחין (קומפוזיטור) שומע את צלילי הקומפוזיציה שאותה הוא יוצר ב'אוזני רוחו'. בטהובן שמע את צלילי הסימפוניה התשיעית שכתב ב'אוזני רוחו' כאשר כבר היה חירש כמעט לחלוטין. במובנים רבים ניתן גם לומר, שהמלחין 'רואה בעיני רוחו' את המרקם הצלילי-מוזיקלי שאותו הוא יוצר.

ואולם, נראה שקשה יותר לטפח גישה אמנותית מעשית לתכני 'הפילוסופיה של החירות' בהשוואה למרחב היצירה המוזיקלי, בו מתקיימת זיקה ישירה ובלתי אמצעית בין התוכן המוזיקלי הרוחני ובין הביצוע בפועל של אותו תוכן בשירה או נגינה. כדי לטפח את אותה גישה ל'אמנות הפילוסופיה', יש ללמוד את תוכנה של היצירה, ובמקרה זה את 'הפילוסופיה של החירות', כמו שמלחינים ומנצחים, זמרים ונגנים לומדים 'פרטיטורה מוזיקלית' – באופן יסודי ומעמיק, שאמור להוביל להכרת היצירה בעל-פה.

קריאה פעילה, חוזרת ונשנית בתכנים אלו מתוך הפרק 'יסודות החיים', בדומה ללימוד יצירה מוזיקלית לקראת ביצועה האמנותי, עשויה לסייע למבקשים להתנסות במאפייני התגלותו ופעילותו של ה'אני' האנושי, ובהשראת התנסות זו, ליצור ולעצב את נתיב חייהם.

'יסודות החיים'

את הפרק 'יסודות החיים' פותח שטיינר במילים: "הבה נחזור על מה שהשגנו בפרקים הקודמים. העולם מופיע לפני האדם כריבוי, כסך של פרטים. אחד הפרטים האלה, ישות בין ישויות הוא-הוא עצמו. לפן זה של העולם אנו קוראים פשוט הנתון, וכשאין אנו מפתחים אותו באמצעות פעילות מודעת אלא פשוט מוצאים אותו לפנינו, אנו מכנים אותו רושם.

בתוך עולם הרשמים אנו קולטים כרושם את עצמנו. רושם עצמיות זה היה נותר כאחד מני רבים, אילו לא התנשא מתוכו דבר-מה שמוכיח עצמו כבעל יכולת לקשור את כל הרשמים זה אל זה, ולכן גם את סך כל הרשמים האחרים לרושם של עצמנו. דבר זה, העולה מתוכנו, שוב אינו רושם בלבד וגם אינו נתון לנו בפשטות כמו הרשמים. הוא נוצר באמצעות פעילותנו שלנו.

תחילה נראה שהוא קשור במה שאנו קולטים כעצמיותנו. אבל על פי משמעותו הפנימית הוא חורג אל מעבר לעצמיות. לרשמים הבודדים הוא מוסיף הגדרות רעיוניות, ואלה קשורות זו בזו ומעוגנות בשלמות אחת. את מה שנרכש מתוך רושם העצמיות הוא מגדיר באותו אופן רעיוני שבו הוא מגדיר גם את הרשמים האחרים, ומציבו כסובייקט, או "אני", לנוכח האובייקטים. אותו "דבר-מה" [שמוכיח עצמו כבעל יכולת לקשור את כל הרשמים זה אל זה, ולכן גם את סך כל הרשמים האחרים לרושם של עצמנו, א.ב.ד.] הוא החשיבה, וההגדרות הרעיוניות הן המושגים והרעיונות.

לכן מתגלה החשיבה קודם לכול ברושם העצמיות. אבל אין היא סובייקטיבית בלבד, כי העצמיות מאפיינת את עצמה כסובייקט רק באמצעות החשיבה. התייחסות חשיבתית זו אל עצמה, היא המגדירה בחיים את אישיותנו. באמצעותה אנו מקיימים הווייה רעיונית טהורה. באמצעותה אנו חשים שאנו ישויות חושבות."

תוכן חלק זה, הפותח כאמור את הפרק 'יסודות החיים', שופך אור על חידת מאפייני התגלותו ופעילותו של ה'אני האנושי'. הוא מסייע לנו לראות ולחוות את ה'אני' כעצמיות, שביכולתה להגדיר עצמה באמצעות חשיבה פעילה כאחד הרשמים, כסובייקט נוכח שאר הרשמים וכך, להגיע לידי 'מודעות עצמית' בתוך מרחב אחדותי ממשי. והתנסות זו מהווה צעד חיוני ומשמעותי בדרך חיים לידיעה עצמית וידיעת עולם, בנתיב לגילוי וטיפוח האינדיבידואליות האנושית.

אך האם אנחנו אכן חווים עצמנו בדרך זו שאותה מתאר ומאפיין שטיינר בפתח הפרק 'יסודות החיים'? ואם עדיין לא, או רק באופן חלקי, כיצד עלינו להתאמן ולתרגל כדי שאכן נחווה בחיות וב'טבעיות רוחנית-אמנותית' את אותה מציאות, המכונה כאן 'יסודות החיים'?

בעצם, עלינו לעבור תהליך פילוסופי-אמנותי המתואר בחלקו הראשון של הספר שכותרתו כאמור, 'מדע החירות'. תהליך זה יש לעבור אט אט, יחד עם שותפים לדרך זו במשך תקופת זמן ממושכת וכך, 'למקם את ישותנו העצמית', את ה'אני' היוצר, את האמן שבנו, במרחב יצירה רוחני-ביוגרפי, אמנותי-רליגיוזי. כך ניתן להתייחס ליצירה פילוסופית זו כיצירת אמנות, בדומה לדרך שבה מתייחסים ליצירת אמנות מוזיקלית.

תיאורו של שטיינר את 'יסודות החיים' הינו בפועל תיאור ואיפיון של מרחב יצירה חברתי, בו חווה עצמו האדם כ'עצמיות רוחית' החולקת מרחב רוחני וחברתי אחדותי עם כלל ישויות העולם סביב, ובהן ישויות אנוש היוצרות אף הן את נתיב חייהן ושותפות לו ביצירתן.

קשה להבין ולחוות את מהותה והוויית חייה של ישות החשיבה

בתוספת למהדורה של שנת 1918, בהתייחסות לפרק השמיני שבו מדובר כאן, כותב שטיינר: "הקושי לתפוס את מהות החשיבה באמצעות ההתבוננות, נעוץ בעובדה שהיא חומקת על נקלה מן הנפש המתבוננת, בעת שזו מנסה למקד בה את תשומת ליבה. כך נותרת בפניה רק ההפשטה המתה, גווייתה של החשיבה החיה.

אם אנו מסתכלים בהפשטה זו בלבד, נמצא עצמנו בנקל נדחפים אל 'מיסטיקת הרגש' או ל'מטפיזיקה של הרצון', הנראות כה "מלאות חיים" לעומתה. אז ייראה לנו מוזר אם מישהו ינסה לתפוס את מהות המציאות ב"מחשבות בלבד". אבל מי שמגיע לידי חיים בחשיבה, יודע שאי אפשר כלל להשוות את ההתנסות בעושר הפנימי ובשלווה הפנימית, שהיא עם זאת תנועה פנימית של חיים אלה, עם השחייה ברגשות גרידא או עם ההתוודעות אל יסוד הרצון, מה גם שהיא נעלה מהם.

דווקא בגלל העושר והשפע הפנימי של ההתנסות, נראית בבואתה של ההתנסות לנפש, הנמצאת בעמדתה הרגילה, כמתה, כמופשטת. אין עוד פעולה נפשית אנושית שקל כל כך לא להבין כמו החשיבה. רגישה ורצייה ממלאות את הנפש בחום כשאנו מחיים בתוכה את מצבם המקורי. החשיבה מותירה אותנו בנקל קרים בזמן שאנו נזכרים בה. חיי הנפש נראים אז כאילו יבשו.

אבל זהו רק הצל המתגלה בחוזקה של הווייתה האמיתית החמה, החדורה אור והמעמיקה חדור לתופעות העולם. לחדירה זו גורם כוח, הזורם דרך פעילות החשיבה עצמה, והוא כוח האהבה בצורתו הרוחנית.

אין כאן סיבה לטעון כי מי שרואה כך את האהבה בחשיבה הפעילה, משליך אל החשיבה רגש, היינו אהבה. כי למעשה טענה כזו אינה אלא הוכחה למה שנאמר כאן. מי שפונה אל מהות החשיבה, מוצא בה הן רגש והן רצון, ואת אלה בעמקי הווייתם. מי שפונה מן החשיבה והלאה, לעבר רגש ורצון "בלבד", מאבד את הווייתם האמיתית."

לאור דברים אלו עשויים אנו לשאול: מה עלינו לעשות כדי לעורר את אותו כוח הזורם דרך פעילות החשיבה עצמה, והוא כוח האהבה בצורתו הרוחנית? תשובה כהתנסות לשאלה זו, עשויה להוביל אותנו צעד אחד משמעותי קדימה, בתהליך טיפוח היכולת להתנסות בהוויית החיים שבחשיבה, בחוקיות רעיונית ותיאורטית כמציאות רוחנית ממשית.

סיוע בטיפוח היכולת להתנסות בהוויית החיים שבחשיבה, בחוקיות רעיונית ותיאורטית כמציאות רוחנית ממשית עשויים אנו לקבל באמצעות אימון ותרגול במרחב היצירה המוזיקלי שאותו כבר הזכרנו. כל אחד מאיתנו נחשף למגוון שירים ומנגינות, בהתאם להעדפותיו המוזיקליות.

מי שמבקש ללמוד את השפה המוזיקלית, את 'התיאוריה הבסיסית של המוזיקה' ולהתנסות בה, נכנס דרך 'שער הצלילים והמרווחים' אל 'מרחב החשיבה המוזיקאלית החיה'. כאשר שרים אנו ומנגנים מנגינות פשוטות ומוכרות, ואחר כך, 'שרים ומנגנים אותן בליבנו', אזי 'נעה' נפשנו מעלה ומטה עם המנגינה, פועמת ונושמת במגוון מקצבים עשיר עד מאד, גם כאשר המנגינה נשמעת בליבנו בלבד.

'אין קיצורי דרך', אך האימון והתרגול הינם פשוטים יחסית. יש להיעזר במוזיקאי שיכול ללמד אותנו את יסודות המוזיקה, תוך דגש על טיפוח היכולת לחוות מקצבים בעלי אופי שונה, פיתוח מיומנות שמיעת מרווחים שונים שבין הצלילים וכושר לנוע בין הצלילים דרך המרווחים. כושר זה, אחרי שנרכש, מאפשר לנו ליצור דימוי חי ומוחשי עד מאד, באשר למהותה החיה של החשיבה והחוקיות התיאורטית כמציאות רוחנית מלאת חיים ועשירה בתנועה של ממש.

טיפוח תודעת יצירה רוחנית ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית

"והיה כעץ שתול על פלגי מים,

אשר פריו ייתן בעיתו,

עלהו לא ייבול,

וכל אשר יעשה, יצליח

(תהילים פרק א')

אני מניח שמי שהצליח להגיע עד כאן בתהליך קריאת המאמר, שאל את עצמו מהי המשמעות המעשית של המינוח 'תודעת יצירה רוחנית ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית'. אם כן, אנסה לתאר ולאפיין מינוח זה, עד כמה שניתן במסגרת מאמר זה.

תכני הספר 'כיצד קונים דעת עולמות עליונים?' באים לידי ביטוי ומשתקפים בשלושת חלקיו העיקריים:

א. הכנה – טיפוח חשיבה רוחנית חיה, חשיבה תמונתית, אימגינטיבית.

ב. הארה – טיפוח חיי רגש החדורים חשיבה רוחנית תמונתית, אימגינטיבית – תודעת יצירה אינספירטיבית-אמנותית.

ג. התקדשות – טיפוח חיי רצון אנושיים, חדורי חשיבה רוחנית חיה, מתוך תודעת יצירה אינספירטיבית-אמנותית, המאפשרים את הגשמתה של יצירה אינטואיטיבית-רליגיוזית.

עיקר תשומת הלב בספר זה מופנית לתהליכי ההתפתחות הנפשית-רוחית שעל האדם לעבור באופן מודע, כדי להכשיר עצמו לקראת כניסה מודעת ויציבה אל מרחבי הקיום העל-חושיים, ובהשראת כניסה מודעת זו, להפרות את פעילותו הארצית. כמובן שהחל בצעדים הראשונים ועד סוף ספר זה, ישנה התייחסות עשירה ומפורטת לפעילות הנדרשת בחיי היומיום השוטפים, בזיקה שעל האדם הצועד בדרך זו ליצור עם סביבתו במגוון מרחבי פעילותו. ואולם, הנושא העיקרי הוא 'כיצד קונים דעת בעולמות העליונים', כותרת הספר.

בו זמנית, במקביל לתהליך התקדשות המתואר בספר 'כיצד קונים דעת עולמות עליונים?' מתרחש מהלך התקדשות בפעילותו של האדם במגוון מרחבי היצירה בהם הוא חי ויוצר. ומהלך זה הינו בעצם דרך חיים 'להיות אדם בקהילה', נתיב ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית, הפתוח בפני כל אדם הרוצה לצעוד בו. ותהליך זה מתאפיין בכך, שהוא נוצר מתוך היצירה הרוחנית-ביוגרפית של כל אחד מהשותפים ליצירה הקהילתית, תוך יצירת מרחב המאפשר הגשמה עצמית.

לעניות דעתי והרגשתי, לאור התפתחות מגוון רחב ועשיר של יוזמות מתוך דרך האנתרופוסופיה במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, ובעיקר – האימפולס החינוכי-קהילתי והביוגרפי-תרבותי, יש לראות בדרך החיים 'להיות אדם בקהילה' את נקודת המוצא לנתיב האנתרופוסופיה.

דרך חיים זו, ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית, הינה נתיב אימון ותרגול רוחני-ביוגרפי, המתחיל מתוך עצם המפגש עם נסיבות החיים בהם חי ויוצר האדם, מתוך 'תודעת רצון אינטואיטיבית'. מפגש זה מעורר באדם השראה, 'אינספירציה' לעיצוב אמנותי של נתיב חייו וסביבתו. וכדי שיוכל לעשות זאת, עליו ליצור חזון חי, תמונתי, 'אימגינטיבי', באמצעות כוח החשיבה התמונתית, אותה טיפח בזיקה לחיי היומיום השוטפים, ליצירתו הביוגרפית הייחודית.

כך עשויים להפרות שני נתיבים מקבילים ומשלימים אלו זה את זה: הנתיב הפנימי יותר, המתואר בין השאר ב'פילוסופיה של החירות' וב'כיצד קונים דעת בעולמות העליונים?' מאפשר טיפוח כשרים נפשיים-רוחיים שהינם חיוניים עד מאד ליצירתה ועיצובה של 'יצירת חיינו', הביוגרפיה שלנו. בו-זמנית ובמקביל, צועדים אנו בדרך חיים 'להיות בני אדם בקהילה', מתוך תודעת יצירה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית.

כפי שראינו, ישנו קושי לחוות את החיים בחשיבה, את החוקיות הרעיונית והתיאורטית כמציאות רוחנית ממשית. הדרך להתמודד עם קושי זה היא להתמודד.. ללמוד אט אט 'להכות בעדינות ובנחישות בסלע, 'עד שיצאו ממנו מים'. לחיות וליצור מתוך פעילות קשובה, הקשבה פעילה.

בעצם, ניתן לומר שטיפוח חשיבה חיה המאפשרת לנו לחוות את החוקיות הפועלת בחיי האדם והעולם הינו מהלך שיוצר זיקה אינטימית, אורגנית, בין השורשים הרוחניים-חשיבתיים העומדים בבסיס הוויית העולם והאדם, ובין שורשי הנשמה הייחודית שלנו, המגשימה עצמה כ'ישות אדם עולם' במגוון מרחבי היצירה העיקריים בהם היא חיה, פועלת ויוצרת.

מתוך שורשי החשיבה החיה הקושרת באופן רוחני-יצירתי בין אדם לעולם, צומחים חיי רגש אינדיבידואליים, המאפשרים לאדם לבטא ולהגשים עצמו באופן מקורי, ייחודי, במרחב קהילתי עם שותפיו למרחבי יצירתו השונים. כך מתפתחת ומעמיקה תודעת היצירה האמנותית.

היצירה התרבותית האנושית מגיעה לשיאה במרחב הקהילתי, בו חווה האדם את הזיקה החיה והמפרה בין תודעת היצירה הרוחנית-ביוגרפית לזו האמנותית-רליגיוזית.

אחרית דבר

נחתום מאמר זה, המוקדש להתגלותו ופעילותו של ה'אני' היוצר, האמן שבנו, מחולל יצירת חיינו הייחודית, בשירה של זלדה 'קידוש'. שיר ייחודי זה פותח שער אל תוך אותו מרחב מקודש, בו מתגלה ופועל ה'אני האנושי'.

הלל לסבי,

בקרדומי אש ופז

הלם במצוק,

במילי הקידוש הקיש,

שער פתח בלב הדווי

למרחב משתרע אל סוף שנות קיום,

כסיל וכימה בבור עוני

העז לארח,

ותוככי ענות אבל

יין שתה

לכבוד מסעם הזורח.

את ליבנו הוציא מן האופל

אל בדולח השבת,

מבוהו יאושים

אל חג ידידות,

רעה עם הרים ויערות

עם אילות השדה וציפורי עדן.

והלל למילים הקדושות,

שהינן אחיות קטנות

לערב הרך,

וכמוהו תדענה לפתוח

דלתות

של פנים האני

ואלף שעריו,

עד כי זרם נפשי,

זה החי החופשי

יתערב בזרמו של היקום.

הדליקו נר,

שתו יין,

השבת קטפה בלאט

את השמש השוקעת,

השבת יורדת לאט

ובידה שושנת הרקיעים.

איך תשתול השבת

פרח עצום ומאיר

בלב צר ועיוור?

איך תשתול השבת

את ציץ המלאכים

בלב בשר משוגע והולל.

התצמח שושנת האלמוות

בדור של עבדים

לאימה,

בדור של עבדים,

להרס,

בדור של עבדים

למוות?!

הדליקו נר!

שתו יין!

השבת יורדת בלאט

ובידה הפרח,

ובידה

השמש השוקעת…