שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח
רודולף שטיינר
GA127
ברלין, 3 מרץ 1911
תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס
תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב
הרצאה מספר 8
אוסיאן ומערת פינגל
הרצאה שניתנה אחרי קונצרט שבו נוגנה יצירתו של מנדלסון "מערת פינגל"
צליליה של האוברטורה הזאת הובילו אותנו אל חופיה של סקוטלנד, ובכך עשינו בנפשנו צעד מסוים הלכנו בנתיב, אשר סודות הקארמה נגעו בו חזק במהלך התפתחותה של האנושות. שכן, מאזורים שונים לחלוטין של כדור הארץ המערבי, הועברו פעם במעין מהלך קרמתי עמים מסוימים אל מקומות הקרובים בערך לאותם אזורים שאליהם הובילו אותנו הצלילים הללו, ואף לתוך אזורים אלה ממש. ומסופר לנו על גורלות מסתוריים, על מה שחוו העמים הללו בעידנים קדומים עד מאוד על האדמה הזאת. זה נמסר לנו הן דרך מה שמגלה מדע הנסתר, והן דרך מסמכים היסטוריים חיצוניים.
כאשר סביב שנת 1772 ראה שוב האדם את המערה הזאת שעל האי סטאפָה (Staffa), השייך לאיים ההיברידיים, דומה שהתעורר מחדש זיכרון גורלותיהם המסתוריים של אותם אנשים. דרך "מערת פינגל" אנו נזכרים בגורלות מסתוריים מימי קדם, כאשר האדם ראה כיצד הטבע עצמו בנה, כמדומה, דבר-מה המתואר כמו כיפּה נפלאה. בשורות ארוכות, ערוכות בסדר מופתי, מתנשאים אינספור עמודים, מעליהם מתנוססת תקרה מקומרת עשויה מאותה אבן, ורגליהם של העמודים הללו עטופות באוקיינוס השוטף וזורם פנימה, השוצף וקוצף ללא הרף בתוך הכיפה הזאת.
ממבני האבן הללו נוטפים מים, הנוקשים בלי הפסקה על גדמי הנטיפים במוסיקה מלודית וקסומה. משהו מעין זה קיים שם. ואלה, אשר בגלותם זאת הייתה להם תחושה ביחס למסתורין שפעם התרחש שם על פני אותה אדמה אלה נזכרו, מן הסתם, בגיבור אחד, אשר פעם, כאחד האינדיבידואלים המפורסמים של המערב, הוביל כאן גורלות בדרך חד-משמעית ביותר, ואשר בניו שרו שירי הלל אודות מעשיו של מי שהופיע כמעין הומרוס מערבי: היה זה אוסיאן, הזמר העיוור.
כאשר אנו מביטים אחורנית ורואים איזה רושם הותירה באנשים בשורה זו, אזי יכולים אנו להבין, כיצד החייאתם מחדש של השירים הללו על ידי מקפרסון במאה ה-18 עשתה רושם כביר כל כך על אירופה. אין שום דבר שניתן להשוותו עם הרושם הזה. האזינו לכך גיתה, הרדר, נפוליאון, וכולם האמינו, שבצלילים הללו הם שמעו משהו מן הקסם של ימי קדם עתיקים. צריך להבין, שעולם רוח העולה בתוך הלב, כמו זה שעדיין היה קיים אז, יכול היה להרגיש עצמו נמשך אל מה שהדהד שם! מה היה זה, אם-כן?
עלינו להתבונן מעט בזמנים אשר מתרחשים בעת ובעונה אחת עם האימפולסים הראשונים של הכריסטיאניות ועם המאות הראשונות שלאחר מכן. מה אירע שם למעלה בסביבת האיים ההברידיים, באירלנד, בסקוטלנד, באֵרין העתיקה, אשר כללה את האיים השכנים שבין אירלנד לסקוטלנד ואת חלקיה הצפוניים של סקוטלנד? שם אנו רואים את הגרעין של אותם עמים ממוצא קלטי, אשר שימרו הכי הרבה מן הראייה הרוחית של אטלנטיס העתיקה בצורתה המקורית החזקה ביותר. העמים האחרים, אשר נדדו אל המזרח, המשיכו להתפתח הלאה, וכבר לא היו בקשר עם האלים העתיקים.
אף שהיו אנשים אלה שקועים לחלוטין בתוך אישיוּת, בתוך אינדיבידואליוּת, הם שימרו לעצמם את האפשרות לראייה הרוחית העתיקה. אנשים שהוּבלו אל חבל ארץ זה, פגשו שם במבנה, אשר שיקף את פנימיותם המוסיקלית ונוצר מבחינה ארכיטקטונית לגמרי מתוך עולם הרוח. זהו הדבר שאותו ניסיתי לאפיין בכמה מילים: מערת פינגל.
אנו נדמיין לעצמנו את התהליך בצורה נכונה, אם נחשוב על כך, שהמערה פעלה כמו מעין מרכז, אשר שיקף את מה שחי בנפשותיהם של האנשים הללו, אשר הודות לקארמה שלהם נדחפו לכאן כמו אל מקדש, אשר נבנה על ידי האלים עצמם. כאן הוכנו האנשים אשר היו צריכים לקבל רק מאוחר יותר את אימפולס הכריסטוס מתוך אנושיות מלאה, ואשר כאן היו צריכים לעבור – כהכנה – משהו ייחודי ביותר. אנו יכולים לדמיין לעצמנו זאת, אם נזכור, שבדיוק כאן נשתמרה אותה צורת ארגון עתיקה, אשר באמצעותה חולקו הגזעים האנושיים לקבוצות משפחתיות קטנות יותר. מה שהיה קשור בקשר דם, נתן הרגשה שהוא שייך זה לזה, ואילו כל דבר אחר נחווה כזר, והורגש כמשהו ששייך לאני קבוצתי אחר. וכמו יסוד מביא-הרמוניה, מאזֵן, נוצק על הקבוצות הבודדות הללו מה שיכולים היו הכוהנים הדרואידים שנותרו במערב להעניק לבני האדם, בעת התרחשותה של נדידת העמים מאטלנטיס אל המזרח. מה שהם יכלו להעניק חי עדיין אצל ה"בארדים", המשוררים הקלטיים הנודדים. אבל מה שפעל דרך ה"בארדים" הללו – את זאת נוכל לתאר לעצמנו באופן נכון רק אם נבהיר לעצמנו, שתשוקות אלמנטאריות נפגשו עם הכוח הקדמוני של הראייה לתוך עולם הרוח, וכי האנשים אשר נלחמו – כנציגים של קבוצותיהם – נגד קבוצות אחרות בעוז, ולעתים בזעם ובתשוקה – אנשים אלה ראו, כיצד מתוך עולם הרוח פעלו אימפולסים אשר הובילו אותם אל המלחמות הללו. כיום כבר לא ניתן כלל לתאר פעולה משותפת כזאת של יסוד פיזי ויסוד נפשי. כאשר הגיבור הרים את חרבו, הוא האמין, שישות רוחית מתוך האוויר מובילה אותו, וברוח זו הוא ראה ישות של אחד מאבותיו, אשר נלחם כבר בשדה הזה בתקופה מוקדמת יותר ועלה לעולם הרוח, על מנת לפעול כעת משם, מלמעלה, בשיתוף פעולה עם הנלחמים למטה. בשדות הקרב שלהם הם חשו את אבותיהם פועלים, את אבותיהם של שני הצדדים, והם לא רק הרגישו אותם, הם גם שמעו אותם מתוך שמיעה רוחית! התמונה שחיה כך בעמים הללו הייתה תמונה מופלאה, שלפיה הגיבורים היו צריכים להילחם בשדה הקרב ולשפוך את דמם, אולם לאחר מותם הם עלו אל עולם הרוח, ואז הדהדה רוחם ומילאה את האוויר כצליל, כיסוד רוחני.
ואז, אותם אנשים אשר אמנם הכירו את המלחמות, אבל התפתחו בעיקר לכיוון זה של הקשבה למה שהדהד מחלל האוויר כקולה של העת העתיקה – אותם שהפכו עיוורים ביחס לעולם הפיזי, אשר לא יכלו עוד לראות את ברק החרבות והיו עיוורים עבור המישור הפיזי אלה היו אנשים שזכו ליראת כבוד עצומה. ואכן, אוסיאן היה אחד מן האנשים הללו. כאשר הניפו הגיבורים את חרבותיהם, הם היו מודעים לכך, שמעשיהם ימשיכו להדהד בעולם הרוח, וכי יהיו "בארדים" אשר ישַמרו זאת בשירים שלהם. זו הייתה השקפתם החיה של העמים הללו.
אולם דבר זה נותן גם השקפה שונה לגמרי ביחס לאנושות בכללותה ההשקפה, שלפיה האדם קשור אל הכוחות הרוחיים, אשר מהדהדים מתוך הטבע כולו. לא ניתן לראות סערה, או לחזות בברק ולשמוע את הרעם או את נהמתו של הים, מבלי לתאר לעצמנו, שמתוך כל הטבע פועלות ישויות רוחיות שיש להן ברית עם נפשות מתקופות עתיקות, עם הנפשות של אבותינו. השפעת הטבע הופכת אז למשהו אחר לגמרי. לכן באמת הייתה משמעות כה גדולה לצלילים הללו, שזרמו כעת שוב כוחות אשר בעבר חיו רק כמשהו שהועבר מפֶּה לאוזן במהלך הדורות, אולם אשר כעת רועננו על-ידי מקפֶרסון הסקוטי,[1] כך שהם מעלים לתודעה את הקשר שבין בני אדם לנפשות אבותיהם ולתופעות הטבע.
אפשר להבין לכן את מה שחש אותו סקוטי באופן גאוני ממש, כאשר הוא מתאר, כיצד בעת כניסתה של שורת הלוחמים בסערה, יורדת החשכה, ומיד מגיעות הישויות הרוחיות אשר נכנסות לקרב. למעשה, זהו אכן דבר-מה שהיה בו כדי להטביע רושם עמוק על אירופה במישור הרוחני. כל אופן התיאור, גם אם הוא ניתן בצורה של שירה חופשית למדי, מעורר בנו תחושה ביחס להשקפת העולם שחיה בעמים העתיקים הללו. שכן בעמים אלה חיו ידע מלא חיים וחוכמה מלאת חיים ביחס לקשר אל עולם הישויות הרוחיות, והן ביחס לעולם הטבע שבו פעלו ישויות רוחיות אלה.
מתוך חוכמה זו הוקמה קבוצה מיוחדת, שאליה נבחרו הבנים הטובים ביותר של הגזעים השונים – כלומר, אלה אשר היה להם קשר חזק ביותר עם הישויות מתקופות קדומות, אלה אשר הניחו לישויות הרוחיות מתקופות קדומות לחיות בתוך מעשיהם, ומי שהיו לו הכוחות החזקים ביותר של ראייה רוחית, הוצב בראש הקבוצה. מטרתה של קבוצה זו הייתה להגן על העם הקלטי מפני עמי הסביבה. אחד מאותם מנהיגים היה הגיבור והרואה הרוחי, אשר בשוֹרתו הגיעה אלינו תחת השם "פינגַל". את האופן שבו פעל פינגל זה להגנתם של האלים העתיקים את זאת מעבירים הלאה בהדהוד מתמשך שירים עתיקים, אשר נשמעו מתוך עולם הרוח שיריו העתיקים של בנו, הבַּארד אוסיאן, שהודות להם זה נשתמר עד למאות ה-16–17. מה שפינגאל הצליח להגשים, ומה ששמע בנו אוסיאן, כאשר עלה פינגל אל ממלכת הרוח, וכן העובדה שאנשים שנולדו לאחר מכן רצו להחדיר את מעשיהם ברוח צליליו של אוסיאן – כל זה פעל עדיין בעוצמה רבה במאה ה-18. וכאשר אנו רואים כיצד אוסיאן, בשיריו, הניח לקולו של אביו פינגל להדהד, אזי ביכולתנו לתאר לעצמנו את כל זה.
הגיבורים מוצאים את עצמם במצבים קשים, הם כמעט מנוצחים – אולם אז נחדרים הגדודים בחיים חדשים.
"המלך עמד ליד סלע ליוואר; שלוש פעמים הרים את קולו הנורא. הצבי זינק בבהלה ליד מעיינות קרומלה, סלעי כל ההרים רעדו. כמו נהמתם של מאה נחלים הרריים, הפורצים ושוצפים וקוצפים, כמו העננים, הנאספים לסערת רעמים על פניהם הכחולים של השמיים כך נפגשו בני ישימון הפרא סביב הקול הנורא של פינגל. נָעַם קולו של המלך ממורבֶן ללוחמי ארצו. תכופות הוא הוביל אותם אל שדה הקטל, תכופות הוא שב עם שלל האויב, אמר המלך. כעת התרחק המלך מסֶלמה, נמלט מערבה מפני קרני השחר, כמו ענן סערה אפל, האופף את את ברקי השמיים האדומים. שתי חניתות היו בידו, שערו האפור התנופף ברוח. הוא שב והביט תכופות לאחור, אל שדה הקרב. שלושה בארדים מלווים את בן התהילה, כדי לשאת את מילותיו אל מפקדיהם. גבוה על מורדות קרומלה הוא ישב, כשהוא מאותת בברק חרבו. וכאשר הוא אותת, יצאנו לדרך…
לפתע התרומם פינגל החמוש. שלוש פעמים הרעים קולו הנורא וקרומלה ענתה מכל עבר מסביבו. בני ישימון הפרא נעצרו; הם הרכינו את פניהם הנרגשים אל האדמה, נכלמים בשל נוכחותו של המלך. הוא הגיע כמו ענן גשם ביום שמש, כשהיא שוקעת נמוך מעל הגבעות והשדות ממתינים לַמָטָר. דממה ליוותה את הליכתם האיטית, אך הסערה מוכנה לשכוך. סוואראן ראה את המלך הנורא ממורבֶן. הוא עצר באמצע מרוצתו. זועף הוא נשען על חניתו וגִלגל את עינו האדומה סביב-סביב. גבוה ושותק, הוא דמה לעץ אלון על גדת הליוואר, אשר ענפיו נשרפו מזוקן מבְּרַק הרקיע; מתכופף מעל הזרם, הטחב האפור לוחש ברוח. כך עמד המלך. ואז הוא פנה לאיטו לאחור, אל ערבת לֶנה העולה. אלפי אנשיו של הגיבור נאספו סביבו. החשכה הלכה ואפפה את הגבעה. פינגַל, כמו קרן משמיים, הופיע בתווך בקרב בני עמו. גיבוריו נאספו סביבו. הוא הרעים בקולו רב העוצמה. אנו הרמנו את קרן השמש של הקרב, את דגל המלך. כל גיבור צהל משמחה, בעוד הדגל מתנופף ברוח. הוא היה מקושט למעלה בזהב, כמו גביע שמי הלילה הכחול. בנוסף לכך, לכל גיבור היה דגל משלו ולכל אחד מהם היו לוחמיו הקשוחים."
כך הגיע פינגל אל הקרב בסערה. כך הוא מתואר על ידי בנו אוסיאן.
אין פלא, שהחיים הללו, התודעה הזאת ביחס לקשר עם עולם הרוח, אשר שוקע אל נפשותיהם של האנשים הללו, אל תוך נפשותיהם של הקלטים הקדומים, הם ההכנה הטובה ביותר לכך, שמאוחר יותר היה ביכולתם להפיץ – בדרכם-הם – את היסוד האלוהי האישי מאדמתם אל ארצות המערב. שכן, מה שהם חוו בלהט, מה שהם שמעו כמנגינות מעולם הרוח – כל זה הכין אותם לזמנים מאוחרים יותר לזמן הגעתם של הבנים, לזמן שבו התגלו בנפש אותן תשוקות כשהן מתונות וטהורות. לפיכך, ביכולתנו לומר, כי בעבורנו, דומה היה כי בניה הטובים ביותר של אֶרין היו קולטים שוב את צלילי הבארדים הקדומים, שאותם הם שמעו פעם מתוך עולם הרוח כמעשי אבותיהם; וכי באותם בניה הטובים ביותר של אֶרין, צלילי הקרב היו כעת מעוצבים וצלולים, והופכים למילים שצריכות לבטא את האימפולס הגדול ביותר של האנושות.
כל זה הדהד בתקופות קדומות בשירים על מעשי הקלטים הקדומים, אשר נלחמו כה רבות בקרבות כבירים, על מנת להכין את עצמם למעשים רוחניים נוספים – מעשים שאותם אנו שבים ומזהים היום במעשיהם של בני המערב הטובים ביותר. אלה היו האימפולסים, אשר זרמו אז אל תוך נפשותיהם של אנשי המאה ה-18, כאשר חודשוּ אותם שירים עתיקים. זה היה הדבר שבו נזכרו אותם אנשים, אשר ראו שוב את הקתדרלה המופלאה, אשר הייתה בנויה כמו הטבע עצמו, ואשר הביאה אותם לידי כך שאמרו: כאן נבנה אתר של הקארמה, כדי שמה שהיה לבארדים לשיר אודות מעשי האבות, אודות הדרך שבה חישלו הגיבורים את כוחותיהם, יישמע שוב כמו הד מתוך הכיפּה הזאת, שאותה לא היה עליהם לבנות בעצמם, יהדהד מתוך מקדשם הקדוש, אשר נבנה עבורם על ידי רוחות הטבע ואשר היווה מרכז שהחדיר להט מחודש בכל מי שבא לחזות בו.
כך יכולים צלילי האוברטורה הזאת לתת לנו סיבה לחוש בתוכנו, בדרכנו-אנו, לפחות משהו מאותם הֶקשרים מסתוריים, המתגלים בתולדותיהם של האנשים שבאו לפני תקופתנו ושחיו כמעט על אותה אדמה שעליה ממשיכים לחיות גם אנחנו. וכיוון שעלינו להתעמק במה שחי בתוכנו, וכיוון שמה שחי בתוכנו הינו רק הדהוד מתמשך של מה שהיה קיים בימים עבָרוּ, הרי שנודעת משמעות עמוקה עבור החיים האוקולטיים לאותה תחושה באשר למה שהתרחש פעם, ואשר מוסיף לפעול בקרב האנושות.
————————————————————————————————————–
- ג'יימס מקפרסון (1736 – 1796) היה סופר ומשורר סקוטי, אספן ספרות ופוליטיקאי, הידוע כ"מתרגם" של מחזור הפואמות הקלטיות בשם "אוסיאן", שנכתבו על ידי "בארד" (משורר נודד) קלטי במאה ה-3. הוא היה המשורר הסקוטי הראשון שזכה למוניטין בינלאומי. היו שטענו כי הוא לא באמת תרגם אותן, הדבר מפורט בין השאר בוויקיפדיה באנגלית תחת הערך James Macpherson. מכל מקום, ברור מן ההרצאה הנוכחית כי ר. שטיינר מביא נקודת מבט חדשה ושונה לגמרי בנושא זה. – המתר'. ↑