רודולף שטיינר

GA205

תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

(מופיע גם בסדרה “הפסיכואנליזה לאור האנתרופוסופיה”,GA143)

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 4

הכרה רוחנית של האיברים ופעולתם לתוך ההתגשמויות הארציות הבאות;

זיכרונות, מחשבות כפייתיות, טירוף, הזיות;

תרפיה רציונלית

דורנאך, 2 ביולי 1921

היום הייתי רוצה להמשיך להתייחס להיבטים מסוימים שכבר הצגתי אתמול. אזכיר לכם משהו שרובכם כבר שמעתם ממני. כאשר האדם עובר דרך המוות, הגוף הפיזי נשאר מאחור בתוך כוחות האדמה, הגוף האתרי מתמוסס בכוחות הקוסמיים, והאדם ממשיך את חייו, את קיומו בספֵירות הנמצאות בין המוות ללידה החדשה. אמרתי שאנו יכולים להתחקות בתוך האדם עצמו אחר הכוחות המעצבים שעוברים מהתגשמות אחת לשנייה.

אנו יודעים שהאדם במהותו הוא ישות המורכבת משלושה חלקים עצמאיים. אני מתכוון תחילה לכוחות המעצבים של הגוף הפיזי, של המערכת הפיזית. יש לנו את מערכת העצבים והחושים, שמשתרעת כמובן בכל הגוף, אך ממוקמת בעיקר בראש; יש לנו את המערכת הריתמית, הכוללת את ריתמוס הנשימה, את ריתמוס מחזור הדם וריתמוסים אחרים; ויש לנו את המערכת המטבולית ומערכת הגפיים, שאנו רואים בהן יחידה אחת מאחר שהתנועה של האדם קשורה באופן אינטימי ואורגני למטבוליזם שלו.

אתם יודעים שלכל אדם יש ראש בעל צורה ייחודית, אינדיבידואלית. אם אנו בוחנים כעת את הכוחות שמעצבים את ראשו של האדם – כמובן, אל תחשבו על חומרים פיזיים, אלא על כוחות מעצבים, כוחות שנותנים לראש את הפיזיונומיה שלו, את כל אופיו, את ביטויו הפרנולוגי^[1] – אם אנו בוחנים את הכוחות האלה, אנו מגלים שהם כוחות שפעלו במערכת המטבולית והגפיים של ההתגשמות הקודמת, וכעת הפכו לצורה. אם כן, הראש מהווה מטמורפוזה וארגון מחדש של האורגניזם המטבולי של הגלגול הקודם. באשר למה שנמצא בהתגשמות הנוכחית כמערכת מטבולית ושל הגפיים, כוחות מעצבים אלה יעברו מטמורפוזה ויבנו את הראש של ההתגשמות הבאה שלנו. לכן, אם אנו מבינים את עיצוב הצורה האנושית, אנו יכולים, דרך פיתוח רעיון המטמורפוזה, להסתכל במבט לאחור בצורה האנושית, מהראש של האדם של היום על המערכת המטבולית של ההתגשמות הקודמת; ואנו יכולים להסתכל קדימה מהמערכת המטבולית הנוכחית על האופן בו יהיה מעוצב הראש בהתגשמות הבאה.

תפיסה זו, שמשחקת תפקיד משמעותי במדע הרוח שלנו, וככלל במדע הרוח של כל הזמנים, והאמיתות אודות התגשמויות ארציות חוזרות, אינן נשארות בשום פנים ואופן תלויות באוויר ללא בסיס, אלא כל מי שמבין את מבנה האדם יכול לקרוא אותן ישירות מתוך מבנה זה. אך המגמה העכשווית של מדעי הטבע כה רחוקה מכך, עד שהיא אינה יכולה בכלל לעסוק בסוג זה של חקירה שהיא הכרחית במקרה זה. כמובן שכאשר לומדים את האדם באמצעות אנטומיה ופיזיולוגיה חיצוניות בלבד, אי אפשר שלא להגיע לאותה תפיסה מוטעית שעל פיה ניתן לחקור את הכבד בדיוק באותו האופן שבו חוקרים את הריאות. מניחים על שולחן הניתוח את הכבד ליד הריאות ורואים אותם כאיברים בעלי ערך זהה, ששניהם מורכבים מתאים, וכו’. בדרך זו לא ניתן לרכוש ידע על דברים אלה, ולא ניתן ללמוד שתי מערכות איברים שונות זו מזו, כמו הריאות והכבד, באמצעות השוואה חיצונית בין המבנה התאי שלהם, כפי שזה נעשה בהתאם לתפיסה של היום.

אם אנו רוצים באמת לגלות את העובדות הרלבנטיות, יש להשתמש בשיטות שדרכן ניתן לרכוש ידע לגבי דברים אלה. אם מפתחים בצורה נכונה את השיטות שתיארתי ב’כיצד קונים דעת העולמות העליונים?‘,^[2] כוח הקוגניציה שלנו מתחזק מאוד. אני חוזר כאן על דברים מסוימים שכבר הצגתי בהרצאות הפתוחות שנתתי בסתיו שעבר בבניין הגתהאנום: מתחזקת הקוגניציה או ההכרה הרגילה שלנו, ההכרה שדרכה אנו מתבוננים בסביבתנו באמצעות חושינו, ושדרכה אנו בוחנים גם את חיינו הפנימיים, שבהם אנו פוגשים את החשיבה, הרגש והרצון שלנו. וכאשר אנו מרחיבים הכרה זו, כאשר אנו מרחיבים אותה עד לדרגה המתאפשרת דרך התרגילים שתוארו לעיתים קרובות, אז משתנה הראיה שלנו את העולם החיצוני. היא משתנה באופן כזה שכתוצאה ראשונה אנחנו מבינים כמה זה לא חכם לדבר על אטומים, כמו שזה נעשה על פי השקפות העולם העכשוויות. מה שנמצא מאחורי הקליטות החושיות, מאחורי התכונות שניתן לקלוט דרך החושים, מאחורי הצהוב והאדום, מאחורי הצליל דו דיאז, או סול, וכך הלאה, איננו רטט אלא מהות רוחית. העולם החיצוני נעשה יותר ויותר רוחי ככל שאנו מתקדמים בהכרה שלנו, כך שאנו באמת מפסיקים להתייחס ברצינות לכל הפרשנויות הנובעות מהרעיונות של הכימיה או תיאוריות דומות אחרות. כל אטומיזם מסתלק לחלוטין מחשיבתנו כאשר אנו מרחיבים את הכרתנו על העולם. מאחורי התופעות החושיות יש עולם רוחי.

כאשר דרך ראייה מורחבת כזו אנו מתבוננים עמוק יותר בחיינו הפנימיים, מופיע – לא אותה ראייה מיסטית מבולבלת ומעורפלת שמוצדקת בתור שלב מעבר, ושאותה תיארתי אתמול – אלא במקום זאת, כאשר מתפתחת ההכרה הפנימית, מופיע ידע רוחני של האיברים. אנו באמת לומדים להכיר את המבנה הפנימי שלנו. בעוד שהכרתנו החיצונית הולכת והופכת לרוחית יותר ויותר, הכרתנו הפנימית הופכת קודם כול ליותר ויותר חומרית. עם הכרה פנימית זו, ילמד להכיר כל איבר ואיבר לא המיסטיקן המעורפל, אלא החוקר הרוחי האמיתי. הוא ילמד להכיר את האורגניזם האנושי בכל חלקיו המובדלים. איננו מגיעים לעולם הרוח בשום דרך אחרת חוץ מאשר בדרך העקיפה הזו בעזרת התבוננות בממשות החומרית הפנימית שלנו. אם לא נלמד להכיר את הריאות, את הכבד וכן הלאה, בשביל העוקף הזה דרך ישותנו הפנימית, לא נזכה לחוות את אותו סוג התלהבות רוחנית שתשחרר אותנו מהבלבול של המיסטיקה הרגילה, ותפעל לקראת הכרה מוחשית של האיברים הפנימיים של האדם.

אז אנו רוכשים בהדרגה ידע מדויק יותר אודות מבנה הספֵירה הנפשית. קודם כול, אנו לומדים לוותר על הדעה הקדומה שעל פיה המבנה הנפשי שלנו קשור רק למנגנון החושים והעצבים. רק עולם המחשבות קשור למערכת העצבים, עולם הרגש בכלל לא. עולם הרגש קשור ישירות לאורגניזם הריתמי, ועולם הרצון תלוי באורגניזם המטבולי והגפיים. כשאני רוצה משהו, חייב להתרחש משהו גם במערכת המטבולית והגפיים. מערכת העצבים קיימת רק כדי שיווצרו מחשבות לגבי מה שמתרחש ברצון. לא קיימים עצבים של רצון, כפי שאמרתי כבר בהזדמנויות רבות. החלוקה של העצבים לעצבים סנסוריים ועצבים של רצון [או עצבים מוטוריים] היא אבסורדית. העצבים הם כולם מסוג אחד, והמטרה היחידה לקיומם של מה שנקרא עצבים של רצון היא הקליטה הפנימית של תהליכי הרצון. גם אלה עצבים סנסוריים, עצבים של חישה.

אם אנו לומדים את הנושא ביסודיות, בסופו של דבר אנו מגיעים להתבוננות באורגניזם האנושי בשלמותו. ניקח את אירגון הריאות, את אירגון הכבד וכן הלאה. כאשר אנו מתבוננים בהם מבפנים, כמובן באמצעות ראייה רוחית, אנו יכולים להסתכל במובן מסוים על פני שטחם של איברים שונים. מה הם בדיוק פני השטח האלה של האיברים? הם אינם אלא מראה, מכשיר שמשקף את חיי הנפש. מה שאנו קולטים דרך החושים, וגם מה שאנו מעבדים דרך החשיבה, משתקפים על פני השטח של כל אחד מהאיברים הפנימיים שלנו; השתקפות זו מהווה את הזיכרונות שלנו, את הזיכרון שלנו במהלך החיים. אם כן, מה שמשתקף על פני השטח של הלב, הכבד, הטחול, וכו’, לאחר שקלטנו אותו בחושים ועיכלנו אותו בחשיבה, מה שחוזר אלינו כהשתקפות הוא זה שמעניק לנו את זיכרונותינו. ואפילו עם התאמנות לא רחבה מידי כבר תוכלו לשים לב לכך שמחשבות מסוימות זוהרות בזיכרון בהשתקפות מכל האורגניזם. בכך משתתפים איברים שונים ביותר. כאשר מדובר, למשל, בזיכרון של רעיונות מופשטים מאוד, אז פני השטח של הריאות משתתפים בכך בעוצמה רבה. אם מדובר במחשבות שיש בהן גוון של רגש, כלומר במחשבות שיש להם צביון רגשי, אז המעורבים באופן עוצמתי מאוד הם פני השטח של הכבד. כך אנו יכולים לתאר היטב, בפרטי פרטים, איך האיברים השונים של האדם משתתפים בהשתקפות הזאת שמופיעה כזכירה, כיכולת הזיכרון.

כאשר אנו מתבוננים בטבע הנפש כולו, איננו יכולים לומר שהאירגון המקביל לחיי הנפש נמצא רק במערכת העצבים, מפני שהאורגניזם האנושי כולו הוא אירגון מקביל וקשור לחיי הנפש.

מבחינה זו, הלך לאיבוד ידע רב, שפעם היה נוכח באופן אינסטינקטיבי. הוא עדיין קיים במילים מסוימות, אך אנשים כבר אינם חשים שבמילים מאוחסנת חוכמה. למשל, כאשר למישהו הייתה נטייה לחוות שזיכרונותיו תמיד עולים במצב דכאוני, היוונים קראו לכך היפוכונדריה: תהליך שבו נוצר סחוס בפלג הגוף התחתון, או מעין התגרמות באזור הבטן. באזור זה מתרחשת השתקפות דרך תהליך האוֹסִיפִיקַצְיָה באופן כזה שאצל אותו אדם הזיכרונות הם מקור להיפוכונדריה. האורגניזם כולו מעורב בתהליכים אלה. זה משהו שחייבים לזכור ולקחת בחשבון.

כאשר דיברתי על יכולת הזיכרון, התייחסתי לפני השטח של האיברים. במובן מסוים כל מה שאנו חווים נוגע בפני השטח של האיברים, משתקף משם, וזה מוביל לזיכרונות. אך בו בזמן גם נכנס משהו לאורגניזם. בחיים הרגילים זה עובר מטמורפוזה, כך שלאיבר יש הפרשה. התפקיד הזה שייך בעיקר לאיברים שפועלים כבלוטות. יש להם הפרשה פנימית, שבמהלך החיים עוברת טרנספורמציה והופכת לכוחות. אך לא הכול עובר כך טרנספורמציה למטבוליזם אורגני, אלא האיברים לוקחים פנימה משהו שהופך להיות רדום בתוכם, משהו שבונה כוח פנימי. לדוגמה, כל המחשבות הקשורות לתפיסה שלנו את העולם החיצוני, המחשבות שדרכן אנו יוצרים דימויים על אובייקטים חיצוניים: הכוחות שמתפתחים במחשבות אלו מאוחסנים באופן מסוים בריאות, בתוך הריאות.

כפי שאתם יודעים, מה שנמצא בתוך הריאות נכנס לפעולה דרך המטבוליזם, דרך תנועת הגפיים. במהלך החיים בין הלידה למוות, הריאות מהוות במובן מסוים מאגר של כוחות שמושפעים כל הזמן מהמערכת המטבולית ושל הגפיים. כאשר אנו מתים, כוחות אלה נשמרים. החומר הפיזי כמובן נושר, אך כוחות אלה אינם הולכים לאיבוד. הם מלווים אותנו דרך המוות ובמהלך כל החיים בין המוות ללידה חדשה. וכאשר אנו נכנסים להתגשמות ארצית חדשה, כוחות אלה שהיו בריאות יוצרים קודם כול את המראה החיצוני של הראש שלנו, שמים עליו את חותם הפיזיונומיה שלו. את מה שהפרנולוגים רוצים לחקור בצורתה החיצונית של הגולגולת ניתן למצוא כבר בנוי מראש בתוך הריאות בהתגשמות הקודמת.

אם כן, ניתן לעקוב באופן מוחשי אחרי הטרנספורמציה של הכוחות מהתגשמות אחת לשנייה. דברים אלה אינם רק אמת מופשטת, אלא ניתן לבחון אותם באופן קונקרטי, כמו שנבחנים האובייקטים הפיזיים. ומדע הרוח מקבל ערך אמיתי רק כאשר אנו חודרים בדרך זו לעובדות קונקרטיות. אם אנו מדברים רק במשפטים כלליים על התגשמויות ארציות חוזרות ונשנות, אז אלה אינם אלא סתם מילים. יש להן משמעות רק אם אנו יכולים לחדור לעובדות הקונקרטיות הספציפיות.

כאשר אין לאדם שליטה נכונה במה שנאגר בריאות, אז כמו שאמרתי אתמול, הוא כאילו נסחט מתוך הריאות כמו ספוג, ובמה שהיה אמור לעצב את הראש בהתגשמות הבאה נוצרים תהליכים חריגים שמוגדרים בדרך כלל כמחשבות כפייתיות או כאשליות. פרק מעניין בפיזיולוגיה מתקדמת יותר יהיה לבדוק איזה מושגים מוזרים עולים אצל מטופלים הסובלים משלבים מתקדמים של מחלות ריאה. הדבר קשור במה שהסברתי כרגע על הלחץ החריג שסוחט את הריאות ומוציא מהם מחשבות. המחשבות שנסחטות בנסיבות אלו הן מחשבות כפייתיות מפני שהן כבר מכילות בתוכן את הכוחות המעצבים. המחשבות שצריכות להיות לנו בתודעה בתנאים נורמליים אמורות להיות רק תמונות. הן אינן אמורות להכיל בתוכן כוח מעצב, אינן אמורות לכפות עלינו עשייה. במהלך התקופה הארוכה בין המוות ללידה מחדש, המחשבות הללו כן כופות עלינו דברים; הן סיבתיות, פועלות באופן מעצב. אך במהלך החיים הארציים הן לא אמורות לשלוט בנו; הן אמורות להפעיל את כוחן רק בתקופת המעבר מגלגול לגלגול. זאת נקודה שעלינו לקחת בחשבון.

כעת, אם תבחנו את הכבד כפי שהסברתי לגבי הריאות, תגלו שבתוך הכבד מרוכז בצורת כוחות כל מה שבהתגשמות הבאה קובע את נטיותיו הפנימיות של המוח. שוב, בדרך העקיפה של המטבוליזם בהתגשמות הנוכחית, הכוחות הפנימיים של הכבד עוברים הפעם לא לתוך צורת הראש, כמו במקרה של הריאות, אלא לאירגון הפנימי של המוח. האם מישהו יהיה בעל חשיבה חדה בהתגשמות הבאה תלוי בהתנהגות שלו בהתגשמות הנוכחית. כך, בדרך העקיפה של המטבוליזם מופיעים בתוך הכבד כוחות מסוימים. אך אם הם נסחטים מתוך הכבד בזמן ההתגשמות הנוכחית, הם מובילים להזיות או לחזיונות רבי עוצמה.

עכשיו אתם רואים בצורה קונקרטית את מה שאמרתי אתמול באופן מופשט יותר: עקב לחץ נסחטים ויוצאים מתוך האיברים הכוחות האלה, שלאחר מכן חודרים לתודעה. מתוך חיי ההזיות, שאמורים להתרחש בין התגשמות אחת לשנייה, הם מופיעים בהתגשמות אחת בלבד, ואז הם באים לידי ביטוי בצורה שתיארנו.

אם אנו בוחנים באותו האופן את כל מה שקשור למערכת ההפרשה של הכליות, אנו רואים שכאן מרוכזים כל הכוחות שבהתגשמות הבאה משפיעים על אירגון הראש בעיקר בהיבט הרגשי. הכליות, האיברים של ההפרשה, יוצרים את מה שעובר הכנה לקראת ההתגשמות הבאה בכל הקשור לנטיות של טמפרמנט במובן הרחב ביותר של המילה, אך בדרך העקיפה של אירגון הראש.

אם כוחות אלה נסחטים ונדחקים החוצה בהתגשמות הנוכחית, אז מופיעים כל המצבים של עצבנות, כל המצבים הקשורים להתרגשות-יתר של האדם, בפרט מצבי התרגשות-יתר פנימית, התרגשות-יתר נפשית, מצבי היפוכונדרייה, דיכאון וכו’, בקיצור כל המצבים הקשורים בעיקר להיבט זה של המטבוליזם.

למעשה, כל מה שקשור לזיכרון שנוכח בו מרכיב חזק של רגשות או אמוציות תלוי במה שמשתקף מהכליות. כאשר אנו מתבוננים בהשתקפויות מהריאות או הכבד, אנחנו מגלים שהן לעיתים קרובות קשורות יותר לרעיונות זכורים, לזיכרונות עצמם. כשאנו עוברים למערכת הכליות, אנו רואים את ההרגלים הקבועים שיש לנו בהתגשמות זו; וכפי שכבר אמרתי, בתוך מערכת הכליות נעשית, בדרך העקיפה של אירגון הראש, ההכנה לקראת הגלגול הבא שלנו של הנטיות הקשורות לטמפרמנטים במובן הרחב יותר של המושג.

כעת נתבונן בלב באותו האופן. מבחינת החקירה המדעית-רוחית, הלב הוא איבר מעניין להפליא. אתם יודעים שהמדע הרגיל השטחי שלנו נוטה להתייחס בקלות דעת לידע אודות הלב. הוא רואה בלב משאבה שמפמפמת ומעבירה את הדם דרך הגוף. אין דבר יותר אבסורדי מאמונה זו, כי הלב אינו קשור כלל לפמפום הדם. הדם מונע על ידי כל הפעילות של הגוף האסטרלי, של האני, והלב הוא רק רפלקס של תנועות אלו. תנועת הדם היא תנועה עצמית, והלב רק מביא לידי ביטוי את התנועה שנגרמת על ידי כוחות אלה. הלב הוא למעשה רק האיבר שמביא לידי ביטוי את תנועת הדם, וללב עצמו אין כל פעילות שתורמת לתנועה זו של הדם. המדענים של היום מתרגזים מאוד כשאתה מדבר על כך. לפני שנים רבות, אולי ב-1904 או 1905, בעת נסיעה לשטוקהולם, הצגתי השקפה זו באוזני מדען, איש רפואה, והוא זעם כששמע את הרעיון שאין לראות בלב משאבה, שהדם נכנס לתנועה דרך הויטליות שלו עצמו, שהלב פשוט חלק מהתנועה הכללית של הדם ומשתתף בפעימות שלו, וכך הלאה.

על פני השטח של הלב משתקף משהו שהוא כבר לא רק עניין של זיכרון או של הרגל, אלא הוא נהיה חדור כבר ברוח כאשר הוא מגיע לקיר החיצוני של הלב – ומשהו זה הוא החיים. מה שמשתקף או מקרין בחזרה מהלב הוא ייסורי המצפון. את זה יש להבין פשוטו כמשמעו, לגמרי כהיבט פיזי: ייסורי המצפון שמקרינים לתוך התודעה שלנו הם אותו חלק מהחוויות שלנו שמשתקף מהלב. כך מלמדת אותנו ההכרה הרוחנית של הלב.

אך כאשר אנו מתבוננים לפנימו של הלב, אנו רואים שמצטברים שם גם כוחות שנובעים מכל האורגניזם המטבולי והגפיים. והיות שכל מה שקשור לכוחות הלב הופך להיות רוחני, הופך לרוחני בתוכו גם זה אשר קשור לחיינו החיצוניים, למעשינו. ולא משנה עד כמה זה עלול להישמע מוזר או פרדוקסלי באוזני מישהו חכם במובן המודרני של המילה, העובדה היא זאת: הכוחות שעוברים הכנה בלב הם הנטיות הקרמתיות שלנו, המבנה של הקרמה שלנו. זאת טיפשות מזעזעת לדבר על הלב כסתם מנגנון פמפום, כי הלב הוא האיבר שבאמצעותו המערכת המטבולית והגפיים נושאים להתגשמות הבאה את מה שאנו תופסים כקרמה.

אתם מבינים, אם אנו לומדים להכיר את האירגון הזה של ארבע מערכות עיקריות, אנו לומדים להבדיל ולזהות את הקשר שלו לחיים השלמים המשתרעים מעבר ללידה ולמוות, ואז אנו יכולים לראות את המהות הפנימית של המבנה של האדם כולו. איננו יכולים לדבר על הראש בהקשר זה של מטמורפוזות, מפני שהראש פשוט נשאר מאחור, מאחר שכוחותיו השלימו את פעולתם בהתגשמות הנוכחית, אך כוחות אלה הגיעו דרך טרנספורמציה מההתגשמות הקודמת. אך מה שיש לנו בארבע המערכות העיקריות, של הריאות, הכליות, הכבד, והלב, מבצע עיקוף דרך המערכת המטבולית והגפיים, עובר ומעצב את הראש שלנו של ההתגשמות הבאה על כל מרכיביו. עלינו לחפש בתוך איברי הגוף את הכוחות אשר יעבירו להתגשמות הבאה את מה שאנו חווים עכשיו.

המטבוליזם האנושי איננו בשום פנים ואופן אותה תסיסה והתערבבות של כימיקלים במבחנה שעליה מדברת הפיזיולוגיה המודרנית. אתה רק צריך ללכת צעד אחד, וכבר נוצרת השפעה מטבולית. המטבוליזם שמתרחש אז איננו רק תהליך כימי שניתן לבחון אותו באמצעות הכלים של הפיזיולוגיה והכימיה, אלא בו זמנית נושא בחובו גוון של מוסריות. וגוון מוסרי זה מאוחסן ונשמר למעשה בלב, ועובר ככוח קרמתי להתגשמות הבאה. ללמוד את האדם בשלמותו משמעותו למצוא בו את הכוחות שממשיכים מעבר לחיים הארציים. הראש שלנו הוא ספֵירה. רק מפני ששאר האורגניזם תלוי בראש, הספֵירה אינה נשארת מושלמת. הראש שלנו מעוצב כולו מתוך הקוסמוס. כאשר אנו עוברים דרך המוות, עלינו להתאים את עצמנו, עם האירגון הרוחני והנפשי שנשאר איתנו, לקוסמוס כולו. ואז הקוסמוס כולו מקבל אותנו. עד בערך לאמצע התקופה בין שתי התגשמויות – באחד ממחזות המסתורין שלי קראתי לנקודת זמן זו “שעת החצות של הקיום” – עד לזמן הזה, אם יורשה לי להתבטא כך, אנו ממשיכים כל הזמן להתרחב בעולם סביבנו. אנו הולכים ומתאחדים בהדרגה עם העולם הסובב. ומה שיוצא מתוכנו אל העולם הסובב אותנו ייתן לנו את הצורה האסטרלית והאתרית להתגשמות הבאה.

כל זה, שבא בעיקר מתוך הקוסמוס, נקבע על ידי האם. דרך האב וההתעברות מגיע זה שנבנה בגוף הפיזי ומה שנמצא באני. האני הזה, כפי שהוא באותה שעה, עובר לאחר שעת החצות של הקיום לתוך עולם שונה לחלוטין. הוא עובר לעולם שממנו לאחר מכן הוא יכול להמשיך במסלול דרך הטבע האבהי. זה הוא תהליך חשוב ביותר. התקופה עד לשעת החצות והתקופה משעת החצות והלאה – שתי התקופות הן בין המוות ללידה החדשה – הן למעשה שונות מאוד זו מזו. בסידרת ההרצאות שנתתי בוינה ב-1914,^[3] תיארתי את החוויות הללו בהיבט הפנימי שלהן. אם אנו מתבוננים בהן מבחוץ, עלינו לומר: האני יותר קוסמי במחצית הראשונה, עד לשעת החצות, ומכין בתוך הקוסמוס את זה אשר יכנס לאחר מכן בהתגשמות הבאה בעקיפין דרך האם. משעת החצות של הקיום והלאה עד ללידה הבאה, האני עובר לתוך מה שנקרא במיסתריות הקדומות שאול או העולם התחתון, ובדרך עקיפה זו של העולם התחתון הוא עובר דרך התעברות. למעשה, שני הקטבים של האנושות נפגשים שם, דרך האם והאב, מהעולם העליון והעולם התחתון.

מה שאני אומר כעת היה חלק מהותי מהמיסתריות המצריות, שנבעו, לפחות עד כמה שידוע לי, מתוך ידע אינסטינקטיבי קדום. המיסתריות המצריות הובילו בייחוד לידע אודות מה שהם כינו האלים מלמעלה והאלים מלמטה, העולם העליון והעולם התחתון של האלים. אפשר לומר שבפעולה של ההתעברות נוצר איזון קוטבי בין עולם האלים העליון לבין עולם האלים התחתון. האני בין המוות ללידה החדשה עובר קודם דרך העולם העליון ולאחר מכן דרך העולם התחתון. בזמנים הקדומים לא הייתה קיימת ההבחנה המוזרה שרבים מייחסים כיום לעולם העליון והתחתון. בימינו אנשים רואים תמיד את העולם העליון כעולם טוב, ואת העולם התחתון כעולם רע. במקור, הבחנה זו לא הייתה קשורה לעולמות אלה. הם היו פשוט שני הקטבים שהיו חייבים להשתתף ביחד בבריאה של העולם השלם. כאשר האדם חווה את העולם העליון, הוא ראה אותו יותר כעולם של אור, ואת העולם התחתון יותר כעולם של כוח הכובד. הכובד והאור היו שני קטבים, אם מתארים זאת מבחינה חיצונית יותר. אם כן, אתם מבינים שניתן לתאר דברים כאלה בצורה קונקרטית.

בנוגע לשאר האיברים אמרתי שזרימת הכוחות מתוך האיברים יכולה להפוך לחיי הזיות, בייחוד זו שנסחט מתוך מערכת הכבד. אך כאשר הלב סוחט מתוך עצמו את התוכן שלו, אז למעשה נדחקים החוצה ומובאים לתודעה הכוחות שמעוררים בהתגשמות הבאה של האדם את הדחף לחיות את הקרמה שלו. אם אנו מתבוננים באופן בו פועלת הקרמה, ניתן לומר: את הדחף לחיות את הקרמה אפשר לתאר מבחינת האדם כמעין רעב ושובע.

עלינו להבין זאת כך. נצא מנקודת המבט של השקפת החיים הרגילה, וניקח דוגמה בולטת: אישה פוגשת גבר ומתחילה לאהוב אותו. אם מנסים להבין זאת כפי שנהוג בדרך כלל, זה כאילו שהייתם חותכים חלק קטן מהמדונה הסיסטינית, כמו למשל אצבע קטנה של התינוק ישוע, והייתם מתבוננים בה. כמובן, יש לכם חתיכה מהמדונה הסיסטינית, אבל אינכם רואים שום דבר ממנה. בדומה לכך, איננו רואים דבר כשאנו לוקחים בחשבון רק את העובדה שאישה פוגשת גבר ומתאהבת בו. כי עלינו להתבונן לאחור ולראות מה קרה בעבר. לפני שהאישה פגשה את הגבר, היא הייתה במקומות אחרים בעולם; לפני כן היא הייתה במקום אחר, ולפני זה שוב במקום אחר. אפשר למצוא כל מיני סיבות מדוע האישה הלכה ממקום אחד לשני. כמובן, הדבר טמון בתת-מודע, אך יש בו היגיון ויש קשר בין כל הדברים, ואנו יכולים, על ידי התבוננות לאחור בילדות, להתחקות אחרי מסלול זה. האישה בדוגמה שלנו – ואינני מתכוון לאישה מסוימת – צועדת מההתחלה בשבילים שמגיעים לאירוע שמדובר עליו. כאשר הוא נולד, האדם רעב לעשות את מה שהוא עושה, והוא אינו עוצר עד שהוא לא משביע רעב זה. הדחף קדימה לאירוע הקרמתי הוא תוצאה של תחושה כללית של רעב רוחני; האדם נדחף קדימה לאירוע.

זה האדם השלם: יש בתוכו כוחות אשר מובילים לאירועים שיתרחשו מאוחר יותר, למרות החופש שקיים בכל זאת, אך פועל בספֵירה אחרת. האדם נושא כוחות אלה בתוכו. הכוחות שמופיעים כך כרעב, ואז מובילים לסיפוק הקרמתי של רעב זה, מרוכזים בלב. וכאשר הם נדחפים החוצה מוקדם מידי ונכנסים לתודעה במהלך ההתגשמות הנוכחית, הם בונים תמונות שיוצרות גירוי, ואז התוצאה היא שיגעון או טירוף.

הטירוף אינו אלא – וניתן לחקור זאת במציאות – ההתפרצות בטרם עת, בהתגשמות זו, של כוח קרמתי שנועד להתגשמות הבאה. חישבו על ההבדל הגדול באופן בו עלינו להתרגל לראות אירועים בעולם אם אנו מבינים קשרים אלה! כמובן, אם אדם היה סובל מטירוף בגלגול זה – או אם הוא היה אותו מלך ששלט פעם בספרד – הוא היה אומר שאילו אלוהים רק היה מרשה לו לשלוט בעולם, הוא היה עושה זאת טוב יותר! ואנשים שואלים שאלות כגון: מדוע אלוהים ברא טירוף? יש סיבות טובות לקיומו של הטירוף, אבל כל דבר שפועל בעולם הזה יכול להופיע בזמן הלא נכון. ההופעה של דבר לא בזמן הנכון, שבמקרה הזה קורה בגלל כוחות לוציפריים – כל דבר שמופיע בעולם טרם זמנו נגרם על ידי כוחות לוציפריים – ההופעה המואצת הזאת של כוחות קרמתיים שמיועדים להתגשמות הבאה גורמת לטירוף. אם כן, אתם רואים שאנו יכולים לחקור בתופעות החריגות בחיים הנוכחיים את מה שאמור לעבור להתגשמויות מאוחרות יותר.

אתם יכולים לדמיין איזה הבדל עצום ישנו בין מה שקיים בלִבֵּנוּ לאורך כל ההתגשמות הנוכחית לבין מצב הלב לאחר שהוא יעבור את ההתפתחות הארוכה בין המוות ללידה מחדש, ואז יופיע בהתנהגות החיצונית של האדם בחיים החדשים. אך אם תתבוננו בהיבט הפנימי של לבכם, תוכלו לראות באופן די ברור – למרות שזה יהיה כמובן רק במצב רדום, ולא כתמונה גמורה – מה תעשו בחייכם הבאים. אנחנו לא חייבים להסתפק באמירה כללית, מופשטת: את מה שיתרחש מבחינה קרמתית בהתגשמות הבאה מכינים בהתגשמות זו, אלא אנחנו אפילו יכולים להוציא לאור את הקופסא, אפשר לומר, שבה נמצאת הקרמה של ההתגשמויות העתידיות. אלה הדברים שיש להתבונן בהם באופן קונקרטי אם ברצוננו לעסוק במדע הרוח האמיתי.

אתם יכולים להבין איזו חשיבות עצומה תהיה לדברים אלה, כשאנשים ילמדו אותם ויהפכו אותם לחלק מההשכלה הכללית. מה יודעת הרפואה של היום על האפשרות של מחלה בכבד או בלב כשהיא אינה יודעת את הדבר החשוב ביותר מכולם: הייעוד האמיתי של איברים אלה! את זה היא באמת אינה יודעת. היא אינה מצליחה למצוא אפילו את הקשר הנכון בין הזיות של התרגשות יתר לבין מערכת הכליות, ואינה יודעת שההזיות הרגועות, ההזיות שפשוט מופיעות וקיימות, קשורות לכבד. הזיות שמופיעות כאילו שהן מזדחלות על האדם, כך שהוא רוצה כאילו להוריד אותן מעצמו, באות ממערכת הכליות. אלה ההזיות של התרגשות-יתר שקשורות למערכת הרגשית, למערכת הטמפרמנטים. מסימפטומים כאלה ניתן להגיע לדיאגנוזה הרבה יותר אמינה מאשר דרך האמצעים שנמצאים בשימוש רחב כיום. אמצעי האבחון שמבוססים על רְאָיוֹת חיצוניות בלבד מאוד לא אמינות לעומת מה שהיה ניתן לקבוע אילו היו נלקחים בחשבון ההיבטים שהזכרנו.

אך כל ההיבטים הללו קשורים לעולם החיצוני. אמרתי שהריאות, כאיבר פנימי או כמערכת פנימית, מכילות את המחשבות הכפייתיות הדחוסות וכל מה שאנו מפנימים כאשר אנו קולטים דרך החושים דברים חיצוניים ומרכזים זאת בריאות. לכבד יש קשר שונה לגמרי לעולם החיצוני. בכך שהריאות מאחסנות, הייתי אומר, את חומר המחשבות, הן בנויות אחרת לגמרי. הן קשורות יותר לאלמנט הארצי, לאלמנט האדמה. הכבד, שמחביא הזיות, בייחוד את ההזיות הרגועות, קשור לאלמנט הנוזלי, למים. ומערכת הכליות, עד כמה שזה נשמע כפרדוכס, קשורה לאלמנט האוויר. באופן טבעי היינו חושבים שהריאות שייכות לאלמנט האוויר, אבל הריאות כאיברים קשורות לאלמנט האדמה, אבל לא רק לאלמנט האדמה. לעומת זאת, מערכת הכליות – כאיבר – קשורה לאלמנט האוויר, ומערכת הלב כאיבר הקשור לאלמנט החום; היא בנויה כולה מתוך אלמנט החום. לכן, אלמנט החום, האלמנט הרוחני ביותר, הוא גם זה שקולט את הנטייה המוקדמת של הקרמה לתוך המבנים העדינים ביותר שיש לנו בתוך אורגניזם החום.

מאחר שהאדם כישות שלמה נמצא במערכת יחסים עם העולם החיצוני, תוכלו לומר לעצמכם: אם כן, לריאות יש מערכת יחסים ייחודית עם העולם החיצוני מבחינת אלמנט האדמה, ולכבד מבחינת אלמנט המים. אם תתבוננו בתכונות הארציות של הצמחים, תמצאו בהם את התרופות לכל מה שקשור במחלות שמקורן בריאות. (כמובן, יש להבין זאת במשמעות הרחבה ביותר.) אם תיקחו את מה שזורם בצמח, בזרימה של הנוזלים בצמח, תקבלו את התרופה לכל ההפרעות הקשורות למערכת הכבד. אם כן, לימוד של הפעולה ההדדית בין האיברים לבין העולם החיצוני נותן באופן מעשי את התשתית לתרפיה רציונלית.

התרפיה העכשווית שלנו היא תערובת של נתונים אֶמְפִּירִיים. ניתן להגיע לתרפיה באמת רציונלית רק דרך חקירת היחסים ההדדיים בין עולם האיברים בתוך האדם לבין העולם החיצוני. אך עלינו להתגבר על הכמיהה החושנית למיסטיקה סובייקטיבית. אם מטרת האדם היא להגיע רק עד ללהבה האלוהית הקטנה המוכרת של מייסטר אקהרט, וכו’, אם היעד הוא רק השצף של עונג חושני פנימי תוך כדי התבוננות בתמונות יפות, מבלי לחדור דרך כל האלמנט הזה עד למבנה המדויק של האיברים הפנימיים, אז לא ניתן להשיג כל ידע תרפויטי אמיתי ומשמעותי. כי ידע זה נרכש בדרך של מיסטיציזם אמיתי שמתקדם אל עבר המציאות הקונקרטית של פנים האורגניזם האנושי.

כשם שאנו חודרים לתוך האדם, ובדרך העקיפה של אלמנט פנימי זה, אנו לומדים להכיר את המעבר דרך ההתגשמויות, באותו האופן, כאשר אנו מתבוננים בעולם החיצוני, החושי, דרך מרבד החושים, אנו מגיעים לרוח. כך אנו עולים אל העולם של ההיררכיות הרוחיות, שלא הצלחנו למצוא אותן בדרך העקיפה של מיסטיציזם פנימי, אלא בדרך של התבוננות עמוקה יותר בעולם החיצוני. בדרך זו מגיעים לתוצאות שבהתחלה ניתן לתאר רק בצורת אנלוגיות. אך הן אינן סתם אנלוגיות, מפני שקיימים בהן קשרים עמוקים יותר.

אנחנו נושמים, נכון? ולא מזמן חישבתי עבורכם את מספר הנשימות במהלך עשרים וארבע שעות. אם אנו סופרים שמונה עשר נשימות לדקה, אנו מקבלים בשעה 60 x 18, ובעשרים וארבע שעות 25920 נשימות ביממה אחת.

ניקח כעת ריתמוס נוסף באדם, הריתמוס של יום ולילה. כאשר אתה מתעורר בבוקר, אתה מושך לתוך הגוף הפיזי והאתרי את הגוף האסטרלי והאני שלך. גם זאת נשימה. בבוקר בשעת היקיצה אתה שואף פנימה את הגוף האסטרלי ואת האני, וכאשר אתה נרדם בלילה, אתה נושף את הגוף האסטרלי והאני, כלומר אתה נושם נשימה אחת שלמה ב-24 שעות, ביממה אחת. ישנן 365 נשימות כאלה בשנה. ואם נניח שאורך החיים הממוצע של האדם הוא 72 שנה, התוצאה היא זהה בערך. אילו הייתי מתחיל במספר נמוך יותר מ-72, הייתי מגיע לאותה התוצאה. זה אומר שאם לוקחים את החיים הארציים השלמים של האדם, וסופרים כל יום, כל הירדמות ויקיצה כנשימה אחת, אז במהלך החיים יש לך מספר שאיפות ונשיפות של הגוף האסטרלי והאני זהה למספר הנשימות ב-24 שעות. במשך חייך אתה שואף ונושף את הגוף האסטרלי והאני שלך אותו מספר פעמים כמו שאתה נושם אוויר במשך היום. יש הקבלה מוחלטת בין הריתמוסים הללו, והם מראים לנו איך האדם הוא חלק מן הקוסמוס. החיים של יום אחד מזריחת השמש ועד לשקיעתה, כמחזור אחד, מקביל לזריחה ולשקיעה הפנימית שנמשכת מהלידה עד למוות.

אתם מבינים, האדם הוא חלק מהאורגניזם השלם של העולם. ולסיום הרצאה זו, הייתי רוצה להביא רעיון שאני מבקש מכם שתחשבו עליו לעומק, שתהפכו אותו לנושא למדיטציה. המדע של היום מתאר תהליך קוסמי מסוים, כאשר בתהליך קוסמי זה הופיע כדור הארץ. בסוף, כאשר תתממש האנטרופיה במלואה, יתכלה כדור הארץ בחום קוסמי וכו’. אם היום אנו בונים לעצמנו השקפה כמו התיאוריה של קופרניקוס, או אחת הגרסאות שלה, אנו למעשה לוקחים בחשבון רק את הכוחות שיצרו את כדור הארץ מתוך הערפילית הבראשיתית, וחיי האדם בהקשר זה הופכים להיות למעשה מעין גלגל חמישי בעֲגָלָה. כי הגיאולוג והאסטרונום אינם לוקחים בחשבון את האדם. בכלל לא עולה בדעתם לחפש באדם את הסיבה המקורית להיווצרות העולם. בעיני המדע המודרני, האדם נוכח בכל מקום בהתהוות זו של העולם, אך הוא הגלגל החמישי בעגלה. התהליך הקוסמי מתרחש, אך אין לאדם כל קשר אליו.

אך תארו לעצמכם שכל התהליך הקוסמי הזה מגיע לסיומו, נפסק, מתמוסס בחלל. הוא נגמר, אך הסיבות הראשוניות למה שקורה לאחר מכן נמצאות תמיד בתוך האדם עצמו, בתוך עורו; שם הן ממשיכות לפעול. העולם של כאן ועכשיו הוכן בתוך האדם רחוק בעבר, בעידנים הבראשיתיים.

זאת המציאות. הספרים של החוכמה הקדומה מלמדים דברים אלה בשפתם, ולדברים אלה מצביעים דבריו של ישוע כריסטוס: “השמיים והארץ יחלפו, אולם דברי יעמוד לנצח”. כל מה ששייך לעולם החומר מתמוסס וחולף, אך זה אשר נובע מהרוח והנפש ומתבטא במילים שורד לאחר המוות של האדמה וממשיך לחיות בעתיד. הסיבות הראשוניות לעתיד אינן נמצאות מחוץ לעור שלנו, ולא הגיאולוגים צריכים לחקור אותן, אלא יש לחפש אותן בתוכנו, בכוחות הפנימיים של האורגניזם שלנו, שיעברו קודם להתגשמות הבאה שלנו על האדמה, ולאחר מכן ימשיכו למטמורפוזות אחרות. לכן, כאשר אתם מחפשים את עתיד העולם, עליכם להסתכל בתוך האדם. כל מה שחיצוני נכחד לחלוטין.

המאה ה-19 בנתה מחסום נגד ידע זה, וקראה למחסום חוק שימור האנרגיה. חוק שימור האנרגיה טוען את המשכיות הכוחות שנמצאים בסביבת האדם. אך כל אלה יחלפו ויעלמו. רק מה שעולה בתוך האנושות עצמה בונה את העתיד. חוק שימור האנרגיה הוא החוק השקרי ביותר שניתן לעלות על הדעת. במציאות, משמעותו היא שהאדם פשוט הופך לגלגל החמישי באירועי העולם. לא האמירה של חוק שימור האנרגיה היא הנכונה, אלא האמירה האחרת: “השמיים והארץ יחלפו, אולם דברי יעמוד לנצח”. יש ניגוד מוחלט בין שתי האמירות; ואין זה אלא חוסר מחשבה כאשר חברים בפלגים דתיים כאלה או אחרים רוצים להיות מאמינים בכתבי הקודש, ובו זמנית לדבוק בתיאוריות של הפיזיקה המודרנית. זהו חוסר יושר שמופיע כיום כיוצר תרבות. יש להרחיק חוסר יושר זה מהספֵירה של יצירה תרבותית – כי הרי הוא למעשה לגמרי מנוגד ליצירתיות – אם נרצה לצאת מהמגמה של כוחות ההתדרדרות ולעבור לכוחות של עלייה.

——————————————————————————————–

1. תיאוריה החוקרת את הקשר בין מבנה הגולגולת לבין אישיותו של האדם ותכונות האופי שלו. [הערת המתרגמת] ↑
2. יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
3. רודולף שטיינר, “טבעו הפנימי של האדם”, וינה, פסחא אפריל 1914, שש הרצאות [GA153] – יצאו בעברית בתרגומו של אלישע אבשלום בספר: עיונים אזוטריים כרך 3. ↑