שפתה של האמנות

הנחש הירוק

מאת: גלאדיס מאייר

תרגם: דניאל זהבי

אודות המחברת

גלאדיס מאייר היתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה. בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית. בעברית יצאו לאור מפרי עטה מספר ספרים:

אמנות ביחס לחיים החברתיים

צבעים ונפש האדם

צבעים – גישה חדשה לציור

כותרת זו, אשר מזכירה לנו אגדה של גיתה, לקוחה מאחד מהספרים היפים והמועילים ביותר שנכתבו על ידי אמנית, שהיתה גם תלמידתו של רודולף שטיינר, "הנחש הירוק" מאת מרגריטה וולאשין.

מי מבינינו שעסק באמנות בתחילת המאה הזאת, יודע היטב מהן הבעיות העצומות שנאלצנו להתמודד עימן בעבר, ואשר אנו עדיין מתמודדים עימן כיום. שרר אז מין תוהו-ובוהו חברתי, אשר האמנים הרגישים חוו אותו כעלטה וריקנות רוחנית, "שטח הפקר" שאין ממנו מפלט ומנוס. שפע של טרגדיות. אמן אשר הקסים את בני זמננו עם הצבעים השקופים שלו והפנטסיה הרוחנית שלו, עם ארץ נוד (חלום) שלו שבה נראו צדיקים וחפים מפשע עולים לרקיע, וביד כל אחד מהם נר קטן זוהר; או במזרקות של אור וצבע משתעשע בין רקדנים עליזים וצעירים; מי שנתן לכישרונותיו להתנוון בציור פורטרטים של גבירות נאות באופנתיות מעושה, רק כדי להתפרנס, ולפני הגיעו לבשלות החוקית שלו, סיים את חייו עם חמש תמונות של מפח נפש. התמונה האחרונה: שתי ידיים גדולות, וביניהן דמות אנושית זעירה עם הכיתוב: "בידך אפקיד רוחי". ואחר כך – מוות שהביא על עצמו במו ידיו. היו עוד טרגדיות רבות אחרות, פחות דרמטיות אמנם, אך עם מחשבות אובדניות בשלות. לא יכולנו למצוא את הדרך.

כיום הדברים שונים, כי חודר פנימה אור חדש, אך עדיין יש מבוכה. נראה שלמען מי שידיעתו בשפה הגרמנית היתה לקויה, או כלל לא שלט בשפה, כדאי לספר על הספר "הנחש הירוק" באנגלית, כי הוא מייצג את לב הבעיה שאנו הציירים מתמודדים עמה גם כיום, והוא נותן חומר רב למחשבה. כיום אין לנו כבר חבר סודי שאפשר לטייל ולשוחח עמו, לחלוק אתו את בעיותינו, אך אנו יכולים לחלוק את הסיפור של מרגריטה וולאשין, ואת ניסיונה הייחודי.

מרגריטה פגשה את רודולף שטיינר ואת מדע הרוח ב-1908, כאשר כבר היתה אמנית בשלה, והיתה לה הזדמנות בלעדית לקבל החלטות, שאנו כולנו עומדים בפניהן. האם היא יכולה להמשיך בנתיבי האמנות המוכרים לה, למרות שהיא עדיין לא בוטחת בהם, או שמא עליה לאפשר למדע הרוח לשנות את יצירתה עד כדי כך שהיא תפנה לנתיבים חדשים, שכמעט לא נחשפו עדיין? או שמא עליה למצוא לעצמה דרך משלה ביניהם? סיפור מרתק בפני עצמו הוא, כיצד היא הגיעה להחלטה והפכה לבסוף לאחד מעוזריו הראשיים של רודולף שטיינר במלאכת הציור על כתלי הדום הקטן של הגיתהאנום, ובמיוחד מרשימה העובדה, כי כה מעטים זכו לדון בבעיה זו עם רודולף שטיינר עצמו, כפי שהיא עשתה ללא מורא ובישירות. השאלות והתשובות הבליטו היבטים חיוניים ומהותיים; החוויות שעברו עליה במחיצתו האירו שדה עצום של מאמץ והשתדלות, של התחלה חדשה באמנויות, שהיתה המשימה העצומה שלו. כאשר עמדה לרשותו אמנית כה מוכשרת ומנוסה, היה רודולף שטיינר מסוגל להסביר בדיוק את טיבה של המשימה, אך לה, כמו לכולנו, נדרש זמן עד שקלטה את מלוא המשמעות, ועברו עליה הרפתקאות נפש רבות, לפני שהידע הזה הבשיל בקרבה. על אחד מהדברים האלה, שיורד ממש לשורש העניין, היא מספרת בגילוי לב משובב ובפשטות.

מדובר באחד מ"כסילי כריסטוס" ברוסיה (שהיו קדושים או שרלטנים). הם חיים בשיא הפשטות, ומייחסים להם כוחות רוחניים יוצאי דופן. היא שמעה עליו בפריס, וסיפרו לה שהוא משמש כרועה בהרי אוראל:

"כאשר בשעת שקיעה או זריחה הוא מפנה את פניו לעבר השמש, בעודו כורע על ברכיו ומתפלל, כל בני הצאן, הכבשים והתיישים עומדים סביבו ללא ניע ומפנים את ראשם לאותו כיוון".

כאשר שמעה את הסיפורים אודותיו, עברה עליה תקופה של חוסר ודאות לגבי העתיד והיא חשה שהיא עומדת בניסיון כלשהו, ולכן אפפה אותה תחושה שעליה לראות אותו. תלאות המסע היו רבות וקשות, ומקץ זמן רב הגיעה אל המקום שאליו כיוונו אותה, ואז הסתבר שאיש אינו יודע עליו דבר. היא התקשרה לפריס כדי לברר, מה שמו: "מקריוס". "אה, כן, כולם מכירים את מקריוס. אך הוא כבר איננו רועה, וגם לא גר כאן יותר". היא הגיעה למנזר במרחק שמונה מייל, ומשם הנחו אותה כיצד להגיע למעונו. היא הגיעה לבקתה בעמק הדומה לגן-עדן, לחוף אגם שקוף ורגוע. אחד הנזירים מצביע על הבקתה ואומר "הוא מתגורר שם עם תרנגולותיו". היא פוסעת לבדה אל הבקתה, הדלת פתוחה, בחדר ריק, ניצב גבר כשגבו מופנה אליה, גבוה מאוד אך כפוף מעט, לבוש באדרת של איכר וחובש כובע נזירים. היא חושבת "הוא בוודאי 'STARETZ ' (איש קדוש וחכם), ואל אדם כזה מותר להתקרב רק בכריעה על הברכיים". ואכן היא כורעת ברך, והוא פולט מעבר לכתפו "לא צריך לזחול". הוא מפנה את פניו אליה ופורש את ידיו פתוחות לקראתה, כאילו מקשיב וקולט דבר מה בעזרת ידיו. פניו חסרות גיל, חרושות קמטי דאגה עמוקים, אך לא דאגה לעצמו. עיניו נראו כאילו אינן יודעות שינה…

לאחר שתיקה הוא שאל "מה רצונך ממני? אולי את רוצה לשאול אותי דבר מה?

כאשר שמע ממנה שהיא ציירת, אמר בהתלהבות " כמה יפה וטוב!" אלהים הטביע רישומו וחותמו על הכל. אני לא יודע הרבה, וגם שפתי אינה קולחת, ולכן אומר לך את המלים, שאלוהים ישים בפי ובלבי". הוא החל לדבר, כשעיניו מביטות למרחוק… ניכר בו שהדיבור קשה עליו; הדיבור היה סתום, לעתים רך ושקט מידי, ועל כן היא לא הבינה חלק גדול מהדברים שאמר.

"כריסטוס רוצה לתת את צלמו. הוא בא לתת את דמותו ולא לקחת דבר. אפשר לסלוח לטורקים ולטרטרים, אם הם לא מבינים זאת. אנו הנוצרים חייבים לדעת, שמאז שהוא חי על פני הארץ. הכל –אבן, ענן ופרח – 'הוא' בדמותו. וכאשר לוקס, האוונגליסט צייר את הילד עם האם, כך רצה זאת 'הילד'. הוא רצה לתת את 'דמותו'. והאישה, היא רק פרשה מגבת, פיסת בד פשוטה, אך את התמונה 'הוא' נתן. כך צריכה גם נפשך להתפרש; לאדם דרושים צימאון, יגע וסבלנות. קומי בלילה והתפללי שהאל יזהה את דמותו בציורייך; שיצירתך תיחשב כיצירתו של יונה הנביא, שהיה כלוא שלושה ימים בחשיכה! מדוע שאנו החוטאים לא נהיה שרויים בעלטה? למעשה בתקופה שבה חי כריסטוס על פני האדמה, היה המלאך יורד אל הארץ להפיח חיים במים רק פעם בשנה, ואנו, מה אנו עושים? בנינו כנסיות, אך האל אינו שרוי בהם. יש לנו מרפאים ללא 'המרפא'. עד כדי כך הרחקנו עם הלימוד שלנו. כן!" לאחר שתיקה הוסיף "ניתנה לך מתת אדירה; איזו אהבה את רוצה עוד? את יודעת זאת. עתה אמרתי את כל שהיה לי לומר". הוא ליווה אותה החוצה….

היא מספרת "כאשר באתי לאחר מספר שבועות לשוחח עם רודולף שטיינר הבחנתי שהוא ידע את כל הסיפור הזה 'כפי ששאלת את הנזיר האם עלייך לעסוק בציור…'

"לא שאלתי אותו, האם עלי להמשיך לצייר" מחיתי. 'אך השאלה רבצה בליבך, וכאשר הוא דיבר על ורוניקה הקדושה, הוא השיב לך מתוך הלב' (רודולף שטיינר שרטט חצים היוצאים מנקודה אחת). 'אך אני השבתי לך מתוך הקוסמוס (הוא שרטט חצים המובילים מן ההיקף לעבר הנקודה המרכזית) ואת עומדת בתווך ואינך יכולה עדיין לאחד את שתי התשובות'. הוא יעץ לי לעשות את המדיטציות שלי בצורה נמרצת יותר".

קודם לכן (בעמוד 206) היא מספרת: "רודולף שטיינר ניסה לגרום לי להבין, שכל עוד מדע הרוח הגיע רק לרובד השטחי של ההכרה, רק לאינטלקט, טבעי שהאדם לא מסוגל ליצור אמנות. אך אין זה אומר שיש להותיר כך את מצב הדברים. בשעה שאתה שקוע ביצירה עליך להכניס את עצמך למצב רוח כלשהו. 'גם אני' אמר שטיינר 'כשעלי לשאת הרצאה, אינני מחליט מראש את כל מה שאספר, אלא משקיע את עצמי במצב רוח מסויים, ומתוכו אני מדבר אחר כך'.

אחר כך (בעמוד 283) כאשר עבדו יחד על בניין הגיתהאנום, מסביר לה רודולף שטיינר "הצורות בבניין שלנו אינן לקוחות מהטבע, למרות שאנשים רבים רוצים למצוא דמיון לטבע. מהטבע יכול האמן ללמוד כיצד הוא יוצר את צורותיו, אך הוא אינו יכול להישאר לאורך זמן בשלב של מתלמד, עליו ליצור מתוך אותם מקורות שהטבע יוצר מתוכם".

בהקשר אחר, מדבר רודולף שטיינר על הצורך ליצור איזון. עליך להוסיף תמיד משהו למאזניים כדי ליצור איזון. ובעקבות כך אתה שואל את עצמך "מה בדיוק הניח רודולף שטיינר על המאזנים כדי לאזן בין האמנות הותיקה לחדשה?" הגיתהאנום הוא התשובה.