רודולף שטיינר

GA127

ברלין ב-19 בדצמבר, 1911

קישור למקור בארכיב הגרמני

תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס

תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב

הרצאה מספר 14

הסימבוליקה והדמיון במחזה המסתורין "מבחן הנפש"^[1]

היום נדבר על מחזה המסתורין השני שלנו, "מבחן הנפש".

כפי שתראו, בכל התיאורים הללו, אולם גם במחזה "מבחן הנפש" באופן כללי, מדובר בניסיון להביא תהליכים דרמטיים לתוך השקפת העולם המדע-רוחית שלנו. במחזה זה, "מבחן הנפש", נעשה ניסיון מיוחד להמחיש באופן ממשי את רעיון ההתגשמות החוזרת מבחינת השפעתו על חיי הנפש האנושית. למותר לציין, שהתהליכים במחזה "מבחן הנפש" אינם סתם המצאה, אלא הם תואמים לחלוטין התבוננויות אוקולטיות ממשיות מסוימות.

הערב נדבר ראשית על הצורך ליצור מעין מעבר מחייו של קפזיוס עד היום – לבין שקיעתו של קפזיוס לתוך חיים קודמים, לתוך תקופה שבה הוא עצמו עבר התגשמות קודמת.

מאז שהשלמתי את "מבחן הנפש" שאלתי את עצמי לעיתים קרובות, מה יכול ליצור בעבור קפזיוס את המעבר מחייו – אל עולם שבו הוא הכיר אך ורק את מה שמגיע מן ההסתכלות החושית החיצונית ומאותה השקפה, אשר כבולה לכלי המוח, גם אם הוא הכיר זאת באופן שהייתה איכות רוחנית. לפיכך, אני שואל, מה יכול לבנות בעבורו את המעבר בין עולם שכזה, לבין העולם שלתוכו הוא שוקע כעת, ואשר אותו ניתן להבין רק באמצעות איברי חוש רוחיים?

לעיתים תכופות שאלתי את עצמי, מדוע האגדה עם שלוש הדמויות צריכה ליצור בעבור קפזיוס מעבר שכזה. שכן, כמובן שהאגדה לא הוצבה בנקודה זו מתוך איזו תפיסה שכלתנית או מתוך שיקול כלשהו, אלא זה נבע מן הדמיון. לכל היותר, ניתן לשאול לאחר מעשה, מדוע הייתה נחוצה אגדה כזו. וכך גיליתי בקשר למחזה "מבחן הנפש" היבטים אשר נראה לי כי יש בהם כדי להאיר את הפואטיקה בכלל, ואת הפואטיקה של האגדה בפרט, מתוך השקפת העולם האנתרופוסופית.

כאשר העובדה המתבטאת בחלוקת הנפש לנפש תחושה, נפש שכלית ונפש תודעה תחדור אל חייו האישיים של האדם באופן מעשי, תתעוררנה אצלו כתוצאה מכך, ברמה הרגשית הבסיסית, חידות-רגש מסוימות ביחס לגישתו, ליחס שלו אל העולם – חידות שאותן כלל לא ניתן להביע בשפתנו הרגילה, באמצעות הצורות המושגיות הרגילות שלנו; וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכיום אנו חיים בתקופה שכלתנית מדי, מכדי שנוכל לבטא דרך המילה וכל האפשרויות הגלומות בה את אותם יחסים עדינים הנוצרים בין שלושת חלקי הנפש.

יהיה לנו קל הרבה יותר להביע זאת דרך אמצעי, שיש בו כדי להציג את יחסה של הנפש אל העולם כיחס רב-משמעי ועם זאת מסוים מאוד. מה שעובר כחוט השני דרך כל מחזה המסתורין "מבחן הנפש" כיחסי-גומלין בין כל התהליכים לבין מה שבא לביטוי דרך שלוש הדמויות הנקראות פיליה, אסטריד ולונה, מוכרח היה לקבל ביטוי שהוא מצד אחד נטול קווי מתאר חדים, אך שמצד שני – הודות להשפעת כוחות מסוימים בנפש – יש בו משהו המסוגל להמחיש את יחסו של האדם אל העולם. דבר זה לא היה יכול להיעשות בדרך אחרת כלשהי, מאשר על ידי הצגת האופן שבו – דרך כך שהן מספרות את האגדה הזאת – שלוש הדמויות הללו מעוררות בתוך נפשו של קפזיוס דחף מסוים מאוד, תהליך מסוים מאוד, אשר עושה אותו בָּשֵל לרדת אל אותם עולמות, אשר רק עתה מתחילים להפוך לעולמות ממשיים, אמיתיים, עבור האדם.

האגדה על הנער מתוך מבחן הנפש. תורגם מגרמנית על ידי עמוס בן אהרון^[2]

היה היה נער,

אשר גדל כילד יחידי

לזוג יערנים עני

בבדידותו של יער. –

מלבד הוריו הכיר

רק אנשים ספורים.

מבנה גופו היה חלוש:

עורו כמעט שקוף.

ואם הבטת בעיניו זמן רב –

היה טמון בן פלא רוחני עמוק מכל.

ואף אם אנשים ספורים בלבד

היו בחוג חייו של הצעיר,

רעים הוא לא חסר.

עת בהרים קרובים הלהיט

מאור השמש הזהוב,

גמעה עינו המהרהרת של הנער

את זהב הרוח אל נפשו:

לבו הפך דומה לשמש בוקר. –

אולם כשקרן שמש בוקר לא חדרה

מבעד אופל עננים

ואווירת קדרות כיסתה

את ההרים כולם,

אז עין הנער נעכרה,

תוגה אחזה לבו – -.

הוא התמסר כולו

לאריגת הרוח

בעולמו הצר,

שישותו הכירה

כמו את איברי גופו.

הן ידידיו היו גם

עצי היער, הפרחים;

מצמרות, גביעים ואמירים -,

והוא הבין את לחשן – -.

פלאי פלאים של עולמות סמויים

נגלו לנפש המשוחחת

עם מה, שלמרבית האנשים

נדמה נטול חיים.

ולעיתים קרובות עם רדת ערב

הבחינו ההורים המודאגים

בהיעדרו של יקירם. –

שהה הוא בקרבת מקום,

שם מעיין פרץ בינות סלעים,

בהשתברו לאלף רסיסים

וטיפותיו ניתזו על אבנים.

כשאור ירח, הבוהק כסוף,

נשקף במשחקם של ניצוצות צבעים

בכשף נהרת טיפות המים,

אזי נותר הנער

שעות רבות במעיין בינות סלעים.

צורות בדמות רוחית

נוצרו למבטו גלוי-העיניים

בפעילות המים ונצנוץ אור הירח.

הפכו הן לשלוש דמויות נשים,

אשר דיברו דברים,

להם כוונה נפשו בכיסופים. –

ופעם, בשלוות ליל קיץ,

כשישב הנער שוב במעיין,

אחזה אחת מן הנשים

ריבוא של רסיסים

מתוך טיפות ססגוניות,

והעניקה לשנייה.

וזו יצרה מרסיסי טיפות

גביע כסף מתנוצץ,

והעניקה לשלישית.

וזו מילאה אותו

באור כסוף של הירח,

והעניקה זאת לנער.

כל זאת חזה הוא בעיני רוחו. –

בלילה שאחרי ההתנסות

פקד אותו חלום,

ובו נשדד גביעו

בידי דרקון פראי. –

אחרי אותו הליל

חווה הנער

שלוש פעמים בלבד

פלאו של מעיין.

אחר רחקו נשות המעיין,

גם כאשר ישב לו מהורהר

במעיין בינות סלעים

באור כסוף של הירח. –

וכשחלפו להם השבועות:

שלוש מאות שישים

בפעם השלישית,

היה הנער כבר מזמן לאיש,

אשר עזב את בית הוריו ואת היער

והתיישב בעיר זרה.

ובאחד הערבים,

עייף מעבודה קשה,

הרהר במה שעוד יביאו לו חייו.

הנער חש עצמו פתאום ניתק

למעיין שלו בינות סלעים;

ושוב חזה הוא בנשות המים,

אולם הפעם גם שמע קולן.

הראשונה אמרה לו:

זכרני בכל עת,

בה חש אתה בדידות חיים.

אני מושכת את מבט הנפש

למרחקי האתר

ומרחבי הכוכבים.

מי שרוצה לחוש אותי,

שיקוי תקוות-חיים אתן לו

מגביע הפלא שעימי. –

גם השנייה דיברה:

אל תשכחני ברגעים,

שמאיימים על אומץ החיים בך.

אני מנחה יצרי לבו של האדם

ליסודות הנפש ופסגות הרוח.

ומי שמחפש אצלי כוחות,

בו אחשל

עוצמה של אמונת-חיים

בפטיש הפלא שעימי. –

קולה של השלישית נשמע:

אלי שא את מבט-הרוח,

כשחידות חיים מסתערות עליך.

אני טווה חוטים של מחשבות

במבוכי חיים ומעמקי הנפש.

מי שנותן בי אמונו,

אני יוצרת לו קרניים

של אהבת חיים

בנול הפלא שעימי. – – –

בלילה שאחרי ההתנסות

פקד אותו חלום: דרקון פראי

זחל מעגלות סביבו –

ולא יכול להתקרב אליו:

שמרו עליו מפני אותו דרקון

הישויות, בהן חזה אי-אז

במעיין בינות סלעים

ושעברו עימו מן המולדת

אל המקום הזר.

נראה לי, שהלך הנפש של האגדה הוא בכלל משהו אשר ניצב באופן מוצדק לחלוטין בין העולם החיצוני לבין כל מה שהאדם ראה פעם בעולם הרוח בימים הקדומים שבהן שררה הראייה הרוחית הקדומה, – ושאותו הוא יכול לראות גם היום, אם הוא מתרומם לעולמות הרוח, אם דרך יכולות בלתי רגילות שבהן ניחן, או דרך ראייה רוחית שפיתח בעצמו באמצעות הכשרה מסודרת. בין העולם הזה לבין עולם המציאות החיצונית של השכל ושל החושים, עולם האגדה הוא אולי חוליית הביניים המוצדקת ביותר. נראה לי חיוני למצוא הסבר מסוים לכל מעמדה של האגדה ושל הלך הנפש האגדתי בין העולמות הללו.

קשה בצורה בלתי רגילה לכונן באמת את הגשר בין שני התחומים הללו. אולם אז ראיתי, שעצם כינון הגשר הזה יכול להיעשות באמצעות אגדה. ונראה לי, שהאגדה הפשוטה הבאה יש בה כדי לכונן את הגשר הזה טוב יותר מכל הסברים תיאורטיים:

היה היה פעם בחור עני. היה לו חתול חכם, והחתול החכם הזה, שהיה רכושו היחיד של הבחור העני, עזר לבחור להגיע לרכוש רב. איך הוא עשה זאת? הוא גרם לכך שסיפרו למלך שלבחור העני יש נכס גדול, מקסים ומיוחד, אשר אפילו מלך יתלהב לראות אותו. החתול החכם הצליח להביא את המלך לידי כך, שהוא יצא לדרך ונסע בכל מיני אזורים משונים ומיוחדים, ובכל מקום שאליו הגיע, אמרו למלך – הודות לתחבולותיו של החתול החכם – שכל השדות והבניינים המוזרים והמעניינים שבדרך שייכים לבחור הזה. לבסוף הגיע המלך לארמון גדול מכושף, אולם – כך מספרת האגדה – הוא הגיע קצת מאוחר, שכן הגיע כבר הזמן שבו הטרול הענק שב הביתה מטיוליו בעולם ורצה שוב להיכנס אל הארמון, אשר היה למעשה שייך לו.

המלך היה בארמון ורצה להביט בכל הדברים הקסומים והנפלאים שהיו בו. לפיכך נשכב החתול החכם מול הדלת, כדי שהמלך לא ישים לב שהכול היה שייך לטרול הענק. בשעות הבוקר חזר הטרול הענק לביתו. החתול אמר לטרול הענק שהוא מוכרח לשמוע סיפור שיש לו לספר, והתחיל לספר לו את הסיפור הזה באריכות רבה ככל האפשר. הוא סיפר לו תוך תיאורים מפורטים, כיצד האיכר מטפל בשדהו, כיצד הוא מזבל את אדמתו, כיצד הוא מוכרח שוב לחרוש, כיצד הוא מביא את הזרעים שהוא רוצה לזרוע באדמתו, כיצד הוא מביא את הזרעים אל השדה. בקיצור, הוא סיפר לו סיפור כל כך ארוך, שבינתיים הגיע הבוקר והשמש עלתה. ואז אמר החתול החכם לטרול הענק שהוא מוכרח עכשיו להישאר ולראות את הבתולה הזהובה במזרח, כי הוא עדיין לא ראה אותה מעולם. אבל לפי החוק שהטרולים כפופים לו, הטרול הענק הסתובב, הביט בשמש – והתפוצץ. התוצאה הייתה, שעכשיו באמת כל מה שהיה של הענק עבר לידיו של הבחור העני. ולא רק שכל מה שהחתול עם תחבולותיו אמר ששייך לו אכן היה שייך לו עכשיו, אלא גם כל השדות וכל מה שהיה שייך לארמונו של הטרול הענק היה עכשיו שייך לו באמת.

אם כן, ניתן לומר, שבעצם עלינו לראות את האגדה הקטנה והצנועה הזאת כאופיינית במיוחד לתולדות הלך הנפש האגדתי בתקופתנו. שכן, למען האמת, אם נתבונן בהתפתחות האדם במהלך תולדות האדמה, הרי בין כל האנשים אשר התפתחו עלי אדמות, או בין כל ההתגשמויות שעברו בני האדם, או בין כל הנפשות אשר מצויות כיום בהתגשמות, הרי שאת רובם ניתן להשוות עם הבחור העני. אכן, בבסיסו של דבר – לעומת תקופות אחרות – כיום אנחנו באמת הבחור העני, והדבר היחידי שיש לנו הוא החתול החכם. אבל אין ספק שאכן יש לנו חתול חכם.

שכן, החתול החכם הוא השכל שלנו, האינטלקט שלנו. ומה שיש כיום לאדם ושאותו קיבל דרך החושים שלו, מה שהוא קולט מן העולם החיצוני באמצעות השכל שלו, הכבול אל המוח שלו, זהו באמת משהו די עלוב ביחס לעולם הקוסמי כולו, לכל מה שהאדם עבר דרך תקופות סטורן, שמש וירח. באופן בסיסי, אנו כולנו הבחור העני, והדבר היחיד שיש לנו זה השכל שלנו, אשר יכול רק לעשות כל מיני תמרונים בכדי לייחס לנו רכוש דמיוני מסוים. בקיצור, בתקופתנו הנוכחית אנו הבחור העני, ויש לנו חתול חכם. אבל אנו לא סתם הבחור העני – אנו הבחור העני מבחינת התודעה שלנו.

אולם, האני שלנו מושרש במעמקים הנסתרים של חיי הנפש. המעמקים הנסתרים הללו של חיי הנפש קשורים לעולמות אינספור ולאינספור אירועים קוסמיים. כל אלה משפיעים על חיי האדם וממלאים בהם תפקיד. אלא שהאדם בהווה הפך לבחור עני, ולא יודע יותר כלום על כך. לכל היותר הוא יכול לנסות להסביר את המשמעות של כל מה שהוא רואה בעיניו או בחושיו האחרים באמצעות החתול החכם, באמצעות הפילוסופיה. ואם האדם בתקופתנו בכל זאת רוצה לדבר על משהו המצוי מעבר לעולם החושים; אם הוא רוצה להשיג דבר-מה אשר חורג מעולם החושים, אז הוא עושה זאת – כפי שאכן עשה מזה מאות שנים רבות – באמנות ובשירה.

אולם דווקא התקופה שלנו – תקופה זו, אשר במובנים רבים מהווה תקופת מעבר ראויה לציון כל כך, – באמת מראה לנו, כיצד האדם – גם אם הוא יכול לכתוב שירה ואמנות בעולם החושים העכשווי כפי שהוא נתון לו היום – בכל זאת לא מרגיש הרבה מעבר להלך הנפש של הבחור העני. שכן, בתקופתנו – מתוך חוסר אמונה מסוים כלפי הצורות הגבוהות של האמנות והשירה – בני האדם שאפו לנטורליזם, לשיקוף חיצוני טהור של המציאות החיצונית. ומי ירצה להכחיש, שבתקופתנו יש משהו מאותו הלך נפש אשר – כאשר המציאות מוצגת בזוהר האמנות והשירה – שב ונאנח שוב ושוב: הו, כל זה הוא רק אשליה, כל זה אינו אמיתי! –

עד כמה אין הלך נפש זה קיים בתקופתנו? כך שלמעשה, המלך שבתוך האדם, אשר שב וקם לתחייה מתוך העולם הרוחני, זקוק מאוד לשכנוע מצד החתול החכם – הוא זקוק לשכל, אשר ניתן לאדם של ימינו על מנת שיוכל לראות ולהבין, כיצד מה שהדמיון מצמיח ומעורר דרך האמנות הוא במובן מסוים נכס יותר אמיתי של האדם.

הראשון שישתכנע הוא האדם המצוי באדם, ורק לאחר מכן ישתכנע המלך המצוי באדם. אולם כל זה לא עוזר ממש, או למעשה, זה עוזר רק לזמן מסוים. לאחר מכן, מגיעה תקופה – ואנו חיים בדיוק בתחילתה של תקופה זו – שבה האדם מוכרח לשוב ולמצוא את הגישה אל העולם הנעלה, הרוחני יותר, אל עולם הרוח האמיתי. ניתן להרגיש היום בכל מקום, כיצד מתעורר באדם הדחף הזה לעלות שוב אל הספֵירות של עולם הרוח.

צריך להגיע מעבָר מסוים, והדרך הקלה ביותר לעשות את המעבר הזה היא באמצעות כך שנשוב ונחיה את הלך הנפש של סיפורי המעשיות, של האגדות. שכן באמת, מבחינה חיצונית בלבד, הלך הנפש של סיפורי המעשיות ניחן במשהו שמקל ביותר על האדם בהווה להכין את נפשו לקראת חווייתם של אירועים הקורנים אלינו מתוך עולמות עליונים, על-חושיים. דווקא הדרך והאופן שבהם האגדה (או המעשייה) מופיעה לפנינו, צנועה וחסרת יומרות, ובהתחלה לא מתיימרת כלל להיות השתקפות כלשהי של המציאות החיצונית, אלא מתעלה באומץ על כל החוקים החיצוניים של המציאות החיצונית – דווקא משום כך, האגדה מאפשרת לנו להכין את הלך הנפש האנושי לקבל מחדש את עולם הרוח הגבוה יותר.

האמונה הגסה בעולם הרוח, אשר בתקופות קדומות הגיעו אליה הודות לעובדה שבני האדם עדיין היו בשלב פרימיטיבי יותר והייתה בנפשם מידה מסוימת של ראייה רוחית – אמונה זו צריכה להתפוצץ בפני המציאות החיצונית כמו שקרה לטרול הענק. אפשר להחזיק באמונה זו רק דרך שאלותיו וסיפוריו של החתול החכם, אשר שוזרים וטווים הרבה אודות המציאות החיצונית. כמובן שאפשר להמשיך לדון זמן רב בסיפוריו של החתול החכם, ולהראות כיצד פה ושם מחייבת המציאות את האדם להימלט אל הסברים רוחניים. אפשר להמציא במסגרת הפילוסופיה הרחבה יותר רעיונות בנוגע לאופן שבו ניתן לענות פה ושם על שאלות רבות רק דרך התייחסות אל עולם הרוח. במחשבות כאלה משתמר מעין זיכרון קדום. אנו מחזיקים בענק באמצעות דבר-מה אשר נובע מתקופות קדומות.

אולם לעומת השפה הברורה של המציאות, מה שנשאר מתקופות קדומות לא יוכל להחזיק מעמד, זה יתפוצץ כמו שהתפוצץ הענק מול השמש הזורחת. אולם עלינו להכיר קודם את הלך הנפש הזה, את אותה התפוצצות של הענק. וכאן אנו נוגעים במשהו, שדרכו ניתן, במידה מסוימת, להסביר את הפסיכולוגיה של האגדה. אני לא יכול להציג את הדברים הללו בצורה תיאורטית, אני יכול להסביר את היסוד הפסיכולוגי של האגדה רק באמצעות התבוננות נפשית, וברצוני לומר על כך את הדברים הבאים.

תארו לכם, כי נפש כלשהי הייתה רואה בדמיונה החי רבות מן הדמויות של עולם הרוח, כפי שתיארנו באופן כללי בהרצאות על הפנאומטוסופיה. בלי ספק, באנתרופוסופיה אנו מספרים הרבה על עולמות הרוח. זה צריך קודם כול לעמוד בצורה חיה בפני נפש כלשהי. אבל מבחינת התיאור החיצוני, לא היה קורה הרבה אילו היינו רוצים רק להציג את מה שעולה כך בפני הנפש, גם בפני נפש שניחנה בראייה רוחית. מופיעה כאן בנפש דיסהרמוניה ראויה לציון, וזאת לא רק אם האדם היה מסתיר אמיתות כאלה בתוך רשת הקורים של החשיבה העכשווית, כפי שהסברנו כאן בענף שלנו בשלושת ההרצאות האחרונות ביחס למצבי סטורן, שמש וירח. שכן אנו חשים עצמנו מאוד מוגבלים אל מול הדברים הניצבים כך בפני נפשנו.

ומה שצריך כך ללכוד שוב ברשתו את הסודות אודות העולמות העליונים, אכן מופיע בפני האדם עצמו בצורה די "טרולית". האדם, ברצותו ללכוד את הצורות של עולם הרוח הוא למעשה טרול ענק ומסורבל. אל מול השמש הזורחת ביום, האדם צריך, במובן מסוים, להניח לצורות הללו להתפוצץ מרצונו החופשי, כדי להתאים אותן להלך הנפש של ההווה. בראייה הרוחית שלו, עליו להניח להן מרצונו החופשי להתפוצץ, כביכול, אל מול המציאות החיצונית. אבל ביכולתנו לשמור משהו מתוך זה. ביכולתנו לשמור את מה ששמר הבחור העני. אותו חלק מעולם הרוח שיכול להפוך לנכס עבור נפשנו בהווה, זוהי ההשתנות. זוהי ההשתנות הנכונה של התוכן העצום של עולם הדמיון, המצוי בתוכן הרב-משמעי של הלך הנפש של סיפורי המעשיות.

אז מרגישה עצמה נפש אנושית זו באמת כמו המלך, אשר מובל אל מה שבהתחלה בכלל לא שייך אל הנפש הזאת, אל מה שבכלל לא שייך בהתחלה לנפשו של הבחור העני. אולם, הנפש מקבלת דבר זה דרך כך שהענק הענקי מתפוצץ, דרך כך שהאדם – אל מול המציאות – מוותר על עולם הדמיון, ומקבל אותו אל תוך הארמון, שבו יכול הדמיון לשכון.

שכן, בעוד בתקופות קדומות הדמיון של האדם – דמיונו של הבחור העני – הוזן על ידי עולם הדמיון, הרי כיום, בשלב ההתפתחות הנוכחי של נפשנו, אין זה אפשרי עוד. עם זאת, אם נוותר קודם כול על עולם הדמיון, ונדחוס את כולו לתוך הלך הנפש הרב-משמעי של סיפורי המעשיות, אשר לא כבול אל המציאות החיצונית, אזי משהו מתוך הדמיון שבסיפורי המעשיות יכול להישאר אצלנו, משהו שיש בו אמת עמוקה מאוד.

כלומר, הבחור העני, אשר למעשה אין לו דבר מלבד החתול, מאשר השכל החכם – דווקא הלך הנפש של סיפורי המעשיות יכול להיות הדבר שלו הוא זקוק ביותר בהווה, על מנת שנפשו תוכל לעבור את ההתחנכות הדרושה לה כדי להיכנס אל עולם הרוח בדרך חדשה.

לפיכך, נראה לי כי זוהי פסיכולוגיה נכונה של קפזיוס, אשר צמח ויצא לגמרי מתוך עולם הרעיונות של ההווה, שהוא נכנס – מתוך תפיסה בהחלט רוחנית יותר של העולם העכשווי – אל תוך עולם סיפורי המעשיות והאגדות, אשר צריך להתגלות לו כקשר חדש וממשי אל עולם הנסתר, אל עולם הרוח. לפיכך, עלינו אף להציב משהו הדומה לאגדה במקום אשר צריך לשמש כמעבר בין עמידתו של קפזיוס בעולם של המציאות החיצונית, לבין העולם שלתוכו הוא צריך לשקוע על מנת לראות את עצמו בהתגשמות מוקדמת יותר.

מה שאמרתי לכם כעת בתור מעין אנקדוטה אישית, שלדעתי מהווה את הסיבה שבגללה עלה בדעתי באותה עת לשים דווקא את האגדה הזאת במקום הזה – כל זה תואם את מה שביכולתנו לכנות תולדות סיפורי המעשיות במהלך התפתחות האנושות בכללותה. זה מתאים מצוין לכל האופן שבו נוצרו סיפורי המעשיות בקרב האנושות.

אם נביט לאחור על תקופות קדומות יותר של התפתחות האנושות, נמצא בכל מקום, אצל העמים הקדומים, סוג של ראייה רוחית פרימיטיבית, יכולת לראות את עולם הרוח. לפיכך, עלינו לא רק להבדיל באותן תקופות בין שני המצבים המתחלפים של ערות ושינה, או לכל היותר, בתור מצב מעבָר כאוטי, גם את החלימה; אלא עלינו להניח גם שקיים אצל העמים הקדומים מצב מעבָר בין ערות לשינה – מצב אשר הביא אנשים אלה לא למצב של חלום, אלא למצב שבו יש להם אפשרות לחיות עם ההוויה הרוחית כמציאות שהם יכולים לראות אותה.

האדם בהווה נמצא בעולם במצב של ערות, אולם זאת רק עם התודעה החושית והשכל שלו. הוא נעשה עני ממש כמו הבחור העני, שאין לו דבר מלבד החתול החכם. אולם בלילה, הוא יכול גם להיות בעולם הרוחי. אלא שאז הוא ישן ואינו מודע לעולמות הרוח. בין שני המצבים הללו עדיין לא היה לאדם הקדום מצב שלישי, שבו תמונות כבירות עולות ומופיעות באורח מופלא בפני נפשו. הוא חי אז במה שיש גם לרואה הרוחי, אשר הגיע לאמנות הראייה הרוחית, אלא שאצלו זה לא חלומי ולא במצב כאוטי, אלא בעולם ממשי. אולם בכל זאת, אצל האדם הקדום היה זה כך, שהוא יכול היה להקיף את דמיונותיו בעזרת תודעה צלולה. האדם הקדום חי בשלושת המצבים הללו. וכאשר הוא הרגיש שנפשו מתרחבת על המישור הרוחי, וקשורה בכל מקום לישויות רוחיות, הגובלות בהיררכיות, לישויות רוחניות אשר חיות באלמנטים – באדמה, במים, באוויר ובאש; כאשר הוא הרגיש את כל ישותו מתרחבת אל מעבר לגבולות הצרים של הווייתו – או-אז הוא הרגיש את עצמו בוודאי, באותם מצבי ביניים, כמו הענק, אשר שוב ושוב התפוצץ עם זריחת השמש והיה צריך לעבור למצב של ערות.

תיאורים אלה כלל אינם בלתי מציאותיים כל כך. כיום, כאשר בני האדם כלל לא מרגישים יותר את כל כובד משקלה של המילה, יתכן כי אנשים יאמינו שהמילה "להתפוצץ" היא רק שימוש חסר-מחשבה במילה, כפי שלרוב אנו סתם שמים מילה אחת אחרי השנייה. אבל כתמונה, ההתפוצצות הזאת תואמת מצב עניינים מסוים. בעבור האדם הקדום, היה זה כאילו ישותו חשה עצמה צומחת לתוך עולמות רבים. ואם הבתולה הזהובה באה אליו בבוקר, ועינו הייתה צריכה להתרגל למציאות החיצונית, אזי קרן האור של המציאות החיצונית נראתה לו כמו משהו שפוצץ את מה שהוא ראה קודם לכן, משהו שהביא לידי כך שמה שהוא היה קודם התפוצץ. כך שלמעשה, תיאור זה תואם מצב ממשי למדי.

אולם, הדבר אשר פעיל באדם, המלך האמיתי המצוי בטבע האדם, לא הרשה שימנעו בעדו מלשאת דבר-מה אל תוך העולם של המציאות הרגילה מתוך העולם שבו נמצאים למעשה שורשי הנפש. והדבר הזה, אשר הוא נושא לשם, הוא ההשלכה, תמונת הצל, של מה שנחווה בעולם שלנו. זהו עולם הדמיון, הדמיון האמיתי – לא הדמיון הפנטסטי, אשר פשוט מחבר יחדיו את טלאי החיים, אלא הדמיון הממשי, אשר שוכן בפנים הנפש, ואשר נדחף מבפנים החוצה אל היצירה והעשייה, על כל פרטיה. פנטזיה נטורליסטית הייתה עושה בדיוק את הדרך ההפוכה לדרך שאותה עושה הדמיון האמיתי. פנטזיה נטורליסטית הייתה תופסת פה ושם מוטיב כלשהו, והייתה מחפשת את המודלים לכל אמנות גם במציאות החיצונית, ומחברת את טלאֵי המציאות הללו בעזרת הדמיון הקומבינטורי, כפי שנעשה בתקופות אמנות הנמצאות בשלבי דעיכה. באותה פנטזיה, אשר מהווה תמונת צל של הדמיון האימגינטיבי, פועל משהו שאין לו צורה אחת מסוימת. זהו משהו שבתחילה אינו יודע אילו צורות חיצוניות עליו ליצור, ושבו החומר דוחק לצאת החוצה כדי להשתתף בעשייה.

או-אז מתרחשת מעין האפָלה של תהליך האור על מה שנוטה להתמסר למציאות הממשית כאמנות היוצרת אותה מחדש כתמונה.

זהו בדיוק התהליך ההפוך למה שאפשר לראותו לעיתים כה תכופות כיום בעשייה האמנותית של היום. הכול יוצא מתוך המרכז אל הפנטזיה הזאת, אשר בתחילה ניצב מאחורי המציאות החושית הזאת כמשהו רוחני, כמציאות אימגינטיבית. ומה שמתרחש שם הוא מציאות פנטסטית, מציאות דמיונית. אבל זהו למעשה הדבר אשר באופן לגיטימי יכול לצמוח אל תוך המציאות שלנו, – זה מה שמהווה כביכול נכס לגיטימי של הבחור העני, כלומר, של האדם בהווה, אשר מוגבל לדלותו של עולם החושים.

מכל הצורות הספרותיות, המעשייה [אנגלית: fairy tale, בגרמנית: Märchen] היא הצורה שהכי פחות כבולה למציאות החיצונית. אם נלך אל הסאגה, אל המיתוס, אל האגדה [legend], הרי בכל מקום נגלה, שבסאגה ובמיתוס, התכונות המצייתות רק לחוקים על חושיים ספוגות בחוקים של המציאות החיצונית. הסיבה לכך היא, שיוצאים בהן מן ההוויה הרוחית אל העולם החיצון, והמקורות שהם מקורות היסטוריים, או קשורים איכשהו להיסטוריה, מוצגים בקשר עם הדמות ההיסטורית. רק את המעשייה אי אפשר לעצב כלל בצורות ממשיות, היא חופשייה לחלוטין מן הדמויות והצורות במציאות. היא יכולה להשתמש בכל מה שקיים במציאות בכל דרך שהיא, ואף עושה כך. לפיכך, המעשייה היא הענף הטהור ביותר הצומח מן הראייה הרוחית הפרימיטיבית. היא מהווה מעין "תשלום בהנחה" עבור הראייה הרוחית הקדומה. אילו הפדאנט המפוקח, אשר מביט בכל תחומי ההוויה כפרופסור בלבד, אינו חש בכך, אז שלא יחוש – הוא לא צריך לחוש בכך, כיוון שהוא תמיד שואל לגבי כל אמת, כיצד היא תואמת את המציאות בכללותה.

דמות כמו זו של קפזיוס שואפת לאמת יותר מלכל דבר אחר. קפזיוס אינו מסוגל להיות מרוצה מן השאלה "כיצד מתאימה אמת מסוימת למציאות?"; שכן, הוא אומר לעצמו, "האם אמת מסוימת מתבטלת, אם אומרים שהיא מציגה דבר-מה שמתאים לעולם החיצוני?"

הדברים יכולים להיות אמיתיים ואמיתיים ואמיתיים, ולהיות נכונים ונכונים ונכונים, ויכולים שיהיה להם קשר למציאות בדיוק כמו האמת של אותו מוכר לחמניות צעיר מן הכפר. אולם לחישוב שלו לא היה שום קשר למציאות, כיוון שהוא חישב כאילו קיבל רק חמש לחמניות עבור עשרת הקרויצרים שלו. מוכר הלחמניות נהג בדיוק כפי שנוהג אדם החושב מחשבות פילוסופיות על המציאות. אולם באותו כפר אפשר היה לקבל לחמניה נוספת על כל חמש שקנית, וזהו דבר-מה ששום פילוסופיה ושום לוגיקה לא תעזור לחשב אותו, זוהי מציאות.

על כן, עבור קפזיוס אין כאן שאלה של "עד כמה רעיון זה או אחר – או מושג זה או אחר – תואמים את המציאות?" – אלא הוא שואל בהתחלה, "מה חווה נפש האדם במושג מסוים שאותו היא יוצרת לעצמה?" –

לכן חווה נפש האדם בכל מה שיכול להיות מציאות חיצונית בלבד רק שעמום ויובש, ונטייה למוות בלתי פוסק בתוך הנפש. לפיכך זקוק קפזיוס להתרענן לשמע המעשייה שמספרת לו גב' פליציה. הוא זקוק בדיוק לדבר אשר צריך להיות הכי פחות אמיתי מבחינת המציאות החיצונית לתוכן שהוא ממשי, אולם שאינו צריך להיות אמיתי בכלל במובן הרגיל. תוכן זה מכין אותו למצוא את דרכו בעולם הרוח, בעולם הנסתר.

בסיפורי המעשיות נשאר לאדם משהו אשר חי כמעין המשך של מה שבני האדם חוו בראייה הרוחית הקדומה, וזאת בצורה שהיא כה לגיטימית דווקא משום שאף אדם אשר יוצק את המעשייה לתוך נפשו לא יוכל לטעון כי מאפייניה תואמים את המציאות החיצונית. בדמיון של סיפורי המעשיות, לבחור העני, שהדבר היחיד שיש לו הוא החתול החכם, יש ארמון אשר נכנס אל תוך המציאות הישירה. על כן, המעשייה יכולה להוות מזון רוחני נפלא עבור אדם בכל גיל. אם נספר לילד את המעשייה המתאימה, נעורר את נפשו באופן כזה, שלא נוביל אותה רק בשבילי המציאות, כך שהיא תמיד תישאר בהלך נפש הקשור במושג מסוים התואם דבר כלשהו במציאות החיצונית – שכן יחס כזה אל המציאות מייבש ומשמים את הנפש. לעומת זאת, אם הנפש תחווה משהו שהוא ממשי במובן הגבוה של המילה, ותחוש זאת באופן שבו מעוצבות התמונות בסיפור המעשייה, אשר בכל זאת לגמרי מרוממות את הנפש אל מעבר לעולם החיצון – או-אז תישאר הנפש במצב רענן ומלא חיים. אדם אשר סיפורי מעשיות השפיעו על נפשו בילדותו יתחזק ויהיה מסוגל להתמודד עם החיים ביתר עוצמה וחיוניות.

בעבור קפזיוס, סיפורי מעשיות הם מה שמעורר אצלו את הידע האימגינטיבי. מה שחי ופועם בנפשו אינו התוכן שלהן, לא מה שהן מספרות, אלא האופן שבו הן מתנהלות, כמו שרכבת מתחברת לרכבות אחרות. רכבת אחת נותנת לכוחות נפש מסוימים לשאוף כלפי מעלה, ואילו רכבת אחרת – כלפי מטה, ושוב נחצית דרכה על ידי רכבות אחרות, הנוסעות מעלה ומטה. עקב כך מתחיל האדם לנוע בתוך נפשו, ומוצא בתוך נפשו משהו אשר מאפשר לו, בסופו של דבר, להביט פנימה אל עולם הרוח. בעבור אנשים רבים, דווקא סיפורי מעשיות יכולים להיות הדבר המעורר והממריץ ביותר. לכן אנו מוצאים תמיד בסיפורי מעשיות שנוצרו בתקופות קדומות משהו אשר מראה לנו, כיצד תכונות הקשורות לתודעת הראייה הרוחית משפיעות על סיפורי המעשיות הללו.

המעשיות הראשונות לא נוצרו באופן כזה שמישהו חשב אותן, אלא רק התיאוריות של אותם פרופסורי-מעשיות של היום, אשר מסבירים כך את המעשיות, נוצרו כך.

אף אחד לא המציא את המעשיות, אלא הן מהוות שאריות אחרונות של הראייה הרוחית הקדומה, אשר נחוו בחלום על ידי בני האדם אשר עדיין היו להם כוחות המתאימים לכך. הם סיפרו את כל מה שהם ראו בחלומם, ממש כמו המעשייה על החתול במגפיים, אשר אינה אלא גרסה של המעשייה שסיפרתי לכם היום. כל סיפורי המעשיות היו למעשה שאריות אחרונות של הראייה הרוחית הקדומה. לפיכך, מעשייה אמיתית יכולה להיווצר רק כאשר בנפשו של מחבר המעשייה – בין שבמודע או שלא במודע – קיים הדמיון, הכוח האימגינטיבי, אשר משתקף בנפש ופועל בתוכה, אחרת אין היא נכונה. מעשייה אשר הומצאה באופן אקראי לעולם לא יכולה להיות נכונה. אם כיום עדיין נוצרת מעשייה אמיתית על ידי אדם כלשהו, אז היא נוצרת אך ורק הודות לכך שבאדם זה מתעוררת כמיהה לזמנים קדומים שאותם עברה פעם האנושות.

כמיהה זו קיימת, אולם לעיתים היא חומקת לתוך מעמקים חבויים בנפש האדם, והאדם לעיתים תכופות טועה, כשהוא רואה את מה שהוא יכול ליצור באופן מודע, ולא רואה עד כמה יכול לעלות מתוך המעמקים הנסתרים של חיי הנפש, וכמה הרבה מתעוות רק בשל מה שהאדם יכול לעשות עם התודעה העכשווית שלו.

גם כאן, ברצוני לציין שוב, שביסודו של דבר, כל מה שיכול להיעשות בצורת שירה אף פעם לא יכול להיות מבוסס על אמת, אם הוא לא נובע מתוך מימוש של כמיהה להבנת העולם מתוך הראייה הרוחית הקדומה; או אם זה לא קשור בראייה רוחית חדשה וממשית. שכן ראייה רוחית כזו הרי לא צריכה לצאת החוצה במלואה, אלא היא יכולה להאיר במסתרים, במעמקי הנפש. זוהי הסיבה שבגללה נשאר הקשר הזה קיים. כמה אנשים כיום חשים עדיין בנחיצותם של חרוזים? כמה אנשים מרגישים עדיין שחרוזים נחוצים עדיין כיום? הרי בימינו מנסים אפילו לעקור מן השורש את הדקלום בתור "הרגל רע", רוצים לדכא את החרוזים היכן שרק ניתן, מוקיעים את החריזה ומייחסים חשיבות רק למשמעות, כלומר, למה שתואם את המציאות החיצונית. אולם גם צורת השירה הזאת, השירה בחרוזים, קשורה מאוד לשלב מסוים בהתפתחות השפה – שלב אשר היה קיים בתקופה שבה עדיין הייתה השפעה לראייה הרוחית הקדומה.

ואמנם, חרוז הסיום – חריזת סופי המילים – קשור למצב הנפש הבלתי רגיל, הבא לביטוי – לאחר שהאדם נכנס אל תקופת ההתפתחות הנוכחית – דרך תרבות הנפש השכלית. ביסודו של דבר, התקופה שבה הנפש השכלית נכנסה אל בני האדם בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית הייתה גם התקופה שבה בספרות ובשירה התעורר הזיכרון בתקופות קדומות שחווה האדם ואשר היו קשורות אל עולמות אימגינטיביים קדומים. זיכרון זה מובא לידי ביטוי דרך כך שמה שמאיר בנפש השכלית מעוצב שוב ושוב בצורת חריזת סופי המילים, אשר טופחה בעיקר על ידי כל מה שהתפתח בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית.

לעומת זאת, כל מה שלתוכו שקעה התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית עבר רענון מיוחד דרך הכריסטיאניות וההשפעות המאוחרות של המסתורין של גולגותא. הדבר שלתוכו כל זה נוצק היה נפש התחושה האירופאית. בתוך אירופה, תרבות נפש התחושה נשארה בשלב מוקדם יותר, בשלב שנשאר מאחור, וחיכתה לתרבות גבוהה יותר, לתרבות הנפש השכלית, אשר באה ממרכז ודרום אירופה. מצב זה נמשך מעבר לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית, כדי שמה שנוצר בדרום ומרכז אירופה וכן בדרום מערב אסיה יוכל להיכנס אל מה שעדיין היווה – במרכז אירופה – תרבות נפש תחושה עתיקה, ואשר נקלט אל תוך עוצמתו וכוחו של הרצון, ובא לידי לביטוי בעיקר בתרבות נפש התחושה.

אם כן, אנו רואים כיצד בכל מה שהיה השפעה תרבותית מן הדרום התאזרחה חריזת סופי המילים כאמצעי מאוד שכיח בשירה, וכי בתרבות הרצון, שלתוכה נקלטה הכריסטיאניות, צורת חריזה אחרת – האליטרציה^[3] – נחשבה לצורת הביטוי הנכונה. באליטרציה הנורדית והמרכז-אירופית אנו מרגישים את הרצון המתגלגל, אשר נוצק אל תוך התרבות הניצבת בשיאה של התקופה התרבותית הפוסט-אטלנטית הרביעית, שהיא תרבות השייכת לנפש השכלית.

ראוי לציין, שמשוררים אשר רוצים להחיות מחדש את זיכרון הכוח המקורי שחי באזור מסוים מתוך כוח נפש קדום, מנסים לעיתים להפנות שוב אל אותו דבר קדום באופן לגמרי לא אורגני. זה מה שקרה עם וילהלם ג'ורדן, אשר ביצירתו "שירת הניבלונגים" רצה להחיות את האליטרציה הקדומה. לאנשים היה מוזר מאוד כאשר הוא הסתובב בדרכים כמו כותב רפסודיות, בניסיון להחיות שוב את החריזה באמצעות אליטרציה. האנשים לא ממש הבינו מה הוא רוצה, כיוון שהאדם כיום, בתקופתנו השכלתנית, מכיר את השפה אך ורק כביטוי לתוכן מסוים, הוא מכיר רק את התוכן של השפה ולא את מה שנפש התחושה רוצה להביא לתוך חרוז ההתחלה [חריזה של תחילת המילה], את מה שנפש השכלית רוצה להבין לביטוי בחרוז הסיום [חריזה של סוף המילה]. למעשה, נפש התודעה לא יכולה יותר להשתמש בחרוז בדרכה שלה, אלא בתקופת נפש התודעה על האדם להשתמש באמצעים אחרים. העלמה פון סיוורס [מריה שטיינר] תשמיע לנו כעת דוגמא לאליטרציה במופע קצר, על מנת לאפיין את הדרך שבה יצרו אמנים כמו וילהלם ג'ורדן, שרצה להביא להתחדשותם של מצבים קדומים.

מתוך שירת הניבלונגים, בתרגום תומר. משמאל – המקור בגרמנית. (התרגום בכוונה מכוון בעיקר לכך שהתוצאה תהיה באליטרציה כך שאפשר יהיה לחוות את האפקט של דיבור כזה ככל הניתן. ניקדתי רק ניקוד עזר, מקווה שזה יספיק. הדגשתי הברות שצריכות להיות מודגשות בדיבור ושבהן יתכן שזה לא יהיה מובן מאליו, באופן כללי ההטעמה רגילה בעברית והשתדלתי מאוד שהעברית כאן תישאר טבעית ולא מאולצת, כלומר לא להשתמש בהדגשה "הונגרית" של ההברה השלישית לפני הסוף וכדומה… ). – ת.ר.)

ג'ורדן עצמו באמת הביא עדיין את האליטרציה לביטוי כשהיה נואם. זה משהו אשר האדם המודרני כבר חש כמשהו שלגמרי לא מתאים לו יותר. שכן, כדי להרגיש בתקופה החדשה את מה שהתכוון וילהלם ג'ורדן ליצור, היה צורך לחוות את התקופה העתיקה בצורה מאוד אימגינטיבית, כאילו היינו חשים בעצמנו את מה שהתרחש בימים האחרונים במהלך האסיפה הכללית שלנו באולם האסיפות בבית הארכיטקטים, כאילו כל זה היה עטוף בכל הזרמים האסטרליים, אשר מבטאים את מה שדובר שם. ואז היינו חשים זאת את מה שנתן ג'ורדן בצורה נכונה, כמעין תוכנית שבעזרתה הוא רצה ליצור שוב הלך נפש ששרר בתרבות הגרמאנית העתיקה.

אולם יש עוד משהו ששייך לכך: נחוץ חוש שמיעה, על מנת לחוש את צלילי הדיבור. אולם חוש זה קשור באופן הדוק לאימגינציות של התקופה העתיקה, שבה עדיין שררה ראייה רוחית, שכן באותה תקופה התעוררה התחושה לצלילי הדיבור. מהו למעשה צליל הדיבור? צליל הדיבור עצמו הוא עדיין אימגינציה, דימוי אימגינטיבי.

כל עוד אתם אומרים אור ואוויר, ולא מתכוונים בכך לשום דבר אחר מלבד הדבר הבהיר שנע בחלל, אין לכם דמיון. אבל המילים עצמן הן אימגינציה, הן דמיון. ואם נחוש את עוצמתן האימגינטיבית של המילים, אזי במילה אור, אם היא נשלטת על ידי תנועת 'I' כמו במילה "LICHT" [בגרמנית: אור], תחושו משהו בלתי מוגדר, קורן ובהיר, ובצליל הדיבור U, תרגישו משהו הממלא ומתמלא באוויר.^[6] הסיבה לכך שלאליטרציה יש קשר בסיסי ליסוד הממלא הזה, היא שקרן האור מהווה דבר-מה הממלא בצורה דלילה, ואילו האוויר ממלא בצורה סמיכה. זוהי הסיבה שבגללה קיים קשר מהותי בין האליטרציה לבין היסוד הממלא. השאלה, אם אנו מחברים יחדיו מילים שיש להן אליטרציה או לא – המביאות אלה את איכויות האור והאחרות את איכויות האוויר – היא שאלה משמעותית בהחלט. כמו כן משמעותית היא השאלה, אם אנו אוספים פשוט יחדיו את שמותיהם של שלושה אחים, או שאנו מחברים אותם באופן כזה, שניתן להרגיש כי הרצון הקוסמי עצמו חיבר אותם, כמו גינטר, גרנוט וגיזֶלהֵר. שם נפש התחושה חשה בתוך האליטרציה באימגינציה הקדומה.

בחרוז הסיום [חריזת סופי המילים], הנפש השכלית הייתה מכירה את עצמה מחדש באימגינציה הקדומה. לפיכך, אם השפה מתחייה, השפעותיה המאוחרות של השפה על הנפש יכולות עדיין להחביא בתוכה אימגינציות מסוימות גם לא בשעת החלימה, כך שהאדם יוכל לקבל בחלום הרבה מכל מה שנראה גם לראייה הרוחית כתכונה אמיתית –של האלמנטים, למשל. אין זה כך תמיד, אבל במילים אור ואוויר, לדוגמא, נוצר משהו, אשר אם ירגישו אותו ויניחו לו להשפיע על החלום, הרי שבפנטזיית החלום עצמה יכול לצמוח משהו ממה שעשוי להוביל אל מאפייני האלמנטים הרלוונטיים – האור והאוויר.

האדם יכיר בסודות השונים של השפה רק כאשר יחקור את השפה עד למקורותיה, עד להכרה האימגינטיבית שמתוכה היא נוצרה. שכן, כל השפה נוצרה בעידן שבו האדם למעשה כבר לא היה הבחור העני, אבל גם לא היה לו חתול חכם, אלא במובן מסוים הוא חי עדיין ביחד עם ענק הדמיון, ומתוך איבריו של הענק הוא חש במה ששקע בתוך צליל הדיבור, כאימגינציה שניתן לשמוע אותה. כאשר הצליל ייתפס על ידי האימגינציה ויימזג לתוכה, על מנת למלא אותה כמו מעטפת, אזי צליל הדיבור יתהווה מתוך זה – צליל הדיבור הממשי.

אלה הם דברים, אשר היום רציתי להביא לפניכם היום בצורה לגמרי חופשית ולא יומרנית. מטרתם הייתה להראות לכם, כיצד מבחינה מסוימת, עלינו לחוות מחדש מה שהאדם איבד ואת מה שהצליח להינצל ולהתקיים גם בתקופתנו, אולם שיש לזכות בו מחדש – כפי שזוכה בו קפזיוס –על מנת שהאדם יוכל לצמוח אל-תוך העידן שבפניו אנו עומדים, ושבו הוא יכול להפוך לחלק מן העולמות העליונים.

—————————————————————————————-

1. מבחן הנפש – יצא לאור בעברית בהוצאת סופיה. ↑
2. התרגום ניתן כאן ברשותו של עמוס בן אהרון ששמח שתוכלו ליהנות ממנו! הוא לקוח מתוך תרגומו של עמוס בן אהרון לכל המחזה "מבחן הנפש" המועלה מדי פעם בתיאטרון המילה בהרדוף. ↑
3. אליטרציה: אָלִיטֵרַצְיָה (בעברית: הִשָּׁנוּת צְלִילִים) היא אמצעי ספרותי לשוני אמנותי קדום, המאופיין בחזרה על צליל, או על צירוף של צלילים, במספר מילים קרובות. הצליל החוזר הוא בדרך-כלל עיצור או מספר עיצורים. נקרא באנגלית גם: stave rhyme, בגרמנית (המונח שבו משתמש שטיינר): Stabrhyme. ↑
4. או: הארוּס. המשמעות האמיתית של המילה בגרמנית היא "הארוּס" (Verlobte), רק שזה פחות מתאים לצליל ל' המודגש בשורה זו. אתם יכולים בהחלט להחליף את המילה בחזרה ל"הארוּס" אם המשמעות התוכנית כאן מאוד חשובה. – המתר'. ↑
5. זה ציטוט חלקי מתוך שיר, ובכל זאת נתתי כאן תרגום שנשמע כאילו יכול לעמוד בפני עצמו כי כך גם נשמע המקור. תרגום חופשי של התוכן: מקור הדיבור דורש רק הנחיה כדי למלא שוב עד הקצה את הכלים העתיקים בזרמי שירה מהירים, צלולי-קול ויפים. ואחרי אלף שנים, להביא שוב לחיים את הפלא ואת העוצמה של אמנות השירה הגרמנית. לצורך האוניברסליות והחריזה האליטרטיבית ויתרתי בתרגום השירתי על ה"גרמנית". – המתר'. ↑
6. בגרמנית, Luft (מבוטא לוּפט, כלומר בתנועת U), פירושו אוויר. ↑