תובנות תרפויטיות
רודולף שטיינר
GA205
תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 2
האדם והיסודות
דורנאך, 26 ביוני 1921
לפני יומיים דיברנו על מה היה חושב יווני שחי בזמנים שבהם עדיין היה לבני אדם ידע פנימי מסוים, על השקפת העולם המדעית של ימינו. ולאחר מכן ניסיתי להראות איך היה מתאר יווני כזה, מנקודת המבט של הכרה אימגינטיבית, את הקשר בין מה שאנו רגילים לכנות הגוף האתרי האנושי לבין יסוד המים.
אמרתי שההכרה האימגינטיבית הייתה מגלה קשר מסוים בין כל הפעילות של המים – אותה פעילות של תנועה בגלים ואריגה של יסוד המים, הנטייה של המים לזרום למרחקים, והנטייה שלהם לשקוע למטה לאדמה – כלומר, קשר בין כוחות אלה של זרימה לכיוון ההיקף ולכיוון המרכז, מצד אחד, לבין העיצוב והבנייה של היסוד הצמחי בצורותיו האינדיבידואליות השונות, מצד שני. וכך אנו מגיעים כאן לתיאור מוחשי של תוכן העולם האימגינטיבי, או לפחות של חלק אחד של העולם האימגינטיבי. ידע מסוג זה ניתן לרכוש באופן מעשי רק אם שואפים להתפתחות כפי שמתואר בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים",[1] התפתחות שמטרתה להגיע להכרה אימגינטיבית.
אך גם אם נגיע להכרה אימגינטיבית, עדיין לא נצליח להכיר את מה שנקרא בהשקפת עולם קדומה יותר יסוד האוויר. ליסוד האוויר, כפי שהוא נתפס בזמנים קדומים יותר, ניתן לחדור רק דרך מה שנקרא אינספירציה. אם תנסו להבהיר לעצמכם את הדברים הבאים, תוכלו להתקרב לסוג הכרה זה, לחוויה של יסוד האוויר. כבר ציינתי לעיתים קרובות שהאופן שבו נחקר האדם כיום הוא שטחי מאוד. רק אזכיר לכם איך מצוירות כיום תמונות אנטומיות ופיזיולוגיות של האדם. סביב האיברים הפנימיים – הלב, הריאות, הכבד וכו' – משורטטים קווי מתאר מדויקים, חדים. קווים אלה, אותם קווים שמציינים את גבולות הלב, הריאות, והכבד, בוודאי מוצדקים במידה מסוימת. אך כאשר משתמשים בקווים מסוג זה, אנו מציירים את האדם כאילו שהוא היה גוף מוצק לגמרי, דבר שאינו נכון במציאות. רק חלק קטן ביותר מהאדם מורכב מחומרים מינרליים מוצקים. גם אם נהיה מאוד נדיבים בחישוב שלנו, החלק המוצק באדם מהווה, לכל היותר, 8 אחוז. 92 אחוז מהאדם הוא כמו עמוד של נוזלים. האדם אינו מוצק כלל. לתלמידים שלומדים כיום פיזיולוגיה, אנטומיה וכו', יש מעט מאוד מודעות לעובדה זו. אך איננו יכולים ללמוד להכיר את האדם המיימי, הנוזלי, אם מציירים את איבריו עם קווי מתאר מוצקים, כי האדם הנוזלי הוא משהו שנמצא בזרימה מתמדת. האורגניזם שלו הוא משהו שנע בלי הרף בתוך עצמו. ובתוך אורגניזם נוזלי זה שוכן אורגניזם-האוויר. האוויר זורם פנימה, ומתאחד עם החומרים שנמצאים שם, ואפשר לומר, "מערבל" אותם.
דרך העובדה שהאדם מכיל בתוכו את יסוד האוויר, הוא למעשה יוצר אחדות שלמה עם העולם החיצוני. האוויר שנמצא בי עכשיו, לפני זמן קצר מאוד לא היה בתוכי; הוא היה מחוצה לי. האוויר שנמצע בתוכי עכשיו יהיה שוב בחוץ בעוד רגעים ספורים. איננו יכולים לדבר על האדם כסגור בתוך עורו אם אנו מתבוננים בו בקשר ליסוד שלישי זה, יסוד האוויר. ועוד פחות ניתן לדבר עליו כחי בתוך עורו, אם מתבוננים בו בקשר ליסוד החום, יסוד האש. אי אפשר לומר שהאדם הוא ישות מנותקת בתוך עצמו.
כעת, נתבונן באדם השלם, כלומר באדם שמורכב לא רק מהיסוד המוצק, אלא גם מהיסוד הנוזלי, מיסוד האוויר ומיסוד החום, החום המוגדר והמובנה, שנמצא בתנועה בתוך האדם. אנו נשווה בין אדם שלם זה לבין האדם כפי שהוא כאשר הוא ישן, עם נפשו ורוחו מחוץ לגוף הפיזי והאתרי. מה שחודר את האדם כנפש ורוח מרגע ההתעוררות ועד שהוא נרדם לא נמצא בתוכו בפרק הזמן בין ההירדמות להתעוררות. בפרק זמן זה, האדם נמצא בעולם אחר, עולם החדור בחוקיות אחרת. עלינו לשאול את עצמנו: איזו חוקיות שולטת בעולם שבו האדם מוצא את עצמו מהרגע שבו הוא נרדם ועד שהוא מתעורר?
אתמול הזכרנו ארבעה סוגי חוקיות: ראשית, החוקיות בעולם הפיזי; שנית, החוקיות בעולם הקוסמי; שלישית, החוקיות בנפש העולם; ורביעית, החוקיות ברוח העולם. אם כן, אנו שואלים: איפה נמצא האדם עם נפשו ורוחו – או עם החלק הנפשי שלו ועם האני שלו – בין ההירדמות להתעוררות? אם אנו נבחן את מה שנאמר עד כה, נבין שהגוף האסטרלי והאני נמצאים בזמן הזה בספֵירה של נפש העולם ורוח העולם.
- חוקיות בתוך העולם הפיזי.
- חוקיות בתוך העולם הקוסמי.
- חוקיות בתוך נפש העולם.
- חוקיות בתוך רוח העולם.
עלינו להתייחס ברצינות גמורה למשהו שהזכרנו לפני יומיים: עם שני העולמות הראשונים, העולם הארצי והעולם הקוסמי, בעצם מיצינו את כל ספֵירת המרחב. על ידי כניסה לספֵירה של נפש העולם ורוח העולם, אנו כבר עוברים מעבר לספֵירת המרחב. זה משהו שעלינו להציב מול נפשנו בצורה יותר ויותר ברורה: כל שינה מובילה את האדם לא רק מחוץ לגופו הפיזי, כמו שנאמר לעיתים קרובות, אלא אל מעבר למרחב הרגיל. היא מובילה את האדם אל תוך עולם שונה לחלוטין, שאסור לבלבל בינו לבין העולם שניתן לקלוט אותו בעזרת החושים. מעולם זה מגיעה כל החוקיות שטמונה בבסיס האדם הריתמי – האדם שהיסוד הנוזלי ויסוד האוויר שבו מאורגנים דרך ריתמוס. הריתמוס מופיע ומתגלה במרחב, אך מקור הריתמוס, אותה חוקיות שיוצרת את הריתמוס, זורם ממעמקים חוץ-מרחביים לכל נקודה במרחב. הריתמוס מְוֻוסָּת בכל מקום על ידי עולם אמיתי שנמצא מעבר לעולם החושי. ואם אנו מתבוננים באותה פעילות גומלין מופלאה שמתרחשת בריתמוסים שבתוך האדם, דרך הנשימה והדופק, אנו קולטים בריתמוס זה באופן ממשי משהו שמְוֻוסָּת מתוך המעמקים הרוחיים החוץ-מרחביים, ומגיע לתוך העולם שבו מוצא את עצמו האדם גם כישות פיזית. לא ניתן להבין את היסוד האווירי אם איננו מגיעים להבנה מוחשית כזו של הביטוי הריתמי של האדם בתוך יסוד אווירי זה.
אם אנו תופסים באימגינציה את מה שתיארתי לפני יומיים כמהותו ופעילותו האורגת של עולם הצמחים, ואת מהותו ופעילותו האורגת של הגוף האתרי האנושי, שמתרחשת במקביל, אז אנו עדיין נשארים בין הגבולות של העולם שבו אנו חיים בדרך כלל. עלינו לחשוב על עצמנו כמתרחקים מהאדמה, וזורמים במובן מסוים לתוך הקוסמוס כולו. אך אז, כאשר עוברים ליסוד האוויר, עלינו להוציא את עצמנו מחוץ למרחב, אז חייבת להיות לנו האפשרות לדעת את עצמנו בעולם שכבר איננו מרחבי, אלא קיים רק בזמן, עולם שבו יש משמעות רק למימד הזמן. בתקופות שבהן לאנשים עדיין הייתה קליטה חיה לגבי דברים מסוג זה, הם ראו את מה ששייך לעולמות כאלה דרך הסתכלות על השפעת הרוח בפעילות האנושית באמצעות הריתמוס. הצבעתי על האופן בו אנשי יוון העתיקה ניסחו את ההקסמטר: שלוש פעימות עם צֶזוּרָה, שמהוות נשימה אחת, ועוד שלוש פעימות עם צזורה, או עם סוף השורה, שבונות את ההקסמטר השלם: בשתי נשימות יש את שמונה הפעימות המקבילות. ההרמוניה בין פעימות הדופק לבין הנשימה קיבל צורה אמנותית בדקלום של ההקסמטר היווני. האופן שבו העולם הרוחי, העל-חושי חודר את האדם, האופן שבו הוא חודר את מחזור הדם, נכנס ומתמזג בריתמוס הדם, ארבע פעימות דופק, ארבעה ריתמוסים של דופק, לריתמוס של נשימה אחת – כל זה השתקף בעיצוב הדיבור שנמצא בהקסמטר. כל המאמצים הראשונים לבנות שירה נובעים מאירגון ריתמי זה של האדם.
העולם שממנו נובעת פעילות ריתמית זו הופך לממשי עבור האדם רק כאשר הוא נעשה מודע בזמן השינה. הפעילות שבה חי אז האדם כאשר הוא ישן, אבל מודע, משפיעה על הריתמוס שלו. התודעה היומיומית הרגילה נשארת לא מודעת למה שטמון בבסיס עובדה זו, וזה נכון עוד יותר במקרה של התודעה המדעית הרגילה של ימינו. אך אם האדם נעשה מודע, מתחיל להופיע בפניו לא רק מה שתיארתי אתמול כעולם הגועש ואורג של הצמחים, אלא מופיע משהו שהוא אינו רק תמונה של עולם החיות הרגיל, שחייב להיות במרחב; כעת מופיעה מודעות בהירה מאוד – אך מודעות זו יכולה להופיע רק מחוץ לגוף, אף פעם לא בתוכו – מודעות שהתוכן שלה מורכב מהתמונות המוחשיות שמתוכן נוצרות לאחר מכן צורות החיות במרחב. כשם שהפעילות הריתמית האנושית שלנו זורמת לכאן מחוץ למרחב, כך זורמות לכאן מחוץ למרחב גם הצורות שלאחר מכן מתארגנות והופכות לבעלי החיים השונים.
הדבר הראשון שאותו אנו חווים כאשר אנו חווים בצורה מודעת את המצב שכרגיל עוברים אותו רק בלא מודע בין ההירדמות להתעוררות, בעולם שהוא מקור הריתמוסים שלנו, הוא שעולם החיות בכל צורותיו הופך להיות מובן. את עולם החיות בכל צורותיו לא ניתן להסביר על בסיס יסודות או כוחות פיזיים חיצוניים. אם זואולוג או חוקר בתחום המורפולוגיה מאמין שהוא יכול להסביר את הצורה של האריה, הנמר, הפרפר או החיפושית באמצעות משהו שנמצא במרחב הפיזי, הוא משלה את עצמו. במרחב הפיזי לעולם לא נוכל למצוא הסבר לצורות השונות של החיות. פוגשים את ההסבר באופן שאותו תיארתי רק כאשר נכנסים לחוקיות השלישית, לחוקיות של נפש העולם.
הייתי רוצה לחזור כעת לשיחה שתיארתי לפני יומיים בין היווני הקדום לבין האיש המלומד המודרני שיודע הכול – כלומר, אולי לפעמים הוא מודה בכך שהוא אינו כל-יודע, אך הוא מתעקש שיש להסביר כל דבר על פי דרך החשיבה שלו. היווני היה אומר: "אי אפשר להסביר דבר עם השיטה שלך, מפני שאתה משתמש בלוגיקה מסוימת. אתה עוסק ברשימות של כל מיני מושגים וקטגוריות מופשטות – הוויה, התהוות, היות וכו'. הלוגיקה היא משהו שאמור לייצג את החוקיות של המושגים, של הרעיונות. אך מה שאתה מכנה לוגיקה," היה אומר היווני – ואני מתכוון כעת ליווני מהתקופה שלפני סוקרטס, יווני מהזמן שבו נוצרו הפילוסופיות של תאלס, הרקליטוס ואנקסגורס, שרק חלק מהן שרד עד היום – "מה שאתה מכנה לוגיקה נבנה על ידי אדם, אדם שכבר לא ידע הרבה על סודות העולם. לוגיקה זו נוצרה לראשונה על ידי אריסטו, אחרי שהוא עיבד את כל חשיבתו של אפלטון דרך האינטלקט החומרי שלו. כמובן, אריסטו היה אדם גדול, אך הוא היה גם אדם חסר ידע עמוק, שהשחית את הלוגיקה האמיתית, שהפך את הלוגיקה האמיתית לרשת ארעית שדומה למציאות בדיוק כמו שרוח רפאים שארוגה מחוט שקוף דומה למשהו ממשי עשוי מחומר מוצק. הלוגיקה האמיתית," היה ממשיך היווני, שהיה מדען בדרכו שלו, "הלוגיקה האמיתית כוללת את כל אותן צורות שהופכות להיות חיצוניות-מרחביות בעולם החיות, ושאנו מגלים אותן כאשר אנו נעשים מודעים בזמן השינה. זאת הלוגיקה, זה התוכן האמיתי של התודעה הלוגית."
בעולם החיות לא קיים שום דבר שאינו קיים גם באדם, אבל באדם הוא חדור ברוח, ולכן הוא יכול לחשוב, הוא יכול לחשוב בצורות לוגיות, שמופיעות בעולם החיצוני, במרחב, והופכות לחיות. כאשר, בין רגע ההירדמות לרגע ההתעוררות בתודעה הרגילה אנו מפעילים את המושגים שלנו, ומקשרים בין מושג אחד לשני, למעשה אנו עושים בתחום הרעיונות את אותו הדבר שהעולם החיצוני עושה בעיצוב צורות החיות השונות. כפי שניתן להתבונן בגוף האתרי שלנו כאשר אנו מפנים את מבטנו לצמחים וחושבים על עולם הצמחים כטבוע ביסוד המים, כך, באותו האופן, ניתן להבין את עולם הנפש שלנו – שניתן לקרוא לו גם העולם האסטרלי – אם אנו מחדירים אל תוך עצמנו את אותה פעילות מלאת חיים שהופכת להיות מודעת בזמן השינה, ובכך אנו מגיעים להבנה של הצורות החיצוניות של עולם החיות. ואז עלינו לתפוס את המחשבה שאנו עצמנו מעצבים את עולם הרעיונות כשזור בתוך הריתמוס של היסוד האווירי.
מתוך הדברים הרבים שדיברתי עליהם בקשר לאדם, אתם יכולים ליצור לעצמכם תמונה מוחשית לגמרי. קחו את התהליך הבא באופן קונקרטי: אתם נושמים פנימה, והאוויר נע במסלול המוכר אל הריאות. אך כאשר נושמים פנימה, האוויר שנכנס לוחץ על המרחב שבו נמצאים חוט השדרה ונוזל השדרה. נוזל זה שמקיף את חוט השדרה עובר באופן ריתמי דרך המרחב התת-עכבישי (או סאב-ארכנואידלי) של המוח ונוגע באופן ריתמי במוח. נוזל המוח נכנס לפעילות. פעילות זו של נוזל המוח היא פעילות החשיבה. למעשה, החשיבה נִישֶּׂאת על הנשימה, שמועברת אל נוזל המוח והשדרה, ודרך נוזל זה שבו צף המוח, נמסרת ישירות למוח הפעימה הריתמית של הנשימה. במוח חיים הרשמים של החושים, הרשמים של העיניים והאוזניים, דרך הפעילות העצבית-חושית. ריתמוס הנשימה מתנגש במה שחי במוח מהחושים, ובמפגש זה מתפתח משחק הגומלין בין החוויות החושיות לפעילות החשיבתית, אותה פעילות חשיבתית שבחוץ חיה בצורות של החיות. פעילות חשיבתית נוצרת מתוך ריתמוס הנשימה, שנמסר לנוזל המוח והשדרה במרחב התת-עכבישי, שמתערבב עם מה שחי במוח דרך החושים. שם שוכן כל מה שנעשה פעיל בתוכנו בצורת רעיונות מתוך הריתמוס.
העיקר, חבריי היקרים, הוא שתנסו לחדור בהדרגה לאופן שבו הרוח משפיעה על העולם הפיזי-חושי. הפגם התרבותי הגדול של זמננו הוא שיש לנו מדע שמגיע לרוח בצורות מופשטות, בצורות אינטלקטואליות בלבד, כאשר למעשה את הרוח יש לתפוס באלמנט היצירתי שלה, כי אחרת עולם החומר נשאר כמו משהו קשה, כמשהו שלא ניתן לכבוש אותו, כמשהו שקיים מחוץ לרוח. עלינו לחדור אל תוך האופן שבו אלמנט זה מהחוקיות השלישית והרביעית משפיע באופן מוחשי לגמרי על מה שעושים אנחנו עצמנו.
זה אחד הדברים המופלאים ביותר שיכול להתבהר לנו כאשר אנו מזהים את הבסיס הפנימי הממשי שיכול לפעול בכל ריתמוס נשימה – מה שאינו מתרחש, אך יכול היה להתרחש, בכל פעם ששאיפה של אוויר פנימה משפיעה על הנוזל המוחי. כעת באה תגובת הנגד: מופעל שוב לחץ על נוזל המוח דרך המרחב התת-עכבישי, ואז יש נשיפה של האוויר החוצה. זאת שוב התמסרות לעולם, התמזגות עם העולם. אך בתוך התמזגות זו של האני עם העולם נמצא למעשה זה שבא לידי ביטוי בריתמוס הנשימה.
כך עלינו לדבר אם אנו רוצים לדבר על אותה מציאות שמתכוונים אליה בהקשר של יסוד האוויר, בעוד שלגבי יסוד האדמה מדובר פשוט בכל מה ששייך ל-72 היסודות הכימיים. כן, מה שהופך לגופה, נתון לחוקיות של 72 היסודות הכימיים. אך זה שמניע את הגוף המת הזה, מה שגורם לפעילות בתוכו, כדי שהוא יוכל לגדול, לעכל, הוא משהו שזורם פנימה מתוך הקוסמוס. ואז, מה שחודר את האורגניזם הזה, כך שהוא לא רק יוכל לגדול ולעכל, אלא גם לפתח פעילות ריתמית, בדופק ובריתמוס הנשימה, בא מהעולם שנמצא מחוץ למרחב. אנו חוקרים את העולם החוץ-מרחבי הזה ביסוד האוויר, כי בו הוא מתגלה, כשם שאנו חוקרים את העולם הקוסמי ביסוד המים, כי שם הוא מתגלה. מה שמתגלה לכימאי ולפיזיקאי של ימינו נובע רק מתוך יסוד האדמה, שמתחלק ל-72 היסודות הכימיים.
יש ביכולתנו לעבור גם ליסוד החום או האש. אך זה מתאפשר רק ברגע שהאדם רוכש את היכולת לא רק לצאת מתוך גופו באופן מודע, אלא גם לצלול לתוך ישויות אחרות באופן מודע. זה הבדל אחד. אולי אדם כבר רכש מזמן את היכולת לצאת מגופו, אך אם עדיין נשארה בו מידה מסוימת של אנוכיות מול העולם, הוא יכול להבין את כל מה שדיברתי עליו כעת, אבל הוא לא יכול לצלול באמת לתוך עולם חיצוני זה, הוא לא יכול להתמסר. אך אם הוא יוכל להוסיף אלמנטים של אהבה על-חושית אמיתית בעת הצלילה לתוך אותו עולם שבו אנו חיים בין ההירדמות להתעוררות, אז הוא לומד לזהות באופן מעשי את יסוד החום או האש. רק אז הוא לומד לראשונה לזהות את ישותו האמיתית של האדם, כי מה שרואים מבחוץ, דרך החושים, הוא רק מראית עין של האדם, הוא רק האדם מהצד השני, מהצד של מראית העין.
אם אנו עולים ליסוד המים, שם קודם כול מתמוססת הישות האתרית של האדם. אפשר לומר שהיא הופכת לתמונה מיניאטורית של החורף, הקיץ, הסתיו וכו'. אם אנו מגיעים ליסוד האוויר, אנו נעשים מודעים לתנועה עצמית, ריתמית. את האדם השלם, כפי שהוא כאדם נצחי, לומדים להכיר רק בתוך יסוד החום. שם הכול מתחבר מחדש: התנועה האורגת של יסוד המים מתחברת לריתמוסים של האוויר. הם מגיעים לאיזון, להרמוניה ולדיסהרמוניה ביסוד החום, ביסוד האש, ושם ניתן לדעת את הישות האמיתית של האדם. שם נמצאים בחוקיות הרביעית, בחוקיות רוח העולם.
כאשר אנו שומעים על הידע הקדום אודות ארבעה היסודות – אדמה, מים, אוויר ואש – אנחנו מבינים שאיננו צריכים לדמיין לעצמנו שהתקדמנו כל כך רחוק עם המדע המודרני שלנו. להיפך, עלינו לדעת שפעם הייתה קיימת תודעה שונה לחלוטין לגבי שורשי האדם במעמקים על-חושיים. אז בני האדם ידעו משהו על הקשרים השונים הקיימים בין יסוד האדמה לבין המימד העל-חושי. במובן מסוים, יסוד האדמה נמצא לגמרי מחוץ לספֵירה של המימד העל-חושי. יסוד המים מתחיל כבר להתקרב לאותה ספֵירה. יסוד המים כבר קשור לעולם הספֵירות המשתרע במרחב הקוסמי הרבה יותר מאשר האדמה עצמה. אך אנו יוצאים לגמרי מתוך המרחב כשאנו מחפשים את המקור של מה שנמצא בתוכנו כריתמוס האוויר, כארגון האוויר בתוכנו, מפני שמבחינת האופן בו מאורגן בנו האוויר אנו נכנסים ויוצאים מריתמוסים וכו'. לבסוף, אנו מגיעים למה שנמצא בתחום האוניברסלי שהוא מחוץ למרחב, למה שקיים מעבר לזמן, כאשר אנו מגיעים ליסוד האש, ליסוד החום. רק שם אנו לומדים לראשונה להכיר את האדם השלם, העצמאי. אנו יכולים לגלות זאת, אם כי בצורה שנפגמה, כשאנו מגלים מחדש – ויש צורך כיום שנגלה אותה מחדש – את הסִפְרוּת שהופיעה במאה ה-15.
לפני מספר שנים פורסמה עבודתו של מדען שוודי בנושא האלכימיה. המדען השוודי קרא על תהליך שאותו מתאר אלכימאי מסוים, והוא אמר: "אם תעקבו אחר תהליך זה היום, יסתבר שהוא שטות גמורה; אי אפשר לקבל שום דבר ממה שהם מתארים." קל להבין שהכימאי של ימינו, אפילו כימאי שוודי, שפחות נתון להשפעות של דעות קדומות מאשר מדען ממרכז אירופה, לוקח את הביטויים שבהם היה מתואר מה שפעם היה קיים בספרות של הזמנים הקדומים שנפגמה, ואז מגיע למסקנה שלא יוצא מהם שום דבר. חיפשתי את התהליך שהמדען השוודי הטוב לא הצליח להבין באותם הכתבים שהוא עצמו קרא: התהליך שתואר שם היה למעשה היבט של התהליך העוברי, של תהליך התפתחות העובר האנושי! הדבר היה ברור לגמרי. אך צריך היה לדעת איך לקרוא את הדברים! המדען המודרני קורא כך שהוא משתמש בביטויים ובמושגים שהוא למד מהטקסטים שלו בכימיה. ואז הוא מסדר את המבחנות ואת הצנצנות שלו ומחקה את התהליך: שטויות! מה שהוא קרא מתאר חלק מהתהליך שמתרחש בגוף האֵם בזמן התפתחות העובר. אתם מבינים איזה תהום עמוקה נוצרה בין מה שמסוגל לקרוא המדען המודרני לבין המשמעות האמיתית שאליה התכוונו אנשי הזמנים הקדומים!
אך כל הדברים שתוארו שם, תוארו שוב היום בעזרת המושגים של מדע הרוח החדש שלנו. אם לא נגלה מחדש כתבים אלה, בני האדם לא יוכלו לקרוא אותם בכלל. הם היו קיימים באופן שונה לחלוטין מזה שאנחנו מגלים אותם היום. הם היו קיימים בצורה אינסטינקטיבית, אטוויסטית, אך הם כן היו קיימים, והאנושות הצליחה להתעלות במידה מסוימת מעבר להבנה של יסוד האדמה בלבד. עלינו למצוא שוב את הדרך ליסודות שאינם מסבירים לנו רק את הגווייה של האדם, אלא את האדם השלם, את האדם החי. לשם כך, הכרחי שבתרבות שלנו נלמד להתייחס ברצינות גמורה למה שידוע לגבי השאלה של טרום-קיום.
כאשר המושג טרום-קיום הורחק מהאבולוציה של התרבות המערבית, הורחק מהתפתחות התרבות גם המחקר נטול האנוכיות. כאשר מטיפים מֵדברים היום על אלמוות, כפי שכבר אמרתי לעיתים קרובות, בכל הדרשות שלהם הם פונים בעיקר לאנוכיות האנושית. ידוע שהאדם מרגיש לא בנוח, חש פחד מול הפסקת החיים. כמובן, החיים לא באמת נפסקים, אבל כאשר מדברים על אלמוות, לא פונים לכוחות החשיבה, אלא לפחד האדם מהמוות, לרצונו להמשיך לחיות כשהגוף נלקח ממנו; במילים אחרות, פונים לאגואיזם שלו. אין זה אפשרי כאשר מדברים על טרום-קיום. אין זה משמעותי עבור אנשים היום – מנקודת המבט של האגואיזם שלהם – האם הם חיו או לא לפני שנולדו או נוצרו כעוברים. הם חיים עכשיו, ובזה הם בטוחים. לכן הם אינם עסוקים כל כך בטרום-קיום. הם כן מוטרדים לגבי הקיום שלאחר המוות, כי למרות שהם חיים עכשיו, הם לא יודעים האם ימשיכו לחיות לאחר המוות. זה קשור לאנוכיות שלהם. אך מאחר שהם כבר חיים, הם אומרים לעצמם – אולי רק בתת-מדע או באופן אינסטינקטיבי אם הם לא פיתחו את ההכרה שלהם – "אני חי עכשיו, ואפילו אם לא הייתי קיים לפני שנולדתי או נוצרתי ברחם אימי, זה לא משנה לי אם אני התחלתי לחיות רק עכשיו, כל עוד אני יכול להמשיך לחיות מעתה והלאה."
זה הלך הרוח שעליו מתבססים הרגשות שבעקבותיהם בני האדם מתלהבים מרעיון האלמותיות. לכן בשפות המוכרות, יש מילה שמציינת את הנצח שבסוף החיים, אך אין מילה שתציין בשפות הרגילות של התרבות שלנו את רעיון ה"אי-היוולדות" עלינו להגיע לכך בהדרגה, כמובן. מושג מסוג זה ידבר יותר אל ההכרה, יפנה יותר לחוסר אנוכיות, להכרה של אדם שחופשי מאגואיזם. יש לפנות להכרה זו שוב. בעיקר, ההכרה חייבת להיות חדורה במוסריות. אם שולחן המעבדה שלנו אינו הופך לסוג של מזבח, ואם הסינתזה והאנליזה אינן הופכות למעין אמנות של הרוח, ואנחנו לא נעשים מודעים לכך שכאשר אנו עושים דבר זה או אחר אנחנו משתתפים באבולוציה של העולם, האבולוציה של התרבות שלנו לא תתקדם. להיפך, אנו נגיע להתדרדרות מפחידה אם בחוגים יותר ויותר רחבים אנשים לא יבינו שחייבים לרכוש הכרה נטולת אנוכיות, הכרה חדורה במוסריות, שחייבת להתגבר על האנליזה והסינתזה של היום, שאינן לוקחות בחשבון את העולמות העליונים. עלינו להבין שוב משהו על הריתמוס שמשפיע על חיינו, על מה שפועל בתוך החום. כי בחום פועל המוסר; ובמה שנראה כשינויים פשוטים בחום, בעוצמות השונות של החום, ישנה למעשה מוסריות חודרת-עולם, שבו מתפתח האדם. כל זאת חייב להפוך למודע בקרב האנושות. אין זה סתם גחמה אידיאליסטית, שדורשת מאיתנו לפרש את סימני הזמן שלנו; להיפך, סימני הזמן עצמם מצביעים על כך שיש לשאוף להעמקה זו לכיוון העל-חושי.
———————————————————————————————–
- כיצד קונים דעת העולמות העליונים? – יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑