גילוי מסתורי ישות האדם, המהותיים

רודולף שטיינר

סדרה בת שמונה הרצאות

דורנאך: שש הרצאות GA194

מינכן: 2 הרצאות מתוך 12 הרצאות בנושא: מרכז אירופה בין מזרח למערב GA174a

תרגום מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

תודה על התיקונים מול הגרמנית: הוצאת מיקרוקוסמוס

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 6 דורנאך

30.11.1919

תרבות היוגה הקדומה ורצון היוגה החדש. תרבות מיכאל בעתיד

נוכחתם לדעת מהרצאותיי במספר הימים האחרונים, שנחוץ הדבר להבחין בין האיברים השונים באורגניזם האנושי, ולהכיר בהבדל הנחרץ בין מה שנוכל לכנותו מערך הראש האנושי לבין מה שמרכיב את יתר האורגניזם האנושי. כפי שיודעים אתם, מכיל יתר האורגניזם האנושי שני מרכיבים, כך שבאופן כללי לפנינו הרכב תלת-ערכי, ברם, להבנת האימפולסים החשובים באבולוציה של האנושות שמולם ניצבים אנו בעת הנוכחית ובעתיד המיידי, יש חשיבות ראשונה במעלה להכרת ההבדל בין אדם הראש לבין מערך יתר האדם.

והנה בדברנו באורח מדעי-רוחי אודות ישות אנוש כשאנו מכירים בהבדל בין אדם הראש לבין יתר האדם, מהווים בתחילה שני מערכים אלה תמונות, תמונות הנוצרות על ידי הטבע עצמו עבור אלמנט הנפש, עבור האלמנט הרוחי שהן לו ביטוי וגילוי. האדם ממוקם בכל האבולוציה של אנושות האדמה באורח שנעשה מובן אך ורק כשנוכחים לדעת מה שונה מצב מערך הראש באבולוציה זו, מזה של יתר האורגניזם האנושי. כל מה שקשור במערך הראש המתגלה בעיקר כחיי החשיבה של האדם הינו משהו שמגיע הרחק לאחור באבולוציה הפוסט-אטלנטית של האנושות. כשממקדים אנו את תשומת לבנו בפרק הזמן שחל מיד אחרי שואת אטלנטיס, הינו פרק הזמן של האלף השישי, השביעי והשמיני לפני הספירה, נגלה הלך נפש ששרר באיזורי העולם התרבותי של אותו פרק זמן שכמעט ולא ניתן להשוותו להלך נפשנו. התודעה וכל תפיסת העולם של הישות האנושית של העת ההיא כמעט ולא ניתן להשוותן למה שמאפיין את פעילות חושינו ואת תפיסת העולם שלנו. בספרי 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים' קראתי לתרבות זו שמגיעה לאחור לזמנים קדומים כאלה בשם התרבות ההודית הקדומה. יכולים אנו לומר: מערך הראש האנושי באותה עת היה שונה ממערך הראש הנוכחי במידה רבה, וחישוב המרחב והזמן לא היה אופייני לאנשים קדומים אלה כפי שהוא אצלנו. בהתבוננותם בעולם הם חוו במרחקים אין קץ ובד בבד חוו בחלקיקי הזמן השונים. שימת דגש חזק על מרחב וזמן בתפיסת העולם לא היתה מצויה באותה תקופה קדומה.

רמזים ראשונים לכך מוצאים אנו לקראת האלף החמישי והרביעי, בפרק הזמן, שאותו הגדרנו כתרבות הפרסית הקדומה. אך אפילו אז כמעט ולא ניתן להשוות את כל הלך חיי הנפש לזה של הישות האנושית בזמננו. באותה תקופה קדומה היה עניינה העיקרי של הישות האנושית לפרש את העצמים בעולם כגוונים שונים של אור וחושך. האבסטרקציות שבהן אנו חיים היום היו זרות לחלוטין לאותה אוכלוסיה ארצית קדומה. קיימת עדיין תפיסה אוניברסלית חובקת כל, תודעה לחדירת כל דבר, שניתן לחושו בחושים, באור ובהטלת הצל שלו, הצללה בדרגות שונות של אפלולית. באורח זה נתפס גם מערך העולם המוסרי. ישות אנושית שהיתה מיטיבה ואדיבה נחוותה כישות אנוש מוארת וזוהרת. וזו שהיתה בוגדת באימון ואנוכית נחוותה כאדם אפל. האינדיבידואליות המוסרית של האדם נתפסת היתה כהילה סביבו. ואילו היינו מדברים אל אדם, מתקופה פרסית קמאית זו, אודות מה שמכנים אנו כיום בשם – מערך הטבע, הוא לא היה מבין מלה מדברינו. מערך טבע במשמעות שאנו נותנים לכך לא היה קיים בעולם האור והצל שלו. עבורו היה העולם עולם אור וצל; ובעולם הצלילים הוא היה מאפיין גווני צליל מסוימים כאור, בהירות, ואחרים כאפלה, בצלליות. וזה אשר התבטא עבורו דרך אלמנט האור והאפלה היה לו הן כוחות רוחיים והן כוחות טבע. לא היה קיים אצלו הבדל בין כוחות רוחיים וכוחות טבע. אבחנתנו היום בין כורח הטבע וחירות אנוש היתה נראית לו כשטות, כי דואליות זו של רצון שרירותי אנושי וכורח הטבע לא היתה קיימת אצלו, הכל נכלל אצלו באחדות רוחית-פיזית. אילו היה עלי לתת לכם הסבר ציורי של תפיסת עולם פרסית קמאית זו, כי אז הייתי משרטט לכם את הקו הבא (והדבר יקבל את מלוא משמעותו רק במה שיבוא אחר כך).

והנה, אחרי שהלך נפש זה שרר במשך יותר מאלפיים שנה, הופיע הלך נפש שהדים ממנו יכולים אנו לצפות בתפיסת העולם של הכאלדיים ושל המצרים הקדומים, ובצורה מיוחדת בתפיסת העולם שבהשתקפותה נשתמרה עבורנו בתנ"ך. שם מופיע משהו שהינו קרוב יותר לתפיסת עולמנו. שם נכנס שמץ מכורח הטבע למחשבות אנוש. אולם כורח טבע זה עדיין מרוחק מאוד ממה שאנו מכנים היום בשם מכניות הטבע או אפילו מערך חיוניות הטבע. בעת ההיא נתפסות ההתרחשויות בטבע כזהות לרצון האלוהי ולהשגחתו. השגחה אלוהית והתרחשויות טבע עדיין אחד הם. האדם ידע, שאם מניע הוא את ידו – זה האלוהי בתוכו החודר אותו ומניע את ידו, המזיז את זרועו. כאשר עץ התנועע על ידי הרוח – לא היתה שונה תפיסת העץ המתנועע מתפיסת הזרוע הנעה. הוא ראה את אותו הכוח האלוהי כהשגחה בתנועותיו שלו ובתנועות העץ. אולם קיימת היתה אבחנה בין האלוהים מחוץ לו והאלוהים בפנימו; הוא נתפס כאחדות האלוהים בטבע והאלוהים שבאדם, כאותו הדבר. היה ברור לישויות אנוש בעת ההיא שמצוי משהו באדם שבו נפגשות ההשגחה המצויה בחוץ בטבע עם ההשגחה שבפנים האדם. בעת ההיא הורגש תהליך הנשימה של האדם באורח זה. האנשים אמרו: אם עץ מתנועע – זהו האלוהים בחוץ ואם אני מניע את זרועי – זהו האלוהים בפנים; אם אני שואף פנימה את האוויר מפעיל אותו בפנימי ופולט אותו – הרי שזהו האלוהים מבחוץ שנכנס בי וחוזר ועוזב אותי. וכך הורגש אותו אלמנט אלוהי הן בחוץ והן בפנים; בד בבד בנקודה אחת בחוץ ובפנים; האנשים אמרו לעצמם: כישות נושמת מהווה אני ישות טבע בחוץ ובו-זמנית אני אני עצמי.

אם יהיה עלי לאפיין את תפיסת העולם של תקופת התרבות השלישית בקו כפי שעשיתי לתפיסת העולם הפרסית הקמאית בקו השרטוט הקודם, יהיה עלי לאפיין זאת בקו הבא:

הקו מייצג, מצד אחד, את קיום הטבע בחוץ ומצד שני את הקיום האנושי, כשהם חוצים זה את זה בנקודה אחת בתהליך הנשימה.

הדברים משתנים בתקופה הרביעית, בתקופת התרבות היוונית-לטינית. כאן קיים לישות האנושית עימות חד בניגוד שבין חוץ ופנים – בין קיום הטבע והקיום האנושי. האדם מתחיל לחוש בניגוד שבין עצמו והטבע. ושוב אשרטט כדי לאפיין כיצד מתחיל אדם להרגיש בתקופה היוונית ויהיה עלי לשרטט זאת באורח זה: מצד אחד הוא חש בחיצוני ומצד שני בפנימי ובין השניים אין כבר נקודת מפגש.

מה שיש לאדם במשותף עם הטבע נשאר מחוץ לתודעתו. הוא נושר מן התודעה. ביוגה ההודית נעשה הניסיון להחזיר זאת אל התודעה. ועל כן מהווה תרבות היוגה הקדומה חזרה אטביסטית לשלבים אבולוציוניים קודמים של האנושות, היות ונעשה הניסיון להחזיר אל התודעה את תהליך הנשימה, שבתקופה השלישית הורגש כדרך טבעית, שבה קיים היה האדם בד בבד מחוץ ומבפנים. התקופה הרביעית מתחילה במאה השמינית לפני הספירה, בעת ההיא פותחו התרגילים של היוגה המאוחרת, אשר ניסו להחזיר באופן אטביסטי את מה שהיה ברשות האנושות בתקופות קודמות ובמיוחד בתרבות ההודית הקדומה, את מה שהיה ואבד. תודעה זו ביחס לתהליך הנשימה אבדה. ואם ישאל מי: מדוע מנסה תרבות היוגה ההודית להחזירה, מה סבורה היא שתשיג על ידי כך? על כך יש להשיב: מה שהתכוונו להשיג על ידי כך היתה הבנה של ממש ביחס לעולם שמחוץ לנו. כי מעצם העובדה שתהליך הנשימה הובן בתקופת התרבות השלישית הובן משהו בתוך האדם שהיה בו זמנית משהו חיצוני.

יש לשוב ולרכוש זאת, אך בנתיב אחר. עדיין חיים אנו בהשפעת התרבות שבה מצוי אלמנט דו-ערכי בהלך נפש אנוש כי התקופה הרביעית מסתיימת רק בסביבות שנת 1413, ולמעשה רק בסביבות אמצע המאה ה-15. יש לנו דרך מערך הראש שלנו, תפיסת טבע בלתי מושלמת, הינו את מה שמכנים אנו העולם החיצוני, ודרך המערך הפנימי שלנו דרך מערך יתר האדם – ידע בלתי מושלם אודות עצמנו.

מהות זו, שבה יכולנו לראות תהליך עולם ובד בבד תהליך של עצמנו – מחוסלת. אין היא קיימת עבורנו עוד. עולה עתה הבעיה של רכישה מחדש של מה שאבד. פירושו של דבר, שעלינו לרכוש את היכולת לאחוז במשהו המצוי בתוך ישותנו הפנימית, שמשתייך לעולם החיצוני והפנימי בעת ובעונה אחת ואשר מגיע אל שניהם.

זה צריך להיות המאמץ של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, כלומר ההשתדלות למצוא משהו בחיים האנושיים הפנימיים שבו מתרחש בו זמנית תהליך חיצוני.

בודאי תזכרו שהצבעתי על עובדה חשובה זו וזאת במאמרי האחרון בעלון 'העתיד החברתי', שבו דנתי בדברים אלה בחשיבותם לחיים החברתיים ושם הצבעתי בבירור לעצם הצורך למצוא משהו שהישות האנושית תחזיק בתוך עצמה ואשר תכיר בו, בד בבד, בתור תהליך בעולם. אנו, ישויות אנוש מודרניות, איננו יכולים להשיג זאת על ידי שיבה לתרבות היוגה; דבר זה פס מן העולם. כי תהליך הנשימה עצמו השתנה. את הדבר הזה, כמובן, אינכם יכולים להוכיח במרפאה, אך תהליך הנשימה אכן השתנה מאז תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השלישית. באופן גס נוכל לומר: בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השלישית הישות האנושית עדיין נשמה נפש; כיום היא נושמת אוויר. לא רק מחשבותינו הפכו מטריאליסטיות; המציאות עצמה איבדה את נפשה.

אבקשכם, ידידיי היקרים, שלא לראות במה שעומד אני לומר עכשיו, משהו פחות ערך. כי הנה חישבו נא מה פירוש הדבר, שהמציאות עצמה, שבה חיה האנושות, עברה טרנספורמציה עד כדי כך, שהאוויר שאנו נושמים נעשה שונה מכפי שהיה לפני 4000 שנה. לא רק תודעת האנושות השתנתה. לא ולא! אז מצויה היתה נפש באטמוספירה של האדמה. האוויר היה נפש. אין זה כך היום או בעצם – זוהי נפש באופן שונה. הישויות הרוחיות בעלות טבע אלמנטרי, שאודותן דיברתי אתמול – הן חודרות לפנימכם. הן מסוגלות להינשם פנימה כשמישהו מתרגל כיום נשימת-יוגה. ברם, את מה שניתן היה להשיגו בנשימה נורמלית לפני 3000 שנה אי אפשר להחזיר באופן מלאכותי. רעיון האפשרות להחזיר זאת הינו אשליה גדולה של אנשי המזרח. מה שאומר אני עתה – זוהי המציאות המהותית. הענקת נפש לאוויר השייך לישות אנוש אינה קיימת עוד. ועל כן מסוגלות הישויות, שעליהן דיברתי – והייתי קורא להן ישויות אנטי-מיכאליות – הישויות הללו מסוגלות לחדור לתוך האוויר ודרך האוויר לתוך הישות האנושית ובאורח זה חודרות הן לתוך האנושות, כפי שתארתי זאת אתמול. נוכל לגרש אותן רק אם נשים במקום היוגה את הדבר הנכון לימינו. עלינו לשאוף לכך. נוכל לשאוף לדבר הנכון לימינו רק אם ניעשה מודעים בזיקה נאצלת יותר של האדם אל העולם החיצוני, באופן כזה שבהתייחס לגוף האתרי שלנו, משהו יתפוס מקומו ויחדור לתודעתנו במידה הולכת ורבה, באופן דומה לתהליך הנשימה. בתהליך הנשימה שואפים אנו פנימה חמצן נקי ופולטים פחמן לא שמיש. תהליך דומה מתרחש בכל תהליך החישה שלנו. חישבו נא, ידידיי היקרים, שאתם רואים משהו – הבה וניקח דוגמא קיצונית – נניח שאתם רואים שלהבת. מתנהל שם תהליך שניתן להשוותו לשאיפת אויר פנימה, אלא שהוא עדין יותר. אם תעצמו אז את עיניכם – ואתם יכולים לערוך ניסויים דומים בכל אחד מחושיכם – יהיה לכם אז דימוי השלהבת שישתנה בהדרגה עד שיימוג ויעלם, מלבד ההיבט הפיזי הבלעדי, בעיקר הגוף האתרי נתון לתהליך זה של קליטת התרשמות האור והיעלמותו לבסוף. משהו חשוב ביותר נכלל בתהליך זה: הוא כולל את אלמנט הנפש, שלפני 3000 שנה נשאף פנימה ונפלט החוצה עם האוויר. עלינו ללמוד להכיר את תהליך החישה, החדור על ידי אלמנט הנפש, וכך, באורח דומה, לממש את תהליך הנשימה מלפני 3000 שנה.

רואים אתם, ידידיי היקרים, שדבר זה קשור בעובדה, שהאדם לפני 3000 שנה חי בתרבות לילה. יהוה התגלה דרך נביאיו מתוך חלומות הלילה. אך עלינו להתאמץ לקלוט לתוך השיג ושיח האינטימי שלנו עם העולם לא רק את רשמי החושים אלא גם את האלמנט הרוחי. הדבר חייב להפוך לנו לוודאות, שעם כל קרן אור, עם כל צליל, עם כל תחושת חום והתפוגגותה נכנסים אנו לשיג ושיח נפשי עם העולם. שיג ושיח נפשי זה חייב להיות לנו חשוב ומשמעותי. אנו יכולים לעזור לעצמנו לגרום לדבר זה.

תיארתי לפניכם את מאורע מיסטריית גולגותא בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, שאם נרצה לדייק, מתחילה בשנת 747 לפני הספירה ומסתיימת בשנת 1413 לספירה. מיסטריית גולגותא התחוללה בשליש הראשון של פרק זמן זה. והיא הובנה, בתחילה, על ידי שאריות אורח החשיבה הקדום והתרבות הקדומה. אורח קדום זה להבנה מקיפה של מיסטריית גולגותא מוצה כבר ואורח הבנה חדש חייב לקחת את מקומו. האורח הישן כבר אינו מספיק ונעשו ניסיונות רבים לאפשר לחשיבת אנוש לתפוס את מהות מיסטריית גולגותא, אך הם הוכחו כבלתי מתאימים להגיע לחקר מהותה.

רואים אתם, ידידיי היקרים, שלכל הדברים החומריים-חיצוניים – האספקט הרוחי-נפשי שלהם, ולכל הדברים שמופיעים בתחום הרוחי-נפשי ההיבט החומרי-חיצוני שלהם. העובדה, שאוויר האדמה נעשה מרוקן מנפש גורמת לחוסר אפשרות לאדם לנשום את האוויר שמקורו היה חדור בנפש – לעובדה זו היה אפקט רוחי חשוב באבולוציה של האנושות. כי מהיות האדם מסוגל לשאוף פנימה את הנפש שאליה קשור היה במקורו, כפי שנאמר בראשית התנ"ך: "ויפח אלהים לתוך האדם נשמת נפש חיה" – היתה לו האפשרות להיעשות מודע לקְדָם-קיום-הנפש, לקיום הנפש לפני רדתה לתוך הגוף הפיזי דרך הלידה או דרך ההריון. במידה שתהליך הנשימה חדל להיות חדור בנפש, איבדה ישות אנוש את תודעת קְדָם-קיום-הנפש. אפילו בזמנו של אריסטו בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כבר בלתי אפשרי היה להבין, בכושר ההבנה האנושי, את קְדָם-קיום-הנפש. זה היה בלתי אפשרי לחלוטין.

ניצבים אנו פנים אל פנים נוכח העובדה ההיסטורית המוזרה שהמאורע החשוב ביותר, מאורע כריסטוס, פורץ פנימה לאבולוציה של האדמה ועדיין האנושות חייבת להיות בשלה תחילה על מנת להבין אותו. בתחילה עדיין מסוגלת היא לתפוס את קרני האור של מיסטריית גולגותא באמצעות כושר ההבנה שמקורו בתרבות הקמאית. אולם כושר הבנה זה אובד בהדרגה, והדוגמטיות מתרחקת יותר ויותר מהבנת מיסטריית גולגותא. הכנסייה אוסרת על אמונה בקדם-קיום-הנפש – לא משום שקדם-קיום סותר את מיסטריית גולגותא, אלא משום שכושר ההבנה האנושי חדל לחוות את תודעת קדם-הקיום כשהאוויר נעשה מרוקן-מנפש. הקדם-קיום נעלם מתודעת הראש. כשתהליכי החישה שלנו ייעשו שוב חדורי נפש נייסד נקודת מפגש, ובנקודת מפגש זו נחזיק ברצון האנושי שיזרום כלפי מעלה מתוך שכבת התודעה השלישית, כפי שתארתי לכם לאחרונה. או אז יהיה לנו, בו זמנית, האלמנט האובייקטיבי סובייקטיבי שאליו נכסף גיתה מאוד. תהיה לנו אפשרות להבין, באורח רגיש, את הטבע המיוחד במינו של תהליך החישה באדם, בזיקתו אל העולם החיצוני. אכן, תפיסות האדם גסות ומגושמות ודבר זה תומך בעובדה שהעולם החיצוני רק פועל עלינו, ואנו מצידנו, רק מגיבים לפעולתו זו. למעשה מתנהל תהליך נפש מבחוץ כלפי פנים ומחזיק בו תהליך נפש פנימי תת-מודע עמוק, כך ששני התהליכים חופפים זה את זה. מבחוץ פועלים לפנימנו מחשבות קוסמיות ומבפנים כלפי חוץ פועל רצון האנושות. רצון האנושות ומחשבה קוסמית נפגשים בנקודת חציה זו, כשם שהאלמנטים האובייקטיבי והסובייקטיבי נפגשו פעם בנשימה. עלינו ללמד לחוש כיצד פועל רצוננו דרך עינינו וכיצד מתמזגת פעילות החושים בעדינות עם הפסיביות כשהיא מסבה לפגישת המחשבות הקוסמיות ורצון האנושות. עלינו לפתח רצון יוגה חדש זה. או אז יימסר לנו משהו שטבעו דומה למה שנמסר לישויות אנוש בתהליך הנשימה לפני 3000 שנה. ההבנה שלנו חייבת להיעשות לדמוית נפש יותר, לרוחית הרבה יותר.

תפיסת העולם של גיתה שאפה לכיוון זה. גיתה השתדל להכיר את התופעה הטהורה, שלה קרא התופעה הראשונית, על ידי סידור התופעות הפועלות על האדם בעולם החיצוני, ללא התערבות מצד המחשבה הלוציפרית שמקורה בראש האדם עצמו; תפקידה של מחשבה זו היה אך לשמש בסדור התופעות. גיתה לא שאף אל חוק הטבע, אלא אל התופעה הראשונית; באשר לו – לדבר זה היתה משמעות רבה בעיניו. אם נגיע לתופעה טהורה זו, לתופעה ראשונית זו, יהיה לנו משהו בעולם החיצוני שיאפשר לנו לחוש את גילוי רצוננו בתפיסת העולם החיצוני ואז נתעלה למשהו אובייקטיבי-סובייקטיבי, כפי, שלמשל, היה כלול עדיין בתורה העברית הקדומה. עלינו ללמוד לדבר לא רק על הניגוד בין החומרי והרוחי אלא עלינו להכיר את משחק הגומלין שבין החומרי והרוחי באחדות ודווקא בחישת החושים. אם לא נסתכל עוד על הטבע בצורה חומרנית בלבד, ויתר על כן – אם לא נחדיר לתוכו בחשיבה אלמנט נפשי כפי שעשה גוסטב תיאודור פּכנר (FECHNER) – כי אז יתהווה משהו שיציין לנו מה שציינה תרבות יהוה לאנושות לפני 3000 שנה. אם נלמד בטבע לקלוט את אלמנט הנפש יחד עם חישת החושים, כי אז תהיה לנו זיקת כריסטוס לטבע החיצוני. זיקת כריסטוס זו לטבע החיצוני תהיה משהו בדומה לתהליך הנשימה הרוחי. אנו נסתייע בהכירנו – במידה הולכת ורבה, בשכל הישר והבריא שלנו – את קדם-הקיום המצוי בבסיס קיום הנפש שלנו. עלינו להשלים את התפיסה האגוצנטרית ביחס לקדם-קיום, שנובעת אך ורק מכמיהתנו להתקיים אחרי המוות, בידע ביחס לקדם-קיום הנפש. עלינו לשוב ולהתרומם אל תפיסת הנצח המהותי של הנפש. ניתן לכנות זאת בשם תרבות מיכאל. אם נשוטט בעולם בתודעה, שבכל מבט שמפנים אנו כלפי חוץ, בכל צליל ששומעים אנו זורם משהו רוחי, משהו מטבע הנפש זורם לתוכנו ובו זמנית מאפשרים אנו לאלמנט הנפש שלנו לזרום החוצה לתוך העולם – כי אז רכשנו את התודעה שלה זקוקה האנושות לעתיד.

חוזר אני שוב על הדימוי: אתם רואים שלהבת. אתם עוצמים את עיניכם ויש לכם את מראית הדימוי המתפוגג. האם זהו תהליך סובייקטיבי גרידא? כן – אומר הפיזיולוג המודרני. אך אין זה נכון. באתר הקוסמי מציין הדבר תהליך אובייקטיבי, כשם שבאוויר מציינת נוכחות תחמוצת הפחמן, שפולטים אתם, תהליך אובייקטיבי. אתם מטביעים לתוך האתר הקוסמי את הדימוי שאותו חשים אתם כמראית דימוי פוחתת והולכת. אין זו סובייקטיביות גרידא – זהו תהליך אובייקטיבי. עוסקים אתם כאן באלמנט אובייקטיבי. יש לכם את האפשרות לדעת, שמשהו מתרחש בפנימכם מהוה בו זמנית תהליך קוסמי עדין, אם רק נעשים אתם מודעים לו. בהסתכלי בשלהבת ובעוצמי את עיני ובהניחי לדימוי להתפוגג – הוא יתפוגג גם אם אחזיק את עיני פקוחות, אלא שאז לא אתן דעתי על כך. או אז מה שאני יוכל לחוות הוא התהליך שלא רק מתרחש בפנימי אלא מתרחש בעולם. כך הדבר לא רק ביחס לשלהבת. אם אתייצב פנים אל פנים מול ישות אנוש ואומר: אדם זה אמר דבר זה או אחר, שעשוי להיות נכון או לא – דבר זה מהוה שיפוט, פעילות מוסרית או אינטלקטואלית של טבעו הפנימי. אם חושבים אתם משהו טוב ביחס לזולתכם – הדבר מתפוגג ומהווה תהליך אובייקטיבי באתר הקוסמי; אם חושבים אתם משהו רע – מתפוגג הנהו כתהליך אובייקטיבי. אין אתם יכולים להסתיר את תפיסותיכם ואת שיפוטיכם בנוגע לעולם. ממשיכים אתם כנראה להחדירם בישותכם, אולם מהווים הם בו זמנית תהליך-עולם אובייקטיבי. כשם שהאנשים בתקופת התרבות השלישית מודעים היו לעובדה שתהליך הנשימה הינו תהליך המתרחש בו זמנית בתוך האדם ובעולם האובייקטיבי – כך האנושות חייבת להיות מודעת בעתיד, שאלמנט הנפש שאודותיו דיברתי אליכם, מהוה בד בבד תהליך זמן ותהליך עולם אובייקטיבי.

טרנספורמציה זו של התודעה דורשת עוצמת נפש רבה יותר מאשר זו המתפתחת באופן נורמלי אצל הישות האנושית בימינו. משמעותה של החדרת תודעה זו לאדם עצמו פירושה לאפשר כניסת תרבות מיכאל. כשם שהיה זה ברור מאליו לאדם מן האלף השני והשלישי לפנה"ס לחשוב על האוויר כחדור בנפש, ואכן היה חדור בנפש – כך חייב להיות לנו ברור מאליו לחשוב על האור כחדור בנפש. עלינו להעלות כושר זה בנו כשרואים אנו באור את המייצג הכללי של חישת החושים. עלינו לחסל לחלוטין את ההרגל לראות באור את מה שהתקופה המטריאליסטית שלנו רגילה לראות בו. עלינו לחדול לגמרי להאמין, שרק אותם רטטים נובעים מן השמש שאודותיה מדברים הפיזיקה והאנשים בדרך כלל בתודעה המודרנית. העובדה חייבת להיות ברורה לנו, שאלמנט הנפש חודר דרך המרחב הקוסמי על כנפי האור; ועלינו להכיר בד בבד בדבר, שלא כך היה בפרק הזמן שקדם לתקופתנו. מה שמתקרב אל האנושות בימינו דרך האור התקרב אל האנושות, באותו פרק זמן קודם, דרך האוויר. רואים אתם כאן הבדל אובייקטיבי בתהליך האדמה. בהביענו זאת במושגים מקיפים נוכל לומר: תהליך-נפש-אוויר – תהליך-נפש-אור. את זה ניתן לראות באבולוציה של האדמה. מיסטריית גולגותא מציינת את המעבר מפרק זמן אחד למשנהו.

מיסטריית גולגותא

תהליך-נפש-אוויר / תהליך-נפש-אור

ידידיי היקרים, אין די בכך עבור התקופה הנוכחית והן עבור תקופת העתיד של האנושות לדבר באבסטרקציות אודות הרוחי, ליפול לתוך איזשהו פנטיזם מעורפל; אדרבא – עלינו להתחיל להכיר, שמה שמוחש בימינו כתהליך מטריאליסטי גרידא הינו חדור בנפש.

יש ללמוד לומר את הבא להלן: היה פרק זמן שקדם למיסטריית גולגותא כשלאדמה היתה אטמוספירה שהכילה בה את אלמנט הנפש ששייך לנפש האדם. כיום יש לאדמה אטמוספירה המשוללת אלמנט נפש זה. אותו אלמנט נפש שנמצא קודם לכן באוויר נכנס עתה לאור שסובב אותנו מבוקר ועד ערב. דבר זה התאפשר מעצם העובדה שכריסטוס התלכד עם האדמה. וכך, גם מן ההיבט הרוחי נפשי עברו אור ואוויר שינוי במהלך האבולוציה של האדמה.

ידידיי היקרים, זוהי הצגת דברים ילדותית שמתארת את האוויר ואת האור באותו אופן, באורח מטריאליסטי בלבד, במהלך אלפי השנים שבהן מתגלה האבולוציה של האדמה. האוויר והאור השתנו באורח פנימי. אנו חיים באטמוספירה ובספירת אור שונות מן הללו שבהן חיו נפשותינו בהתגשמויות ארציות קודמות. הדבר הראשון במעלה הוא, ללמוד להכיר את החומרי-החיצוני כאלמנט נפש ורוח. אם נתאר הווית קיום חומרנית גרידא באופן רגיל ואז נוסיף כמעין רקע או דקורציה: הווית קיום חומרנית זו מכילה בכל מקום את הרוחי! – דבר זה לא יהווה מדע רוחי אמיתי. ידידיי היקרים, האנשים מוזרים מאוד מבחינה זו, נוטים הם לפרוש אל המופשט, אך מה שנחוץ, הוא הבא להלן: בעתיד עלינו לחדול להבדיל באורח מופשט בין החומרי והרוחי; עלינו לבקש אחר הרוחי בתוך החומרי עצמו ולאפיין אותו בתור שכזה; ועלינו להכיר ברוחי את המעבר לתוך החומרי ואת אופן פעילותו בתוך החומרי. רק אם נגיע לכך נוכל לרכוש לעצמנו ידע אמיתי של האדם עצמו. "הדם הינו נוזל מיוחד במינו", אך הנוזל שהפיזיולוגיה מדברת עליו כיום איננו נוזל מיוחד. זהו אך ורק נוזל שאת הרכבו הכימי מנסים לאבחן באותו אופן שבו מאבחנים כל סובסטנציה אחרת. אין הוא מהווה שום דבר מיוחד. אולם, כשרוכשים אנו לעצמנו את נקודת ההתחלה של היותנו מסוגלים להבין את המטמורפוזה של האוויר ושל האור מהיבט הנפש, נתקדם בהדרגה אל הבנה נפשית רוחית מקיפה של הישות האנושית עצמה, בכל בחינה ובחינה. או אז לא יהיו לנו חומר מופשט ורוח מופשטת אלא רוח, נפש וגוף הפועלים הדדית. זו תהיה תרבות מיכאל.

את הדבר הזה דורשת תקופתנו. את הדבר הזה צריכות לתפוס בכל נימי הנפש אותן ישויות אנוש שרוצות להבין את העת הנוכחית. כאשר משהו יוצא מגדר הרגיל צריך היה להיכנס לתוך תפיסת העולם האנושית הוא היה נתקל בהתנגדות. לעתים קרובות מצטט אני את הדוגמא הנאה הבאה: בשנת 1837 (לפני פחות ממאה שנה) נשאל הצוות הרפואי המלומד של בוואריה, כשהוצעה הקמת מסילת הברזל הראשונה מפרט לנירנברג – האם בטוח הדבר מבחינה רפואית להקים מסילת ברזל כזאת – השיב הצוות הרפואי (ואינני מספר כאן אגדת-פיות; המסמכים הנוגעים בדבר קיימים): אסור לבנות מסילת ברזל כזאת, כי האנשים שישתמשו באמצעי תעבורה כזה ילקו במחלת עצבים. והם הוסיפו: אם יימצאו אנשים כאלה שיתעקשו על הקמת מסילות ברזל כאלה, יהיה צורך להקים משני צידי המסילה חומות גבוהות שימנעו מן האנשים שהרכבת תעבור על פניהם ללקות בזעזוע מוח. כאן רואים אתם, ידידיי היקרים, ששיפוט כזה הוא דבר אחד. ודבר אחר לגמרי הוא הנתיב שבו עוברת האבולוציה של האנושות. כיום מחייכים אנו למקרא מסמך כזה כשל הצוות הרפואי הבווארי משנת 1837; אולם חיוכנו אינו מוצדק לגמרי, כי אם דבר דומה היה קורה בימינו היינו מתנהגים באותו אופן. ואחרי הכל – הצוות הרפואי הבווארי לא טעה לחלוטין. אם נשווה את מצב העצבים אצל האנושות המודרנית עם זה שהיה אצל האנושות לפני 200 שנה – נהייה חייבים לומר, שהאנשים נעשים עצבניים. אולי הצוות הרפואי הגזים מעט, אבל בני האדם אכן נעשו עצבניים. וכעת – ביחס לאבולוציה של האנושות חשוב ביותר שאימפולסים מסוימים המנסים להיכנס לאבולוציה של האדמה אכן ייכנסו ולא יידחו. זה שברצונו להיכנס מפעם לפעם להתפתחות התרבות האנושית, לעתים מאוד לא נוח הוא לאנשים; אין הוא חופף לעצלנותם. יש להכיר את החובה בקשר להתפתחות התרבותית האנושית וזאת על ידי לימוד קריאת העובדות האובייקטיביות ולא על ידי מה שנובע מן הנוחיות האנושית ואפילו לא מסוג מעודן של בטלנות. אני מסכם את הרצאתנו היום במילים אלה משום שאין ספק שמאבק כבד יתחולל בין התודעה האנתרופוסופית ובין מצעי האמונות השונות. יכולים אנו לראות את הסימנים לכך בכל הכיוונים. מצעי האמונות שרוצים להישאר בנתיבים הישנים, שאינם רוצים להתעלות לידע חדש ביחס למיסטריית גולגותא – הללו יוסיפו עוצמה למצב המלחמתי החזק שלהם שכבר הכריזו עליו ותהיה זו קלות דעת מצדנו אם לא נהיה מודעים לעובדה שמאבק זה החל כבר.

יכולים אתם להיות בטוחים בדבר שאני עצמי אינני שש כלל למאבק כזה, ובמיוחד לא למאבק נגד הכנסייה הקתולית–רומית, שכפי הנראה נלחמת בנו מן העבר ההוא בתוקפנות שכזאת. מי שמכיר היטב את האימפולסים ההיסטוריים העמוקים יותר של אמונות תקופתנו יסרב מאוד ללחום במוסדות נכבדים. אך אם המאבק מאלץ אותנו להגיב לא נמנע מלעשות כן! והכמורה בימינו אינה נוטה כל עיקר לפתוח את שעריה למה שחייב להיכנס: לתפיסת העולם המדעית-רוחית. זכרו-נא את המובאה המוזרה שקראתי לפניכם בזמן האחרון ובה נאמר שהאנשים חייבים להתוודע אל המדע הרוחי על פי האנתרופוסופיה באמצעות הכתבים של יריבי, היות ולקתולים-רומיים אסור לקרוא את כתבי-שלי. זה איננו עניין קל ערך אלא דבר רציני ביותר! מאבק שנוצר באורח כזה והמסוגל להפיץ שיפוט כזה בעולם; מאבק כזה, אין ליטול בקלות-דעת, ויתר על כן – אין ליטול אותו בקלות דעת היות ואין אנו נכנסים אליו מרצוננו. הבה וניטול את דוגמת הכנסייה הקתולית-רומית, ידידיי היקרים – העניינים אינם שונים אצל הכנסייה הפרוטסטנטית, אך הכנסייה הקתולית-רומית חזקה יותר – ועלינו לקחת בחשבון המוסדות נכבדי התקופה: אם מישהו מבין את משמעות לבושו של הכומר כשהוא קורא את המיסה הקדושה, את המשמעות של כל פיסה ופיסה ממלבושיו; אם מישהו מבין כל פועל ופעולה של המיסה הקדושה, כי אז יודע הנהו שאלה הם יסודות מקודשים, נכבדי-התקופה, אלה הם יסודות עתיקי יומין יותר מן הנצרות; כי המיסה הקדושה היא פולחן של תרבות המיסטרייה הקדומה, שעברו טרנספורמציה כריסטיאנית, והכמורה המודרנית, המשתמשת בסוגי נשק כאלה כפי שתוארו לעיל, חיה בפולחנים כאלה! ועל כן, אם למישהו יש מצד אחד כבוד עמוק ביותר לפולחנים ולסימבולים הקיימים, רואה הנהו מצד שני מה חלשה ההגנה ומה רציניות ההתקפות נגד מה שרוצה להיכנס לאבולוציה של האנושות, או אז נעשה הוא מודע לכובד הראש הנדרש לנטילת עמדה בענייניה אלה. אכן, דבר זה ראוי למחקר ולעיון עמוקים. מה שמודיע מצד זה על קיומו מצוי אך בראשיתו, ואין זה מן הראוי לישון ביחס אליו. להפך, עלינו לחדד את תפיסתנו כלפיו. במהלך שתי עשרות השנים שבהם מטופחת התנועה האנתרופוסופית באירופה המרכזית יכולים היינו להתפנק בישנוניות כיתתית, שכה קשה היה להיאבק בה בתוך שורותינו אנו ואשר עדיין היום מעוגנת כה חזק ועמוק בנפשות ישויות אנוש שנכנסו לתנועה האנתרופוסופית. אולם חלף עבר הזמן שבו רשאים היינו כביכול להרשות לעצמנו ישנוניות כיתתית. מה שמדגיש אני לעתים קרובות כאן זוהי האמת לאמיתה, היינו, שעלינו לתפוס את המשמעות ההיסטורית-עולמית של התנועה האנתרופוסופית ולהתעלם מדברים פעוטי ערך אך יחד עם זאת עלינו להתחשב גם באימפולסים הקטנים ולראות את רצינותם ואת חשיבותם.