רודולף שטיינר

GA127

ברלין, 21 בדצמבר 1911

קישור למקור בארכיב הגרמני

תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס

תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב

הרצאה מספר 15

חג המולד – חג של השראה

במסגרת עבודתנו בתנועת מדע הרוח אנו מביטים קדימה, קדימה אל תוך עתידה של האנושות, וממלאים את נפשותינו ואת ליבנו במה שאנו מאמינים שצריך להתגשם בזרמי ההתפתחות ובכוחות ההתפתחות של עתיד האדם. גם אם אנו מביטים מעלה, אל האמיתות הגדולות של ההוויה – גם אם אנו מביטים מעלה אל הכוחות והישויות אשר מתגלים לנו בעולם הרוח כגורמים וכסיבות לעולם רוחי זה, אשר פוגש אותנו בעולם החושים החיצוני – גם שם, אנו מאושרים מכך שהאמיתות, שאותן אנו מביאים מטה מעולמות הרוח, אמורות וצריכות להיטמע בהדרגה בנפשותיהם ובלבותיהם של בני האדם בעתיד.

לכן, בחלקה הגדול של השנה הפנינו את מבטנו הרוחי להווה המיידי או לעתיד. לפיכך, אנו מרגישים נדחפים יותר מאי פעם לחוש בקשר שלנו עם האנושות הקדומה הזאת דרך מועדי השנה המיוחדים, דרך החגים, אשר מהווים זיכרונות מקובעים של מה שחשבה והרגישה האנושות הקדומה, אשר הובאו אלינו מתוך תמורות הזמן. לפיכך אנו מרגישים כי עלינו להעמיק מעט במה שהוביל את האנשים בעבר, מתוך לבם ונפשם, לקבוע במהלך העיתים את הסימנים המופיעים בפנינו כחגי השנה.

אם חג הפסחא הוא חג אשר – אם אנו מבינים אותו נכון – מעורר בתוכנו מחשבות על כוחות אנושיים ועל היכולת להתגבר על כל היסוד הנמוך באמצעות היסוד הגבוה, על היסוד הפיזי החיצוני באמצעות היסוד הרוחני – אם זהו חג של תחייה, של התעוררות, חג של תקווה ושל אמון בכוחות הרוחניים, אשר ניתן לעוררם בנפש האדם – הרי מצד שני, חג המולד הוא חג של תחושת הרמוניה עם הקוסמוס כולו, חג של תחושת חסד, חג אשר מקרב אלינו שוב ושוב את המחשבה הבאה: יהא אשר יהא האופן בו הכול מסביבנו נראה לנו, ואף אם ספק חריף מתגנב אל האמונה שלנו, וככל שעשויות תקוותינו הנועזות ביותר להיתקל באכזבות קשות ביותר, וככל שהדברים הטובים של החיים מסביבנו עשויים להתערער – קיים דבר-מה בטבע ובישות האנושית, שביכולתו לבטא עבורנו את המחשבה של חג המולד במשמעותה הנכונה. את מחשבת חג-המולד הנכונה הזאת ניתן להציב בפני הנפש באופן חי ורוחני, כך שישוב ויתגלה לנו, כי אנו באים מכוחות הטוב, מכוחות הצדק, מכוחות האמת. מחשבת הפסחא מצביעה בפנינו על כוחות הניצחון שלנו בעתיד. מחשבת חג המולד, לעומת זאת, מצביעה בפנינו, במובן מסוים, על מקורו של האדם בעבר הקדום.

בהזדמנות כזו ניתן באמת לראות, כיצד התבונה והרוחניות הלא מודעות או התת-מודעות של האדם הן הרבה יותר גבוהות ממה שהאדם מסוגל להקיף בתודעתו. תכופות יש לנו סיבה להעריץ הרבה יותר את מה שאנשים קבעו בימי קדם מתוך מעמקי נפשם הנסתרים, מאשר את מה שהם קבעו מתוך מחשבותיהם השכלתניות ומה שהם יכלו לתפוס באופן מושגי. כשאנו פותחים את לוח השנה, ורואים כי ב-25 בדצמבר מצוין חג הולדתו של כריסטוס, ולאחר מכן ב-24 בדצמבר רשום "אדם וחווה", זה נראה לנו כחוכמה נצחית. אלא שעלינו לומר, כי העשייה העמומה והתת-מודעת בימי הביניים, כאשר הועלו פה ושם מחזות חג המולד על ידי אנשים במקומות שונים, יכולה להיראות לנו ברורה, מלאת חוכמה ורוחנית. כאשר ה"זמרים", כפי שהאדם קרא להם, העלו את מחזות חג המולד שלהם, הם נשאו את "עץ גן העדן" בראש התהלוכה. עץ חג המולד נישא לפני הלהקה, אשר צעדה אל המקום שבו יעלו את מחזות חג המולד הללו. בקיצור, אם כן, פעם היה קיים דבר-מה שהביא את מעמקיה העמוקים והחבויים של נפש האדם להציב את מוצאו הארצי של האדם ישירות ביחד עם חג הולדתו של ישוע.

בשנת 353 לספירה, אפילו בכנסייה ברומא עדיין לא היה ה-25 בדצמבר קבוע כחג הולדתו של ישוע. שכן, בשנת 354 נחגג חג הולדתו של ישוע בפעם הראשונה גם ברומא הכנסייתית. לפני כן, נחגג משהו שבו היה לאדם תודעה דומה לזו שהייתה לו מאוחר יותר בחג הולדתו של ישוע, כלומר, ה-6 בינואר, הוא יום הזיכרון לטבילה על ידי יוחנן בירדן, נחגג כיום הזיכרון לירידה של הכריסטוס מגבהי הרוח ובואו לשכון בתוך גופו של ישוע מנצרת. במקור הייתה זו לידתו של הכריסטוס בתוך ישוע, ההיזכרות ברגע ההיסטורי הגדול, המוצג לנו באופן סימבולי דרך השתהותה של היונה מעל ראשו של ישוע מנצרת. ה-6 בינואר היה יום ההיזכרות בלידתו של כריסטוס בישוע מנצרת.

אולם במאה הרביעית, עבור השקפת העולם החומרנית שהייתה עתידה להתפתח בארצות מערב אירופה, כבר מזמן הייתה, למעשה, האפשרות להבין את המחשבה הגדולה אודות כניסתו של הכריסטוס אל ישוע מנצרת. לגנוסטיקנים היה מעין אור גדול שאיפשר להם להסביר מחשבה זו – אותם גנוסטיקנים, שבמובן מסוים חיו באותה תקופה שבה אירע האירוע בגולגותא, או מיד אחריה. על-כן, הם לא היו צריכים לחפש את העומק שבחוכמה זו אודות "כריסטוס בתוך ישוע" באותו אופן כפי שאנו צריכים לחפש שוב חוכמה עמוקה זו בעזרת הראייה הרוחית המודרנית. אצל הגנוסטיקנים המצב היה כזה, שדווקא דרך התלקחותם של כוחות קדומים של ראייה רוחית, הם ראו – כמו באור של חסד – את מה שעלינו להבין כיום מחדש ביחס לסודות הגדולים שאירעו בגולגותא. עבור הגנוסטיקנים נשפך אור על כל כך הרבה דברים שכיום עלינו לרכוש מחדש הבנה לגביהם, כמו לדוגמא, סוד ההיוולדות מחדש של הכריסטוס בישוע מנצרת, בעת הטבילה על ידי יוחנן בירדן.

אולם כמו הראייה הרוחית העתיקה בכלל, כך נעלמו עבור האנושות גם אותה התלקחות ייחודית של כוחות ראייה רוחית גבוהה ביותר, ואותו אור חג-מולד הגבוה ביותר של האנושות, כפי שהיו מצויים אצל הגנוסטיקנים. במאה הרביעית, הכריסטיאניות המערב-אירופית כבר מזמן לא הייתה במצב שיאפשר לה להבין את המחשבה הגדולה הזאת. לפיכך, במאה ה-4 איבדה התרבות הכריסטיאנית המערבית את המשמעות האמיתית של חג ההתגלות של כריסטוס בתוך ישוע. בני האדם שכחו, מה הייתה למעשה משמעותו של חג ההתגלות הזה ב-6 בינואר. למשך תקופה מסוימת, שנמשכת ממש עד לתקופתנו-אנו, היה צורך לקבור את התחושה ביחס לדמותו של כריסטוס במהלך התפתחות האנושות מתחת להרבה שטויות שכלתניות וחומרניות.

ברם, אם כי אנשים לא יכלו לתפוס, כי בעת ההטבלה על ידי יוחנן בירדן מתגלה לאנושות יסוד נעלה ביותר, הרי בכל זאת, כיוון שזה לא סתר את התודעה הרוחנית, הם יכלו עדיין לתפוס, כי גוף אשר נועד לקלוט אל תוכו את הכריסטוס הינו דבר-מה חשוב ומשמעותי. לפיכך הזיזו את הולדת הרוח, אשר הופיעה, למעשה, במהלך הטבילה על ידי יוחנן בירדן, בחזרה אל זמן הולדתו של הילד ישוע מנצרת, וקבעו את חג הולדת ישוע במקום חג ההתגלות.

אולם, אף אם אנשים הצליחו להביע זאת באופן ברור לעיתים רחוקות בלבד, עדיין תמיד חיו בחג המולד של האנושות, כפי שהתעצב והתהווה עם השנים, תחושות משמעותיות, גבוהות ונעלות. משהו משמעותי התעורר תמיד לחיים בנפש האנושית לקראת חג המולד. את מה שהתעורר אז בנפש ניתן לתאר באופן הבא: אם האדם מביט בעולם מתוך גישה נכונה, אזי ביכולתו להתחיות מתוך אמונה באנושות אל מול כל הסכנות ומכות הגורל של הקיום. האדם יכול להתחיות במעמקי נפשו מתוך רגש של אהבה ושלום כלפי כל ריב ודיסהרמוניה בחיים. דבר זה מתעורר ומופיע תמיד בחג הולדתו של ישוע, בהקשר עם חג המולד.

שכן, מה למעשה היה הדבר שבו נזכרו בחג הזה? הבה נתאר את הדבר שבו נזכרו בחג הזה לאור התובנות העולות ממדע הרוח. אנו יודעים אילו אירועים משמעותיים, גדולים ורבי עוצמה הייתה צריכה האנושות לעבור במהלך התפתחותה, על מנת שהמסתורין של גולגותא יוכל לחדור אל התפתחות האנושות. צריך היה להיוולד שם אדם, אחד משני הילדים שהיו ישוע, אותו אחד אשר היה התגשמות חוזרת של זרתוסטרא. אולם היה צריך להיוולד גם זה, שבעבורו נחגג למעשה חג הזיכרון להולדתו של ישוע – היה צריך להיוולד אותו אחד, אשר לפי מהות נפשו נותר מאחור בעולמות הרוח. כל עוד האנושות עברה את כל מה שניתן היה לעבור בתוך התורשה ושושלת הדורות, עד למסתורין של גולגותא – שכן, כל שאר הנפשות האנושיות עברו דרך מהלך הדורות – הם קלטו אל תוכם את כל הכוחות ההרסניים שחדרו פנימה, עד לתוך הדם ממש. רק מהות נפשית אחת יחידה נותרה בעולמות הרוח, שמורה על ידי המיסטריות הטהורות ביותר ואתרי הפולחן הטהורים ביותר, ולאחר מכן נוצקה אל תוך האנושות בתור נפשו של ישוע-הילד השני, אותו אחד שאותו מתארת הבשורה של לוקס, אותו ישוע-הילד, שאל לידתו קשורים כל הזיכרונות וכל התיאורים של חג הכריסטוס, של חג המולד.

בתקופת חג המולד נזכר האדם במה שאירע ממש בהתחלה, במקורה של האנושות, בנפש האדם בטרם ירדה למטה, בטרם ירדה אל טבעו של אדם.^[1] הוא רצה לומר, שבבית לחם, בארץ ישראל, נולדה אותה מהות נפשית, אשר לא השתתפה בירידת האנושות למטה, אלא נותרה מאחור, ולמעשה נכנסה אל גוף אנושי בפעם הראשונה רק כאשר היא התגשמה בתוך ישוע-הילד, המתואר על ידי לוקס.

אפשר להאמין באנושות, אפשר לרחוש אמון כלפי האנושות – כך יכולה הנפש האנושית לחוש, כאשר מחשבותיה יכולות לפנות אל העובדה הבאה: כי אף אם סכסוכים, חוסר אמונה ודיסהרמוניה קנו להם שביתה בהתפתחות האנושות – והם אכן קנו להם שביתה דרך כל מה שנוצק לתוך האנושות החל מתקופת אדם הראשון ועד לתקופתנו – הרי שאם מביטים לאחור על כל מה שנקרא בימי קדם בשם "אדם קדמון", ואשר לאחר מכן הפך למושג של הכריסטוס, אזי מתלקחת בנפש האדם אמונה בנכונותו של כוח האדם, האמונה בטבע האנושי המלא שלום ואהבה. לפיכך, היסוד הנפשי התת-מודע חיבר ישירות את חג הולדתו של ישוע עם חג אדם וחווה, בכך שהאדם רואה, למעשה, בילד הכריסטוס שנולד את טבעו שלו, אולם במצבו התם והתמים.

מדוע, אם כן, הוצג הילד האלוהי בפני האנושות במשך מאות שנים, במשך אלפי שנים, כדבר הגבוה ביותר שיכולה הנפש האנושית להעריץ? היה זה מן הסיבה, שכאשר האדם מביט בילד – כאשר הילד עדיין לא התקדם דיו כדי לומר לעצמו "אני" – הוא יכול לראות ולדעת, שהוא [הילד] עדיין עובד על הגוף האנושי, על מקדש היסוד האלוהי הנצחי, וכיוון שבאדם, שעדיין לא אומר 'אני', עדיין ניכרים סימני מוצאו בעולם הרוח. דרך התבוננות זו בטבע הילדי של האדם, לומד האדם לתת אמון מלא בטבע האנושי. במקום שבו האדם מסוגל לאסוף את עצמו באופן המלא ביותר, במקום שבו השמש מאירה ומחממת את כדור הארץ הכי פחות, במקום שבו האדם אינו עסוק במה שאומרות לו ההזדמנויות החיצוניות – שם, במקום שבו הימים קצרים ביותר, הלילות ארוכים ביותר, וכל הזדמנות עלי אדמות מאפשרת לאדם לאסוף את עצמו באופן הטוב ביותר, להתכנס לתוך עצמו באופן הטוב ביותר; שם, במקום שבו כל הזוהר החיצוני, כל היופי החיצוני נסתר לזמן מה מן המבט החיצוני – שם הציבה התפתחות התרבות המערבית את חג הלידה של הילד האלוהי, כלומר של האדם אשר נכנס אל העולם כשהוא תמים ולא מקולקל, ודרך הכניסה התמה הזו אל העולם, מקבל האדם, בתקופה שבה הוא מתכנס לתוך עצמו באופן האינטנסיבי ביותר, דווקא את האמונה החזקה והנעלה ביותר, דרך המודעוּת למוצאו האלוהי.

העובדה, שהאדם יכול ללמוד הרבה מן הילד אם הוא רואה שחג הולדתו של ילד מוצב כחג גדול ומשמעותי של אמון עבור התפתחותה של האנושות במהלך הזמנים, יש בה כדי לחזק עוד יותר את האמת הגדולה. על-כן אנו מתפלאים נוכח החוכמה התת-מודעת והרוחנית של בני האדם בימי קדם, אשר הציבו אבני דרך כאלה במהלך הזמנים. אנו מרגישים אז כאילו אנו מפענחים הירוגליפים מוזרים, שאותם נתנו לנו אנשי העת העתיקה בכך שהציבו את החגים הללו בכתבי הזמן. אנו מרגישים עצמנו מאוחדים עם האנשים הללו של העת העתיקה. אמנם בדרך כלל מופנה מבטנו כלפי העתיד, ואנו מוכנים להעמיד את מיטב כוחותינו לשירות העתיד, כדי לחזק ולהעצים את האמונה בעתיד – אולם דווקא בימי חג כאלה, אנו מנסים לחיות בזיכרונות שאותם נושאות אלינו מחשבות עתיקות באופן גשמי כביכול. זיכרונות אלה מלמדים אותנו, שאמנם בהווה אנו יכולים לחשוב רק בדרכנו שלנו אודות היסוד הרוחי המצוי בבסיסו של העולם החיצוני; אולם בעת העתיקה עדיין חשבו והרגישו את היסוד האמיתי והנעלה, אף כי היה זה בדרך אחרת, אך לא פחות נכונה, לא פחות מפוארת ומשמעותית – דרך התחושה כי האדם מאוחד עם האנושות, עם כל מה שהאנושות צריכה לשאת למרומים.

האידיאל של מדע הרוח הוא לפתח את יכולתו של האדם להרגיש עצמו מאוחד עם מה שיצרה האנושות של העת העתיקה, לפעמים מתוך מעמקי הנפש החבויים ביותר. אם רק נוכל לשוות בנפשנו, דרך אמיתות המחקר הרוחי, את כתב הסימנים ההירוגליפי החרות לתוך כתב הזמן, אזי יאפשרו לנו החגים, במיוחד החגים הגדולים, להרגיש זאת.

הו, איזו מחשבה נפלאה זו, אותה מחשבה אשר נישאת כמו תחושה מופלאה בנפשנו, כאשר אנו רואים, כיצד באותן מאות שנים אשר באו אחרי המאה הרביעית, שבה הועבר לראשונה חג הולדתו של ישו ל-25 בדצמבר, נמזגת אל תוך הנפש של אותם אנשים דווקא התודעה ביחס לאמון שניתן לעוררו דרך הטבע הילדי. זה מתרחש דרך כך שבציור, במחזות חג המולד, ובכל שאר הדברים, מראים כיצד כל הישויות של ממלכות האדמה משתחוות בפניו של ישוע-הילד, בפני הילד האלוהי, בפני המוצא האלוהי של האדם.

בפנינו מופיעה תמונת העריסה הנפלאה, ואנו רואים כיצד החיות משתחוות בפני האדם הבראשיתי. לכך מתחברים אותם סיפורים נפלאים, כמו הסיפור אודות מריה שנשאה את הילד ישוע במסע למצריים, וכאשר היא עברה את הגבול, עץ זקן מאוד התכופף בפני מריה הנושאת את ישוע הילד. כמעט בכל אגדות אירופה אנו פוגשים בעובדה, שבחג המולד, באופן מוזר, העצים מתכופפים בפני האירוע הגדול. יכולנו ללכת לאלזאס, לבוואריה… בכל מקום נפגוש באגדות המספרות כיצד עצים מסוימים נושאים פירות בחג המולד, וכיצד הם מתכופפים בליל חג המולד. בכולן נפגוש בכל הסימבולים הנפלאים הללו, שנועדו לבשר על כך שלידתו של ישוע-הילד אכן מתגלה כמשהו הקשור לכל החיים של האדמה.

ניזכר כעת במה שדיברנו עליו לעיתים תכופות כל כך: כפי שהיו הזרמים הרוחניים הקמאיים נתונים על ידי האלים של האנושות, וכפי שהאנשים בימי קדם בראשיתיים יכלו לראות בראייה רוחית את העולם האלוהי-רוחי, וכפי שהראייה הרוחית הזאת נעלמה בהדרגה, כדי שבני האדם יוכלו להגיע לכיבוש ה'אני' – נתאר לעצמנו, כיצד בכל המבנה האנושי התרחשה מעין התייבשות של כוחות האלוהות הקדומים, וכיצד נחדרו הכוחות האלוהיים היבשים במי-חיים חדשים על ידי האימפולס של הכריסטוס, שדרכו התרחש מה שהתרחש במסתורין של גולגותא. בעשותנו כך, תופיע לפנינו תמונה נפלאה, המסופרת באגדות חג המולד – היא התמונה של הוורדים^[2] היבשים והקמלים, הפורחים תמיד מעצמם בליל חג המולד.

אגדה זו, המצויה בכל מקום בימי הביניים, המספרת כי הוורדים ביריחו פורחים ונפתחים בליל חג המולד, כיוון שהם נפתחו לראשונה תחת צעדיה של מריה, אשר בעת שנשאה את הילד-ישוע במסע למצריים, הלכה במקום שבו צמח שיח ורדים. זהו סמל נפלא למה שקרה לכוחות האנושיים-אלוהיים, אשר אפילו דברים יבשים וחסרי חיים כמו ורדים שנמצאו יבשים לצד הדרך, ואשר מתים למראית עין, נפתחים ופורחים שוב דרך כניסתו של אימפולס הכריסטוס לתוך מהלך התפתחות התקופות.

אגדת חג המולד מבקשת לספר, כי מה שנועד להינתן לאדם מלכתחילה אכן ניתן לו במציאות, וכי עובדה זו מתבטאת בחג הולדתו של ישוע, בחג לידתו של ישוע התינוק. עוד בטרם היותם של אדם וחווה, נועדה האנושות לקבל את מה שעדיין מצוי בטבעו האלוהי הילדי התם והתמים של האדם. אולם באמת – בגלל השפעתו של לוציפר – האנושות יכלה להשיג זאת רק לאחר שהיא עברה את כל מהלך הזמן, מאדם וחווה ועד למסתורין של גולגותא. אכן, יש לומר, כי מתעוררת למעשה תחושה עמוקה בנפשנו, כאשר אנו נדחקים לחוש, במאוחר, את מה שהאנושות הפכה להיות דרך הכוחות הלוציפריים, מאדם וחווה ועד ללידתו של כריסטוס בישוע. כשאנו חשים זאת, יש בכך כדי לתת לנו תחושה מספקת ביחס למשמעותו של חג זה, אשר מאפשרת לנו גם לחוש את מה שאפשר היה להציג דרך כך בפני האנושות.

דומה הדבר, כאילו האנושות, אם היא משתמשת בהזדמנות לקחת את אבני הדרך הללו של הזמן כחומרים למדיטציה, תוכל באמת להיווכח פעם במוצאה הטהור מן הכוחות הקוסמיים של היקום. כך, בעודה מרימה את מבטה אל הכוחות הקוסמיים של היקום, וחודרת מעט אל סודות היקום באמצעות התיאוסופיה, באמצעותה של חוכמה רוחנית אמיתית – רק כך תוכל האנושות להבשיל שוב, כדי לתפוס את העובדה הבאה: שמה שהגנוסטיקנים ראו פעם כחג הולדתו של כריסטוס, אשר אמור היה להיחגג ב-6 בינואר כחג הולדתו של כריסטוס בגופו של ישוע מנצרת, מהווה למעשה שלב גבוה יותר של חג הולדתו של ישוע. אולם, כמו על מנת שנוכל להתעמק בשנים-עשר הכוחות האוניברסליים של הקוסמוס, ניצבים שנים-עשר הלילות הקדושים בין חג הכריסטוס לבין החג שהיה אמור להיחגג ב-6 בינואר, ואשר כיום הוא חג שלושת המלכים, שהוא למעשה החג שתואר לעיל.

שוב, מבלי שאנשים ידעו זאת ממש במסגרת המדע עד היום, ניצבים שנים-עשר הלילות הקדושים, כאילו נקבעו מתוך מעמקי הנפש החכמים החבויים של האנושות, כמו רצו לומר לנו: הַרגישו את מלוא מעמקיו של חג הכריסטוס, אולם במהלך שנים-עשר הלילות הקדושים התעמקו גם בסודות המקודשים של הקוסמוס! – כלומר, בארץ היקום, שמתוכה נמשך הכריסטוס למטה אל האדמה. שכן, רק כאשר לאנושות יהיה הרצון לקבל השראה מן המחשבה על מוצאו היַלדי המקודש של האדם, מאותה חוכמה החודרת אל מהותם של שנים-עשר הכוחות, אותם שנים-עשר כוחות מקודשים של היקום, אשר מיוצגים באופן סימבולי על ידי שנים-עשר סימני הזודיאק, המתגלים באמת רק באמצעות החוכמה הרוחית – רק כאשר האנושות תתעמק בחוכמת הרוח האמיתית ובמהלך הזמנים, ותלמד להכיר את עצמה ביקום הגדול ובאדם הבודד גם יחד – רק אז תופרה האנושות של העתיד על ידי מדע הרוח באופן כזה, שההשראה הזורמת מחג הולדתו של ישוע תאפשר לה לחדור אל מחשבות העתיד השופעות אמונה ותקווה, ותביא לה רווחה ומרפא.

~~~~

כך ביכולתנו לתת לחג המולד לפעול על נפשותינו כחג של השראה, אשר מביא שוב בפני נפשנו את המחשבה אודות מוצא האדם, דרך כך שהוא מגלה לנפשנו את ילד מוצא-האדם האלוהי והקדוש. אותו אור, אשר מופיע בלילה הקדוש במקורו שלו, כסימבול של אור-האדם – אותו אור, שאותו מסמלים לנו בזמנים החדשים אורות עץ חג המולד – אם מבינים אותו נכון, הריהו בעת ובעונה אחת גם האור המסוגל להעניק לנו את הכוחות הטובים והחזקים ביותר שלהם אנו זקוקים עבור נפשנו, השואפת לשלום העולמי האמיתי והממשי, לאושר העולמי האמיתי והממשי, לתקווה העולמית האמיתית והממשית.

בעודנו חושבים מחשבות אלה אודות מעשי העבר, אודות מה שנקבע בעבר, הבה נרגיש כי אנו מתחזקים דרך האימפולסים שאנו תמיד זקוקים להם עבור העתיד: דרך מחשבות חג המולד, מחשבות ההיזכרות במוצאה של האנושות, מחשבות שהכו שורש כדי שתוכלנה להתפתח ולהפוך לצמח נפשי אמיתי וחזק, לעתיד אנושי אמיתי.

——————————————————————————————————

1. הכוונה לאדם הראשון בהקשר של 'אדם וחווה' – המתר'. ↑
2. הערת המתרגמת: המונח rose of Jericho בעייתי לתרגום. הפרח "שושנה" ידוע כתרגום שגוי לוורד, מאידך לשם זה יש קונוטציות שנתקבעו באגדות וכדומה, כך ששימוש בשם "ורדי יריחו" עשוי לבלבל, אם כי ככל הנראה מדובר בוורדים. מצד שני, המונח "שושנת יריחו" בעברית מציין שם של מחלה שכלל לא קשור בשום צורה לאגדות הכריסטיאניות המשתמשות במונח זה, גם בגרמנית וגם באנגלית וכנראה בשפות נוספות. ↑